פסקי דין על שלמה רביצקי

53956-07/10 העז     26/12/2011




העז 53956-07/10 מדינת ישראל נ' שלמה רביצקי








בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע



26 דצמבר 2011

הע"ז 53956-07-10 מדינת ישראל
נ' רביצקי




בפני

כב' השופטת א. סלע
– נשיאה

המאשימה
מדינת ישראל


נגד

הנאשם
שלמה רביצקי



החלטה
1.
בפני
י בקשה מקדמית של הנאשם לבטל את כתב האישום מכוח הוראות סעיפים 149 ו-150 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ) מחמת התיישנות ו"הגנה מן הצדק".
2.
המאשימה מתנגדת לבקשה.
3.
הצדדים הגישו טיעוניהם בכתב לעניין זה.
4.
הטעמים לבקשה בתמצית –

לעניין הגנה מן הצדק –
א.
כנגד הנאשם היו תלויים ועומדים 7 כתבי אישום בגין עבירות של העסקה ללא היתר במהלך השנים 2003 ו- 2004. על אף שלנאשם עמדו טענות לגופו של עניין החליט הוא להודות ולהגיע להסדר כולל בכל תיקיו במטרה להביא את העניין לכלל סיום.
ב.
על פי החלטת הנשיא שפיצר מיום 1.12.09 אוחדו כל תיקי הנאשם וביום 24.5.10 הודה הנאשם בכל המיוחס לו בכתבי האישום וטען לעונש – בסופו של יום נגזר דינו של הנאשם והושת עליו קנס בסך 150,000 ₪ ב-50 תשלומים שווים.
ג.
הנאשם משלם את הקנס כסדרו.
ד.
המאשימה מצידה המתינה מספר ימים לאחר מתן גזר הדין והגישה כתב אישום חדש ואשר עילתו עבירה של העסקה ללא היתר בשנת 2003.
ה.
התחושה לנוכח לוח הזמנים המפורט לעיל היא כמעין מלכודת שטמנו כאן לנאשם, אשר לנוכח הודאתו נותר ללא טיעוני הגנה.
ו.
יש חוסר הגינות בולט בהתנהלות המאשימה למול הנאשם.
ז.
לא היתה כל מניעה לעדכן את הנאשם כי כתב אישום נוסף עומד להיות מוגש קל וחומר כאשר העבירה היא משנת 2003, שהרי ברור לחלוטין כי הנאשם לא היה מסכים לאיחוד תיקיו כאשר צפוי הוא להגשת כתב אישום נוסף בעניינו. גם אם תיק זה היה מצטרף, גזר הדין היה נותר זהה.
ח.
המאשימה הסכימה לביטול גורף של כתבי אישום שהוגשו כנגד כל בתי המלון בעיר אילת בגין עבירות בשנים 2004-2003. ביטול זה קיבל הד בכלי התקשורת וכפי שפורסם הביטול נבע ממדיניות לא מוסברת של המאשימה להבאת תיירים ועידוד להעסקת עובדים. כתב האישום, בסעיף 3, מפרט כי העובד שנתפש עבד במלון נפטון ואם כך, הרציונל של הביטול שחל לגבי מלון נפטון חייב לחול גם כלפי הנאשם.

לעניין התיישנות –

כתב האישום הוגש בחלוף למעלה מ-7 שנים ממועד ביצוע העבירה ולכן דינו התיישנות.
5.
טענות המאשימה בתמצית –
לעניין טענת ההגנה מן הצדק –
א.
המאשימה כופרת בטענות לפיהן יש חוסר הגינות וזדון בהתנהלותה למול הנאשם.
כתב האישום בעניינו של הנאשם הוגש לאור בקשתו להישפט וההחלטה על הגשת כתב האישום הייתה עניינית ובוודאי לא נעשתה בזדון או בחוסר תום לב.
הקנס המנהלי הוטל על הנאשם בשנת 2005 והבקשה להישפט מטעם הנאשם הוגשה בחלוף כשנה. על כן, לא מדובר ב"הסתרת כתב אישום" או הליך שהיה על המאשימה "חובת גילוי", מאחר שלא רק שהיה ידוע לנאשם כי מתרקם כנגדו הליך פלילי אלא במו ידיו יזם את הגשת כתב האישום במקרה ספציפי זה. לפיכך, אילו רצה, יכול היה הנאשם לפנות למאשימה ולבקש להביא גם את התיק הנדון במסגרת איחוד התיקים.
ב.
זאת ועוד, לא ברור כלל ועיקר על מה נסמכת טענת הנאשם, לפיה לו היה מצטרף התיק שבנדון למכלול התיקים אשר אוחדו בחודש מאי 2010, אזי העונש היה נותר זהה או דומה. שכן, לא היה מדובר בהסדר טיעון לעונש כי אם באיחוד תיקים דיוני בלבד, והצדדים טענו לעונש באופן "פתוח". לא נקבעה כל מסגרת לעונש ואיחוד התיקים נועד לשם יעילות הדיון בלבד.
ג.
לא זו אף זו, מאחר והמדובר בעניינינו בבקשה להישפט, הרי שעומדת בפני
הנאשם, בטרם מתן תשובה לאישום, האפשרות לחזור להליך מנהלי ובכך להימנע מסכנת רישום פלילי באם יורשע וכן, לא להסתכן בהטלת קנס גבוה משמעותית לעומת הקנס המנהלי אשר הוטל עליו.
ד.
זאת ועוד, המדיניות הנ"ל, גם בנוגע לבתי מלון, חלה רק לגבי העסקה ללא היתר ואינה חלה על עבירות הנוגעות לתנאי העסקת העובדים הזרים. בעניינו של הנאשם, כתב האישום נסוב גם על עבירות של העסקה ללא חוזה עבודה וללא ביטוח רפואי, עבירות אשר כלל אינן נכללות במדיניות האמורה.
ה.
לא הוכח שהתקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות את החלת הדוקטרינה וזאת כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט בע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל
, (ניתן ביום 21.10.07) וכן בפסיקה עניפה שצוטטה בתגובת המאשימה,
ומשכך יש לדחות את הטענה על הסף.
6.
לעניין טענת ההתיישנות –

הוראת סעיף 22א לחוק העבירות המנהליות קובעת מפורשות כי מועד הטלת הקנס המנהלי ייחשב כמועד העמדה לדין לשם הפסקת מרוץ ההתיישנות וכי תקופת ההתיישנות המנויה בחסד"פ לא תמנע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט.

כתב האישום הוגש ביום 9.6.10 בטרם חלפו 5 שנים ממועד הטלת הקנס המנהלי ו/או מועד הגשת הבקשה להישפט, ולכן העבירות המיוחסות לנאשם לא התיישנו.
הכרעה –


7.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הוראות הדין והפסיקה שאוזכרה על ידי הצדדים, הגעתי למסקנה שאין מקום, בשלב מקדמי זה, להורות על ביטול כתב האישום וכי דין הטענות המקדמיות להדחות, וזאת כמפורט להלן –
"הגנה מן הצדק"
8.
הוראות סעיף 149 לחסד"פ מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון וביניהן בין היתר –

"(10)
הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית"

.
במסגרת סעיף זה נטענת טענת "הגנה מן הצדק" שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן.
9.
אמת המידה לתחולת דוקטרינת "הגנה מן הצדק" הותוותה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל
נ' ד"ר בורוביץ, פ"ד נט(6) 776; 808-807 (להלן – פרשת בורוביץ) שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי –
א.
בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו;
ב.
בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות;
ג.
בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו, באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.
ד.
בית המשפט העליון הדגיש, כי

"מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר"

. בפרשת טגר חזר וקבע בית המשפט העליון, כי טענת ההגנה מן הצדק היתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. (ע"פ 3672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 21.10.07).
ה.
פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בפרשת הום סנטר (ע"פ 14/07 מדינת ישראל
– הום סנטר, מיום 22.11.07) ולאחרונה בפסק הדין ע"פ 25249-05-10 מדינת ישראל
– עלי עלייאן, מיום 7.3.11 (להלן- פרשת עלי עלייאן), שם נפסק –
"טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענה של הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין "

(ההדגשות הוספו –א.ס).
10.
במקרה מושא ההחלטה – כתב האישום אכן הוגש זמן רב לאחר מועד ביצוע העבירה וזמן קצר לאחר המועד בו נגזר דינו של הנאשם בגין 7 כתבי אישום אחרים בגין עבירות של העסקה ללא היתר של עובדים זרים (ביום 16.6.10) ועל כך יש להלין ולהביע את מורת הרוח מההליכים הממושכים שננקטו על ידי המאשימה בעניינו של הנאשם.
ואולם, אין בנסיבות האמורות של הגשת כתב האישום כשלעצמן כדי להוכיח שהיתה התנהגות בלתי נסבלת של הרשות אשר עולה כדי פגיעה בזכויות מהותיות או דיוניות של הנאשם ו/או ביכולתו להתגונן כראוי בפני
כתב האישום.
הקנס המנהלי בגין העבירה מושא כתב האישום הוטל על הנאשם בשנת 2005 והבקשה להישפט מטעם הנאשם הוגשה כשנה לאחר מכן.
על כן, הנאשם הוא זה שיזם את הגשת כתב האישום מושא ההחלטה ולכן אין הוא יכול להישמע בטענה לפיה הגשת כתב האישום נעשתה בחוסר תום לב או בכוונת זדון או במפתיע. זאת ועוד, הנאשם עצמו היה צריך לפנות למאשימה ולבקש להביא גם את התיק הנדון במסגרת איחוד התיקים, שנעשה בעניינו.
הטענה לפיה נטמנה לנאשם מלכודת וכי במכוון המתינה המאשימה עם הגשת כתב האישום הנוכחי מספר ימים לאחר גזר הדין – אין בה ממש. כן לא הוכחה טענת הנאשם לפיה אילו היה מצרף את התיק שבנדון למכלול התיקים אשר אוחדו בחודש מאי 2010, אזי העונש היה נותר זהה או דומה. שכן, לא היה מדובר בהסדר טיעון לעונש כי אם באיחוד תיקים דיוני בלבד, והצדדים הגיעו להסדר טיעון פתוח.
אין לנאשם אלא להלין על עצמו בכך שלא פנה למאשימה בבקשה לצרף את התיק הנדון במסגרת איחוד התיקים.
11.
יתרה מזו, משמדובר בקבלן לבנייה אשר מעסיק באופן קבוע עובדים לביצוע עבודות הבנייה והוא הורשע על פי הודאתו בעבירות רבות של העסקה שלא כדין ביחס לעובדים זרים – קיים אינטרס ציבורי מובהק למצות את ההליך הפלילי כנגד הנאשם ולא לסכל אותו באיבו.
טענת השיהוי בהגשת כתב האישום מושא ההחלטה תהא רלוונטית ויכולה להלקח בחשבון במסגרת המשפט לגופו ובמיוחד לעניין קציבת העונש היה ותהיה הרשעה, ואין בה כדי להצדיק את ביטול כתב האישום, בשלב זה.
טענת התיישנות –
12.
אין חולק, כי העבירה מושא כתב האישום הינה "עוון" (סעיף 22 א(א) לחוק העבירות המנהליות, המפנה לסעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) וכי תקופת ההתיישנות של עבירה מסוג זה היא חמש שנים, וזאת בהתאם לסעיף 9 לחסד"פ.
13.
עם זאת, חלה בענייננו הוראת סעיף 22א לחוק העבירות המנהליות הקובעת מפורשות כי מועד הטלת הקנס המנהלי ייחשב כמועד העמדה לדין לשם הפסקת מרוץ ההתיישנות וכי תקופת ההתיישנות המנויה בחוק סדר הדין הפלילי לא תמנע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט.

14.
על הנאשם הוטל קנס מנהלי ביום 30.6.05 והוא הגיש, ביום 24.5.06
בקשה להישפט.
ממועד הטלת הקנס המנהלי ועד למועד הגשת כתב האישום טרם חלפו 5 שנים ועל כן לא התיישנו העבירות בכתב האישום בעניינו של הנאשם.
זאת ועוד, הוראת סעיף 22 קובעת מפורשות שתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי אינה מונעת את הגשת כתב האישום כנגד מי שביקש להישפט.
15.
לאור האמור לעיל, דין טענת ההתיישנות שהעלה הנאשם, להידחות.
16.
באשר לטענת האכיפה הבלתי שוויונית - לא הונח לה כל בסיס וממילא אין בה בפני
עצמה כדי להוות עילה לביטול כתב האישום, בשלב זה.
17.
מכל הנימוקים כמפורט לעיל, דין בקשת הנאשם לביטול כתב האישום – להידחות.
18.
נקבע להקראה ליום 9.2.12 בשעה 11:00.

ניתנה היום, ל' כסלו תשע"ב, 26 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.








העז בית דין אזורי לעבודה 53956-07/10 מדינת ישראל נ' שלמה רביצקי (פורסם ב-ֽ 26/12/2011)