פסקי דין על יוסף קורקוס

36725-07/10 פ     20/12/2011




פ 36725-07/10 מדינת ישראל נ' יוסף קורקוס








בית משפט השלום בפתח תקווה



ת"פ 36725-07-10 מדינת ישראל
נ' קורקוס






בפני

שופטת עינת רון


בעניין:

מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד יסמין נוי
המאשימה



נגד


יוסף קורקוס
ע"י עו"ד ציון אמיר
ועו"ד ענת הדד



הנאשם

הכרעת דין


נגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר ייחס לו שלושה פרטי אישום: האחד בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות בתאריך 20/7/10, השני בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות כחודש קודם לכן והשלישי בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ופגיעה בפרטיות כשנה וחצי קודם לאירועים הנזכרים וכשנה קודם לאירוע הנזכר בפרט האישום הראשון.

כל המעשים הנטענים כוונו כלפי בת זוגו של הנאשם.

שמחה סימן טוב, היא בת זוגו של הנאשם – המתלוננת – סיפרה בעדותה בבית המשפט
כי השניים הם בני זוג מזה כעשרים ושלוש שנים וכי להם ארבעה ילדים משותפים בין הגילאים 1.5 – 18. למתלוננת עצמה שלושה ילדים נוספים, מהם בת אחת שהינה נשואה והמתגוררת באותו מושב בו מתגוררים בני הזוג.
מערכת
היחסים ביניהם ידעה עליות ומרודות, כך תארה, אך בשנים האחרונות חלה הדרדרות ביחסים. בין היתר בא הדבר לידי ביטוי בתקיפתה על ידי הנאשם בין פיזית ובין מילולית ואף בכך שמנע יציאתה מהבית.

היא הבהירה כי עיקר הקושי התגלה בשנה האחרונה, עת הפסיק הנאשם לעבוד ושהה שעות רבות בבית, הטריד את מנוחתה בלילות ולא הניח לה לישון וגם כאשר
עברה לישון בחדר אחר, נהג להיכנס לשם ולהפריע את שנתה. כן נהג להתחקות אחריה ולעקוב אחריה בלכתה אל חברותיה.

המתלוננת סיפרה כי ביום 14/6/09 הזמינה את המשטרה לביתה כיוון שהנאשם לא הניח לה לישון והלך אחריה בכל אשר פנתה. הוא תרץ זאת בכך שהוא רוצה להיות עם בתם הפעוטה, אשר אותה עת עדין נהגה לינוק. המתלוננת הבהירה לו כי אין בכך כל בעיה והוא יכול ליטול את התינוקת עימו. הנאשם סרב ואמר כי הוא מעוניין לשהות עם הילדה במקום בו בחרה המתלוננת לישון ואשר שם הניחה לצורך כך מזרון. הנאשם פשט את מכנסיו ונשכב על המזרון. המתלוננת חזרה וביקשה שיעזוב את המקום תוך שחזרה והסבירה לו כי היא הותירה לו את חדר השינה הנוח ובחרה לה מקום פחות נוח ללון בו וביקשה כי יניח לה. עוד הבהירה לו כי אם לא יניח לה תזעיק משטרה וכך עשתה. בזמן שהמתינו למשטרה, לבש הנאשם ת מכנסיו ועלה למעלה. משהגיעו השוטרים אמר להם הנאשם כי ברצונו
להתלונן כנגדה. משהיא נשאלה על ידי השוטרת שישבה עימה אם ברצונה להגיש תלונה אמרה לה כי עד כה במשך מספר הזדמנויות ויתרה על הגשת תלונה, אך עתה היא מרגישה כי עליה לעשות כן. היא הסבירה את מעשיה אותו יום בכך כי חשה שלא תוכל לשאת עוד את התנהגותו של הנאשם אשר לא הניח לה לישון בלילות והציק לה בימים.

המתלוננת הבהירה כי כוונתה בהצקות לכך שהנאשם נהג לקלל אותה תדיר ולהשפילה.

המתלוננת סיפרה כי במעמד הגשת אותה תלונה סיפרה על אירוע שהתרחש בעבר ואשר מועדו המדוייק אינו זכור לה. באחד הערבים התגלע ויכוח בינה לבין הנאשם והיא ביקשה לצאת מן הבית על מנת להרגע ולהפסיק את הויכוח. הנאשם סרב להניח לה לעשות כן ונעמד בפתח הבית באומרו לה כי היא לא תצא מן הבית. גם כאשר המתלוננת הבהירה לו כי תזעיק את המשטרה, לא זז הנאשם ממקומו. לאחר זמן כלשהו, הצליחה המתלוננת לעזוב את הבית ויצאה ממנו בריצה כאשר הנאשם דולק אחריה. המתלוננת הגיעה עד לתחנת האוטובוס שהיא במרחק של כחמש דקות ריצה ושם הדביק אותה הנאשם והצליח לתפוס אותה. מדובר במבנה מעץ של תחנת האוטובוס הפתוח מצידו הקדמי. המתלוננת תארה הכיצד בכל פעם שניסתה לזוז בתוך מבנה זה אחז בה הנאשם והטיח אותה בדופן המבנה.

כך התמשך האירוע כמה דקות עד אשר במקום עבר רכב כלשהו והנהג סייע לה בכך שהזעיק למקום משטרה ותוך כיד כך הנאשם ניסה כל העת להסביר לאותו נהג מדוע אין כל צורך בהזמנת המשטרה. במהלך שיחתו של הנאשם עם הנהג, הצליחה המתלוננת להימלט
ונכנסה אל אחת החצרות הסמכות שם הסתתרה בתוך הצמחיה. גם משהבחינה באורות הכחולים של ניידת המשטרה, כך סיפרה לא יצאה ממקום מסתורה וכיום היא מבינה שטעתה בכך. המתלוננת סיפרה כי פחדה לצאת כיוון ש"יש משטרה נכון לאותו רגע אבל מה יהיה שאני אחזור למחרת הביתה, אז מה יהיה לי אז, פחדתי".

המתלוננת עמדה על כך כי במקום היה מאן דהוא אשר הזמין את המשטרה והיא צפתה באורות הכחולים של הניידת ממקום מסתורה, אלא שהיא פחדה לצאת ממקום זה וכן הוסיפה כי רק לאחר כשעה
שעה וחצי יצאה מן המסתור ואף לא ישנה בביתה אותו לילה.

עוד סיפרה המתלוננת כי ביום 20/7/11 הגישה תלונה נוספת כנגד הנאשם במשטרה. המתלוננת הקדימה וסיפרה על התנהגותו של הנאשם עוד בתקופה שקדמה ליום זה וציינה כי לא היה באפשרותה להותיר את ילדתה לטיפולו של הנאשם ובהזדמנות מסויימת כאשר הותירה את בתה בת השש עם אמה, התקשר הנאשם למשטרה והודיע כי היא מפקירה את הבת ועל כן הבינה כי אם ברצונה לפגוש את חברותיה שלה עליה למצוא סידור לבנותיה הקטנות. ערב קודם להגשת התלונה, כך סיפרה, עמדה לפגוש בחברתה המתגוררת במושב והבינה כי את ילדתה הפעוטה תיקח עימה ואילו את ילדתה בת השש הותירה אצל בתה הגדולה על מנת שתלון שם, יחד עם נכדתה. היא אף הבהירה לנאשם כי הילדה ישנה אצל בתה.
משחזרה בסביבות השעה 1.00 פגש בה הנאשם שאמר לה כי ברצונו שעתה תצא ותחזיר את הילדה הביתה. המתלוננת הבהירה לו כי לא תעשה כן בשעות הלילה וכי תחזיר את הילדה בבוקר. אם כך, אמר לה הנאשם הוא עתיד להזעיק את המשטרה. המתלוננת אמנם שמעה אותו משוחח אך בפועל משטרה לא הגיעה אל הבית אותו לילה.
למחרת בבוקר שאל הנאשם את המתלוננת האם היא מתעדת להחזיר את הילדה הביתה ומשהשיבה בחיוב, ניגש אליה הנאשם בעודו מחזיק את ילדתם הפעוטה על ידיו והחל לקללה ולגדפה ואף סטר לה באחורי ראשה, כפי שהדגימה בבית המשפט. המתלוננת נטלה את הילדה הקטנה מידיו ונסעה לפגוש בעו"ד, עימו נקבעה לה פגישה מבעוד מועד. במהלך הפגישה סיפרה לו על אירוע זה והוא הבהיר לה כי עליה להתלונן במשטרה. המתלוננת הסבירה כי הגיעה אל המשטרה רק בערבו של אותו יום כיוון שהתקופה היתה תקופת החופש הגדול והיה עליה לחזור אל בתה שלא יכולה היתה לשמור על ילדתה והיא לא רצתה לקחת עימה את שתי הבנות הקטנות אל המשטרה.

המתלוננת המשיכה וסיפרה על אירוע נוסף אשר התרחש בשבת של ל"ג בעומר. המתלוננת תארה שיחה שהתנהלה בין השניים אודות מצבם הכלכלי ואודות רצונה לנהל את ענייניהם הכלכליים בעצמה. הנאשם נאות לבקשתה ומסר לה המחאות שהיו ברשותו. לאחר זמן מה הבהיר לה כי אלה לא ניתנו לה סתם כך וכי עתה עליה לעלות למעלה לחדר השינה. המתלוננת הבהירה לו כי לא היתה כל כוונה כי היא תקבל את ההמחאות לרשותה תמורת מתן סקס וכי מדובר היה בניהול ענייני הבית אלא שהנאשם עמד על כך כי היא תעלה למעלה, ואף גרר אותה והחל להוריד את מכנסיה והודיע לה כי אם היא מסרבת, עליה להחזיר את ההמחאות. משסרבה המתלוננת לעשות כן, ירד הנאשם אל החדר בו מתגוררת אמה של המתלוננת והחל לפזר בגדים שהיו שם בארונות, כך עשה גם בחדרם של בני הזוג. או אז הסכימה המתלוננת להחזיר לו את ההמחאות וביקשה כי יותיר ברשותה אך המחאה אחת, בה נקוב התאריך הקרוב ביותר וכך סוכם בין השניים. לאחר שהדבר נעשה. הודיע הנאשם למתלוננת כי עליה לחפש אחר מכשיר הטלפון שלה. המתלוננת סיפרה כי "נכנסה להיסטריה" משגילתה כי מכשיר הטלפון שלה נעלם, כיוון שאותה תקופה ניתק הנאשם את מכשיר הטלפון הקווי שהיה בבית והמכשיר שלה היה הדרך היחידה ליצור קשר והיא חששה שלא תוכל לעשות כן אם יעלה הצורך בכך למשל, אם יתקוף אותה הנאשם, אם ימנע ממנה מלצאת את הבית וכו'.
היא ציינה כי חששה מצעד זה של הנאשם, כיוון שבעבר כבר "העלים" הנאשם את הטלפון שלה לתקופות כאלה ואחרות במספר הזדמנויות.

הנאשם מסר למתלוננת את הטלפון שלו, אלא שהיא הבהירה לו כי רצונה במכשיר שלה, שם שמורים מספרי טלפון וכיו"ב. עוד הבהירה לו כי אם לא יחזיר לה את מכשיר הטלפון שלה היא תשליך את שלו וכך עשתה והשליכה אותו לשירותים. הנאשם הוציא את מכשיר הטלפון שלו והחל לקלל את המתלוננת וכן אמר לה: "את תראי מה אני אעשה לך אם עד עכשיו לא היית צריכה לפחד את תתחילי לפחד".

המתלוננת הבינה כי הנאשם לא עזב למעשה את החדר ועל כן מכשיר הטלפון שלה אמור להיות עליו ועל כן ניגשה אליו על מנת לגעת בכיסו ולבדוק באם הטלפון מצוי שם. או אז, כך תארה, הפך אותה הנאשם ונשך אותה בידה, בפרק היד שמאל, כפי שהדגימה בבית המשפט.

המתלוננת ציינה כי בהודעותיה במשטרה מסרה את כל האמור לעיל בקיצור כיוון שנחקרה על ידי גבר והתביישה למסור את הדברים ואולם עתה בבית המשפט
מדובר ב"פורום אחר" ועל כן הרחיבה את תיאוריה.

בפתח חקירתה הנגדית הצהירה המתלוננת לשאלות ב"כ הנאשם כי אין ברשותה נכסים, כי לא ירשה דבר וכי מצבה הכלכלי גרוע. היא מקיימת, כך ציינה מקיצבת הביטוח הלאומי שלה ושל אמה. היא אף סיפרה כי אין לה חשבון בנק משלה. המתלוננת תארה כיצד כל השנים היא אכן קיבלה קיצבת ביטוח לאומי בעבור הילדים והנאשם הוא זה שעבד ובמרבית תקופת חייהם המשותפים היו רווחיו יפים וטובים והוא אף התפרנס משכירויות שונות וההמחאות בהן דובר לעיל הן פרי אותן שכירויות ולהערכתה מדובר בהכנסה של כ-70,000 ₪ לחודש מדמי השכירות עבור נכסים אלה.

המתלוננת אף אישרה כי אכן במרבית התקופה השניים ניהלו אורח חיים אמיד למדי, עברו להתגורר ברינתיה בבית פרטי עם חצר, אמה התגוררה עימה ונעזרה בפיליפינית שהתגוררה עימם.
למעשה, כך סיפרה המתלוננת, אמה התגוררה עימה כל תקופת הכרותה עם הנאשם. המתלוננת גם אישרה כי לאמה לא עשה הנאשם כל רע כלשהו והתייחס אליה יפה,מלבד, שלטענתה התעלל בה – במתלוננת – לעיני האם.

משנשאלה המתלוננת האם בתקופה כלשהי התדרדרו עסקיו של הנאשם, היא השיבה כי כך הוא מבקש שהדברים ייראו, ברם לטעמה, הכנסותיו אף עלו, אלא שהוא מידר אותה ממרבית הדברים והעלים את הכנסותיו. היא אישרה כי בין השניים מתנהל הליך אודות הרכוש וכי טענתה בבית המשפט לענייני משפחה היא זהה, דהיינו כי המצג הכלכלי שמציג הנאשם אינו נכון. היא אישרה כי ברצונה לקבל מאת הנאשם, רכוש, בתים וסכומי כסף.
המתלוננת השיבה כי הסופר מרקט שהיה ברשותו של הנאשם לא נסגר, אלא נמכר ואישרה כי קיימים לנאשם חובות של מיליוני ₪
והוא אף הצליח לסבך אותה בחובות אלה.

לטענת המתלוננת מצג השווא של הנאשם בדבר מצבו הכלכלי נמשך מזה כשלוש – ארבע שנים.

לשאלת ב"כ הנאשם האם הנאשם מימן עבור בנה של המתלוננת ניתוח בחו"ל בעלות של מאה אלף דולר, השיבה המתלוננת בשלילה והשיבה כי הנאשם נטל לצורך כך הלוואה מן הבנק בסך של חמישים אלף דולר והיא השיבה לו מאה אלף דולר . באשר למקורותיה הכספיים השיבה, כי טרם מותו של חמיה, הגיעו עימו בני המשפחה להסדר כי כל אחד מהילדים יקבל שלוש דירות וכך גם היא וכל אחד מילדיה. היא ציינה כי מי
מהם טרם קיבל דירות אלה כיוון שהקבלן נקלע לקשיים. עם זאת, היא פנתה אל אותו קבלן וביקשה למכור את אחת הדירות בחזרה ולקבל בעבורה כסף במחיר מגוחך וכך שילמה בעבור הניתוח.

המתלוננת הכחישה כי חינו של הנאשם סר מעיניה בעת שמצבו הכלכלי הדרדר. היא הבהירה כי בתקופה בה לא עבד, מזה כשנתיים וחצי, שהה בבית, קילל אותה, העביר ביקורת על כל מעשיה ועקב אחריה.

המתלוננת אישרה כי ביום 14/6/10 משהזעיקה את המשטרה לביתה, לא הפעיל נגדה הנאשם אלימות כלשהי, אלא שהיא קצה בהתנהגותו
וכן ציינה שאותו יום איים עליה באומרו לה כי יגרום לה לצאת מן הבית וכי יתנקם בה, אולם העילה להזעקת המשטרה היתה כי הנאשם מנע ממנה לישון. המתלוננת אישרה כי הנאשם אכן לא מנע ממנה להתקשר אל המשטרה. היא הכחישה כי בשלב זה היה תלוי ועומד ביניהם הסכסוך האזרחי הנזכר.

לשאלת ב"כ הנאשם הבהירה המתלוננת כי למרות שהנאשם מנע ממנה לישון, היא לא עזבה את החדר בו נמצאה מכיוון שידעה שאין בכך כל תועלת, לאור ניסיון העבר שלה, שכן הנאשם נהג ללכת אחריה לכל מקום בבית אליו פנתה.

המתלוננת אישרה לשאלות ב"כ הנאשם כי אכן יצאה מן הבית בערבים לבקר את חברותיה במושב וכי נטלה את בתה הפעוטה יחד עמה ואף חזרה עימה הביתה בשעות הלילה וזאת בשל שהנאשם סרב להשאר עם הילדה בבית.

המתלוננת הבהירה כי במהלך השנים האחרונות הזמינה את המשטרה מספר פעמים לביתה בשל התנהגותו של הנאשם, אשר מנע ממנה לצאת מן הבית
והשוטרים התייצבו בבית, אך סוף דבר היא בחרה שלא להתלונן נגד הנאשם.
המתלוננת הבהירה כי לאחר מספר פעמים הבהירו לה השוטרים כי לא יוכלו לבוא אל הבית בכל פעם שהיא תבקש לצאת מן הבית.
כן אישרה המתלוננת כי בכל ההזדמנויות האלה לא סיפרה לשוטרים על האלימות שנקט כלפיה הנאשם כפי שמיוחס לו בכתב האישום והבהירה כי הסתפקה בכך שניתן לה באותן הזדמנויות לצאת מן הבית.

ב"כ הנאשם עימת את המתלוננת עם ההודעה שמסרה במשטרה ביום 14/6/11 באשר לכך כי בהודעה זו לא נזכר האירוע שארע לטענתה ביום ל"ג בעומר.

תחילה השיבה המתלוננת כי אירוע זה התרחש לאחר מכן אולם משהועמדה על הדברים, השיבה: "אני לא חשבתי, היא שאלה אותי שאלות ממוקדות על אותו ערב, הלכתי אחר כך לחוקר בתחנת המשטרה והוא שאל אותי דברים אחרים אז סיפרתי לו".

לאחר מכן השיבה: "אולי שכחתי" ולשאלה נוספת בענין זה, השיבה: "היא שאלה על מה שקרה באותו יום, הייתי נסערת".

בהמשך עדותה ולשאלות חוזרות ונשנות של ב"כ הנאשם באשר להודעתה מיום 14/6/10 חזרה המתלוננת והשיבה כי התמקדה בשאלות החוקרת באשר לאירועי אותו יום ומשנשאלה שאלות השיבה עליהן.

בבית המשפט משנתבקשה המתלוננת למסור מועדים של האירועים אליהם התייחסה ציינה כי אינה וזכרת מועדים מדוייקים ולא תוכל למסור אותם, למעט את האירוע שחל בל"ג בעומר ואותו יכולה היא לציין , כיוון שבהוא זכור לה שחל בחג, על פי המדורות וכיו"ב.

הוצג למתלוננת תצהיר שמסרה בבית המשפט לענייני משפחה כתמיכה לבקשתה להוצאת צו הגנה נגד הנאשם. היא עומתה עם כך כי בתצהירה זה (נ/2) נאמר כי בחמש – שש הנשים האחרונות שינה הנאשם התנהגותו כלפיה והחל לנהוג באלימות.

בבית המשפט, הסבירה המתלוננת כי מבחינתה דין אלימות נפשית כדין אלימות פיזית ומשהוטח בה כי בתצהיר דיברה על חמש – שש שנים בעוד בהודעתה במשטרה סיפרה על כשנתיים, ציינה כי במשטרה ציינה כי בשנתיים האחרונות חלה הסלמה ביחסו של הנאשם.

המתלוננת נחקרה בחקירה הנגדית אודות נוסח תצהירה ונתבקשה להסביר מדוע בתצהירה נאמרה
המילה "תקף" באשר לאירוע שהתרחש לטענתה בתחנת האוטובוס, לעומת הודעתה במשטרה ולעומת זאת לא הזכיר הכי מי שהזעיק את המשטרה הגיע למקום בכלי רכב, והיא הסבירה כי התצהיר נוסח על ידי עו"ד.

כן ועמתה המתלוננת עם ההודעה שמסרה ביום 20/6/10, וזו הודעה בה נחקרה באזהרה באשר לשחד כי תקפה את הנאשם, שברה את משקפיו ואת מכשיר הטלפון שלו. המתלוננת חזרה על תיאור האירוע ומשנשאלה מדוע כאשר קיבלה מהנאשם את מכשיר הטלפון שלו לא חייגה ממכשיר זה, הסבירה כי כל מספרי הטלפון שמורים בזכרון המכשיר שלה ועוד הוסיפה כי חפצה לקבל את המכשיר שלה, שהוא רכושה הפרטי.

לשאלת ב"כ הנאשם השיבה כי בהודעה זו (נ/3) לא ציינה כי מדובר באירוע שהתרחש בל"ג בעומר, כיוון שרק לאחר מכן נזכרה כי כך היה.
המתלוננת אישרה כי בתצהיר הנזכר (נ/2) ציינה לראשונה כי האירוע התרחש בל"ג בעומר וכי תצהיר זה נחתם בחודש נובמבר 2010.

הוצגה בפני
המתלוננת הודעת חברתה אשר נמסרה בחודש יולי 2010 ושם ציינה החברה כי האירוע הנזכר התרחש בל"ג בעומר. המתלוננת אישרה כי ידעה שחברתה מסרה הודעה במשטרה, אולם הכחישה כי ידעה את תוכן ההודעה.
ברי היה לה כי החברה תזומן למשטרה, שכן מיד לאחר האירוע היא הגיעה לחברה זו וזו אף צילמה את חבלותיה.

עוד עומתה המתלוננת עם טענתה כי למעשה, על פי דבריה בבית המשפט, איים עליה הנאשם באירוע שהתרחש בל"ג בעומר כי אם לא תיאות לו הוא יכפה עליה יחסי מין והנה, למרות חומרת טענה זו, היא העלתה אותה לראשונה, רק בעדותה בבית המשפט וזאת למרושת שמסרה במשטרה חמש הודעות בהזדמנויות שונות.

המתלוננת השיבה כי התביישה לספר על כך ואינה
נוהגת לשוחח על נושאים אלה וכי בחרה שלא לספר על כך גם משמעדה מול שוטרות שהן נשים, אולם עמדה על דעתה כי טענתה זו באמת יסודה וכי כך ארע.

נושא נוסף לגביו עומתה המתלוננת היתה טענתה כי המשיב היכה אותה בתאריך 20/7/10. על פי תצהירה (נ/2), כך טען ב"כ הנאשם היה זה כשבועיים לאחר האירוע שהתרחש בל"ג בעומר ולא ביולי 2010 וכן בבית המשפט סיפרה על מכה בעורפה. המתלוננת ציינה כי כפי שתארה קודם לכן, המועדים אינם זכורים לה היטב וברי לה כי לא דייקה בענין מסירת המועדים. ובאשר למכה שהיכה אותה הנאשם, הרי שהוא התקרב אליה על מנת לסטור לה והיא סובבה את ראשה ועל כן סוף דבר פגע בה הנאשם באחורי ראשה, כפי שהדגימה ועל כן אין מבחינתה כל סתירה בין הדברים.

באשר לטענתה של המתלוננת כי הנאשם נהג לעקוב אחריה, היא ציינה כי הדבר התרחש במספר הזדמנויות, בין במושב עצמו ובין מחוצה לו ונהג לעקוב אחריה בלכתה לבקר את בתה או את חברותיה
ואף להמתין לה שתצא מן המקום בו שהתה.

המתלוננת השיבה לשאלת ב"כ נאשם כי היה זה בשעות שונות של היממה ולא רק בשעות הערב והלילה שאז הביע הנאשם את אי שביעות רצונו מיציאתה מהבית יחד עם הילדה הפעוטה.
המתלוננת אישרה כי הנאשם הביע תדיר את אי שביעות רצונו מתפקודה כאם ואף הזעיק בהזדמנות מסויימת את המשטרה וטען כי הפקירה את ילדתה עם אמה החולה שאינה מסוגלת לתפקד ולטפל בילדה. אלא שלטענתה, אין כל פסול בכך שיצאה מן הבית כיוון שהותירה את הילדה עימו, שהוא אביה.
לטעמה של המתלוננת, אין בעובדה כי היא אם לשבעה ילדים, כפי שהציג זאת ב"כ הנאשם, כדי למנוע ממנה לצאת מן הבית מעת לעת.

המתלוננת הכחישה כי כל תלונותיה נועדו על מנת לקדם את תביעותיה הרכושיות כנגד הנאשם וחזרה על כך כי לו רצתה לעשות כן, הרי שיכולה היתה להקדים ולהתלונן נגדו קודם לכן, משהזעיקה שוטרים אל ביתה ואילו היא נמנעה מלעשות כן, עד אשר קצה בהתנהגותו ולא יכולה היתה יותר להסכין עימה וזאת כאשר התנהגותו הלכה והחמירה.

לבקשת ב"כ הנאשם הוגשו כל ההודעות אשר מסרה המתלוננת במשטרה, כמו גם התצהיר אשר מסרה בבית המשפט לענייני משפחה ואשר נזכר לעיל (נ/2).

בהודעה הראשונה מיום 14/6/10 (נ/1)מסרה המתלוננת כי בשנתיים האחרונות מאז עזב הנאשם את העבודה החמיר יחסו אליה ומדובר באלימות מילולית ומניעת שינה בלילות, כמו כן הוא מונע ממנה מלצאת את הבית. המתלוננת ציינה כי הדבר ארע עשרות פעמים וכי מלבד בהזדמנות אחת, לא התלוננה על כך. כמו כן ציינה כי כאשר היא יוצאת מהבית, היא מבחינה כי הוא עוקב אחריה.

המתלוננת סיפרה כי אותו יום איים עליה הנאשם ומשנשאלה האם תקף אותה השיבה בשלילה. באשר לעבר, ציינה כי בהזדמנות אחת משרצתה לצאת מן הבית מנע ממנה לעשות כן ומשהצליחה לברוח מן הבית רדף אחריה, עד כי הדביק אותה בתחנת אוטובוס והחל להטיח אותה. עוד סיפרה על כי כחודש לפני כן במהלך ויכוח נטל את הטלפון שלה ואף נשך אותה.
בשלהי הודעתה הבהירה המתלוננת כי הזמינה את המשטרה כיוון שהנאשם אינו מניח לה לישון ומגביל אותה כלכלית ועושה ממנה "אפס".

הודעתה השניה של המתלוננת נגבתה ביום 20/6/10 (נ/3) ונגבתה לאחר אזהרה ולאחר שהנאשם טען כי היא שברה את מכשיר הטלפון שלו ואת משקפיו וכן תקפה אותו.

המתלוננת חזרה על כך כי בשנתיים האחרונות נהג כלפיה הנאשם באלימות מילולית וסיפרה על אירוע שהתרחש כחודש ימים לפני כן. היא ציינה כי במהלך ויכוח על רקע כספי ומסירת המחאות, נטל הנאשם את הטלפון שלה ועל כן היא נטלה את מכשיר הטלפון שלו והשליכה אותו לשירותים. אז אחז אותה הנאשם בידיים ומשניסתה להשתחרר מאחיזתו עפו משקפיו והתעקמו במקצת, אך לא נשברו והנאשם הוא זה שקימט אותם בנוסף וטען כי היא זו ששברה אותם.
המתלוננת הכחישה כי שרטה את הנאשם וכי תקפה אותו וציינה כי על רגליו סימנים כיוון שהוא חולה סכרת.
משנטען כלפיה כי הנאשם טוען כי הוא לא נשך אותה, טענה כי הוא משקר וכי צילמה את הנשיכה ותציג את התמונה.

הודעתה השלישית של המתלוננת נגבתה ביום 24/6/10 (נ/5) ובה נתבקשה להבהיר את האירוע שהתרחש בתחנת האוטובוס.
המתלוננת סיפרה כי היא עמדה בתחנת האוטובוס וניסתה להימלט מהנאשם והוא מנע זאת ממנה על ידי דחיפות חוזרות ונשנות בכל חלקי גופה. המתלוננת ציינה כי האירוע התרחש כשנה וחצי קודם לכן, בעת שהיתה בתחילת ההיריון עם בתה הפעוטה, אך אינה יכולה לנקוב בתאריך מדוייק.
היא סיפרה כי במהלך האירוע עבר במקום רכב שנהגו הציע להזמין משטרה והנאשם ניסה לשכנעו שאין צורך בכך. המתלוננת נמלטה והסתתרה בחצר סמוכה ואחרי כמה דקות הבחינה באורות הכחולים של ניידת משטרה, אך חששה לצאת ממסתורה. היא נשארה במקום כשעתיים וישנה אותה לילה אצל חברתה.
המתלוננת הסבירה לחוקר כי פחדה לצאת אל ניידת המשטרה, כיוון שחששה מהשלכות הענין כאשר תחזור הביתה, על מעשיו של הנאשם.

משנשאלה המתלוננת מדוע, בעבר, משארעו לטענתה, מעשי אלימות, לא התלוננה נגד הנאשם ואילו עתה, בשל אירוע קל יותר, פנתה לא המשטרה, והיא השיבה: "כי הגיעו מים לנפש, כמה אפשר, אני כבר לא יכולה לסבול".

הודעתה הרביעית של המתלוננת נגבתה ביום 29/6/10 (נ/6) ואף היא באזהרה, בחשד כי סטרה לנאשם.
המתלוננת הכחישה את החשדות ולהערכתה הנאשם התלונן נגדה כיוון שהיא התלוננה נגדו והוא "נדחק לקיר".

עוד נשאלה המתלוננת האם ישנה אפשרות כי האירוע בתחנת האוטובוס התרחש כשלוש שנים לפני כן והיא השיבה כי אינה זוכרת.

המתלוננת נתבקשה להשיב לטענת הנאשם כי הוא עוקב אחריה רק כאשר היא עם בתה הפעוטה והשיבה כי הילדה בת כשנה וצמודה אליה כל העת (ואכן החוקר מציין כי גם למשטרה היא מגיעה עימה), אלא שהנאשם עקב אחריה גם טרם לידת הילדה.

הודעתה החמישית לש המתלוננת נגבתה ביום 20/7/10 (נ/7) ובה הגישה המתלוננת תלונה נוספת נגד הנאשם בגין כך שהיכה אותה בראשה בשעות הבוקר, לאחר שפרטה את הרקע לויכוח שפרץ ביניהם.

הוגש דו"ח פעולה מיום 9/2/10 לפיו הזעיקה המתלוננת את המשטרה אל הבית בטענה כי הנאשם אינו מאפשר לה לצאת מן הבית בעקבות סכסוך ביניהם. השוטרים שהגיעו למקום רשמו בדו"ח כי המתלוננת אינה מעוניינת להגיש תלונה וכן מסרה כי לא מדובר באלימות פיזית או באיומים. נגבתה ממנה הודעה המתארת את מניעת היציאה מהבית ובה סיפרה המתלוננת כי אין המדובר בפעם הראשונה בה מתרחש אירוע כזה. (נ/9).

הוגש דו"ח פעולה מיום 14/6/10 (נ/10) אותו ערכה השוטרת ליטל זקין ובו רשמה את הדברים ששמעה מפי המתלוננת, לפיהם
מספר חודשים קודם לכן, משלא נתן לה הנאשם לצאת מן הבית, נמלטה אל תחנת האוטובוס ושם הטיח אותה הנאשם בכל פעם שניסתה לזוז. כחודש לפני כן נשך אותה בעקבות ויכוח וכן הוא מונע ממנה מלצאת מן הבית.
השוטרת ציינה כי אין על המתלוננת סימני אלימות ובבית אין ניכרים סימנים חריגים.

רחל בן רש"י היא חברתה של המתלוננת, המתגוררת במושב בסמוך לנאשם ולמתלוננת.

עדה זו סיפרה כי בל"ג בעומר הגיעו אליה אורחים והמתלוננת לא היתה אמורה להימנות עימם. לפתע, הגיעה המתלוננת כשעל ידיה בתה הפעוטה. מדבריה הבינה העדה כי התרחש אירוע סוער בינה לבין הנאשם, במהלכו נשך הנאשם את המתלוננת. העדה הבהירה למתלוננת כי יש לצלם זאת, שכן יש לתעד, לדבריה, אלימות. העדה היא שצילמה את ידה של המתלוננת וזיהתה את התמונות אשר אף המתלוננת זיהתה בעדותה.(ת/1)

בחקירה הנגדית אישרה העדה כי המתלוננת היא שפנתה אליה ואמרה לה כי המשטרה תיצור עימה קשר. לשאלת ב"כ הנאשם האם ביקשה המתלוננת כי העדה תתמוך בגרסתה שלה, השיבה העדה כי כל מעורבותה בפרשה זו היא בצילום התמונות ואכן המשטרה ביקשה את התמונות.

עוד השיבה העדה כי ידוע לה שהאירוע התרחש בל"ג בעומר ומשנשאלה פעמים רבות על ידי ב"כ הנאשם מתי ארע האירוע ביחס למתן הודעתה במשטרה השיבה כי אינה זוכרת פרקי זמן אלה ואינה בקיאה בתאריכים, אך המועד ל"ג בעומר זכור לה. אמנם בהודעתה כתוב תאריך בחודש מאי, אך זהו תאריך שבדק החוקר בעת גביית ההודעה, שכן היא ציינה את המועד כ- ל"ג בעומר.
משלא הרפה ממנה ב"כ הנאשם והמשיך להקשות בעניין המועדים, השיבה לו העדה: "זה ל"ג בעומר, זה ל"ג בעומר, אם זה בדצמבר, או ינואר, זה ל"ג בעומר וזה יישאר ל"ג בעומר..."


העדה הוסיפה באשר לנסיבות צילום ידה של המתלוננת כי, למעשה, המתלוננת בכתה, אותה עת, אך סרבה לצילום וסברה כי לא תהיה בו תועלת והעדה היא שעמדה על כך כי יש בו צורך.

העדה השיבה כי למיטב זכרונה הגיעה אליה המתלוננת בשעות אחה"צ המאוחרות וכי חלפו כשעתיים עד להדלקת המדורות אותו ערב, משעומתה עם כך כי המתלוננת עצמה אמרה כי הגיעה אליה בשעות הצהריים, השיבה כי היא מוסרת את הדברים כפי שהיא זוכרת אותם.

באשר לצילום עצמו, הפנתה העדה אל הכרית הנראית בצילום והמצוייה בביתה, כן ציינה כי התמונה הועברה מהמצלמה למחשב הביתי שבביתה ועוד ציינה כי מסרה עותק שלה למתלוננת מספר ימים לפני שהצילום נמסר למשטרה וכי למשטרה הוא נמסר כדיסק שהורד מן המחשב.

כן מסרו עדויות השוטרים ליטל זקן, סטס מולדבנוב ודרור שקד אשר היו מעורבים בגביית הודעות מן הנאשם ומן המתלוננת.

הוגש מזכר מיום 28/6/10 שנערך על ידי סטס מולדבנוב, לפיו הוא ערך בירור במטרה לאתר סיור דומה הנזכר בתיאורה של המתלוננת באשר לאירוע בתחנת האוטובוס
ובדיקתו במוקד 100 העלתה כי לא ניתן לאתר אירוע בטווח של שנה וחצי
עד שלוש שנים ללא מתן תאריך מדוייק של האירוע. (נ/4).

הוגשו שלוש ההודעות אשר נגבו מן הנאשם במשטרה.

בהודעתו הראשונה אשר נגבתה ביום 14/6/10 (ת/2)
ציין הנאשם כי אינו מוכן שהמתלוננת תלון בסלון כיוון שאז בנו בן ה-17 אינו יכול לארח חברים. אותו יום, לאחר יומיים בהם לנה המתלוננת בסלון היא נטלה שמיכות והניחה אותן בחדר הסמוך לחדרה של אמה ומשנכנס הנאשם לשם, שאלה אותו האם הוא מתכוון ללון שם. הנאשם, כך מסר, אמר לה כי הגיע לחדר על מנת לראות את בתו הפעוטה "ואם לא נוח לך תזמיני משטרה" ומשהגיעו השוטרים למקום ביקש להתלונן בפני
הם על כך שאשתו אינה מתפקדת.
הנאשם הכחיש כי הוא מקלל את המתלוננת
או כי הוא מונע ממנה שינה וכן הכחיש כי הוא מונע ממנה לצאת את הבית.

משנשאל הנאשם מדוע הוא עוקב אחרי המתלוננת, השיב כי בשתי הזדמנויות כאשר המתלוננת יצאה מן הבית בשעה 22.00 לערך ושבה בשעה 2.30 הוא רצה לראות לאן מועדות פניה ולדבריו מדובר בשתי הזדמנויות בשלושת החודשים האחרונים. הנאשם הסביר כי
אמנם המתלוננת הלכה לבית בתה, אך: "אני עקבתי אחריה כדי להראות הל שכל הבנות מנגיעות ללא הילדים שלהן ורק הבת שלנו מסתובבת בלילה הפעם האחרונה שהיא הוציאה את הבת היא היתה חולה".


הנאשם אישר כי אמר למתלוננת "את תחכי תראי מה יהיה לך תראי מי ינצח" אך התכוון לכך כי רצה לערב את המשטרה ואת גורמי הרווחה.

משנשאל הנאשם מדוע דלק אחרי המתלוננת והיכה ואתה בתחנת האוטובוס, הכחיש כי היכה אותה אי פעם וציין : "פעם היא יצאה וזה היה לפני שנתיים היא הלכה במושב ואני הלכתי אחריה ואמרתי לה תחזרי הביתה זה לא מתאים לך".

משנשאל הנאשם האם נטל את מכשיר הטלפון של המתלוננת והאם נשך אותה, הסביר כי המתלוננת נטלה ממנו המחאה וסרבה להחזיר לו אותה וכן השליכה את מכשיר הטלפון שלו לשירותים ושברה את שעונו ואת משקפיו, קפצה עליו ושרטה אותו בידו וברגלו. הנאשם הראה לחוקר סימני שריטות בידו וברגלו וכן סימני המטומה, אשר החוקר ציין כי הם נראים כסימנים שאינם טריים והנאשם אף ציין כי מאחר שהוא חולה סכרת הסימנים אינם נרפאים.

הנאשם הכחיש כי נשך את המתלוננת, אך אישר כי לקח את מכשיר הטלפון שלה, לא לפני שהיא השליכה את שלו לשירותים.

הוגש דו"ח העיכוב בעניינו של הנאשם ממועד זה ובו מסר הנאשם תגובתו: "לא עשיתי את זה" (נ/11).

בהודעה שנגבתה ממנו ביום 24/6/10 (ת/3) מסר הנאשם
כי מעודו לא נקט אלימות כלפי המתלוננת ומעודו לא עקב אחרי המתלוננת כאשר היא לבד, אלא הו אנוהג לעשות כן כאשר היא יוצאת מהבית בשעות הערב המאוחרות יחד עם בתם הפעוטה, כיוון שלדבריו, הוא רשאי לדעת היכן נמצאת בתו בשעות אלה.

הנאשם סיפר על אירוע במהלכו סטרה לו המתלוננת וחזר על בקשתו מהודעתו הקודמת כי בנו בן ה-13 ימסור הודעה במשטרה.

לגבי האירוע בתחנת האוטובוס מסר הנאשם כך: "האירוע שהיא מספרת על תחנת האוטובוס היה לא לפני שנה וחצי אלא לפני שלוש שנים היא לא היתה אז בהריון אני ממש לא זוכר את התאריך היא רצתה לצאת מהבית מאוחר בערב ואני ביקשתי שהיא לא תצמא בגלל הילדים היא יצאה ואני הלכתי אחריה וביקשתי שתחזור, אני לא נגעתי בה, אני הצלחתי לשכנע אותה לחזור הביתה. לא היו שום נגיעות או דחיפות... אני גם לא מסוגל לרוץ אחריה..."
משנשאל הנאשם הכיצד הבין באיזה אירוע מדובר באם לא תקף את המתלוננת בתחנת האוטובוס, השיב כי היה רק מקרה אחד בו יצאה המתלוננת מן הבית ללא רכב והוא החזיר אותה.

משנשאל הנאשם לאן הולכת המתלוננת בערבים, השיב: "אני מעדיף לא לדבר על זה, זה גם לא מעניין אותי מעניין אותי מה קורה עם הילדה שלי...."

בהודעה זו סיפר כי עקב אחר המתלוננת בכארבע הזדמנויות, בהן נסע אחר רכבה ומשהבחין כי היא נכנסת לבית בתה, חזר לביתו.

הנאשם הוסיף כי להערכתו מקור הבעיה בינו לבין המתלוננת היא כספית ובשל קריסת עסקיו.

בהודעתו שנגבתה ביום 20/7/10 (ת/4) הכחיש הנאשם כי איים כל המתלוננת או כי היכה ואתה. הוא ציין כי הוא מדוח על כל מעשיה של המתלוננת לגורמי הרווחה כיוון שאינו מרוצה מתפקודה והיא מנסה בכל הזדמנות להזעיק את המשטרה.

בבית המשפט מסר הנאשם
כי משהכיר את המתלוננת לפני למעלה מעשירם שנים, היה אדם עשיר ומיד עם היכרותם תמך בילדיה ובאמה וכך הוא עושה עד היום.
לדברי הנאשם בשל התנהלותה העסקית של המתלוננת, ירד מנכסיו ושקע בחובות גדולים וסיפר בהרחבה על מקור בעיותיו וצרותיו בתחומים אלה.

הנאשם הכחיש כי אי פעם נקט אלימות כלפי המתלוננת ולדבריו בהזדמנות היא זו שסטרה לו. הוא הדגיש כי גם באירוע המדובר לענין הנשיכה הנטענת, הוא זה שביקש כי מהמשטרה שתישאר בבית וביקש להתלונן על התנהגותה של המתלוננת. לדבריו, לו היה שמץ אמת בטענותיה
לא היה נוהג כך.

הנאשם סיפר כי לטעמו, תפקודה של המתלוננת היה לקוי, שכן נהגה להותיר את ילדותיה הקטנות בבית עם בנם בן ה-13 וכן נהגה לצאת מן הבית לשעות ארוכות, לרבות בשעות הערב.

באשר ליום בו טענה המתלוננת כי הוא נשך אותה, סיפר הנאשם כי נתגלע ביניהם ויכוח אודות ניהול משק הבית, כאשר המתלוננת עמדה על כך כי עליה לנהלו. הנאשם הפקיד בידיה המחאות שהיו ברשותו ומאחר שהיא טענה שאין בכך די, ביקש כי תחזירן, אלא שהמתלוננת הותירה ברשותה המחאה אחת וכן נטלה את מכשיר הטלפון שלו והשליכה אותו לשירותים. הוא הכחיש את דבריה בבית המשפט כי גרר אותה למעלה, וציין כי הדבר אינו אפשרי בביתם, וציין כי אפילו עשה כן, הכיצד במהלך אותה גרירה, לא צעקה המתלוננת ולא אמרה דבר, והרי ילדיהם ואמה נכחו בבית.

הנאשם הכחיש כי מנע מאת המתלוננת לצאת מן הבית וסיפר כי המתלוננת אף עזבה את הבית למשך שנה אחת בשנים 2005 – 2006. וכאשר נשאל באשר למעקבים אחריה השיב: "אני
לא רוצה לרמוז לבית המשפט במה זה מתבטא היחסים שלה עם החברה שלה. הן לסביות. אם את רוצה יש לי הוכחות".

הוא ציין כי ילדתם הקטנה היתה פעוטה והמתלוננת נטלה ואתה איתה ויצאה עימה עד השעות הקטנות של הלילה. למפגשים עם חברותיה, היא היחידה שהביאה עימה ילדה. הוא ציין כי לולא מדובר היה הילדה אשר ינקה אותה עת, היתה הילדה נשארת ברשותו. הו אציין כי עקב אחריה "בשביל להראות לה שהילדה הזאת לא צריכה להסתובב עד שתיים בלילה ברחובות".

הנאשם הסביר כי לא שוחח על כך עם המתלוננת יכוון שאותה תקופה כבר לא שוחחו ביניהם ועל כן פנה אל גורמי הרווחה ואל המשטרה על מנת שיסבירו לה כי אינה מתנהגת כפי שצריך להתנהג.
מדבריו של הנאשם הסתבר כי פנה אל גורמי הרווחה לאחר חקירתו הראשונה שבמשטרה, שכן אז נאמר לו כי כדאי לערב את גורמי הרווחה.

הנאשם אישר בחקירה הנגדית כי במשך כל השנים המתלוננת לא עבדה והוא אף לא ביקש ממנה כי תצא לעבודה, יחד עם זאת, הוא ער לכך כי כיום היא עובדת. הוא אישר כי לא היתה למתלוננת יד חופשית בכל חשבונות הבנק של בני הזוג וכי היא קיבלה חמשת אלפים ₪ בהם יכולה היתה לעשות כרצונה. עוד ציין כי המתלוננת הקפידה אף לגבות בבנק את דמי הביטוח הלאומי כסדרם.

כן אישר בחקירתו הנגדית כי לאחר שהמתלוננת לא החזירה לו המחאה אחת הוא אכן נטל את מכשיר הטלפון שלה והתנה את החזרתו בהחזרת ההמחאה ואזי נטלה המתלוננת את מכשיר הטלפון שלו והשליכה ואתו.
הנאשם ציין כי המתלוננת היא שקפצה עליו ותקפה אותו ואף פצעה ואתו ביד וברגל ולדבריו: "היא חנקה אותי מאחור ושניסיתי להשתחרר לא בטוח שנשכתי אותה או לא, כנראה שניסיתי להשתחרר".

משעומת הנאשם עם התצלום בו תועדו סימני הנשיכה טען כנגד זה, מדוע לא התלוננה המתלוננת אז, אלא "החזיקה את זה חודש וחצי אחרי"

לגבי האירוע הנטען באשר לתחנת האוטובוס, נשאל הנאשם בחקירה הנגדית האם גם אז מנע את יציאתה של המתלוננת מן הבית והוא השיב כי "היא יצאה ואני יצאתי אחריה והיא חזרה". הוא הסביר כי מדי פעם היו לשניים ויכוחים והמתלוננת היתה עוזבת את הבית וחוזרת לאחר מכן. אם כך, הקשתה התובעת, מדוע יצא אחריה ועל כך השיב כי כך מצא לנכון לעשות. הוא השיב לשאלת התובעת כי במקרה זה, להבדיל ממקרים אחרים הוא לא עקב אחרי המתלוננת, אלא יצא על מנת להשיבה אל הבית.

לטעמו, המתלוננת משקרת באשר לאירוע זה, שלולא כן, מדוע לא סיפרה עליו כבר בהודעתה הראשונה שבמשטרה.

משהקשתה עליו התובעת והציגה לו כי בחודש פברואר 2010 הזעיקה המתלוננת משטרה בטענה כי הוא אינו מניח לה לצאת מן הבית אך סוף דבר לא התלוננה כנגדו, ואם כך, הטיחה בנאשם לו רצתה המתלוננת להעליל עליו, יכולה היתה אז לטעון נגדו טענות רבות בדבר אלימות וכיו"ב ולא עשתה כן ועל כך השיב: "אם היא לא רוצה להגיש תלונה אז מה אני אשם".

לטעמו של הנאשם כל מקור תלונותיה של המתלוננת בכך ש"הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת"

עם זאת הוא ציין בפני
בית המשפט כי בבעלותה של המתלוננת נכסים רבים, עשרות רבות של
דירות, שחלק נכבד מהן מושכרות.

אם כך, הקשתה התובעת מדוע צריכה המתלוננת אותו ואת יתרת כספו, כאשר קרס, והוא השיב כי את זאת יש לשאול את המתלוננת.

מטעם הנאשם העידה יפעת חיים המתגוררת בבית הסמוך לבית בני הזוג. העדה סיפרה כי באחד הימים ישבה בבריכה המצוייה בסמוך לבית ומאחר שהיא דומה בחזותה לכלתו של הנאשם, חמוטל, יצאה המתלוננת וצעקה כי אם לא תעזוב את המקום היא תזמין
את המשטרה, כיוון שהיא מסיגת גבול. משהבחינה בטעותה, הבהירה לעדה כי היא תרגיל את בני משפחתו של הנאשם לכך שתזמין משטרה בכל יום.

חמוטל קורקוס, כלתו של הנאשם, אף היא העידה כעדת הגנה וסיפרה על האירוע הנזכר בעדותה של יפעת חיים. היא עצמה ישבה על שפת הבריכה ולא בתוך הבריכה, כאשר שפת הבריכה היא גבול ביתה שלה. לדבריה, המתלוננת הבהירה להם כי בכל יום תזמין למקום ניידת משטרה באשר להסגת הגבול שלה, לטענתה. לדבריה מדובר היה באירוע שהתרחש ביולי 2010 בסמוך לפני מעצרו של הנאשם.
דברים הרוח דומה מסר גם שלומי קורקוס בנו של הנאשם.

עם תום שמיעת הראיות ולבקשתו העביר הנאשם אל בית המשפט מסמכים שונים, לרבות הסכם יחסי ממון החתום על ידי בני הזוג, משנת 2000 על מנת להוכיח טענתו באשר לרכוש הרב שברשותה של המתלוננת ולנכסים הרבים הרושמים על שמה, לרבות בעקבות ירושה.

ראיות לא מעטות הובאו בפני
בית המשפט, ברם אין חולק כי עיקר העדויות שעל בית המשפט לבחון ולשקול היא עדותה של המתלוננת מחד גיסא אל מול עדותו של הנאשם מאידך גיסא.

אין חולק כי הגם שהמתלוננת מסרה על אירועים שונים באשר למסכת יחסיה עם הנאשם היא לא התלוננה בתלונה מסודרת ומפורשת עד להגשת התלונה למשטרה ביום 14/6/10.

יש לבחון את נסיבות כבישת עדותה של המתלוננת.

הלכה היא מימים ימימה כי אכן ראוי לה לתלונה שתוגש בסמוך לאחר האירוע בו התרחשה, אולם גם ההלכה הדנה בתלונה כבושה, קובעת כי אין בעצם כבישת התלונה כדי להביא לקביעה כי תלונה זו אינה אמינה רק בשל כך. יש לבחון את נסיבות כבישת התלונה ואת ההסבר לכבישתה והיה וימצא בית המשפט כי ההסבר והנסיבות הם סבירים כי אזי לא יהיה בכבישת התלונה כדי לפגוע באמינותו של מגיש התלונה.

המתלוננת הסבירה כי בחרה שלא להגיש את תלונתה קודם לכן בשל חששה מן הנאשם, בשל התלות שנוצרה במערכת היחסים ביניהם, בשל כך שבעיקר היה חשוב לה שיניח לה לצאת מן הבית ועל כן משהותר לה לעשות כן גם משהזעיקה משטרה, היא בחרה שלא להתלונן.
היא הסבירה את כבישת התלונה בחששה מן הנאשם הן באירוע הקשור לתחנת האוטובוס והן באירוע לגביו טענה כי הנאשם נשך אותה. באשר לאירוע אחרון זה, יש להפנות אף לדברי חברתה של המתלוננת, רחל, אשר אף היא מסרה, כי המתלוננת סרבה להתלונן ואפילו סרבה, תחילה, לתעד את החבלה, בשל חששה.

המתלוננת הסבירה חזור והסבר גם בבית המשפט וגם במהלך הודעותיה במשטרה כי בחרה להזעיק את המשטרה אותו יום ולהגיש את תלונתה, על אף שאותו יום היה מדובר באירוע "מינורי" באופן יחסי, מפני שאותו יום כבר כשלו כוחותיה והיא קצה ביחסו של הנאשם אליה ובהתנהגותו ומפני שהצקותיו הטרידו את שלוות חייה.

קיבלתי הסברים אלה של המתלוננת ועל כן, הגם שמדובר בתלונה כבושה, לא מצאתי כי יש בכבישת התלונה לכשעצמה, כדי לפגוע באמינות המתלוננת.

ובאשר להתרשמות מעדותה של המתלוננת.

המתלוננת נחקרה ארוכות ולא נותרה אבן על אבן אשר לא נהפכה בחקירתה. נעשו עם המתלוננת השוואות עד "קוצו של יוד" באשר לניסוחים במסמכים שונים ובאשר לאמירות שונות.

המתלוננת מסרה חמש הודעות שונות במשטרה וכן הוגש תצהיר אשר נמסר כחלק מהליך בבית המשפט לענייני משפחה, אף בו פרטה את גרסתה לאירועים. עם כל אלה, נעשתה השוואה לעדותה אשר בבית המשפט.

לאחר שבחנתי את כל אלה ואת עדותה הארוכה כאמור לעיל, לא מצאתי כי נתגלו בעדות זו סתירות או פירכות היורדות לשורשו של ענין או לשורש המחלוקת עד כי יש בהן כדי לפגוע באמינותה של העדות.

ב"כ הנאשם עמד ארוכות על כך כי המתלוננת לא דייקה בנוסחים השונים של ההודעות והגרסאות באשר למועדי האירועים השונים.
ואכן כך הם פני הדברים, עם זאת יש לזכור כי אכן באשר למרבית האירועים הנטענים נמסרו הגרסאות שלא בסמוך מיד לאחר האירועים אלא במרחק זמן כזה או אחר מהם.

המתלוננת מסרה כי אינה זוכרת מועדים ולא תוכל למסור אותם במדוייק ועל כן לא היה להועיל בשאלות החוזרות והנשנות בענין זה, אכן היא מסרה במספר הודעות, ו/או בתצהיר מטעמה מועדים שונים באשר לחלוף הזמן מאז אותם אירועים, אך כאמור לא מצאתי לייחס לכך משקל שיש בו כדי לפגוע באמינותה.

בנסיבות מעין אלה כאשר מתלוננת מוסרת גרסה באשר למסכת חיים ולמסכת אירועים הסובבת סביב תקופה ארוכה למדי, יש להתייחס לאירועים המהותיים ולגרעין המחלוקת ולבחון האם באלה נפלו סתירות מהותיות שיש בהן כדי לפגום באמינות. ברי כי במרחק זמן ומשנמסרת גרסה באשר למספר אירועים, הרי שלא מדובר יהיה ב"דקלום" אחיד.

כך, למשל, וכפי שעוד יפורט להלן באשר לאירוע זה, הרי רבות עמד ב"כ הנאשם באשר למועד האירוע הנטען על ידי המתלוננת בתחנת האוטובוס.
ב"כ הנאשם ביקש ללמוד גם מכך שהמתלוננת לא דייקה בתיאור מועד האירוע באשר לאמינות דבריה באשר לאירוע זה. אולם, אין לכך כל משקל, כאשר הנאשם עצמו , דווקא הוא וכפי שעוד יפורט להלן, קושר עצמו לאירוע זה, אם כי מכחיש כל אלימות שננקטה במהלכו. גם הנאשם עצמו מוסר מועד שאינו עולה בקנה אחד עם כל מועד אחר אותו מסרה המתלוננת.

יש לבחון אירוע זה, כמו גם אירועים אחרים, במבחנים אחרים, ולא על פי המועד שמסרו הנאשם או המתלוננת באשר להתרחשותו.
מובן, כי ישנם מקרים בהם מועד ההתרחשות, שעת ההתרחשות ואף דקת ההתרחשות הם מהותיים וקריטיים להוכחת האשמה. לא כך הוא המקרה שבפני
נו.

עם זאת, זכרה המתלוננת מועד אחד במדוייק והיה זה אירוע שהתרחש לטענתה בל"ג בעומר. לא מצאתי תמיהה בכך, כפי שהעלה זאת ב"כ הנאשם. סביר יותר לזכור אירוע שהתרחש בחג, או בתאריך ציון מיוחד, מאשר מועד "סתמי".

עוד עמד ב"כ הנאשם ארוכות על כך כי בהודעתה הראשונה, שהיא תלונתה הראשונה של המתלוננת במשטרה היא לא מסרה דבר על האירוע שהתרחש בל"ג בעומר ושעניינו הנשיכה.

המתלוננת הסבירה זאת בסערת הרגשות בהם היתה נתונה אותה עת.
אכן עולה תמיהה מסויימת באשר לכך שהדברים לא נזכרו מפיה של המתלוננת בעת שהיא נשאלה על אלימות קודמת מצידו של הנאשם.
יחד עם זאת אין בתמיהה זו כדי ללמד על פגיעה כזו באמינותה של המתלוננת שיש בה כדי להצביע כי אירוע כזה לא התרחש ועל כן היא גם לא סיפרה עליו בהזדמנות הראשונה משנתבקשה לדווח על מעשיו של הנאשם.

דווקא לאירוע זה מכל האירועים המיוחסים לנאשם בכתב האישום ישנם תימוכין ממקורות חיצוניים, הן בעדותה של החברה, רחל בן רש"י והן בצילומים המתעדים את הנשיכה.

הנה כי כן, הגם שהמתלוננת לא מסרה על אירוע זה כבר בהודעתה הראשונה, אין בכך כדי ללמד כי הוא לא התרחש וכי הוא פרי עלילה שלה נגד הנאשם.

ב"כ הנאשם ניסה להראות כי גרסאותיה של המתלוננת אינן זהות בהודעותיה השונות, כמו גם בתצהיר שמסרה לבית המשפט לענייני משפחה. מעבר לכך שהתצהיר אמנם חתום על ידיה, אך אינו פרי ניסוחה, אלא פרי ניסוחו של עורך דין מטעמה, הרי שעיון בהודעות ובתצהיר מעלה כי המתלוננת חזרה על טענותיה נגד הנאשם והיתה נחושה בטענותיה אלה. אין בה חזרה מן הטענות, היא לא שינתה מטעמה או מן הטענות.
אם עמד ב"כ הנאשם ארוכות בחקירתו הנגדית על ניסוח מילה כזו או אחרת, כגון "הטיח" או "תקף" וכיו"ב, אין בכך כדי ללמד על סתירות. כפי שציינתי לעיל, יש לבחון האם בגרעין הדברים ובנושאים שבמחלוקת לא נפלו סתירות מהותיות ואכן לא כך במקרה שבפני
נו.

נדמה כי לא היה חולק למשמע העדויות שהובאו בפני
בית המשפט כי הרושם שעלה מהן הוא כי מערכת היחסים בין הנאשם למתלוננת הפכה לעכורה מאוד ובני הזוג גילו בה כל אחד מצידו שלו גילויי התנהגות בלתי ראויים.
עם זאת, לא מצאתי לקבל את הטענה כי המתלוננת העלילה עלילה על הנאשם מתוך תחושתו שלו כי "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת" או מתוך כוונה להשיג בכך רווח כספי במהלך הסכסוך הרכושי ביניהם.

לו חפצה המתלוננת להעליל על הנאשם יכולה היתה לעשות כן בנקל קודם לכן.
הוכח לבית המשפט כי ביום 9/2/10 זומנה המשטרה לביתם של בני הזוג על פי קריאה של המתלוננת אשר טענה כי הנאשם אינו מתיר לה לצאת מן הבית. מעבר לכך כי יש במסמך זה כדי לאשש את טענת המתלוננת כי כך נהג הנאשם לעשות וכי היא אכן הזעיקה את המשטרה בעבר כפי שטענה, הרי שבאותה הזדמנות לו חפצה להעליל על הנאשם יכולה היתה להגיש תלונה נגדו בכל ענין ודבר, לרבות באשר לאלימות ואיומים והיא לא חפצה אפילו להגיש נגדו תלונה באשר למניעת היציאה מן הבית משהתאפשרה לה יציאה זו בסיועה של המשטרה.

תימוכין
לעדותה של המתלוננת ניתן למצוא בתמונות שצולמו והמתעדות את סימני הנשיכה שנראו על ידה.
כן ניתן למצוא תימוכין לעדותה בעדות חברתה, רחל בן רש"י. נתתי אמון גם בעדות זו ולא מצאתי בה כל סתירה או פירכה.

אציין לענין האירוע לגביו מסרה המתלוננת כי התרחש בתחנת האוטובוס והועלתה הטענה על ידי ב"כ הנאשם כי הוא לא התרחש, בין היתר, בשל שאין לו כל תיעוד במשטרת ישראל, למרות עדותה הנחרצת של המתלוננת כי ניידת משטרה הגיעה אל המקום, כי מעבר להתייחסות להלן לאירוע זה, על ידי הנאשם, הרי שבכל הנוגע למשטרת ישראל, כל שהובא בפני
בית המשפט הוא כי לא ניתן לבדוק את הקריאות למוקד 100 של המשטרה בטווחי זמן אלה ללא ציון מועד מדוייק של האירוע ומכאן שלא ניתן ללמוד כי לא הוזעקה משטרה אל המקום. כל שניתן ללמוד הוא כי הנושא אינו ניתן לבדיקה – עתה.

לא התעלמתי מכך כי לראשונה בבית המשפט השמיעה המתלוננת גירסה לפיה באירוע הנזכר בל"ג בעומר, אף גרר אותה הנאשם לקומה העליונה של הבית וביקש לקיים עימה יחסי מין על אף שלא חפצה בכך.
גירסה זו אינה נזכרת בהודעה כלשהי של המתלוננת.
היא הסבירה את העדרה של גירסה זו בכך שהתביישה מלהעלותה בפני
השוטרים ואף משמדובר היה בשוטרת התביישה לעשות כן. בבית המשפט מצאה פורום בו נאות להעלות את כלל תלונותיה.

כאמור לעיל, קיבלתי את הסבריה של המתלוננת לכבישת תלונותיה האחרות והתרשמתי מהמתלוננת ומהתנהגותה, כמו גם מהתייחסותה למערכת היחסים והחיים המשותפים עם הנאשם, ולאי רצונה לחשוף אותם בפני
אחרים, בין משטרה, ואף בפני
חברתה, אשר חפצה לתעד בצילום את החבלה שנגרמה לה.
על כן לא מצאתי באי העלאת גירסה זו כדי להביא לפגיעה באמינותה של המתלוננת.
יצויין כי הדברים לא יוחסו לנאשם בכתב האישום.

לאור כל האמור לעיל – נתתי אמון בעדות המתלוננת.

ובאשר לעדותו של הנאשם – לא נתתי בה אמון.

כבר בהודעתו במשטרה ידע הנאשם לקשור עצמו לאירוע הנטען בתחנת האוטובוס, למרות שבבית המשפט טען כי להד"מ.
עולה תמיהה הכיצד, באם לא מדובר באירוע חריג ויוצא דופן אלא בניסיונו של הנאשם להחזיר את המתלוננת שיצאה מן הבית הביתה, וכפי שהוא עצמו ציין, במקרים רבים הם רבים והיא עוזבת את הבית, הכיצד ידע לקשור זאת לאירוע עליו התלוננה היא?

גם החוקר הביע על כך תמיהה במהלך החקירה והנאשם ניסה לתרץ זאת כבר אז בכך שאז מדובר היה בפעם היחידה בה יצאה המתלוננת ללא רכב, ועל כך מסר שלוש שנים לאחר מכן!

הוטח בנאשם אירוע זה, שהוא אירוע קשה מבחינת תלונתה של המתלוננת והיה ולא ארע כאירוע הזה, היה עליו להכחישו מכל וכל והנה, הנאשם עצמו קשר עצמו מיידית לאירוע כזה, אלא שהכחיש את האלימות.
כך עשה גם בעדותו בבית המשפט. האירוע לא הוכחש על ידו כלל ועיקר, אלא הוכחשה תקיפתה של המתלוננת וכן הוכחשה הזעקתה של המשטרה.

גם האירוע שעניינו ויכוח אודות ההמחאה שלא הוחזרה, וסופו לטענת המתלוננת בנשיכה עבר שינויים בגרסתו של הנאשם.
בהודעותיו במשטרה לא נאמר דבר על כך שהנאשם נטל אף הוא את מכשיר הטלפון של המתלוננת ועוד טרם נטלה היא את המכשיר שלו. כמו כן הכחיש הנאשם את דבר הנשיכה הנטענת וטען כי המתלוננת היא שתקפה אותו.

בחקירתו בבית המשפט אמנם לא זנח הנאשם את הטענה כי המתלוננת היא שתקפה אותו, אולם לפתע אישר כי הוא זה שנטל את מכשיר הטלפון שלה ולאחר מכן נטלה היא את שלו וכן אישר כי יתכן ונשך אותה במהלך ניסיונו להשתחרר ממנה.

ניכר היה כי היה זה נסיונו של הנאשם "ליישר" קו לאחר מתן עדותה של המתלוננת מחד גיסא ובכל זאת לחלץ עצמו מטענותיה מאידך גיסא.

הנאשם הרבה, בעדותו בבית המשפט, במתן תשובות ארכניות, מתפתלות ומתחמקות, לא תמיד ענייניות ולא תמיד במישרין לאשר נשאל, תוך שניסה להטיל את מרכז הכובד של האירועים על הסכסוך הכלכלי שבין בני הזוג.

שמעתי את עדויותיהם של עדי ההגנה.
אין בעדי ההגנה כדי לשפוך אור על הנושאים שבמחלוקת אשר הובאו בפני
בית המשפט. כל שיש בהם הוא כדי להעמיק את הרושם שממילא הוטל בבית המשפט כי מערכת היחסים בין בני הזוג נעכרה עד מאוד והשפיעה על כל הכרוך בכך, לרבות על בני המשפחה.
האירוע הנזכר בעדויות עדי ההגנה, אין לו דבר וחצי דבר עם האירועים שבמחלוקת. הוא נזכר בשפה רפה במהלך חקירתה הנגדית של המתלוננת והיא לא התכחשה אליו, כך שאין בו גם כדי להטיל דופי במהימנותה.
גם אם ניסו עדי ההגנה להראות בדבריהם כי המתלוננת היא אשה שתלטנית, מתלהמת, חרחרנית וכיו"ב, אין בכך כדי להביא לקביעה כי תלונותיה נגד הנאשם אינן אמת.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: -

ביום 20/7/10 במהלך ויכוח ביניהם היכה הנאשם את המתלוננת בראשה, ועל כן יורשע הנאשם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו – 382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (פרט אישום ראשון).

בל"ג בעומר בשנת 2010, במהלך ויכוח ביניהם אחז הנאשם במתלוננת ונשך אותה בידה, והותיר סימני נשיכה בידה ועל כן יורשע הנאשם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 379 ו-382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. (פרט אישום שני).

במועד כלשהו אשר חל כשנה וחצי – עד שנתיים קודם לאירועים אלה, ולאחר ויכוח ביניהם, עת נמלטה המתלוננת מן הבית, דלק אחריה הנאשם והדביקה בתחנת אוטובוס, שם מנע את מנוסתה בכך שדחף אותה לעבר דופן התחנה מספר פעמים.

שלא כמיוחס לנאשם בכתב האישום, לא הוכח כי נגרמו למתלוננת במהלך אירוע זה חבלות ועל כן, הנאשם יורשע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו -382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. (פרט אישום שלישי).

עוד יוחסה לנאשם בפרט אישום זה עבירה של פגיעה בפרטיות בכך שהתחקה אחר המתלוננת במספר הזדמנויות. למעשה, הנאשם, אישר את הדברים הן בהודעותיו במשטרה ואף בבית המשפט. לטענתו, הוא ביקש לדעת לאן לוקחת המתלוננת את בתם הקטנה. דא עקא, שהנאשם עצמו אף אישר שלא פעם הוא המתין לה מחוץ למקום בו שהתה, ואשר כבר למעשה, היה ידוע לו כמקום שהותה, עד אשר יצאה ממנו.

נאמר כבר לעיל, כי אין חולק כי מערכת היחסים בין בני הזוג הפכה, למרבה הצער, לעכורה מאוד וככל הנראה, לא נותר ביניהם כל אמון בסיסי. יחד עם זאת, אין בכך כדי להעניק למי מבני הזוג את הזכות להתחקות אחר בן הזוג השני ולהפריע בכך את שלוות חייו ואת נוהגיו.

אם דאג הנאשם לרווחתה של בתו הקטנה, ואם סבר כי המתלוננת אינה דואגת לרווחתה כנדרש, הרי שיכול היה לנקוט באמצעים שונים כדי להבטיח רווחה זו, בין על ידי פניה לרשויות המתאימות ובין על ידי פנייה לערכאות משפטיות מתאימות לעסוק בכגון דא.
הנאשם עצמו אישר כי פנה אל גורמי הרווחה רק לאחר שהמתלוננת הגישה את תלונתה נגדו הוא נחקר במשטרה.

ב"כ הנאשם ביקש לטעון כי אפילו יש במעשיו של הנאשם משום התחקות אחר
מאן דהוא אחר, על פי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, הרי שהוא מבקש לקבוע מכוחו של סעיף 6 לחוק זה כי אין בהתנהגותו כדי לגבש עבירה פלילית.

סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות קובע:
"לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש".

אלא שבעניינו הוכח בראיות שהובאו בפני
בית המשפט, כי בהתנהגותו של הנאשם, שהיתה התנהגות חוזרת ונשנית, היה, למעשה, על מנת להגביל את צעדיה של המתלוננת ולמנוע ככל האפשר את יציאתה מן הבית, ובמעשיו אלה, הוא הפר את שלוותה ואת מנהגיה ונוהגיה ואין בכך "מעשה של מה בכך" ככותרתו של הסעיף.

על כן, יורשע הנאשם אף בעבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981.

ניתנה היום,
כ"ד כסלו תשע"ב , 20 דצמבר 2011 במעמד הצדדים.









פ בית משפט שלום 36725-07/10 מדינת ישראל נ' יוסף קורקוס (פורסם ב-ֽ 20/12/2011)