פסקי דין על שושנה חג'ג' | פסקי דין על שלומי כהן | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על אורן סבג | פסקי דין על אברהם רוני ואח' |

7715/97 בשפ     08/01/1998




בשפ 7715/97 שושנה חג'ג', שלומי כהן נ' מדינת ישראל, אורן סבג, אברהם רוני ואח'




(פד"י נב (1) 14)

בבית המשפט העליון
בקשות שונות פלילי 7715/97

השופט: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

העוררים: 1. שושנה חג'ג'

2. שלומי כהן

ע"י ב"כ עו"ד דוד יפתח
, עו"ד משה מרוז
;

נ ג ד

המשיבים: 1. מדינת ישראל

2. אורן סבג

3. אברהם רוני
4. בנק מרכנתיל דיסקונט, המחלקה המשפטית
5. משה חג'ג'
6. חיים כהן
ע"י ב"כ עו"ד אביה אלף
, סגנית בכירה א לפרקליטת המדינה בשם המשיבה 1


ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' בייזר) מיום 14.12.1997 בת"פ 1982/97.
ה ח ל ט ה

1. זהו ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' בייזר) ובה הורה כי אין לשחרר כלי רכב תפוסים וכי אלה יישארו בחזקת המדינה. כלי הרכב נתפסו ועוקלו במסגרת הליכים פליליים נגד המשיבים 5-6 משה חג'ג' וחיים כהן ונגד אחרים, העומדים לדין בעבירה של ייבוא סם מסוכן וסחר בו. הסם יובא מדרום אמריקה בכמויות גדולות ביותר.

2. באי-כוח העוררים טוענים כי אמו של משה חג'ג' ואחיו של חיים כהן הם בעלי כלי הרכב, ואילו מדינת ישראל
טוענת כי כלי הרכב הם בבעלות משה חג'ג' וחיים כהן (להלן- הנאשמים). עוד טוענים הם כי אין לנקוט את הצעד הקיצוני של תפיסת כלי הרכב והשבתתם ויש לאפשר שחרורם כנגד ערבויות וביטחונות הולמים, באשר הנאשמים הם בחזקת חפים מפשע, ומשפטם עלול להימשך זמן רב; לא ברור אם בסופו של דבר יורשעו, וגם אם יורשעו לא ברור שיהיה מקום לחלט את כלי הרכב, כאשר אין טענה ששימשו בביצוע העבירות.

3. לעומתם טוענת באת-כוח המדינה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי. לטענתה, כלי הרכב הם בבעלות הנאשמים, המנסים לפזר ערפל באשר לבעלותם כדי להערים קשיים על חילוטם. התביעה ביקשה לקבוע בהכרעת-הדין שהנאשמים הם סוחרי סמים, ומשייעשה כן, יצווה בית-המשפט לחלט לאוצר המדינה כל רכוש שהושג בעבירה של עיסקת סמים, אלא אם כן סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט (סעיף 36א(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973; להלן- פקודת הסמים). על-פי הטענה, לאור הראיות הלכאוריות ולאור מהות העבירות, יהיה מקום לצוות על חילוט כאמור, ולפיכך יש להבטיח כבר עתה את אפשרות החילוט בעתיד על-ידי השארת כלי הרכב בידי המשטרה. זאת ועוד: רכב אחד נמכר, כשרובץ עליו עיקול או שעבוד, ולפיכך קיים חשש של ממש למכירתם ולהעברתם של כלי הרכב, באופן שלא ניתן יהיה לשים עליהם יד.

4. באת-כוח המדינה הפנתה לשני פסקי-דין ולשתי החלטות שדנו בנושא חילוט כלי רכב, רע"פ 546/92 מלול נ' מדינת ישראל
(לא פורסם); ע"פ 4817/95 א' ג'ובראן ואח'
נ' מדינת ישראל
(לא פורסם). שני פסקי-הדין מתייחסים לחילוט לאחר הרשעה, ולפיכך אינם קשורים ישירות בענייננו. ואילו בבש"פ 3211/97 חליאלה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) ובבש"פ 6821/96 אלחמידי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) נדון- בין היתר- חילוט זמני. באותם מקרים שימש כלי הרכב לביצוע עבירת הסמים, ואף-על-פי-כן, לא נשללה האפשרות של הסדר שלפיו תשוחרר המכונית בתנאים שייקבעו על-ידי בית-המשפט, אלא ששם לא נמצאו הנימוקים המצדיקים זאת.

מכאן נשוב לענייננו.

5. ההליך שבפני
י איננו ההליך המתאים לבדיקת נושא הבעלות בכלי הרכב, לגופו. נושא זה יתברר, אם יהא צורך בכך, במשפט עצמו. בשלב זה, כל שאוכל לומר הוא שאני שותפה לתחושה שהנאשמים אכן מנסים לזרות חול בנושא זה, כדי להרחיק את כלי הרכב מסכנת חילוט בעתיד. על-כל-פנים, לצורך הדיון שלפניי מוכנה אני לצאת מתוך הנחה שכלי הרכב הם בבעלות הנאשמים, כטענת המדינה. אלא שגם אם כך הוא, עדיין נשאלת השאלה אם הדרך לדבטיח את חילוטם בעתיד היא על-ידי תפיסתם הפיזית והעברתם לידי המשטרה כבר בשלב זה.

6. הדין הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים הקובע לאמור:

"הוגש כתב אישום.... רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר- מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט...".

7. תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין, ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה, וזאת כאמצעי ביטחון. אין דין אחד לתפיסה בפועל בשלב זה להבטחת חילוט עתידי אפשרי ולחילוט לאחר הרשעה. משמורשע הנאשם וכלי הרכב מחולט, נמכר הרכוש המחולט והכסף בא תחתיו ונשאר בידי המדינה.

אינני מקלה ראש בחשיבות האלמנט העונשי שבחילוט רכוש ששימש לביצוע העבירה או שנרכש מכספי עבירות אולם יש לזכור, שמדובר בשלב מוקדם ובטרם הרשעה. לא בכדי נקבע בסעיף 36ו(א) כי הצו הזמני שבית-המשפט רשאי לתת בעניין זה הוא למתן ערבויות, צווי מניעה, צווי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט. לא בהכרח יש לנקוט את הדרכים הנ"ל לפי סדרן, אולם בסדר הבאתן יש אינדיקציה למידתיות שאותה ראה המחוקק לנגד עיניו. הפגיעה ברכושו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על-מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט אותה רק כאמצעי אחרון ובהיעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על-פי עקרון המידתיות המקובל עלינו (ראה פסק-דינו של כבוד השופט ריבלין, בתפ"ש (ב"ש) 6/94, ב"ש 60/94 מדינת ישראל
נ' אבו גרון ואח'
, פ"מ תשנ"ד(3) 419, בעמ' 423-424).

8. במקרה דנן, דומה שלא נשקלו החלופות האפשריות ומאחר שסבורה אני כי יש מקום לשקול כאלה, וכי על הערכאה הראשונה לעשות זאת, מוצאת אני להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי על-מנת שניתן יהא להביא בפני
ו חלופות הולמות להנחת דעתו, להבטחת אפשרות חילוט כלי הרכב בעתיד, כאמור.

הערר מתקבל אפוא; ההחלטה מתבטלת והתיק יוחזר לערכאה הראשונה, כאמור. עד למתן החלטה על-ידי בית-המשפט המחוזי, יישארו כלי הרכב בידי המשטרה.

ניתנה היום, י' בטבת תשנ"ח (8.1.1998).









בשפ בית המשפט העליון 7715/97 שושנה חג'ג', שלומי כהן נ' מדינת ישראל, אורן סבג, אברהם רוני ואח', [ פ"ד: נב 1 14 ] (פורסם ב-ֽ 08/01/1998)