פסקי דין על רות צ'סלר | פסקי דין על עיזבון המנוח אופל מנדל ישראל ז"ל | פסקי דין על בתיה קלימן | פסקי דין על טובה גולדמן |

765/87 עא     06/09/1989




עא 765/87 רות צ'סלר נ' עיזבון המנוח אופל מנדל ישראל ז"ל, בתיה קלימן, טובה גולדמן




(פד"י מג (3) 81)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 765/87
השופטים: כבוד השופט ד' לוין

כבוד השופט ג' בך

כבוד השופט י' קדמי
המערערת: רות צ'סלר

ע"י ב"כ עו"ד א' מאירי
נ ג ד

המשיבים: 1. עיזבון המנוח אופל מנדל ישראל ז"ל

2. בתיה קלימן

3. טובה גולדמן

ע"י ב"כ עו"ד י' יונגר



ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' זהבי) מיום 3.11.87 בת"ע 1344/86.
פסק-דין

השופט ד' לוין
: 1. זהו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת מנהל עיזבון למתן הוראות בדבר אן חלוקת שווי דמי מפתח של חנות, שבה היה המוריש (להלן – המנוח) דייר מוגן, יחד עם אדם אחר.

העובדות
2. א. המנוח וחתנו (בעלה של המשיבה 2) החזיקו כדיירים מוגנים על-פי החוק בחנות הנמצאת בבית ברחוב הרצל שבחיפה.

ב. במרוצת השנים פרש החתן מניהול החנות יחד עם חותנו. המנוח המשיך בניהול החנות. מאז חודש אוגוסט 1982 הצטרפה אל המנוח בניהול החנות בתו, רות צ'סלר
היא המערערת שלפנינו. היא המשיכה בכך ברציפות עד לפטירתו בחודש אפריל 1986. למעשה היא מוסיפה לעשות כן עד עצם היום הזה.

ג. ב-29.8.84 ערך המנוח צוואה ראשונה (צ/1), ובה ציווה את כל רכושו על-פי האמור שם. בעיקר רלוואנטי לענייננו סעיף ד.1.1 לאותה צוואה: המנוח מביע שם את רצונו שהחנות תמשיך לפעול בהנהלת בתו רות צ'סלר
(המערערת כאן), ובהמשך הוא מצווה על אופן חלוקת יתרת עיזבונו בין שלוש בנותיו באופן ש"כל אחת תקבל בכסף סך השווה ל-1/6 משווי כל דמי המפתח של החנות" (כי מחצית הדיירות המוגנת הייתה שייכת, להצהרתו, לחתנו). ובהמשך אותה צוואה נרשם לעניין שווי דמי המפתח כדלקמן:

"א. במידה והחנות תימכר – התמורה בניכוי חלקו של בעל הבית.

ב. במידה והחנות תמשיך לפעול בבעלותה ובהנהלתה של רות צ'סלר
השווי ייקבע לפי מחיר השוק, או לפי הסכם שיושג בין שלוש הבנות ועל רות להשלים לשתי אחיותיה חלקן בשיווי דמי המפתח וכן תשלום למר חנוך קלימן (החתן – ד' ל') חלקו בדמי המפתח, הכל על בסיס של דייר יוצא".

ד. ב-22.10.85 ערך המנוח תוספת לצוואתו הנ"ל ("אם יש שוני וסתירה בין צוואתי מ-29.8.84 וזו הנוכחית הרי שצוואה מאוחרת זו עדיפה"), שעיקרה זהה לצוואה הראשונה (צ/1), אלא שהסעיף הרלוואנטי לענייננו נוסח אחרת, ואין מדובר עוד על "סך השווה ל-1/6 משווי כל דמי המפתח", אלא:

"דמי המפתח של החנות שמחציתה שייכת לי והמחצית השנייה שייכת לחתני מר חנוך קלימן, אף הם יחולקו בין 3 בנותי שווה בשווה..." (ראה סעיף ב. 1.2.2 ל-צ/2).

עקרון החלוקה נשאר כשהיה, וגם ההבחנה בין מקרה שבו החנות נמכרת לבין מקרה שבו היא מוסיפה להתנהל בידי מי מבנותיו נשמרת, אלא הניסוח שונה, והוא יקשה, כפי שנראה להלן, על מתן תוקף לצוואה כפשוטה. יצוין, אגב, שבתוספת לצוואה (צ/2), שהיא, כאמור, הצוואה הקובעת לענייננו, לא נזכרים עוד כוונתו של המוריש ורצונו שבתו רות צ'סלר
(המערערת) דווקא, היא שתוסיף לנהל את החנות.

הדיון בדרגה הראשונה

3. הדיון בדרגה הראשונה נובע מבקשת מנהל העיזבון (המשיב 1 לפנינו) למתן הוראות בדבר אופן חלוקתם של דמי המפתח, וזאת בשל מחלוקת שפרצה בין האחיות היורשות בשתי שאלות מרכזיות:

א. מי מבין האחיות – המערערת או המשיבה 3 כאן – תקבל את החזקה בחנות ותמשיך לנהלה?

ב. כיצד לחלק את ערך דמי המפתח של החנות בין היורשים האחרים שלא ימשיכו לנהל אותה (וכן לחתן, שלו מחצית הזכויות בחנות לפי האמור בצוואה)?

השופט בדרגה הראשונה ניתח את הוראות הצוואה והגיע לכלל מסקנה (בהחלטה המתוקנת מ-3.11.87 – תיקון שיידון להלן), כי מתוך כספי העיזבון יקבלו תחילה את חלקם החתן (חצי) וכל אחת מהבנות שלא תוסיף לנהל את החנות, ורק אחר כך יחלקו את יתרת הסכום שבעיזבון שווה בשווה בין שלוש הבנות. במלים אחרות: חלקה של הבת שתוסיף לנהל את החנות מן העיזבון יקטן באופן יחסי, כך שבסופו של חשבון תיהנה כל אחת מן הבנות במידה שווה מצוואת אביהן. על כך מערערת לפנינו אחת הבנות – רות צ'סלר
.

פסק הדין של הדרגה הראשונה

4. השופט המלומד בדרגה הראשונה יצא מן ההנחה, שהצדדים לא חלקו עליה, כי הדיירות המוגנת אינה חלק מן העיזבון. בהנחותו עצמו בהלכה זו הפעיל השופט את שמוכר בפסיקה כ"עיפרון הכחול". הוא ניסה (לא תמיד בהצלחה) להפריד בעזרתו בין חלקי הצוואה שעניינם הורשת הדיירות המוגנת, ואותם הוא מוחק, לבין חלקי הצוואה שניתן לפרשם כך שהמנוח הוריש באמצעותם מרכושו בלי לעשות את הדיירות המוגנת חלק מנכסי העיזבון.

כך מחק והפריד חלקי הצוואה (לעתים אף חצה כך סעיף יחיד) ובסופו של דבר הגיע למסקנה, ששווי דמי המפתח ינוכה מכספי העיזבון, כך שראשית יחלקו מתוך כספי העיזבון כל סכום השווה לחצי דמי המפתח, וזה יימסר לחתן, חנוך קלימן, ושישית שווי דמי המפתח תקבל כל אחת מהבנות הנותרות. רק אחר כך תחולק יתרת הסכום באופן שווה בין שלוש האחיות (ראה עמ' 4 להחלטה המקורית, באמצע).

החלק הזה של ההחלטה, שהוא החלק האופראטיבי והרלוואנטי לעניין הערעור, תוקן על-ידי השופט כעבור 14 יום (ב-3.11.87), לאחר שתשומת לבו הופנתה על-ידי מנהל העיזבון לטעות בולטת שעולה מעל פני ההחלטה. אכן, השופט הבחין בכך וראה להבהיר כוונתו: להגדיל באופן יחסי את חלקה בעיזבון של כל אחת משתי הבנות שלא תחזיק בחנות, כך שבסופו של דבר תהא מידת הנאתן בעיזבון (של שלוש הבנות) שווה. כך עולה עתה באופן ברור מהנוסח המתוקן של ההחלטה מיום 3.11.87.

טענות המערערת

5. א. המערערת בסיכומיה טוענת, כי בפועל הכליל השופט את הדיירות המוגנת בנכסי עיזבון המנוח, וזאת בניגוד להלכה המושרשת בעניין זה. לשון אחר: השופט אמנם הנחה עצמו בהלכה הנ"ל, אך סטה ממנה בהפעילו את "העיפרון הכחול" על סעיפי הצוואה.

ב. לטענת המערערת, אין לחתן חנוך קלימן כל זכויות בחנות, מאחר שעזבה עוד ביולי 1982, ובכך הפסיד את הדיירות המוגנת שלו גם בחצי החנות.

ג. טענות פרוצדורליות בפי המערערת כנגד תיקון ההחלטה על-ידי בית המשפט – תיקון שנעשה, לדברי בא-כוח המערערת, שלא על-פי סדרי הדין הקבועים לכך, ויש בו למעשה "מסווה לכתיבת

פסק דין
חדש".

פועלן של הוראות הצוואה הנוגעות לדמי המפתח

6. א. בבסיסו של דבר מכוונות טענותיה המהותיות של המערערת להשמטת הבסיס מתחת לסעיף ב.2.2. לצוואה המאוחרת (צ/2). הטענה היא, שבסעיף זה התיימר המנוח להוריש את הדיירות המוגנת שלו בחנות הנדונה, בעוד שדיירות מוגנת עוברת אך ורק על-פי התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 – במקרה זה: סעיפים 23, 26 לחוק זה. מאחר שהמערערת עבדה עם המנוח בחנות קודם פטירתו, מתקיימים בה (ורק בה) תנאי סעיף 23(ב), ומאחר שהיא מתעתדת גם להוסיף לנהל אותו עסק, מתקיימים בה תנאי סעיף 26, ומכאן שהיא יורשת את הדיירות המוגנת – ובכלל זה הזכות העתידית לדמי מפתח בגינה – בלי כל קשר לצוואה ובנפרד ממנה.

בשלב זה חשוב לציין, לענייננו, כי השאלה, מי מן הבנות תמשיך להחזיק בחנות, טרם הוכרעה, ומסיכומי המשיבים עולה, שהיא עדיין תלויה ועומדת בבית המשפט. כפי שצוין לעיל – אין בצוואה המתוקנת (בהבדל מן הצוואה הראשונה) הבעת רצון מצד המנוח שדווקא המערערת תמשיך בכך, אם כי, לכאורה, רק בה מתקיימים כנראה תנאי סעיף 23(ב) הנ"ל.

מכל מקום, בערעור שלפנינו יש לקבוע את אופן חלוקת דמי המפתח, בהנחה שאחת הבנות – כאן לא משנה מי מהן – תוסיף לנהל את החנות.

7. נראה לי, שראשית יש להסיר מהדרך את טענות המערערת ביחס לזכויותיו של החתן בחצי משווי דמי המפתח. הדין, לדעתי, עם המשיבים בטענתם, שחנוך קלימן לא היה שותף לדיון בערכאה הראשונה, איש לא ביקש צירופו כצד, וממילא אין מקום לפגוע בזכויותיו בערכאת הערעור.

יתרה מזו. ה"נטישה", שהמערערת מייחסת לחתן, הינה עילת פינוי ביחסים בין המשכיר לבין הדייר (במקרה שלנו "דיירים" על-פי חוזה השכירות המצורף לסיכומי המשיב 1). אין לנטישה משמעות סטטוטורית על-פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] ביחסים שבין הדיירים לבין עצמם. אם מצא המנוח לנכון לשלם לחתן "חוב", שהתהווה, אל נכון, בהקשר לשכירות המשותפת, וזאת במסגרת צוואתו, אין כל פסול בכך, ואין טעם שלא לכבד את רצונו זה.

8. הגשמת רצונו של המוריש היא שצריכה, ככל שרק ניתן, להיות נגד עיני בית המשפט ולהנחותו. כך דרך כלל, וכך גם בדיון בטענות המערערת לגבי חלקן של אחיותיה בדמי המפתח ואופן חלוקתם. עקרונות פרשנות הצוואה מגולמים בסעיף 54(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, המחייב פרשנות לפי "אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".

נראה לי, שכוונת המצווה במקרה שלנו נעלה מכל ספק, והיא מוצאת ביטוי בסעיפים שונים בצוואה, וגם השופט בדרגה הראשונה עמד על כך, "שכוונתו של המצווה היתה שכל אחת משלוש בנותיו 'תתעשר' במידה שווה כתוצאה מפטירתו של המנוח" (עמ' 2 להחלטה המקורית).

אכן, כך עולה מסעיף ב 1.1 ל-צ/2 (חלוקת כל הסחורה, המוניטין והציוד שבחנות באופן שווה בין 3 הבנות), סעיף ד המחלק כך את יתרת העיזבון, וסעיף ט לאותה צוואה שמחלק כך אפילו את מעיל הפרווה ממינק של המנוח, שיישאר אמנם ברשות הבת רות (המערערת) אך רק "לאחר שתשלם לבתיה וטובה שליש מערך המעיל (דהיינו סה"כ שני שליש לשתי הבנות)".

הווה אומר: המנוח לא הותיר כל ספק באשר לכוונתו הטהורה שלא לשאת פנים אף לא לאחת מבנותיו, ונראה שכך גם בסעיף הנוגע לדמי המפתח. אין לגרוע ממשמעות זו רק משום שלא השכיל, אולי בהעדר ידע משפטי, ליתן ביטוי הולם לכוונתו זו, באשר התיימר להוריש את דמי המפתח עצמם ולחלקם באופן שוויוני. בכך טעה משפטית, שכן זכות הדיירות המוגנת אינה חלק מנכסי העיזבון, והיא עוברת אך ורק על-פי התנאים הנקובים בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. ראה: ע"א 645/69 י' רוסו, פסול-דין, על-ידי אמו ואח' נ' ש' רוסו, פ"ד כד(1) 657; ע"א 88/81 אלסחורי ואח' נ' מזרחי, פ"ד לז(3) 309, בעמ' 316.

לשונו הפשוטה של המנוח כאן סותרת אמנם את ההלכה הנ"ל, אולם אין בכך, בהכרח, כדי למנוע הגשמת רצונו של המנוח.

לדעתי, מתן פועל אמיתי לכוונתו, כפי שהובהרה לעיל, אפשרי על דרך "פרשנות כפולה" כמצוות סעיף 54(א) לחוק הירושה, היינו פרשנות שמביאה בחשבון את כוונתו של המצווה כפי שהיא עולה מן הצוואה בכללה.

כבר נפסק כך בע"א 161/59 בלן נ' המוצל"פ של צוואת ליטוינסקי, פ"ד יד 1905, בעמ' 1917, לאמור:

"'...רשאי בית-המשפט לומר שהמילים שהמצווה השתמש בהן לא היו מכוונות להביע משמעותן הפשוטה, אם הנסיבות המסובבות שהוכחו לפניו מחייבות מסקנה זו בתורת מסקנה בלתי נמנעת..."'.

השופט בייסקי מצטט הלכה זו בע"א 530/79 שפניר נ' דנציגר, פ"ד לה(3) 163, בעמ' 167, ומוסיף:

"...וייתכן כי המלים, שבהן השתמש המצווה במקום אחד, ואשר נראות לא ברורות או סותרות, מקבלות את משמעותן הנכונה, כאשר בוחנים יתר ההוראות, וכיצד הן משתלבות עם הכוונה הכללית. ואם אמנם עולה הכוונה באורח ברור וחד-משמעי, אלא היא לא בוטאה בצורה נכונה, כי אז אין לחשוש ממתן הפירוש על-פי הכוונה, תוך העדפתה על המלים שהשתמשו בהן".

9. מתן פירוש נכון ואמיתי על-פי הכוונה, בענייננו, משמעו הקטנת חלקה של המערערת בעיזבון (בהנחה שתנהל את החנות), באופן יחסי, כך, שהתוצאה תהא, כאילו שילמה שישית משווי דמי המפתח לכל אחת מאחיותיה.

אכן, יש בכך, לכאורה, משום הטלת נטל על היורשת לעשות דבר בנכס שאיננו מנכסי העיזבון, ודבר זה אינו אפשרי אפילו לפי סעיף 45 לחוק הירושה שמתייחס ליכולתו של המוריש לחייב יורש לעשות "במה שקיבל מן העזבון". את הדיירות המוגנת לא מקבלת כאן היורשת "מן העזבון" אלא "מן החוק", כפי שהוסבר לעיל, והדבר דומה, במידה רבה, למקרה שבו מחייב המוריש את היורש להעביר, למשל, חלק מרכושו שלו (של היורש) לאחרים כתנאי לזכייתו של היורש בחלק מנכסי העיזבון.

אמנם אין אדם יכול לצוות על רכוש שאינו שייך לו, אך ההיגיון מחייב, שאם רוצה הזוכה להיפטר מהוראת צוואה המחייבת אותו להעביר מרכושו לאדם שלישי, עליו למשוך ידיו גם מן הנכסים שזכה בהם על-פי הצוואה. לשון אחר: אין זוכה יכול לבחור לו את הוראות הצוואה הנוחות לו בלבד, והברירה היא בין קבלת הצוואה כמות שהיא לבין דחייתה כמו שהיא.

10. דוקטרינת הבחירה בדיני ירושה זכתה לדיון בעניין במאמרו של פ' שיפמן, "האם חלה תורת הבחירה (election) בדיני-צוואות?" עיוני משפט יג (תשמ"ח-מ"ט) 93, שמנסה לבסס את קליטת הדוקטרינה הנ"ל, שמקורה במשפט המקובל האנגלי, גם לחוק הישראלי.

הקונסטרוקציה המשפטית המוצעת שם – ונראית בעיניי מאוד – קוראת אל תוך הצוואה תנאי מכללא (המיוחס למוריש מכוח העיקרון הנ"ל בדבר פרשנות צוואה לפי אומד דעתו של המצווה), שלפיו "מותר לבית המשפט להסיק... שלו היה המצווה מודע לעובדות כהוויתן (לאמור, שהנכס איננו שלו, אלא שייך לאחד היורשים), היה מתנה את זכייתו של אותו זוכה, שהוא בעל הנכס, בנכונותו למלא אחר הוראות הצוואה גם לגבי אותו הנכס שהוא שלו" (שם, בעמ' 98).

פרופ' שיפמן מדייק שם באבחנות שונות, אך לענייננו נקל להסיק מן הצוואה בכלותה, כי לו היה המנוח מודע לעובדה, שהדיירות המוגנת – על כרעיה וקרביה, והזכות העתידית לדמי המפתח בכללה – עוברת למערערת מכוח החוק וכי אין המערערת מחויבת בתשלום מדמי המפתח, היה מנסח את הסעיף הרלוואנטי בצוואה כך שיובהר, כי חלקה בעיזבון קטן אז באופן יחסי. זהו, לדעתי, גם הפירוש הראוי לסעיף הרלוואנטי בצוואה המאוחרת צ/2 שלפנינו.

תיקון ההחלטה על-ידי השופט בדרגה הראשונה

11. הרצון להשוות בין שלוש האחיות ככל שהדבר נוגע להתעשרות מן הצוואה הוא, כאמור, שהנחה את השופט גם בדרגה הראשונה, וברורה מסקנתו, שראוי כי חלקה של המערערת בעיזבון יקטן, אם תוסיף לנהל את החנות ותהפוך דיירת מוגנת בה. מכאן שהתיקון בה רק להבהיר כוונה זו במלים בהירות וקולעות יותר. תיקון כזה בא בגדר התנאים הקבועים לתיקון החלטה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, והוא אף נעשה בפרק הזמן הראוי לכך (לאחר 14 יום, היינו "תוך עשרים ואחד ימים"). שמיעת טענות בעלי הדין בעניין זה נתונה לשיקול-דעת בית המשפט ("ורשאי") (הגם שעל-פי האמור בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 928 ה"ש 127 יש להתייחס לרשות זו כאל חובה).

אין יסוד לטענה, כי הדרגה הראשונה מנעה מאת המערערת את ההזדמנות לטעון, והדבר עולה במפורש מתגובתו של עו"ד חרלף עצמו. כיצד תישמע או תימסר התגובה לפני בית המשפט – זו כבר סוגיה אחרת, והיא הרי מסורה להחלטת השופט על-פי שיקול-דעתו.

כאן היה בא-כוח המערערת מודע לבקשת התיקון בטרם החלטה, והייתה לו אפשרות להגיב. זאת גם זאת: אין מדובר בענייננו בהחלטה רגילה במסגרת תובענה או בקשה שבמחלוקת. עניין לנו פה בבקשת מנהל עיזבון מבית המשפט, שינחה אותו איך לנהוג בעניין פלוני. במקרה כזה, דומני, יכול בית המשפט לחזור בו מהנחיה מוטעית ולתקן הנחייתו כל אימת שהדבר מתחייב.

12. אשר-על-כן אנו דוחים את הערעור. בנסיבות המקרה הרגיש הזה לא יינתן צו להוצאות.

השופט ג' בך
: אני מסכים.

השופט י' קדמי
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין
.

ניתן היום, ו' באלול תשמ"ט (6.9.89).








עא בית המשפט העליון 765/87 רות צ'סלר נ' עיזבון המנוח אופל מנדל ישראל ז"ל, בתיה קלימן, טובה גולדמן, [ פ"ד: מג 3 81 ] (פורסם ב-ֽ 06/09/1989)