פסקי דין על מאמון חאג יחיא

37931-03/10 פ     25/12/2011




פ 37931-03/10 מדינת ישראל נ' מאמון חאג יחיא








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בכפר סבא



25.12.2011

ת"פ 37931-03-10 מדינת ישראל
נ' חאג יחיא






בפני

שופטת נאוה בכור



בעניין:

מדינת ישראל



המאשימה



נגד


מאמון חאג יחיא



הנאשם


הכרעת דין

1.

ביום 24.11.2011 החלטתי לזכות את הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום - ולהלן נימוקיי.
2.

בכתב אישום מיוחסת לנאשם עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי ס' 379+ 382(ב)(1) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (בשני אישומים).

על פי כתב האישום, היו הנאשם והמתלוננת נשואים והתגוררו בדירתם בטייבה במועד נשוא כתב האישום.
בתאריך 18.03.10 בשעה 8:00 או בסמוך לכך, בדירתם, תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין וללא הסכמתה בכך שמשך בשערות ראשה מחוץ לדירתם, ובידו השניה הכה בה בראשה באמצעות מכשיר פלאפון שהיה בידו.

כשבוע עובר לתאריך לעיל, שב הנאשם לדירה כשהוא בגילופין, שבר פסל משיש שהיה במטבח, ניגש לעבר המתלוננת ותקף אותה שלא כדין וללא הסכמתה בכך שהכה בה בידיו ובמכשיר פלאפון אותו החזיק בידו, בראשה, לעיני ילדיהם.
בהמשך לאמור נטל הנאשם סכין מטבח והכה קלות באמצעות הסכין בכתפה של המתלוננת - כל זאת שלא כדין וללא הסכמתה.

3.

על עדי התביעה נמנו:

(1)ע"ת/1 – רוני יהואש
(עמ' 6-10 לפרוטוקול).

(2)ע"ת/2 – סמיה ג'באלי (עמ' 11-28 לפרוטוקול) – להלן: "המתלוננת".

(3) ע"ת/3 – שאדי ג'באלי (עמ' 29-33 לפרוטוקול).

(4) ע"ת/4 – ריחאב ג'באלי (עמ' 34-37 לפרוטוקול).

ע"ת/1 – רוני יהואש
– ביום 18.3.10 היה חוקר במשטרת טייבה, ואישר כי גבה את הודעת החשוד
(ת/1) ותוכנה אמת והוא חתום עליה (עמ' 6, ש' 12-15).

ת/1 – הודעת חשוד של הנאשם מיום 18.3.10 שעה 22:08
הנאשם ביקש להתקשר לעו"ד, ולא היה מענה. הוא קם בבוקר, העיר את הילדים לבי"ס ואח"כ הלך למטבח. אשתו קמה ובאה למטבח בשעה 7:00. בשעה 7:30 הילדים הלכו לבי"ס ואמו התקשרה אליו לפלאפון. הוא רצה לצאת מהבית, ואז אשתו שאלה למה הפלאפון צלצל, וחשדה שמדבר עם בחורות. הפלאפון צלצל שוב, וביקש מבתו בת ה-5 ריווא שתענה. אשתו לא נתנה לילדה לענות, ואמרה שזה פלאפון של זונות ושלא תענה. הילדה לא ענתה, והוא שאל את אשתו למה היא מדברת ככה ליד הילדה.
אשתו אמרה שמה אכפת לו, זו הילדה שלה, ולא שלו, ואם לא מוצא חן בעיניו - שיצא מהבית, זה הבית שלה ולא שלו. הוא ענה לפלאפון, וזו היתה אמו פאטמה. הוא דיבר עם אמו, ואשתו אמרה לו שיצא מהבית והוא אמר לאשתו שהיא תצא מהבית.
אשתו לקחה את הילדה ריווא ויצאה מהבית והלכה לאשתו של אחיו, ניבין. אשתו סיפרה לניבין שלא נגע בה. היא גם הלכה להורים שלו ולאח שלו מאען ואמרה להם שהוא לא הרביץ לה ושרק סילק אותה מהבית. היא אמרה להוריו ואחיו שאם לא יחזיר אותה הביתה היום היא - תלך להתלונן במשטרה.
הוא בא למשטרת טייבה ב-9:00 ושאל איפה מתלוננים. אמרו לו שליד היומן והוא הלך וישב עם החוקר וסיפר לחוקר מה קרה. החוקר אמר לו שאם רוצה להגיש תלונה - שיגיש. הוא אמר לו שלא מגיש, ורק בא להגיד שאם אשתו תבוא להגיש תלונה - שלא יאמינו לה.
הכחיש שקילל את אשתו, משך אותה בשערות וגרר אותה החוצה. הכחיש שנתן למה מכות בראש עם הפלאפון. הוא לא רדף אחריה לסבא שלה, והוא בכלל לא הגיע לשם.
שלשום הוא ביקש ממנה 100 ₪, זה כסף שלו ולא שלה. היו אצלה 2,000 ₪ והוא ביקש ממנה והיא לא נתנה לו את הכסף שלו. זה לא נכון שבגלל שלא נתנה לו כסף קילל אותה ודחף אותה. הוא לא קילל ולא אמר לה שאם תתלונן במשטרה יכניסו אותו לבית סוהר.
אשתו אמרה לו שהיא רוצה לקחת את הילדה,
והוא ענה לה שתיקח את הילדה, ושהוא לא רוצה אותה בבית, בלי קללות ובלי צעקות.
זה לא נכון שאשתו ברחה מהבית כי פחדה ממנו, ושהוא לא רוצה אותה ואת הילדים. הכחיש שלפני שבוע חזר שיכור הביתה ושבר פסל במטבח. הוא בכלל לא שותה.
זה לא נכון שלפני שבוע נתן לאשתו מכות בראש ובידיים עם הפלאפון, היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה, למה היא לא באה להתלונן לפני שבוע ולמה נזכרה היום.
הכחיש שלקח סכין מהמטבח ונתן לה מכות עם הסכין בכתף, זה לא נכון שהיא יצאה מהבית והלכה להוריה.
הכחיש שתפס אותה בידיים וסובב לה אותם. הם בסכסוך, איך יתפוס אותה בידיים, הוא אפילו לא שוכב איתה ולא נוגע בה.
זה לא נכון שרוצה לפתוח מסעדה בשביל למכור אלכוהול וסמים. נכון שהיתה לו מסעדה שסגר לא מזמן, והוא לא היה מוכר אלכוהול וסמים.
הוא לא משתמש בסמים ולא שותה אלכוהול. זה לא נכון שמעשן סמים ליד אשתו והילדים.
היום כשאשתו יצאה מהבית היתה בבית הילדה ריווא.
דודה של אשתו לא רצתה לדבר איתו, אף אחד לא דיבר איתו. הוא רוצה להתגרש, ואשתו לא רוצה להתגרש.
אין לו נשק. הפלאפון של ההורים שלו 09-7994591 ושמותיהם וליד ופאטמה. לא זוכר את הפלאפון של מאען ואת של ניבין.
לא יודע למה אשתו התלוננה נגדו, היא שונאת אותו.

בחקירה הנגדית
, השיב העד שיכול להיות שעשה בתיק עוד דברים מלבד לחקור את הנאשם, ואינו זוכר. לאחר שבירר, עולה כי גבה עדויות גם מהורי ואח הנאשם (ש' 19-23).
לעניין בירור טענתו של האח – כי
לא רואה שום תיעוד לעניין (עמ' 7, ש' 1).
הוא השוטר האחראי על התיק, ראה את הטענה שהעלה הנאשם כי הגיע למשטרה כדי להתריע שאשתו איימה שתתלונן נגדו, הוא בדק ולא ראה תלונה כזו, אין מזכר בעניין (ש' 2-13).
הוא לא גבה מהמתלוננת את ההודעה, אלא אחרים. לא זכור לו שהמתלוננת הגיעה עם תיעוד רפואי כלשהו, לא כל אישה שמותקפת נגרמות לה חבלות, והיא הולכת לרופא (ש' 14-22).
נשאל על כך שהמתלוננת הביאה אישור רפואי (נ/1) לבקשתם – וענה שלא ביקש ממנה דבר כזה, הם לא מכריחים אף אחד (ש' 23-28).
לאחר שהוצג מזכר שהיתה שיחת טלפון ביום 21.3.10 לאמה של המתלוננת כדי שתמסור לה להביא מסמך רפואי – אמר שיכול להיות (ש' 23-31).
יש בתיק מסמך רפואי מיום 21.3.10 שעה 17:02, לא יודע אם הביאה את המסמך לבקשתם (עמ' 8, ש' 1-5). את האישור להיבדק אצל רופא מחויבים ונותנים לכל מתלוננת על אלימות. הוא אישית לא נתן אותו, אבל נתנו לה את המסמך ביום שהתלוננה (ש' 6-12).
לא יודע אם הלכה לרופא בגלל שביקשו ולא בגלל שהיה לה משהו, הם מחוייבים לתת את המסמך הזה למי שמתלוננת (ש' 13-18).
נשאל על כך שהרופא לא כותב במסמך שבדק אותה אלא את גרסתה, ונשאל אם מציינים קיומן של חבלות בתיק וענה שבד"כ מציינים, יכול להיות שהחוקר לא הבחין באותו רגע בסימן, כשיש סימנים – מציינים, וכשאין לא תמיד מציינים. הוא לא רואה תיעוד שיש סימנים (ש' 19-30).
נשאל מדוע כשאין סימן לחבלה משטרת ישראל צריכה להזמין תיעוד רפואי, וענה שאם מעוניינת ללכת לרופא – היא הולכת, ולא מכריחים אותה. את המסמך היא צריכה להחזיר, ולכן התבקשה ללכת לרופא ולהחזיר את האישור הרפואי (עמ' 9, ש' 1-9).
המסמך הרפואי הובא לפי רצונה של המתלוננת, אולי היא השאירה את המסמך אצלה, והתבקשה להביא אותו לתחנה (ש' 10-13).
לא יודע אם לא היו סימנים, יכול להיות שהיו, והחוקר לא רשם (ש' 14-17).
יכול להיות שהגרסה הגיונית למרות שאין תיעוד בתיק החקירה (ש' 18-21).
לשאלת בית המשפט על כך שמצד אחד אין תיעוד ומצד שני מפצירים במתלוננת להביא אישור רפואי, ענה שיכול להיות שהיא כן אמרה שרוצה טיפול רפואי וזה לא רשום, לא יודע למה. הרבה חוקרים עברו על התיק, ונכון שהוא הממונה (ש' 22-29).
לשאלת בית המשפט אם המתלוננת יכולה להבין שאם לא תביא אישור רפואי לא יתייחסו לתלונה שלה – ענה שאין לו תשובה (עמ' 10, ש' 1).

ע"ת/2 – סמיה ג'באלי
("המתלוננת")– היא קצת חולה. הנאשם היה בעלה והם התגרשו לפני 4 חודשים. היו נשואים 13 שנים ויש להם 4 ילדים בגילאים 12,9,7 ו-5.5 (עמ' 11, ש' 11-15).
ביום 18.3.10 קמה בבוקר, הכינה את הילדים לבי"ס והתחילה לבשל. הנאשם בא והתחיל לעשות לה בעיות, לקלל אותה, ורצה כסף. התחיל לצעוק עליה, נתן לה מכה בראש עם הפלאפון. באותו יום היה גשם, הוא הרביץ לה בידיים, משך בשערות שלה ואמר לה שלא רוצה אותה, ושתצא מהבית. היה גשם, יצאה עם בתה, לא ידעה לאן ללכת – אז הלכה לבית סבא שלה (ש' 16-21).
באותו יום הנאשם רדף אחריה לבית סבה ואמר לה שתחזור הביתה באיום. היא לא רצתה, סגרה את הדלת, והתחילה לבכות, דודה שלה שאלה אותה מה קרה, כי לפני כן לא סיפרה לה. התקשרה לאחיה שאדי שייקח אותה לתחנת המשטרה, שאדי בא ולקח אותה, והיא התלוננה (ש' 22-26).
לשאלת בית המשפט מדוע הנאשם רוצה ממנה כסף, ענתה שהוא לא עובד והיא מקבלת הבטחת הכנסה. שבוע לפני האירוע הנאשם בא הביתה וצעק, התחיל לזרוק דברים בבית. יש להם פסל קטן וכבד על השיש, והוא שבר אותו, וגם נתן לה מכות באותו יום, ולא הלכה למשטרה. הוא אמר לה שלא מפחד אם תלך למשטרה וזה היה שבוע לפני התלונה.
הוא נתן לה מכה בראש עם הפלאפון, והכל לעיני הילדים. הוא איים עליה בסכין, ודקר אותה בכתף הימנית (עמ' 12, ש' 1-7).
לשאלת בית המשפט מדוע עשה זאת, ענתה שהוא היה שתוי, זה היה בשעה 18:00. הנאשם קילל אותה, התחיל לזרוק דברים, שבר את נקודות החשמל ואת הפסל. הוא הרג אותה מבפני
ם לפני שהרג מבחוץ. היא לא עשתה כלום בחיים, ולמה היא צריכה לסבול את כל זה (ש' 8-11).
היא הכניסה אותו 3 פעמים לבית הסוהר, וכשהיתה הולכת למשטרה לא היו מאמינים לה איך העיניים שלה כחולות מהאגרופים, חשבו שזה אפילו מאקדח. וכל זה בלי סיבה ובלי כלום (ש' 12-14).

בחקירה הנגדית
השיבה שהיא בת 38, אישרה שלא היתה לה בעיה להכניס את הנאשם לכלא בעבר, ולא פחדה להתלונן. אין לה בעיה להכניס אותו שוב לכלא, היא לא מפחדת, וצריכה להילחם על החיים שלה (ש' 15-25).
נשאלה על כך שבתקופה האחרונה עיקר הבעיות שלה עם הנאשם הן שרצתה להתגרש, וענתה שאם היתה רוצה להתגרש – היתה מתגרשת בילד הראשון, ולמה לסבול. לפעמים רצתה להתגרש ממנו אבל זה לא היה רציני, למה להתגרש אם חיים באושר. היא אף פעם לא רצתה להתגרש ברצינות (ש' 26-32).
היא היתה מדברת לפעמים עם הנאשם שרוצה להתגרש, לא זוכרת אם דיברה על זה עם עוד מישהו (עמ' 13, ש' 1-5).
אישרה שמדובר על שני אירועים (ש' 6-7).
לא שלא האמינו לה במשטרה כשהיתה באה, היו סימנים כחולים והם לא האמינו שזה רק מאגרופים. הוא נכנס לבית סוהר ל-3 שנים. לא כל פעם שהיכה אותה התלוננה, מכל 12 השנים רק שנה אחת לא קיבלה מכות (ש' 8-12). רק שקיבלה אגרופים שכמעט הרגו אותה – התלוננה (ש' 13-14).

כשהנאשם הרביץ לה בתאריך 18.03.10 זה היה בבית, במטבח בשעה 8:00. באותו יום היא קמה בשעה 7:00, לא זוכרת מתי קם הנאשם, אולי איתה (ש' 15-17). היא מכינה את הילדים לבי"ס, לא זוכרת איזה יום זה היה, בטוח לא יום שישי כי הם הלכו לבי"ס. שבוע לפני זה היה בערב, והילדים ראו הכל (ש' 18-21).
הנאשם נתן לה מכות, לא ספרה כמה, נתן לה מכות בידיים שלה, היכה עם הפלאפון בראש, משך לה בשערות, קודם נתן לה מכות בידיים, ואח"כ בפלאפון. לא זוכרת אם הרבה מכות בפלאפון (ש' 22-30).
לא זוכרת אם הפלאפון נשבר, אבל זה כאב והיה נפוח. כשרחצה את הילד בערב שבוע לפני כן נתן לה מכה בראש עם הפלאפון, הילדים ראו את זה ויכולים לספר בבימ"ש, הם לא שכחו שום דבר (עמ' 14, ש' 1-4).
הנקודה היא לא מה קרה לפלאפון, אלא שהנאשם הרביץ לה. לא זוכרת מה קרה לפלאפון ואם הוא נשבר. היא היתה בהלם באותו יום, הדברים שהילדים שלה ראו הרגו אותה מבפני
ם, המכות לא כאבו לה כמו שהילדים ראו את המכות (ש' 5-9).
לשאלת בית המשפט אם הילדים עשו משהו, ענתה שהם נבהלו ועד היום סובלים מזה. הבן שלה היה מוציא תעודות הצטיינות, והיום כבר לא (ש' 10-14).
היא אמרה במשטרה שניתן לחקור את הילדים, אבל במשטרה אמרו שלא צריך להכניס את הילדים לזה. היא ביקשה שיחקרו כי הם ראו את המכות ולא בפעם הראשונה. אמרו לה שהילדים קטנים והם יסבלו (ש' 15-19).
האירוע של יום 18.3.10 היה במטבח, והנאשם תקף אותה גם בסלון. היא פתחה את הדלת והוא התחיל לקלל אותה, זרק אותה מהבית, ואמר לה שהוא לא צריך לא אותה ולא את הילדים. כשיצאה מהבית – האלימות לא המשיכה (ש' 20-26).
הילדה הקטנה היתה בת 5. האלימות היתה רק בתוך הבית, הוא דחף אותה, ואמר שהוא לא רוצה אותה ושתצא מהבית (ש' 27-32).
ברגע
שיצאה מהבית זה נגמר אבל הוא רדף אחריה, הילדה ראתה את הכל, לא היתה לה בעיה שיחקרו את הילדה, ילדים קטנים לא יכולים לשקר (עמ' 15, ש' 1-6).
אישרה שאין לה בעיה להכניס את הנאשם לבית הסוהר, היא התגרשה ממנו ולא אכפת לה, הוא צריך לקבל את זה, מי שנותן אגרופים. היא לא רצתה להכניס אותו לבית סוהר ככה בלי כלום, היא הכניסה אותו כי הוא נתן לה אגרופים (ש' 7-10).
כשהוא מרביץ לה – היא רוצה להכניס אותו לבית סוהר, גם אם היא מפחדת ממנו. כשהוא מרביץ לה חזק ולא נורמלי היא לא מפחדת להתלונן עליו, היא מכניסה אותו לבית סוהר, גם עכשיו היא מפחדת ממנו. צריכה להיות סיבה להכניס אותו לבית הסוהר, לא מכניסה אותו סתם (ש' 11-18).
אישרה שהיא לא מפחדת, וגם אם מפחדת – אין לה בעיה להכניס את הנאשם לבית הסוהר. אם היתה מתלוננת על כל פעם – הוא לא היה יוצא מבית הסוהר (ש' 19-24).
נשאלה על כך שאמרה לשוטרים בהודעתה שהיא לא רוצה להכניס אותו כל פעם לבית הסוהר, וענתה שאם היתה מתלוננת כל פעם שהרביץ לה – הוא לא היה יוצא מבית הסוהר, כשהיתה מקבלת מכות חזקות שלא יכלה לסבול – התלוננה. היו הרבה מקרים שהרביץ לה ולא הלכה למשטרה כי חשבה שאולי הוא ישתנה (ש' 25-29).
היא היתה אומרת לנאשם שרוצה להתגרש ממנו, אבל אף פעם לא הלכה לבית משפט כדי להתגרש (ש' 30-31). לא זוכרת אם אמרה לעוד מישהו חוץ מהנאשם (עמ' 16, ש' 1).
נשאלה אם יכול להיות שהסיבה שנמאס לה ממנו, ושהולכת להתלונן כדי שהנאשם יהיה בכלא וענתה שכן, זה היה גם מלפני הרבה שנים (ש' 2-3).
אישרה שאמרה במשטרה שהיא רצתה להתגרש ממנו והוא לא רצה, היא לא הלכה ברצינות להתגרש בבימ"ש. רצתה להתגרש ממי שכל הזמן קילל אותה ונתן לה מכות (ש' 4-6).
נשאלה על כך שלפני כן אמרה שלא רצתה להתגרש, וענתה שהיתה אומרת לנאשם כדי שיפחד ולהזהיר אותו, ושיהיה טוב איתה (ש' 7-8).
היא לא הלכה למשטרה כדי להתגרש ממנו, אלא כי הוא נתן לה מכות ואגרופים, חשבה והחליטה שזהו, וצריך להתגרש. כל פעם תכניס אותו לבית סוהר? מי אוהבת לחיות לבד ולגדל 4 ילדים לבד. היא הלכה למשטרה כי קיבלה מכות, לא בגלל שהנאשם לא רצה להתגרש (ש' 9-15).
בפעם הראשונה שהכניסה אותו לבית סוהר היתה כשהיתה בחודש תשיעי, והוא ישב לה על הבטן. אישרה שלא היתה לה בעיה להכניס אותו לבית סוהר אף פעם. לא כל פעם שנתן לה מכות רצתה להכניס אותו לבית סוהר, היו הרבה פעמים שלא התלוננה, ככה אצלם – הערבים, מתביישים. כל פעם שקיבלה מכות אמרה לעצמה שהחיים שלה הכי חשובים לה (ש' 16-25).

אישרה שהלכה לרופא אחרי שקיבלה מכה בראש, והוא היה נפוח. היא לא הלכה באותו יום, אולי אחרי יום-יומיים. נשאלה על כך שזה היה לאחר 4 ימים וענתה שלא זוכרת וטוב שהיא מדברת עכשיו. היא אישה שבורה מבפני
ם, היא חייתה את זה (ש' 26-31).
היא לא הלכה לרופא כי בשביל מה כל פעם ללכת לרופא, היא לא התכוונה ללכת להתלונן במשטרה ובגלל זה לא הלכה לרופא. היא היתה צריכה ללכת לרופא כי כאב לה. זה לא שלא הלכה בגלל שלא היה כלום, יכולה להביא את בנה הגדול שיגיד שהנאשם נתן לה את הפלאפון בראש, אם תכתוב על החיים שלה – היא תמלא ספרים. אף אחד לא סובל ממה שחוותה, לא רק אגרופים, וגם קללות. לא אכפת לה אם הוא נכנס לכלא או לא, היא התגרשה, וזהו (עמ' 17, ש' 1-7).
היא לא רצתה ללכת לרופא, רצתה להתגרש. אחרי שהוא זרק אותה מהבית, נתן לה מכות וזרק אותה בגשם – אמרה שזהו, הוא גם רדף אחריה לסבא שלה, ונדבק אליה כמו סרטן (ש' 8-11).
אישרה שזה קרה ב-18.3.10, ושהיא אמרה ששמה קץ לזה. היא הלכה לרופא לאחר 4 ימים (ש' 12-15).
נשאלה אם הלכה או שאמרו לה ללכת – וענתה שהיא הלכה. הרופא בדק אותה בכל הגוף, ובראש (ש' 16-21).
נשאלה על כך שהרופא אמר שלא בדק אותה וענתה שהוא בדק אותה.
לפני מה שקרה הוא היה נותן לה אגרופים בעיניים ובגוף והיו סימנים, אח"כ הוא היה נזהר ונותן לה מכות בראש כי אין סימנים בראש, יש למשטרה צילומים, היא לא תעשה את הגוף כחול (ש' 22-31).
מה שאמרה לא מתייחס למקרה כאן. היה סימן בראש אבל לא הרבה. היא לא הלכה לרופא עם הסימן הזה כי לא כל פעם רצתה להכניס אותו לכלא (עמ' 18, ש' 1-5).
אישרה שלא הלכה לרופא כי לא רצתה להכניס את הנאשם לבית סוהר, אבל חודש שלם הוא שיגע אותה, והיא סבלה. כשהוא זרק אותה ונתן לה שוב מכות – זה היה זהו. היא חשבה שאין סימנים כי זה בראש ולא צריך ללכת לרופא, הנאשם אמר שיתן לה בראש כדי שלא יהיו סימנים, היא הלכה לרופא אחרי 3 ימים, והיה רק נפוח קצת. אם היתה הולכת באותו יום – הרופא היה רואה את זה (ש' 6-12).
היא לא הלכה לרופא באותו יום כי לא רצתה להכניס את הנאשם לבית הסוהר. אישרה שהיא הלכה לרופא ביוזמתה ואף אחד לא שלח אותה, לא זוכרת אם השוטר עיסם ביקש ממנה ללכת ולהביא אישור רפואי (ש' 13-20). אפילו אם השוטר אמר – זו העבודה שלו, נכון שהיתה צריכה ללכת, אבל לא רצתה להכניס את הנאשם לבית הסוהר (ש' 21-23).
היא דיברה על המקרים הקודמים במשטרה, הם הוציאו את כל התיקים הקודמים, אם הם לא כתבו – זו לא בעיה שלה (ש' 24-27).
נשאלה איפה כתוב על עניין הנפיחות בעין והאקדח, וענתה שלא אקדח, הם אמרו שזה לא נראה כמו אגרוף. היא לא בכתה סתם – כי רצתה שבימ"ש ירחם עליה, היא חיה בתוך זה (ש' 28-31).
במשטרה ראו והוציאו את התיקים האחרים שלו, זה קשה כל פעם לחזור ולספר (עמ' 19, ש' 1-3).

שבוע לפני האירוע היה עוד מקרה – בשעה 18:00, הילדים היו בבית, חזרו מבי"ס. היא הכינה להם ארוחת ערב, הנאשם היה בחוץ והתחיל להשתולל ולזרוק דברים, נתן מכות לנקודות חשמל ושבר את הפסל. כששאלה אותו למה עושה זאת בלי סיבה – הוא התקרב אליה, והיא הריחה שהוא שיכור ואמרה לו שיצא מהבית, כי הוא שיכור וכשהוא שיכור הוא לא משתלט על עצמו, הוא נתן לה מכות בידיים והרביץ לה, משך אותה בשערות וקילל אותה (ש' 4-11).
נשאלה אם זה כל מה שעשה, וענתה אם זה לא מספיק, ואם צריך שיביא אקדח ויהרוג אותה. הוא דקר אותה בסכין, אפילו אם לא דקר – מספיק שהרים את הסכין. הוא דקר, התכוונה שגם אם הרים סכין לפני הילדים (ש' 12-16).
היא לבשה משהו כבד, בגדים של חורף, פיג'מה כבדה. הוא לא דקר חזק, היה לה סימן כמו אדום, הדקירה השאירה סימן אדום, אבל לא חתכה (ש' 17-24).
היא לא הלכה למשטרה כי לא רצתה להכניס אותו כל פעם למשטרה, אבל חודש הוא לא שתק אז ביום שזרק אותה – אמרה שזהו, אין לה פתרון חוץ מללכת למשטרה (ש' 25-28).
היא הכניסה אותו לכלא כי היא מפחדת ממנו (ש' 31).

הנאשם היה במעצר בית מוחלט, ואף פעם לא סיפרה את זה במשטרה - כשהוא היה אצל אמא שלו, הוא בא אליה, והיא ואמא שלה ישבו בחצר ושבוע אחרי שמה סורגים בכל הבית כי היא מפחדת. אחרי שהוא היה במעצר בית מוחלט ועם איזוק אלקטרוני על המקרה שעשה לה. היא לא הלכה למשטרה כשהפר את תנאי מעצר הבית, כי אמרה שהיא מתגרשת, הן נשים טיפשות, ותמיד מרחמות (עמ' 20, ש' 1-9).
לא צריך להתלונן על זה, חשבה שהמשטרה תשמע את הצפצופים ברגל שלו, ותבוא. אמא שלה והילדים ראו אותו, והיא לא משקרת (ש' 10-15).
כשהנאשם היה עצור – זה לא בגללה אלא בגלל הבעיות שלו. כשראתה אותו וידעה שצריך להיות עם איזוק אלקטרוני – היא פחדה. היא לא הלכה למשטרה כי חשבה שהמשטרה תבוא לבד כשיצפצף (ש' 16-21). היא לא התלוננה, זה טיפשי, היא לא רצתה להכניס אותו לכלא כל פעם (ש' 22-24).
נשאלה כמה זמן נשארו הסימנים מהסכין, וענתה שאלה לא סימנים, אלא אדום. לא בדקה כמה זמן נשאר, לא יודעת. אבל סימן אדום לא יכול להישאר יותר מיום-יומיים, זו לא שריטה (ש' 25-29).
זה נשאר אולי יום-יומיים, היא לא רופאה (ש' 30-31). היא סיפרה לכולם מהמשפחה שלה על הדקירה (עמ' 21, ש' 1).
לא אמרו לה להתלונן, היא החליטה לבד, ואף אחד לא משפיע עליה לעשות מה שהיא רוצה (ש' 2-5).
כשהגיעה לדודה שלה לא סיפרה כלום, אבל אחרי שהנאשם רדף אחריה – סיפרה לה הכל. ההורים שלה יודעים את הכל, וסיפרה להם ולאח שלו מעאן (ש' 6-11).
אז החליטה לא להתלונן על הדקירה. היא לא התלוננה כי רצתה להתגרש, מי רוצה להתגרש ולגדל 4 ילדים לבד? (ש' 12-15).
היא הלכה לבית של אח שלו אחרי הדקירה, ישנה אצלם בלילה, עם ארבעת הילדים– היא לא אמרה את זה במשטרה כי לא רוצה לסבך אנשים אחרים, היא פחדה מהנאשם שהיה שתוי. (ש' 16-26).
לא זוכרת מה אמרה במשטרה על הדקירות. והיא לא משקרת (ש' 27-30).
נשאלה על כך שבמשטרה אמרה שנתן לה שתי דקירות לא חזקות בכתף ימין והיה לה סימן קטן בצבע אדום ואח"כ הוא ברח עם הילדים להורים, וענתה שנכון שזה מה שאמרה במשטרה, אבל היא הלכה לאחיו, ואמרה למה לא רצתה להגיד את זה (עמ' 22, ש' 1).
היא הלכה להוריה, לא מצאה אותם, ואז הלכה לישון אצל מאען (ש' 2-3).
אישרה שאמרה במשטרה שחזרה הביתה וסגרה את הדלת כדי שלא יפגע בה ובילדים, הם ישבו בחדר, היא היתה אצל מאען, אבל לא סיפרה את זה במשטרה כי לא רוצה להכניס אותו לזה, ולא בגלל שהיא משקרת. אחרי שחזרו ממאען – ישבו היא והילדים בדלת סגורה שבועיים (ש' 4-7).
היא הלכה להורים שלו וסיפרה להם את הכל, אמרה להם שהיא לא רוצה להכניס אותו לבית סוהר. היא סיפרה לאמא שלו, וגיסתה לקחה אותה – אשתו של מאען. היא לא אמרה את זה במשטרה כי לא רוצה להכניס אנשים (ש' 8-15). אצל הערבים זו בושה ללכת למשטרה. אנשים עמדו בצד שלה – לא צריכה להכניס אותם לבעיות שלה, זה לא נעים לה. היא הלכה עם גיסתה לאמא שלו. היא לא סיפרה במשטרה שדיברה עם מאען. הבעיה היתה שקיבלה מכות (ש' 16-23).
נשאלה על כך שהנאשם אמר שהיא הלכה להוריו ולמאען, ושהיא הכחישה זאת, וענתה שכן, זה מבייש ללכת למשטרה, והם עמדו לצדה ולא נעים לה להכניס אותם לצרות שלה (ש' 24-25).
במשטרה הכחישה שהלכה לנבין וכבר הסבירה למה. היא לא התקשרה אליה כי אין לה פלאפון, היא שכנה שלה, והלכה אליה (ש' 26-31).
במשטרה הכל אמת, רק לא רצתה להכניס אנשים, גם מה שאומרת בבימ"ש אמת (עמ' 23, ש' 1).

אישרה שהמקרה של הדקירה היה ביום שהבנות חזרו מבי"ס, בשעה 13:30, הגדול חזר בשעה 14:30. המכות היו בערב, בשעה 18:00. ביום שהוא זרק אותה מהבית היה בי"ס (ש' 2-10).
היא לא משקרת, אולי לא זוכרת (ש' 11-12).
נשאלה על כך שביום 20.3.10 דיברה במשטרה על עניין הדקירות, אמרה שזה לא היה ביום של בי"ס והיה ביום שישי, וענתה שלא זוכרת מה אמרה (ש' 13-15).
לשאלת בית המשפט אם אותו יום של שבוע לפני היה יום שהילדים חזרו מבי"ס או לא – ענתה שלא זוכרת, אולי היה בי"ס ואולי לא, אבל הילדים ראו את זה. במשטרה לא אמרה את היום כי לא זכרה את היום, זה היה בערב (ש' 16-21).
ביום שישי לא לומדים בטייבה אבל לא יודעת אם זה קרה ביום שישי.
ביום 18.3.10 היא הלכה מיד אחרי האירוע, היא זוכרת שהוא דקר אותה, תקף אותה, ושבר לה דברים. לא צריכה לזכור את התאריך, מתי זה קרה, ובאיזה יום (ש' 22-28).
נשאלה אם כשהיתה במשטרה זכרה את הכל, וענתה שלא יכולה לזכור באיזה יום ובאיזה שעה, כי כל יום רואה דברים כאלה (ש' 29-30). ביום שהיתה במשטרה זכרה את האירועים, סיפרה כל מה שקרה אבל לא זכרה את היום. את השעה זכרה (עמ' 24, ש' 1-2).
נשאלה על כך שבמשטרה על המקרה של הדקירות אמרה שזה היה ביום שישי בבוקר וענתה שאולי, זה היה בערב ולא בבוקר, בשעה 18:00. הדקירה היתה בשעה 18:00, ובבוקר הוא זרק אותה (ש' 3-8).
נשאלה על כך שבמשטרה אמרה שזה היה בבוקר, וענתה שבבוקר הוא נתן לה מכה בראש עם הפלאפון (ש' 9-10).
לשאלת בית המשפט איך אומרת שזה היה בבוקר אם זה היה בערב, ענתה שהיא יכולה להגיד גם שהוא עשה דברים שלא עשה, אבל אמרה מה שהוא עשה. בימ"ש לא יודע מה יש בראש שלה, היא הרוסה, מבולבלת, מטופלת בגלל דיכאון (ש' 11-13).
השוטרים לא כתבו מה שהם רוצים, מה שהם כתבו זה מה שסיפרה והיא גם חתמה על זה.
היא מסרה 2 הודעות – בתאריכים 18.3.10 ו-20.3.10 (נ/2 ו-נ/3) (ש' 14-21).
אין מחלוקת שרצתה להתגרש. ביום 18.3.10 הלכה לאמו של הנאשם עם נבין. לא זוכרת אם שאלו אותה במשטרה אם פגשה את משפחת הנאשם, שאלו אם סיפרה למישהו אבל היא סירבה להכניס אותם לסיפור (ש' 22-28).
כשהנאשם זרק אותה מהבית – הלכה לסבא שלה, ושבוע לפני האירוע הלכה לבית של מאען. נבין באה לבית של סבא שלה ולקחה אותה ברכב לאמא שלו, זה היה לפני שהגישה תלונה במשטרה (ש' 29-31).
אישרה שנבין התקשרה למאען ואמרה לו שהיא נמצאת אצלם בשעה 8:30, לפני שהלכה לבית של סבא שלה כדי שידעו מה הנאשם עושה.
אישרה שבמשטרה אמרה שזה לא נכון ושלא היתה בבית של מאען ולא ראתה את נבין. היא לא שיקרה במשטרה, לא רצתה להכניס אנשים, זה לא שקר והיא לא נאשמת (עמ' 25, ש' 1-8).
היא סירבה לשקר. זה נכון מה שחמותה סיפרה שהיא היתה אצלה בבית, היא הלכה אליה, צריכה להגיד את זה לבימ"ש, זה לא משטרה שיקחו אותם לחקירה (ש' 9-13).
בבית היו חמה וחמותה, נבין והיא. היא סיפרה להם כל מה שקרה, הם השתגעו ולא אהבו את זה. היא אמרה להם שרוצה להתגרש, זה היה ביום 18.3.10, לפני שהגיעה למשטרה (ש' 18-28).
לשאלת בית המשפט למה הלכה אליהם בכלל, ענתה שגיסתה אמרה לה שהיא צריכה לספר להם כדי שידעו מה הוא עושה לה, כולם ידעו מה הוא עושה לה, ואף אחד לא עזר לה חוץ מהמשטרה. ניסו לעזור לה, ולא הצליחו (ש' 29-31).
אישרה שהיתה עצבנית, הוא תקף אותה. הכחישה שמרוב עצבים אמרה שתכניס אותו לבית סוהר בכל מחיר, היא אמרה שכבר חודש הוא עושה לה בעיות והיא סבלה חודש כי היא עושה להם כבוד, ולא רוצה כל פעם להכניס אותו לבית סוהר, אבל זה לא עוזר והוא לא שותק, והפעם מכניסה אותו לבית סוהר כי מגיע לו (עמ' 26, ש' 1-6).
היא אמרה שאם הוא ממשיך לעשות לה בעיות – שלא יאשימו אותה שתכניס אותו לכלא. היא לא התכוונה להתלונן, והתלוננה כשאחיה לקח אותה (ש' 7-12).
היא רצתה להתלונן, הנאשם לא רצה לשתוק ולא עזב אותה. הוא זרק אותה ואח"כ רדף אחריה, ומי יגן עליה חוץ מהמשטרה? (ש' 13-16).
היא הלכה להורים שלו, חזרה לבית הוריה, ואחרי שחזרה – הוא בא אליה, היא לא רצתה להכניס אותו לפני שבא אחריה, אחרי שהגיע והתחיל לצעוק – אמרה שזהו, ולמה לסבול (ש' 17-20).
באותו יום לא חזרה הביתה, הנאשם לא בא להגיד שהוא מתנצל ומצטער. היום היא מפחדת לחזור כדי שלא ירביץ לה עוד. להתגרש זו לא בעיה (ש' 21-26).
לא אמרה שמה שסיפרה במשטרה לא נכון, היא לא רצתה להכניס אנשים. נשאלה על כך שלא סיפרה במשטרה שהלכה להורים שלו אפילו כשהמשטרה שאלה אותה במדויק וענתה שבכתה, בטוחה שהלכה לבית אמו וסיפרה לה (ש' 27-32).
אמא שלו לא תשקר, היא היתה במכה. זה ילד שלה, לא יודעת, אמא תמיד מגינה על הילד שלה. כשסיפרה לה מה קרה – היא השתגעה וכאב לה (עמ' 27, ש' 1-6).
לא יודעת אם הנאשם הלך למשטרה להתלונן על כך שמאיימת עליו שתכניס אותו לכלא, המשטרה לא תכניס בלי סימנים. להגיד לו שתלך למשטרה זה לא איום אלא הגנה בשבילה, היא אמרה לו שאם ימשיך לעשות בעיות ולהרביץ לה – היא תלך למשטרה (ש' 7-11).
היא אמרה לו שהיא לא מפחדת בכלל. הנאשם אמר שהוא לא מפחד להרביץ לה או לעשות בעיות, ושאם תלך למשטרה – זה לא מזיז לו. היא אמרה לו שאם
ימשיך להרביץ לה, לתת לה מכות ולקלל אותה ליד הילדים שלה – היא לא תצטער ללכת למשטרה (ש' 12-18).
אם מישהו רוצה לזרוק אותה ואת הילדים שלה מהבית – הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה, הם לקחו על הבית משכנתא. עשו לה הרבה דברים, גם כשהיא גרושה ממנו הוא מתעלל בה נפשית, וגם אמו ואחיו (ש' 19-22).
נשאלה על כך שאמו של הנאשם אמרה שהיא אמרה לה שהוא לא תקף אותה, ושאמרה שבכל מקרה תכניס אותו לכלא, וענתה שאיך תלך למשטרה ותתלונן סתם? הבעיה היא שקיבלה מכות, לא שרוצה להתגרש, היא אמרה לה שהוא הרביץ לה בידיים, בפלאפון (ש' 23-26).

בחקירה החוזרת
ענתה לענין משיכת השיער שהיתה בסלון, הנאשם פתח את הדלת הראשית של הבית, משך אותה למרפסת, וזרק אותה מחוץ לבית (ש' 29-32).
לא זוכרת בדיוק אם המקרה של תקיפת הסכין היה בבוקר או בערב. זה היה בערב כי הילדים ראו את זה, ארבעת הילדים ראו את זה, וכולם מספרים את זה, הוא דקר אותה לפני הילדים.
בבוקר הוא נתן לה מכה עם הפלאפון בראש, הרביץ לה בידיים, וסחב אותה בשערות (עמ' 28, ש' 1-5).
לשאלת בית המשפט אם התכוונה ביום שישי לאירוע השני, זה לא יכול להיות כי הילדים הלכו לבית הספר, ענתה שזה היה בפני
הילדים, אפילו הקטנה אמרה לה שאבא דקר אותה (המתלוננת) בסכין, הילדים כולם שאלו אותה למה אבא דקר אותה.
היא ראתה שהם ראו, הם היו בתחילת המטבח. זה לא בגלל שרוצה לשקר, היא היתה בהלם ומבולבלת (ש' 6-10).

ע"ת/3 – מר שאדי ג'באלי
– אחי המתלוננת. היא התקשרה בשעות הבוקר ואמרה שיש לה בעיה ושבעלה הרביץ לה. היא הלכה לדודה שלה המרחק 300 מ', לא רצתה לעשות סכסוך ולכן הלכה לבית סבתה. היא התקשרה ואמרה שבעלה הרביץ לה וזרק אותה מהבית, וביקשה שיבוא ושהיא רוצה להתלונן במשטרה. זה היה בשעות הבוקר, לא זוכר שעה (עמ' 29, ש' 13-17).
בשיחת הטלפון היא אמרה שהוא הרביץ לה ובכתה. היא אמרה שהוא נותן לה מכות כל הזמן, מרים עליה סכין, מפחיד אותה, יש לה ילדים והיא מפחדת. יש לה בת קטנה (ש' 18-20).
סיפרה שבאותו יום הוא היה שתוי, בא הביתה והרביץ לה. הוא אמר לה שהוא בא, הגיע, היא הסבירה הכל, והם הלכו למשטרה והתלוננו (ש' 21-23).
לשאלת בית המשפט – ענה שהיא אמרה שהנאשם בא שתוי והרביץ לה בבית עם הידיים שלו. היא סיפרה שהוא מרביץ לה ומרים עליה סכין כל הזמן. באותו יום סיפרה שהוא הרביץ לה וזרק אותה מהבית (ש' 24-26).
אחרי השיחה – לקח אותה מהבית של סבתא, ובבית היתה דודתו ריחאב. מה שמסר במשטרה זו אמת אך לא זוכר מה שקרה איתם מאז, הוא לא היה איתם, הם עשו את זה ביחד (עמ' 30, ש' 1-5).
אישר שאמר במשטרה שהיא סיפרה שהוא רצה לקחת ממנה כסף ושאמרה בטלפון שהוא הרביץ לה וגם ששבוע לפני אמרה שהרביץ לה עם סכין (ש' 6-10).
קרא את ההודעה לפני הדיון, הוא רצה כסף, והיא אמרה לו שיש לה 4 ילדים והיא צריכה להיות איתם ואין לה, אז הוא נתן לה מכות, וזרק אותה (ש' 11-14).
לשאלת בית המשפט ענה שאחותו עכשיו בבית שלה, והוא בקשר איתה. היא והנאשם פרודים עכשיו, גרושים (ש' 15).

בחקירה הנגדית
נשאל אם מה שסיפר שמע מאחותו, וענה שהוא לא ראה שום דבר, הוא לא היה עם המתלוננת (ש' 18-20).
התובע הזכיר לו את ההודעה (ש' 21-22).
המתלוננת הלכה לבית הסבתא, זה לא היה מרצונה,הוא הרביץ לה והיא יצאה לבית של סבתא ולא של ההורים שלה, כדי שלא יהיו בעיות. בשביל לא לעשות סכסוך – הלכה לבית של סבתא. הנאשם הרביץ לה והיא הלכה לבית של סבתה (ש' 23-30).
הוא הרביץ לה ואמר לה לצאת מהבית, כי היא לא הביאה לו כסף (ש' 31-32).
לשאלת בית המשפט שהמתלוננת יכלה להגיד לו שלא רוצה ללכת, ענה שאם ישחט אותה בסכין? הוא הפחיד אותה, וכל הזמן איים עליה (עמ' 31, ש' 1-2).
אישר שאמרה לו שהוא כל הזמן הרים עליה סכין, והפחיד אותה כל זמן. באותו בוקר הוא הרביץ לה, ולא הרים עליה סכין (ש' 3-8).
נשאל על איזה זמן מדבר וענה שהוא לא איתם כל הזמן.
לשאלת בית המשפט מתי שמע בפעם הראשונה על הסכין ואם באותו בוקר, ענה שבפעם האחרונה שהוא נתן לה מכות ואמר לה ללכת (ש' 9-12).
לשאלת בית המשפט אם לפני אותו בוקר שמע על הסכין – ענה שכן.
לשאלת בית המשפט אם לא פחדה להישאר איתו, ענה שמה תעשה עם הילדים. באותו בוקר הוא זרק אותה מהבית בגלל שלא נתנה לו כסף, מה תעשה? מבקש שהנאשם לא ידבר איתו, והוא לא משקר (ש' 13-18).
על הסכין שמע חודשיים-שלושה לפני האירוע, לפני האירוע הוא הרים עליה סכין (ש' 19-20).
לשאלת בית המשפט אם באותו בוקר כשהתקשרה אליו היה מופתע – ענה שלא, כי כל הזמן הם היו עם בעיות ובסכסוך וכל הזמן היו רבים, הוא היה שותה. בשביל מה לשתות? יש לו ילדים, בית (ש' 21-23).
המתלוננת כל הזמן סיפרה שהנאשם לא רוצה שתצא לחתונות, היא לא יודעת מה יש לו בראש, כל הזמן שותה, לפעמים פותח את הגז, מרביץ לילדים. לא הכל היא סיפרה באותו בוקר (ש' 24-28).
כשהמתלוננת התקשרה אליו – היא אמרה שהנאשם שתוי, שנתן לה מכות, ושזרק אותה מהבית כי רצה כסף (ש' 29-31).
היא התקשרה אליו בשעות הבוקר. הנאשם היה שתוי בלילה, בבוקר הוא רצה כסף, היא לא הביאה לו, והוא הרביץ לה (עמ' 32, ש' 1-8).
נשאל על כך שנתן 3 גרסאות שונות, וענה שהוא אמר את האמת, לא יכול לחזור שוב (ש' 9-11).
נשאל על כך שאמר שהנאשם הרביץ עם הידיים, וענה שהוא הרביץ לה, וזרק אותה מהבית (ש' 12-13).
לשאלת בית המשפט אם המתלוננת סיפרה איך הוא הרביץ לה – ענה שלא. הוא לא שאל אותה, והיא ביקשה ללכת למשטרה. היא סיפרה שכל הזמן הוא רוצה כסף, שותה, ועושה הרבה שטויות בחיים, יש לה ילדים, והיא מפחדת כל הזמן (ש' 14-20).
נשאל על כך ששוב משנה את גרסתו – וענה שלא שינה כלום (ש' 21-22).
נשאל אם המתלוננת אמרה לו בבוקר מה שסיפר שהמתלוננת אמרה, שהרביץ לה ושהיא בוכה, נותן לה מכות ומרים עליה סכין ושיש לה ילדים והיא מפחדת, וענה שלא יחזור על אותה שאלה שוב, לא יכול שיטרטר אותו בשאלות (ש' 23-27).
לשאלת בית המשפט במה עובד, ענה שעובד בשופרסל במתחם
g
, כירקן (ש' 28-29).
הוא אמר את מה שהמתלוננת אמרה לו, הוא לא היה איתם בבית. ואישר שהיא אמרה לו שהוא הרביץ לה בידיים (עמ' 33, ש' 1-3).
לא אמר בדיוק מתי הנאשם נתן למתלוננת מכות עם הסכין, לא זוכר באיזה יום. אמר שהיה מקרה כזה שהוא הרים עליה סכין (ש' 4-6).

לשאלת בית המשפט אם יודע אם הנאשם פגע בה עם הסכין או רק הרים את הסכין - ענה שלא היה איתם, היא אמרה לו שהוא הרים עליה סכין ורצה לתקוע בה, חושב שהוא נגע לה ביד (ש' 7-10).
נשאל אם זה שאמר שחושב שפגע לה ביד מתייחס לאותו בוקר או ל-3 חודשים לפני - וענה שמאז. לא יודע אם באותו בוקר היה שימוש בסכין, הוא הרביץ לה. הוא לא היה איתם, הנאשם הרביץ לה, לא יודע מה הרביץ לה או אם הרים סכין, הוא לא היה איתם. המתלוננת אמרה לו שהוא הרביץ לה, לא אמרה סכין (ש' 11-17).
נשאל על כך שבהודעה במשטרה (נ/4) אמר שהמתלוננת אמרה גם שלפני שבוע הרביץ לה עם סכין, שלקח את הסכין ורצה לתת לה מכות והיא ברחה, וענה שזה מאז, לא באותו בוקר (ש' 18-20).

בחקירה החוזרת
נשאל מתי שמע בפעם הראשונה מהמתלוננת שהיה אירוע עם סכין, וענה שלא יודע בדיוק, לפני האירוע הרים עליה סכין. היא אמרה לו את זה אולי שבוע-שבועיים לפני האירוע, היו איתם הרבה בעיות בחיים, ויש הרבה משפטים איתם (ש' 29-32).

ע"ת/4 – גב' ריחאב ג'באלי
– דודתה של המתלוננת, אחות אמה (עמ' 34, ש' 4-5).
באותו יום היא היתה בבית שלה. בשעה 9:00 צלצלו בדלת, והמתלוננת נכנסה. היא היתה עצבנית. שאלה אותה מה קרה וענתה שכלום, ישבה בחדר ולא רצתה לשוחח. אח"כ ב8:45-9:00 צלצלו בדלת וזה היה מאמון ששאל אם המתלוננת שם, והיא ענתה שכן. היא הלכה לקרוא לה מהחדר ואמרה לה שהנאשם פה. היא אמרה שלא רוצה לבוא, ושלא תפתח לו. לאחר כמה דקות שוב צלצל והמתלוננת אמרה שהיא תקום, והיא פתחה את הדלת ודיברה איתו. בזמן הזה היא היתה בחדר והמתלוננת היתה ליד הכניסה, והיא לא שמעה כלום. המתלוננת סיפרה לה שהוא אמר לה "למה הלכת לאמא שלי לספר לה", אח"כ אמרה, אם לא תלך לאמא שלו, למי תלך, אם היא לא תדע אז מי ידע? (ש' 9-18).
אח"כ המתלוננת סיפר לה שהנאשם מקלל, מהבוקר קם ומקלל, נותן לה מכות, זרק פלאפון, ואח"כ זרק סכין עליה (ש' 19-21).
לא יודעת אם פעם ראשונה או שניה, ככה היא סיפרה לה. אח"כ הוא אמר לה שתסתלק מהבית, זה מה שהיא יודעת (ש' 22-24).
כשהמתלוננת הגיעה אליה היא מאד בכתה, היה קר וגשם באותו יום. הבית שלה לא רחוק. בבית גרות היא ואמה. אמא שלה בת 90 והיא שומרת עליה. אחיה למטה והיא למעלה. אמה עיוורת ולא רואה והיא שומרת עליה (ש' 25-29).
ככה המתלוננת סיפרה לה וזה מה שהיא יודעת, היא לא ראתה אותו ולא כלום (ש' 30).
לשאלת בית המשפט אם זו פעם ראשונה שיש איתם בעיות, ענתה שהיא שומעת הרבה, אבל לא רוצה לשאול, וגם לא מעניין אותה כי היא לא רוצה לספר. אח"כ היא סיפרה. לשאלת בית המשפט איך שמעה אם לא סיפרה - ענתה שלא רק הפעם הזאת, הרבה פעמים.כמה הוא עושה וכמה היא עושה - היא לא יודעת (עמ' 35, ש' 1-4).
לשאלת בית המשפט אם לפני היום הזה היא סיפרה לה משהו, ענתה שלא, רק באה מה שקרה, שהוא זרק אותה. לא ראתה איך זרק אותה, היא אמרה שהוא אמר לה "תלכי מהבית" והיא הלכה, היא לקחה את הילדה ובאה אליה, הילדה בת 5 (ש' 5-9).
לא זוכרת שסיפרה על האירוע במשטרה. לאחר רענון זכרונה בקשר לשיחה שסיפרה לה, אמרה שאמרה טלפון בפעם אחת ובפעם השניה סכין. לא זוכרת זמן, זה היה בשתי פעמים שונות, פעם הטלפון ופעם הסכין (ש' 10-16).

בחקירה הנגדית
ענתה שיודעת עברית, חקרו אותה בעברית, וכל השאלות היו בעברית (ש' 19-24).
לפעמים היא שוכחת אבל לא הרבה. באותו בוקר חקרו אותה בעברית. היא לא שמעה את המתלוננת והנאשם מדברים בדלת, ולא שמעה מה אמרו (ש' 25-31).
היא ישבה בחדר בפני
ם על הרצפה. כשהנאשם צלצל בדלת היא שאלה מי זה, והוא אמר את שמו (עמ' 36, ש' 1-3).
נשאלה אם רואים מאיפה שישבה בחדר, וענתה שהיא רואה. היא שמעה אותו אומר את שמו והלכה לקרוא לה. הוא דפק בדלת, אמר את שמו, ושאל אם המתלוננת שם. היא הלכה לקרוא לה והמתלוננת אמרה לה לא לפתוח לו. היא ישבה ואח"כ הוא צלצל שוב והיא אמרה לה לשבת ושהיא תלך והיא פתחה את הדלת. היא רק שמעה, לא ראתה בעיניים (ש' 4-11).
קודם כל המתלוננת אמרה לה לא לפתוח לו, ובפעם השניה הלכה ופתחה, היא לא שמעה אותם מדברים בדלת, היא סיפרה לה (ש' 12-15).
לאחר תזכורת מהודעתה (נ/5) בש' 10 – ענתה שהיא סיפרה שהנאשם אמר לה "למה הלכת לבית של אמא שלי", היא אמרה מה שהיא ראתה, ואם לא – אמרה שהיא סיפרה לה (ש' 16-18).
אישרה שעד שהפעמון צלצל והנאשם הלך לא ידעה מה קרה, עד שהמתלוננת סיפרה לה (ש' 19-22).
לפני כן לא ידעה כלום, רק כשהנאשם הלך המתלוננת סיפרה לה הכל (ש' 23-24).
אישרה שהמתלוננת סיפרה לה שהנאשם זרק עליה סכין. היא לא אמרה שנתן לה סכין, אלא שזרק עליה סכין (ש' 26-29).
היא באה כדי להגיד מה שסיפרה, לא יודעת יותר מזה. לא יודעת מי אמר לה לבוא להעיד (עמ' 37, ש' 5-9).
המתלוננת באה אליה, היא לא שמעה אותה ואת הנאשם מדברים בדלת, ואחרי שהוא הלך, היא סיפרה לה. היא לא אמרה שהנאשם דקר אותה, אלא אמרה "זרק" (ש' 10-15).
לא יודעת אם אמרה לה שבאותו בוקר הנאשם זרק עליה סכין. חושבת שכן, ובאותו יום הוא זרק אותה מהבית. הוא זרק אותה מהבית, והיא באה אליה (ש' 16-18).

בחקירה החוזרת
השיבה שלא זוכרת אם באירוע שהמתלוננת סיפרה לה באותו יום היה הסכין או הפלאפון. מבקשת שבימ"ש לא יכעס עליה, הנאשם יודע כמה היא אוהבת אותו (ש' 21-24).

4.
על עדי ההגנה נמנו:

(1) ע"ה/1
– הנאשם (עמ' 38-42 לפרוטוקול).


(2) ע"ה/2
– פטמה חאג' יחיא (עמ' 43-45 לפרוטוקול).


ע"ה/1 – הנאשם – כל מה שאמר בהודעתו הוא אמת ואין לו מה להוסיף (עמ' 38, ש' 3).

בחקירה הנגדית
השיב כי היום הוא והמתלוננת גרושים, והוא גר בטייבה אצל אמו. המתלוננת גרה בבית שלו, וכל הבלאגן היה בשביל שהיא תקבל את הבית (ש' 5-11).
הוא השתחרר מבית סוהר בתאריך 9.8.09, היה 32 חודשים במאסר, והיה 3-4 חודשים בחוץ. הוא היה במאסר בגללה, הוא בסכסוך איתה מאז 2002, והיא הכניסה אותו כמה פעמים. יש בזה בלאגן – היה בתיק הקודם, אבל בתיק הזה כלום. הוא בבלאגן איתה בבית הדין השרעי, הוא החזיר את הכסף והזהב, ועכשיו היא עובדת על לקחת לו את הבית. הבית הוא לא שלו ולא שלה אלא של אחיו, והוא משכיר אותו. היא יושבת שם והמשטרה מרחיקה אותו כל הזמן, זו המטרה שלה. הוא לא מרביץ ולא הרביץ לה, הילדים גם גרים שם (ש' 12-20).
הוא חזר לחיות איתה אחרי שהשתחרר כיוון שזה הבית שלו, הוא בנה אותו, ולא היא. כל החיים שלו הוא בבית סוהר בגללה, והיא תמיד אצלו בבית. יש לו דיון בבית משפט שיגרש אותה מהבית, היא זייפה קבלות, והיו שקרים (ש' 21-25).
ביום 18.3 הוא לא דיבר איתה, הוא דיבר עם הילדה במקלחת. אמא שלו התקשרה אליו לפלאפון, אמר לילדה להביא את הפלאפון. המתלוננת קפצה על הילדה, לקחה לה את הפלאפון, ושברה אותו לאחר שזרקה אותו. הוא היה במקלחת, היא אמרה לילדה "למה את עונה לזונות שלו" (ש' 26-31).
היא זרקה את הפלאפון. הוא היה שבור לפני כן. את הפלאפון אחיו הביא לו, והזכוכית בו היתה שבורה. למשטרה היא אמרה שהוא שבר לה את הטלפון על הראש. הטלפון נשבר, והראש שלה לא (עמ' 39, ש' 1-5).
המסך של הפלאפון כולו שבור, ואישר שאי אפשר לדעת מי מתקשר. הוא ידע שזאת אמא שלו כי יש שיחה מזוהה, ויודע שזו אמא שלו כי קבע איתה שתתקשר אליו בשעה הזו שילכו לקופת חולים (ש' 6-13).
המתלוננת מאיימת עליו שתכניס אותו לכלא, הוא מפחד. היה מחוץ לכלא רק 3 חודשים, והיא כל הזמן איימה עליו שתכניס אותו. הוא שם את הכסף שלו בארון והיא לוקחת, אומרת לו שהיא רוצה את הכסף הזה, ושאם הוא גבר - שידבר, והיא הולכת למשטרה (ש' 14-19).
באותו יום הוא דיבר עם אמו, באמצע הדרך למשטרה היא התקשרה, אמרה שהמתלוננת באה אליה ואמרה לה שקרה ככה וככה, ושהיא רוצה ללכת למשטרה. המתלוננת שיקרה לאמו ואמרה לה שתכניס אותו לכלא, שהיא רוצה להתנקם (ש' 20-26).
היא שיקרה במשטרה. אמא שלו התקשרה והוא ענה לה שהוא במשטרה כי אשתו מאיימת עליו, ואמו אמרה לו לחזור, כי זו בושה. הוא הגיע למשטרה, המתין שעה וחצי שהיא תבוא והיא לא באה ואז הלך, כי אמו אמרה לו שמספיק. היא ידעה שהיה במשטרה, חשבו שהתלונן, ואז המתלוננת הלכה עם אחיה למשטרה (ש' 27-32).
היא ידעה שהלך למשטרה כי אמו אמרה לה שהלך, ולא התלונן ולמה היא עושה לו ככה (עמ' 40, ש' 1-2).
בהתחלה המתלוננת לא היתה אצל אמו, היא אמרה שהלכה לדודתה אבל היא לא הלכה לשם. היא הלכה לניבין שלקחה אותה לאמו, ואח"כ היא הלכה לדודתה (ש' 3-7).
אישר שבפעם הראשונה באותו יום שדיבר עם אמו, אמו אמרה לו שהמתלוננת היתה אצלה ואמרה כך וכך ואיימה (ש' 8-10).
נשאל על כך שבמשטרה (ת/1) אמר שדיבר עם אמו כבר בבוקר, וענה שאחרי זה. הילדה ענתה והטלפון היה שבור. והוא חזר אליה.. (ש' 11-13).
לשאלת בית המשפט על כך שאמר שבשלב הראשון היה טלפון, ביקש מהבת להביאו, ענה שהיא לא הביאה, המתלוננת לקחה את הטלפון וזרקה. לשאלת בית המשפט מתי דיבר עם אמו, ענה שאחרי זה, סיים מקלחת, דיבר איתה בבית והיא שאלה אותו אם רוצה ללכת איתה לקופ"ח, דיבר איתה הפלאפון. הפלאפון היה שבור כבר לפני, והוא לא נשבר מהזריקה. המתלוננת ראתה שהטלפון שבור ואמרה למשטרה ששבר לה את הטלפון בראש. לא היה לה שריטה בראש ולא מכות (ש' 14-22).
היא עזבה את הבית כי התחילה לצעוק ובלאגן, רצתה את הכסף שלו מביטוח לאומי, לקחה לו 2,000 ₪, וזה הכסף שלו.
לשאלת בית המשפט אם המתלוננת עובדת ענה שלא, היא גונבת בקניונים, ובשנה שעברה היתה בכלבוטק. הוא לא נגע בה ככה, ולא היה סכין, הכל שקרים. יש לו מע"ת והיא יודעת שיאמינו לה (ש' 23-29).
המתלוננת תוקפנית, כל הזמן תוקפת אותו, יש לה תיקים, וכולם במשפחה שלה גרושים. הוא משלם לה מזונות, היא לקחה לו את הבית, היא כל הזמן משקרת, הולכת למשטרה ואומרת שמאיים עליה ובמשטרה לא מאמינים לה. הוא לא הולך לשם, והיא תעשה לו את זה שוב בעתיד ותפתח לו תיק (עמ' 41, ש' 1-5).
אישר שבאותו יום היה ויכוח על הכסף שרצה בחזרה. היא דיברה עם הילדה ככה – "זונה" (ש' 6-7).
נשאל על כך שבמשטרה אמר משהו אחר, וענה שאין מה שאמר במשטרה, אין לו מה להגיד חוץ מזה (ש' 8-9).
הוא אמר לה שתצא מהבית בשביל לפתור את הבעיות - והיא יצאה. היא רצתה לחזור. בשביל להוציא גבר מהבית היא הולכת ומתלוננת עליו במשטרה כדי שירחיקו אותו, ושהיא תשב בבית (ש' 10-13).
הוא אמר לה שתצא מהבית, שלא חסר לו בעיות. הוא יחכה שהיא תרביץ לו בבית ותביא משטרה? היא עשתה את זה (ש' 14-16).
הוא לא הגיע לביתה של ריחאב, הם שכנים שלהם. הוא לא צלצל בדלת, הוא עבר משם, היתה חנות. המתלוננת היתה בדלת, ריחאב היתה לידה, והן חשבו שבא אליהם, סגרו את הדלת והוא המשיך, לא פתח ולא דפק בדלת (ש' 17-21).
נשאל על כך שריחאב אומרת משהו שהוא לכאורה נגדה, וענה שתגיד, הוא יכול להסביר את הענין, ואיך באה להעיד על דבר שלא ראתה ? (ש' 22-23).
נשאל על כך שריחאב אמרה שלא ראתה אותו, וענה שהיא שקרנית (ש' 24-25).
לשאלת בית המשפט מה אכפת היה לריחאב להגיד שראתה אותו בפתח הבית ולמה שתשקר וענה שהיא דודה שלה, היא תרוויח מזה שתעזור למתלוננת שתיקח את הבית (ש' 26-30).
בבוקר במשטרה הוא ישב עם חוקר וסיפר לו את הסיפור, והשוטר אמר שעכשיו הוא לא רושם גרסה ושיחכה, ואח"כ הלך לאחר שאמו התקשרה אליו שלא יתלונן על בחורה (עמ' 42, ש' 1-4).
המתלוננת לא בכתה, והוא בוכה. נשאל על כך שבכתה וסיפרה לכולם איך הרביץ לה עם הטלפון ואח"כ עם הסכין, וענה שאולי היתה מתעלפת? היה מבסוט אם היה רואה אותה. היא לא בכתה, זה היה מתוכנן, היא באה ושיקרה. גם אחיה בא ושיקר וגם דודתה.
הוא זכאי, הוא היה 3 שנים בפני
ם, מספיק, והוא לא עשה שום דבר (ש' 5-12).
בפעמים הקודמות הודה כי לא היתה לו ברירה, נמאס לו, היה מועמד לדין ורצה לגמור עם זה, הוא אדם ולא ברזל. מאמינים לה כל הזמן, זה לא אמת, ואם עשה - לא מתבייש (ש' 13-15).
נשאל על כך שהמתלוננת לא ניסתה לנפח את האירוע עם הסכין - וענה ששקר זה שקר, היא סתם אמרה. שבוע לפני ה-18.3 לא היה בבית בכלל, היתה לו מסעדה
והכל שקרים, הוא לא חי איתה ולא מדבר איתה, 7 שנים לא מדבר איתה (ש' 16-24).
לשאלת בית המשפט - לא חזר שתוי, לא שבר פסל משיש, לא נתן לה מכות במכשיר פלאפון, לא לקח סכין ונתן מכה בכתף. זוכר ולא היה שיכור, מה שהיה זה תכנון של חברים שלה מהסביבה בשביל לקחת את הבית. הוא תבע אותה בבית משפט כדי שתצא מהבית (ש' 25-27).

ע"ה/2 – גב' פטמה חאג' יחיא
– זוכרת שהיתה במשטרה לעניין התלונה של המתלוננת.
המתלוננת וניבין באו אליה בשעות הבוקר, היא ראתה רק את המתלוננת. ניבין ליוותה אותה והלכה הביתה ורק המתלוננת באה אליה. המתלוננת באה וצעקה עליה, בעלה נכה וישב בפני
ם והתעורר מבוהל. המתלוננת צעקה עליה והיא אמרה לה שתשב. היא ביקשה שתמסור לנאשם הודעה שהוא הרחיק אותה מהבית אבל היא תהרוס אותו ותכניס אותו לבית כלא, לא משנה מה, הכי חשוב שתכניס אותו לבית כלא (עמ' 43, ש' 18-25).
שאלה אותה למה, שתשב, והיא ענתה שהיא תרחיק אותו מהבית.
לשאלת בית המשפט למה עשתה את זה, ענתה כי היא טוענת שהוא הרחיק אותה מבית, היא לא ראתה ורק סיפרה לה (ש' 26-29).
היא שאלה אם הנאשם הרביץ לה - והיא אמרה שלא, ושהוא לא נגע בה. גם בעלה שאל אותה אם הנאשם הרביץ לה - והיא אמרה שלא, אמרה סלאם עליכום, והלכה (עמ' 44, ש' 1-2).
לשאלת בית המשפט למה באה אליה, ענתה שבאותו בוקר התקשרה לנאשם בשעה 8:00 כי היו לה בדיקות, לא יודעת עברית ורצתה שיבוא איתה. המתלוננת באה אליה כדי שתסביר לנאשם שהיא רוצה לנקום בו, ושרוצה להכניס אותו לכלא (ש' 3-7).
היא התקשרה לנאשם בפעם הראשונה ב-8:00. אחרי שהמתלוננת היתה אצלה, התקשרה אליו ושאלה איפה הוא, והוא אמר שבמשטרה. היא שאלה אותו למה - הוא ענה שאשתו רצתה להכניס אותו לכלא, שהיא מאיימת עליו שתכניס אותו לכלא, והוא אמר שרוצה ללכת למשטרה לתת להם הודעה. היא אמרה לו שיבוא, שלא יכניס את אשתו לבית סוהר, שיש לה 4 ילדים קטנים ומה אנשים יגידו עליהם, והיא אמרה שבסדר. הוא אמר שלא נגע בה, ולא עשה לה כלום (ש' 8-13).

בחקירה הנגדית
ענתה שאת ניבין לא ראתה באותו יום, היא ידעה מהנאשם שניבין הביאה את המתלוננת אחרי יום יומיים (ש' 16-21).
כשהמתלוננת באה אליה הביתה היא לא בכתה, היא צעקה שרוצה להכניס אותו לכלא. שאלה אותה אם נתן לה מכה, והיא אמרה שלא. היא לא אמרה שהנאשם ממשיך לעשות לה בעיות, המתלוננת יודעת שהיא יודעת על כל דבר ביניהם, שניהם באים אליה וגם היא הולכת אליהם, היא מכינה להם אוכל, והם באים אליה יותר (ש' 22-30).
נשאלה על כך שהמתלוננת העידה שאמרה לה שאם הנאשם ימשיך לעשות בעיות - שלא יאשימו אותה אם תכניס אותו לכלא, וענתה שכן (עמ' 45, ש' 1).
היא לא אמרה שעושה לה בעיות, היא אמרה שני משפטים מהר מהר וצעקה. היא הביאה לה מים לשתות ואמרה לה שרוצה לדבר איתה ושתשב, היא לא רצתה לשבת והלכה, עמדה במדרגות והלכה (ש' 2-4).
היא לא אמרה שהנאשם עושה לה בעיות, היא לא אומרת לה כלום, המתלוננת רק באה למסור לנאשם הודעה שהיא תכניס אותו לכלא ותאשים אותו (ש' 5-10).
לשאלת בית המשפט באיזה מצב היא תעשה את זה ולמה אמרה שתעשה את זה ענתה שלא יודעת (ש' 11-12).
נשאלה אם אמרה שתעשה את זה אם הנאשם יעשה לה בעיות - וענתה שלא, היא אמרה שעכשיו תעשה את זה. לשאלת בית המשפט אם שאלה אותה מה קרה ענתה שהיא ירדה במדרגות. גם היא וגם בעלה שאלו אותה אם הנאשם הרביץ לה (ש' 13-18).
בשיחת הטלפון השניה, אחרי שהמתלוננת עזבה הנאשם אמר לה שהוא נמצא במשטרה (ש' 19-20).

כן הוגשו:
נ/1 – בדיקה רפואית של המתלוננת מיום 21.3.10
בה כתב הרופא כי לדבריה הותקפה ע"י הבעל, וכתוצאה נחבלה בחלקים שונים כולל בראש וכתף ימין.
נ/2 – הודעתה של סאמיה גבאלי חאג יחיא (המתלוננת) מיום 20.3.10 שעה 21:41
נשאלה אם נפצעה כתוצאה מהתקיפה ביום 18.3.10 והאם נזקקה לטיפול רפואי וענתה שהמכה שנתן לה כאבה, והיה קצת נפוח. היא לא הלכה לרופא, עכשיו זה קצת כואב לה.
לא זוכרת את היום בדיוק לפני שבוע שהנאשם השתולל, שבר דברים נתן לה מכות עם הפלאפון ודקר אותה. זה היה שבוע לפני המקרה, זה היה בערב בסביבות השעה 18:00, זה היה בביתם במטבח, היא הכינה לילדים ארוחת ערב, היה את הילד מרוז.
כשהנאשם שותה הוא משתולל, כי הוא רגיל לשתיה. היא אמרה לו למה הוא מקלל, היא לא עשתה כלום, ואז הוא התחיל לתת לה מכות בראש עם הפלאפון. נתן לה מכה אחת, היא בכתה וצעקה כשהיתה לידו. הריחה שהוא שיכור, ואמרה לו שיצא החוצה ולא יתקוף אותה. הוא לא שמע לה והתחיל להשתולל בבית, שבר את הפסל במטבח על השיש, פסל שחור קטן וכבד מאד. היא אח"כ זרקה את הפסל.
אח"כ לקח סכין של פירות, סכין חד, נתן לה 2 דקירות לא חזקות בכתף ימין, היה לה סימן קטן בצבע אדום, לא ירד דם. אח"כ ברחה עם הילדים שלה להורים, כשהגיעה לשם לא מצאה אף אחד מההורים, ישבה שעתיים וחזרה הביתה. נכנסה וסגרה את החדר שלא יפגע בה ובילדים. היא לא סיפרה באותו יום למשפחה, ורק במקרה האחרון סיפרה לשאדי אחיה שהביא אותה למשטרה.
היא לא הלכה לרופא בגלל הדקירה, כי ככה הערביות - לא רוצות לספר הכל כי אולי ישתנה.
היא לא הגישה תלונה כי הערביות טיפשיות, והיא לא רצתה להכניס אותו לבית סוהר, רצתה רק להתגרש.
סבא שלה נפטר ושמו היה מוסטפא גבאלי, סבתא שלה בת 80 לא יכולה לקום, וגם לא רואה 20 שנה. בבית היתה דודתה ריחאב. היא סגרה את הדלת ונכנסה כשהוא הגיע וצלצל בפעמון. היא אמרה לדודה שתתסכל מי זה וראתה את בעלה, הוא התחיל לצעוק עליה ואמר לה שתלך הביתה, היא נעלה את הדלת במפתחות, וחזרה לדודה בוכה. היא שאלה אותה מה יש - וסיפרה לה כל מה שקרה איתה.
היא שאלה למה לא קראה לה שתדבר איתו. היא (המתלוננת) התקשרה לשאדי ואמרה שלו שיקח אותה לשמטרה, כי היא פוחדת, וזה מה שקרה.
היא לא הלכה לניבין. אין לה פלאפון וטלפון, ולא דיברה איתה בכלל. לא דיברה עם אחיו של הנאשם מאען. הוא היה בעבודה. היא רק הלכה לבית של סבא שלה, זה היה בבוקר, וכולם ישנים באותה שעה.
לבעלה יש פלאפון, לא יודעת את המספר. הילדים שלה באותו יום בפעם האחרונה הלכו לבי"ס חוץ מהילדה הקטנה ריווא בת ה-5 שראתה את המקרה.
במקרה הקודם כל הילדים היו בבית, כי זה היה בערב.
זה לא נכון שהתקשרו לבעלה והוא אמרה לבת הקטנה לענות והיא לא נתנה לה לענות.
זה לא נכון שהלכה לבית אחיו של הנאשם ודיברה עם ניבין שלא עשה לה כלום וגם הלכה לבית הוריו. זה היה בבוקר, ניבין ישנה, היא גם לא הלכה לבית של ההורים שלו, ולא דיברה איתם בכלל. הוא משקר.
נשאלה על כך שאחיו מאען טען שאשתו ניבין התקשרה ואמרה שנמצאת אצלם בשעה 8:30 וענתה שזה לא נכון. היא לא היתה בבית אחיו ולא ראתה את ניבין.
הילד הגדול שלה היאם בן 11, לומד בבי"ס יסודי אלזהרה בטייבה, השני אמיל בן 9 בכיתה ב בבי"ס אלזהרה, מרוז בן 6 בגן חובה באלזהרה, והקטנה ריווא בת 5 בבית.
לבעלה אין נשק, הוא לא עובד.
הם מתפרנסים מהבטחת הכנסה. היא מתכוונת להוציא הגנה, היא פוחדת ממנו הוא מסוכן.
היא רוצה לחזור לבית שלה כי כל הספרים והציוד של הילדים שלה שם.

נ/3 – הודעתה של סאמיה גבאלי חאג יחיא (המתלוננת) מיום 18.3.10 שעה 12:04
היא נשואה לנאשם מזה 12 שנים, ויש להם 4 ילדים בגילאים 5-11.
היום בבוקר בעלה קילל אותה בלי סיבה ובלי כלום, משך אותה בשערות מהבית החוצה ובידו השניה החזיק פלאפון ונתן לה איתו מכה בראש.
היא יצאה והלכה לבית של סבא שלה, הוא רדף אחריה עד לשם, ואמר לה לבוא הביתה. היא סגרה את הדלת בבית סבה ולא נתנה לו להיכנס. היא התקשרה לאחיה שאדי ואמרה לו שבעלה תקף אותה וזרק אותה מהבית. אמרה לו שיבוא, אחיה הגיע, והם באו למשטרה. זה היה בשעה 8:00.
היום בבוקר הוא אמר לה שרוצה ממנה 100 ₪ ולא אמר בשביל מה. היא אמרה לו שלא רוצה לתת לו ושהכסף הוא בשביל הילדים. הוא התחיל לקלל אותה וקרא לה זונה ומילים רעות, והיא שתקה ולא ענתה לו.
אחרי זה הלכה למטבח לבשל, הוא בא אחריה והתחיל לדחוף אותה, אמר שאם היא תתלונן במשטרה - יכניסו אותו לבית סוהר, והוא לא מפחד מזה. הוא תפס אותה בשערות ומשך אותה החוצה מתוך הבית, היא אמרה לו שהיא רוצה לקחת את הילדה שלה והוא עזב אותה והיא נכנסה לבית, לקחה את הילדה, וברחה. הוא אמר שתלך יחד עם הילדים, כי לא רוצה לא אותה ולא את הילדים.
זו לא פעם ראשונה שבעלה מתנהג ככה, לפני שבוע הוא חזר הביתה שיכור, התחיל להשתולל בבית ולשבור דברים. יש להם פסל משיש במטבח, הוא שבר את הפסל, בא אליה ונתן לה מכות בראש בידיים ובפלאפון שהחזיק ביד וכל זאת בפני
הילדים שראו את זה ופחדו. אח"כ לקח סכין מהמטבח ונתן לה עם הסכין בכתף ימין, הוא לא ממש דקר אותה אלא רק נגע קצת עם הסכין בכתף. היא הרגישה דקירות קטנות אבל לא היו סימנים. אחרי זה הוא יצא מהבית והיא גם ברחה מהבית להורים שלה, ישבה שם בחוץ על הדשא, כי ההורים שלה לא היו בבית, היא ברחה יחד עם כל הילדים, זה היה ביום שישי בבוקר.
היום ולפני שבוע אלה המקרים הכי חזקים, אבל כל יום הוא מקלל אותה ותופס אותה בידיים ומסובב לה אותן, זה נמשך כבר חודש ימים.
תמיד הוא קילל אותה אבל בחודש האחרון זה קורה כל יום.
הוא רוצה לפתוח מסעדה ולמכור אלכוהול וסמים, והיא לא מסכימה, ובגלל זה זה ככה.
בעלה משתמש בסמים, לא יודעת את השם שלהם אבל יש לו בקבוק עם כזה צינור והוא מעשן את זה לידה בבית וליד הילדים. רק הילדים ראו את בעלה מרביץ לה.
לא ראו אותה היום כשהוא גרר אותה בשערות מהבית כי יש להם סככה מרעפים ולא רואים.
נשאלה אם כשרדף אחריה לבית סביה מישהו ראה את זה - וענתה שהוא צלצל בפעמון, דודה שלה רצתה לדבר איתו, והיא ראתה אותו בעינית של הדלת אבל היא אמרה לה לא לדבר איתו.
היא מוכנה שחוקרת ילדים תחקור את הילדים שלה.
היא לא פנתה בחודש הזה לטיפול רפואי כתוצאה מהמכות.
היא לא הגישה תלונה עד היום כי לא רוצה להכניס אותו כל פעם לבית סוהר, רוצה להתגרש ממנו, והוא לא רוצה.
היום זאת הפעם הרביעית שמגישה תלונה נגדו. בפעם הראשונה נכנס ל-8 חודשים, בפעם השניה ל-4 חודשים ובפעם השלישית ל-3 שנים ויצא לפני 8 חודשים.
היא הלכה כמה פעמים לרווחה אבל הם לא עוזרים בכלום.
לא יודעת מה הטלפון של בעלה. תיארה את הדרך לביתה.

נ/4 – הודעתו של שאדי פאדי מיום 20.3.10 שעה 22:32
המתלוננת היא אחותו. בתאריך 18.3.10 אחותו התקשרה אליו בשעות הבוקר, לא זוכר שעה, ואמרה לו שנמצאת בבית של סבתם, ואמרה שבעלה הרביץ לה וזרק אותה מהבית.
היא אמרה שהיא רוצה להתלונן במשטרה על כך שהרביץ לה. הוא בא לבית סבתו והביא אותה למשטרה. היא סיפרה לו שהוא רוצה לקחת ממנה כסף ואמרה שהרביץ לה בטלפון, שכל הזמן הולך לשתות, הוא לא עובד.
אמרה שכל פעם מרביץ לה, אמרה שלפני שבוע הרביץ לה עם סכין, אמרה שלקח את הסכין ורצה לתת לה מכה והיא ברחה.
נשאל אם אמרה שנפצעה מהמכה, וענה שאמרה שכואב לה הראש.
הוא לקח אותה למשטרה מבית סבתו, זה ליד הבית שלהם, המרחק הוא בערך 300 מ'.
גם דודתה בשם ריחאב גבאלי היתה, היא גרה שם ומטפלת בסבתו.

נ/3 – הודעתה של ריחאב גבאלי מיום 22.3.10 שעה 9:10
היא גרה עם אמה, שהיא אישה חולה.
ביום חמישי בשבוע שעבר בסביבות השעה 9:00 שמעה צלצול בפעמון, שאלה מי זה, וזו היתה המתלוננת.
היא פתחה לה, שאלה אותה מה קרה, והיא אמרה לה שכלום. היא נכנסה לבית, אחרי רבע שעה היה צלצול בדלת וזה היה הנאשם. המתלוננת אמרה לה שלא תדבר.
היא רצתה לגשת והמתלוננת אמרה שהיא תלך. היא הלכה לדלת והוא אמר לה למה הלכה לבית של אמא שלה, והיא אמרה לו למה אתה מרביץ ומגרש אותי ואח"כ נכנסה והתחילה לבכות ואמרה שהוא הרביץ לה, זרק עליה פלאפון, וגם לפני שבוע זרק עליה סכין וגם את הטלפון. הוא חזר עוד פעמים, ולא פתחו את הדלת.
היא לא ראתה מה עשה, ורק שמעה מהמתלוננת.
נשאלה אם זו הפעם הראשונה שהמתלוננת מספרת על הבעיות שלה, וענתה שזה היה הרבה פעמים אבל זו הפעם הראשונה שהיא באה.

5.
דיון ומסקנות

א.

לאחר שנדרשתי למכלול הראיות שהובאו בפני
י – קם ספק בליבי, שלא הוסר, בדבר ביצוע העבירות על ידי הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

התביעה לא עמדה בנטל הוכחת המיוחס לנאשם מעבר לכל ספק סביר.

ב.
ציר ראיות התביעה הינו עדותה של המתלוננת אודות מעשיו של הנאשם.
היא סיפרה אודות גירושיהם 4 חודשים טרם עדותה, לאחר נישואין שנמשכו 13 שנים, ולהם 4 ילדים בני 12 – 5.5.

לגבי אישום 1 – ציינה (עמ' 11 ש' 17) כי בבוקר 18.03.2010 קמה, הכינה את ילדיה לבית הספר, החלה לבשל, והנאשם
החל לעשות בעיות, קילל אותה, ורצה כסף. הוא צעק עליה, ונתן לה מכה בראש בפלאפון, משך אותה בשערותיה, איים שלא רוצה אותה ושתצא מהבית.
היא יצאה עם בתה, היה גשם – והלכה לבית סבה. הוא רדף אחריה לשם, אמר לה לחזור, והיא החלה לבכות.
דודתה (ע"ת/4) הייתה שם – אך היא לא סיפרה לה מה ארע.
היא התקשרה לאחיה (ע"ת/3) שיבוא לקחתה למשטרה.

לגבי אישום 2 – ציינה (עמ' 12 ש' 3-10) כי שבוע קודם למפורט באישום 1 – בא הנאשם הביתה שתוי, צעק, זרק דברים, לרבות פסל אותו שבר. הוא היכה אותה בראש בפלאפון, איים עליה בסכין ודקר אותה בכתף.
הילדים ראו זאת. זה היה ב- 18:00 כשרחצה את הילד (עמ' 14 ש' 1-4, עמ' 19 ש' 7-25).
הוא אמר לה שאם תלך למשטרה - הוא לא מפחד.
כאב לה והיה נפוח. היא לא התלוננה במשטרה.


לגבי העובדה שלא התלוננה על הארוע הראשון באישום 2 , ציינה את דברי הנאשם כי אינו מפחד אם תלך למשטרה (עמ' 12 ש' 4-5), ובה בעת ציינה כי לא פחדה להתלונן וצריכה להלחם על חייה (ש' 24-25).

היא לא התלוננה על כל מעשיו של הנאשם – אלא כשקיבלה אגרופים שכמעט הרגו אותה (עמ' 13 ש' 11-14).
היא לא רצתה להכניס אותו לכלא "בלי כלום" – אלא כי נתן לה אגרופים, גם כשהיא מפחדת אז – לא מפחדת להתלונן נגדו (עמ' 15 ש' 9-20).
אם הייתה מתלוננת על כל פעם שהרביץ לא – לא היה יוצא מבית הסוהר, כי כל הזמן הרביץ לה. היא חשבה שאולי ישתנה. כשקיבלה מכות חזקות ולא יכלה לסבול – הייתה מתלוננת (ש' 25-29).

כך פרטה את התלבטויותיה, אם להתלונן במשטרה, אם להתגרש, ציינה כי לא רצתה להתגרש מהנאשם, אלא לפעמים – אך לא בצורה רצינית (עמ' 12 ש' 26-32),חששה מגידול ילדים לבד, ואת הבושה בחברה הערבית מכך (עמ' 16 ש' 10-15, 23-25).

מעדותה של המתלוננת עולה כי חייה עם הנאשם רצופים התלבטויות – כשלטענתה הינה מוכה באורח שגרתי על ידו, התלוננה נגדו במשטרה (הוא אף נכלא 4 פעמים) אך לא תמיד, מטעמים שמסרה כנ"ל.

בנסיבות אלה – תמוהה העובדה כי בעקבות האירוע הראשון באישום 2 – לא התלוננה במשטרה אלא בשיהוי של שבוע – כשהיא מציינת כי בהיותו שתוי דקר אותה בסכין והותיר סימן אדום.

אין ספק כי מדובר במקרה חמור, שתואם אף את עדותה של המתלוננת כי על פעמים בהן הוכתה באופן ממשי – התלוננה במשטרה.
מדוע לא התלוננה הפעם? מדוע לא נגשה לטיפול רפואי ולא תועדו הסימנים האדומים שהותיר בה הנאשם?
היא הסבירה בהודעתה נ/2 כי הנשים הערביות לא מתלוננת על הכול, ואולי זה ישתנה
(ש' 22), אך אין בכך כדי הסבר הגיוני נוכח תלונותיה הקודמות כנגד הנאשם.

גם באשר לאישום הראשון – ציינה כי הלכה לרופא כעבור 4 ימים (נ/1) כי לא רצתה להתלונן נגד הנאשם (עמ' 17 ש' 1-2).

המתלוננת כבר החליטה להתלונן במשטרה ב- 18.03.2010 – לכן אין הסברה זה מספק. היא אף מציינת כי ילדיה היו עדים לאירועים חלקם, והיא מוכנה שייחקרו – אך לא נחקרו כדי לשפוך אור על האירועים, מדוע?.

בצד השיהוי בהגשת התלונה, והעדר תיעוד רפואי אודות הפגיעה אצל המתלוננת סמוך לקרות הארועים (בשני האישומים) – היו שקרים ממשיים בגרסתה, שפגמו באורח משמעותי במהימנותה.

כך, ציינה בהודעתה נ/2 כי האירוע באישום 2 היה במטבח ב- 18:00 (ש/ 11), אך בעדותה ציינה כי זה ארע כשרחצה את הילד (עמ' 14 ש' 1-4).
בהמשך – מציינת כי זה היה כשהכינה ארוחת ערב (עמ' 19 ש' 7).
בהודעתה נ/3 ציינה כי הארוע הנ"ל היה ביום שישי בבוקר (ש' 22).

המתלוננת הותירה רושם מבולבל באשר לשעות האירועים ומיקומם – אך גם אם הדבר יכול לנבוע מסערת נפש – הרי ששיקרה בנוגע לפרטים נוספים מהותיים:

בעדותה
ציינה כי לאחר הארוע באישום השני – הלכה לבית אחי הנאשם מאען עם ילדיה וישנה אצלו, ולא אמרה זאת למשטרה כי לא רוצה לסבך אנשים (עמ' 21 ש' 16-26).
בהודעתה נ/3 ציינה כי ברחה להוריה שלא היו בבית, ישבה בחוץ על הדשא (ש' 19 ואילך).

גם בנוגע למפורט באישום 1 אישרה בעדותה כי לא אמרה במשטרה שגיסתה ניבין לקחה אותה לבית הורי הנאשם אחרי האירוע, ואמרה להם שהיא לא רוצה להכניסו לכלא – וזאת כי לא רצתה לסבך אותם, הם עמדו בצד שלה וזה מבייש ללכת למשטרה.

המתלוננת מודה כי שיקרה במשטרה, ולא מוסרת טעמים ממשיים לכך – כי הרי כבר התלוננה בעבר נגד הנאשם – ועל כן הבושה שבכך לא הולמת את התנהגותה בעבר.

השמטת בני משפחת הנאשם מהודעותיה פוגמות במהימנות המתלוננת, וניסיון הסוואת התרשמותם ממנה, יכולים ללמד על העדר כנותה אודות תקיפתה והשארת סימנים בגופה.

המתלוננת אף לא הראתה פלאפון שבור - בה הכה אותה הנאשם על פי טענתה, או פסל ששבר – כדי לתמוך בגרסתה.

נלמד מאלה – כי גרסת המתלוננת אינה עקבית, שקרית, מופרזת, ואינה מהימנה עליי.

ג.

גרסתם של ע"ת/3 וע"ת/4 – לא מחזקים את גרסת המתלוננת.
הם לא היו עדים לארועים, ודווחו ע"י המתלוננת בלבד באופן שלא מסיר את התמיהות מגרסתה כנ"ל.


ד.

אמו של הנאשם ע"ה/2 ציינה כי המתלוננת באה אליה הביתה אחרי הארוע באישום הראשון, יחד עם ניבין, צעקה, ציינה כי הנאשם הרחיק אותה מהבית, ולכן תהרוס אותו ותכניס אותו לכלא (עמ' 43 ש' 18-25).

גרסתה זו מהימנה עליי כשהיא משתלבת בהעדר מהימנות המתלוננת עצמה, שסיכמה את שארע בעבדותה, כשציינה:

"אמרתי שאני לא רוצה להכניס אותו כל פעם לכלא, אבל חודש לא שתק אז באותו יום שהוא זרק אותי מהבית אמרתי זהו, אין לי פתרון רק ללכת למשטרה"
(עמ' 19 ש' 27-28).

נלמד מכלל העדויות – כי המתלוננת אך כעסה על הנאשם כשסולקה מהבית, ולכן העלילה עליו את שפרטה בהודעותיה.

ה.

גרסת הנאשם בהודעתו ובעדותו היתה עקבית, סדורה והגיונית – כשהכחיש כל תקיפה של המתלוננת.
הנאשם הדגיש את מניעיה הנסתרים של המתלוננת - בגירושין ממנו, וכן מניעים כלכליים – ובכל מקרה לא ניתן להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסתו זו .



מדובר בגרסה מול גרסה – כשבגרסת המתלוננת שקרים ותמיהות כנ"ל.

7.

סופו של דבר, החלטתי לזכות את הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום.

8.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.

עותק הכרעת הדין יישלח לצדדים בדואר רשום.








פ בית משפט שלום 37931-03/10 מדינת ישראל נ' מאמון חאג יחיא (פורסם ב-ֽ 25/12/2011)