פסקי דין על אווה מיהיי עמיחי | פסקי דין על בנק אגוד לישראל | פסקי דין על מרדכי ווהב | פסקי דין על עינב מזרחי |

15058-01/11 רעצ     29/12/2011




רעצ 15058-01/11 אווה מיהיי עמיחי נ' בנק אגוד לישראל בע"מ, מרדכי ווהב, עינב מזרחי








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בכפר סבא



רע"צ 15058-01-11 מיהיי עמיחי נ' בנק אגוד לישראל בעמ ואח'






בפני

כב' השופטת
רחל קרלינסקי


מבקשת

אווה מיהיי עמיחי


נגד


משיבים

1.בנק אגוד לישראל בע"מ
2.מרדכי ווהב
3.עינב מזרחי



פסק דין



המבקשת פונה זו פעם שלישית לערכאות להשיג על הליכי מכירת דירתה ע"י המשיבים 1 ו-2. בבקשתה עתרה לקבלת רשות ערעור על ההחלטות שניתנו בתיק ההוצל"פ מס' 17-08300-08-5 אשר עניינן פעולות שנקט המשיב 1 למימוש משכנתא על דירת מגוריה
המצויה ברחוב שדרות חן 36, תל אביב והידועה כחלק מחלקה 78 בגוש 6951 (להלן: "הדירה").הואיל וקדמו לבקשתה הליכים אחרים שנדחו או נמחקו ,עתרה ליתן לה גם הארכת המועד להגשת הבקשה הנ"ל.


המבקשת הייתה בעלת הדירה אשר נרכשה על ידה בשנת 1988 בין היתר באמצעות הלוואות למשך 25 שנה בתנאים מועדפים לעולים חדשים אשר קבלה מאת המשיב 1. לטענת המבקשת, בשנת 2007 חלתה אמה המתגוררת בהונגריה וביום 19.3.07 היא נאלצה לנסוע לטפל בה. למרות שלא היה בכוונתה להתגורר בחו"ל תקופה ארוכה, התברר לה כי מחלתה של האם קשה, ועל כן היתה צריכה להאריך את שהותה בחו"ל. להפתעתה, ביום 31.5.10, לאחר שהעבירה מספר תשלומים על חשבון ההלוואה במהלך היעדרותה מהארץ, נודע לה כי ההלוואה נפרעה באמצעות מימוש הדירה על ידי המשיב 2 אשר מונה ככונס נכסים.

טענתה המרכזית של המבקשת היא שהמשיב 1 ידע את מקום מושבה הזמני או לכל הפחות היו בידיו האמצעים ליצירת קשר עמה הואיל וקיים איתה קשר באמצעות דואר אלקטרוני. חרף האמור, נמנע מלהמציא לה את כתבי בית הדין וההחלטות שניתנו במסגרת תיק ההוצל"פ ובפרט את האזהרה המלמדת על פתיחת הליכי הגבייה נגדה. עוד טוענת המבקשת כי בהתנהלותם זו של המשיבים 1-2 הטעו את רשם ההוצל"פ אשר נעתר לבקשותיהם בהעדר תגובתה.

בנוסף טוענת המבקשת כנגד עצם פתיחתו של תיק ההוצל"פ שכן במועד הגשת הבקשה למימוש המשכנתא היה חשבון ההלוואה ביתרת זכות לאחר שהעבירה תשלומים עתידיים. המבקשת עותרת לביטול כל ההליכים שננקטו בתיק ההוצל"פ וטוענת כי המשיבה 3, אשר רכשה את הדירה מהמשיב 2, הינה רוכשת שלא בתום לב משידעה על העדרה של המבקשת מהארץ וכן משום ששלמה תמורה הנמוכה משווי הדירה. במישור הפרוצדוראלי טוענת המבקשת כי קיימות עילות להארכת מועד להגשת הבקשה חרף חלוף המועד.

מנגד טענו המשיבים 1-2
כי המבקשת נטשה את הדירה ועזבה את הארץ לתקופה ממושכת מבלי שטרחה ליידע את המשיב 1 על כך תוך שהפרה את התחייבויותיה לעמוד בתשלומים החודשיים. המשיבים 1-2 מודים כי המבקשת עמדה אתם בקשר באמצעות הדואר האלקטרוני במשך מספר חודשים בשנת 2008 אולם לטענתם במסגרת הודעות אלו לא ציינה את מקום מגוריה בחו"ל ואת אופן ההתקשרות עמה. עוד נטען, כי הואיל ולמבקשת עבר עשיר בפיגור בתשלומי המשכנתא והיו לה חובות לנושים נוספים, די היה בכך כדי להסיק כי נטשה את הדירה ועזבה את הארץ. לאור האמור תיק ההוצל"פ נפתח כדין ובגין מלוא יתרת ההלוואה וכי המצאת האזהרה ויתר מסמכי ההוצל"פ נעשו באופן מקובל ומוכר משפטית. במישור הפרוצדורלי טוענים המשיבים 1-2 כי אין בנמצא עילה המצדיקה הארכת מועד למבקשת להגשת הבקשה וכי בכל מקרה אין הליך מוכר של בקשה לביטול כל הליכי הגביה שבתיק ההוצל"פ.

ה
משיבה 3 הצטרפה לטענות המשיבים 1-2 והוסיפה
כי רכשה את הדירה בתום לב ובתמורה ראויה וכי קיים אינטרס ציבורי להגן על רוכשי דירות בכינוס. עוד טענה להגנת תקנת השוק וכי אין זה
מתפקידה לעקוב ולהתחקות אחר אופן ביצוע תפקידו של המשיב 2 או של רשם ההוצל"פ.



המישור העובדתי

פעולות המשיב 1 לגביית החוב ומימוש הדירה

סקירת העובדות הפרטניות במקרה דנן נדרשת להכרעה בטענות המשפטיות של הצדדים ,וכך יעשה.

שתי הלוואות קיבלה המבקשת מאת המשיב 1 . האחת,ב
יום 24.5.88
בסך 72,500
₪ והשניה, ביום 24.1.01 בסך 90,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"). מאז חודש פברואר 1990 החלה המבקשת לפגר בתשלומים החודשיים בכמה הזדמנויות שסולקו לסירוגין.
לאחר שנשלח מכתב התראה ביום 9.2.90 והוגשה כנגדה ביום 24.3.91
תביעה כספית בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת.א. 12071/91) הסדירה המבקשת את החוב. גם בחלוף מספר שנים, בתחילת שנת 1994, החלה המבקשת לפגר שוב בתשלומים החודשיים והמשיב 1 הגיש תביעה נוספת בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת.א. 11927/94) בסך 6,252 ₪. במהלך חודש אפריל 1997 נוצר שוב חוב פיגורים אשר נשלח בעטיו מכתב התראה למבקשת ולערבים ביום 14.4.97 וחוב זה הוסדר אף הוא.

עובר להליכי הוצאה לפועל נשוא הבקשה נוצר במהלך שנת 2007, פיגור נוסף בתשלומי המשכנתא .לאחר שנשלח אל המבקשת ביום 1.7.07 מכתב התראה לסילוק חוב בסך 12,580 ₪ הוגשה כנגדה ביום 9.7.07 תביעה כספית בבית משפט זה (ת.א. 4111/07), ביום 15.7.07 נמסר כתב התביעה למבקשת באמצעות שליח אשר הדביק את ההזמנה על דלת הדירה וביום 15.10.07 נתן בית המשפט

פסק דין
כנגד המבקשת בהעדר הגנה. לאחר האמור, ביום 23.10.07, פתח המשיב 1 תיק הוצאה לפועל לביצוע פסה"ד. משכשלו ניסיונות המשיב 1 לאתר את המבקשת לשם המצאת האזהרה פנה לרשם ההוצל"פ בבקשה להורות על מתן צו למשרד הפנים להנפיק "תעודת בירור פרטים על נוסע" אודות המבקשת. ביום 25.3.08 אושרה הבקשה וביום 7.4.08 הנפיק המשיב 1 תעודה כאמור ממנה עלה שהמבקשת יצאה את גבולות הארץ ביום 19.3.07 וטרם שבה.
לאחר שחוב הפיגורים הגיע בחודש יוני 2008 לסך של 41,912 ₪
החליט המשיב 1 לפנות בבקשה למימוש הדירה.

ביום 15.6.08 הגיש המשיב 1 בתיק ההוצאה לפועל נשוא הבקשה שלפני ,בקשה למימוש המשכנתא הרובצת על הדירה בגין מלוא יתרת ההלוואה אשר הועמדה לפירעון מיידי.
לטענת ב
"
כ המשיבים 1 ו-2 עמדה למשיב 1 הזכות לפתוח בהליכים כנ"ל הן לנוכח יתרת החוב והן לנוכח עזיבת המבקשת את הארץ כמפרוט בסעיפים 81 ב1 (ג) (3) ו- 81ב1(ג)(1)(א) לחוק ההוצאה לפועל.
בתצהיר המצורף לבקשת המימוש הצהיר מנהל מחלקת הגביה של המשיב 1,
כי נכון ליום הגשת בקשת המימוש עמד חוב הפיגורים על סך 41,913 ₪ ויתרת חוב ההלוואה שטרם הגיע מועד פירעונה על סך 99,172 ₪. סך החוב היה 141,085 ₪.
ביום 31.7.08 הגיש המשיב 1 אישור מסירה על המצאת האזהרה למבקשת באמצעות הדבקת המסמכים על דלת הדירה.

ביום 18.8.08 הגיש המשיב 1 בקשה למינוי המשיב 2 ככונס נכסים על הדירה וביום 26.8.08 אישרה רשמת ההוצל"פ את הבקשה והורתה על המינוי. החלטה זו הומצאה למבקשת ביום 8.9.08 באמצעות הדבקה על דלת הדירה. כבר עובר להגשת הבקשה הנ"ל, כפי שיובהר להלן יצרה המבקשת קשר עם נציגת המשיב 1 .
בחלוף מספר חודשים - ולאחר פניית ב"כ הבנק הבינלאומי הראשון, עו"ד רונן-כהן, למשיב 2 בבקשה לקבל פרטים אודות בקשת המימוש עקב חוב המבקשת כלפיו - חידש המשיב 2 את ההליכים וביום 12.8.09 הגיש בקשה למתן צו פינוי לדירה אשר אושרה ביום 25.8.09. ביום 27.10.09 ערך קבלן הוצאה לפועל, מר רפי מסיקה, "דו"ח פעולה לחייב" וציין כי צוות מקצועי של הוצאה לפועל נשלח לביצוע פעולת הפינוי תוך תיאום עם המשטרה. הצוות הגיע לדירה ופרץ את מנעוליה. בדירה היה הרס רב - רצפה מפורקת, לכלוך, חומרי בניין פזורים, כלי עבודה, דליים, שקיות גדולות לאיסוף פסולת בניין, ערימות בגדים ישנים ועוד. מר מסיקה ציין שמצב תחזוקת הציוד היה ירוד וכי הדירה אינה ראויה למגורי אדם. המיטלטלין בעלי הערך נארזו ומפתחות הנכס הועברו למשיב 2.

ביום 1.11.09 שלח ב"כ הבנק הבינלאומי הראשון מכתב נוסף למשיב 2 ובקש להמשיך ולפעול למימוש הדירה תוך שמציין כי מחקירה שביצע עלה שהמבקשת יצאה את גבולות הארץ ביום 19.3.07 ולא שבה וכי על הדירה רובצות משכנתאות והערות אזהרה בגין עיקולים.

ביום 15.11.09 הגיש המשיב 2 דו"ח ובקשה למתן הוראות לרשם ההוצל"פ ופרט את האמור לעיל תוך שמציין ששלוחיו תחקרו את השכנים אודות מקום הימצאה של המבקשת אך העלו חרס בידיהם. אף הוא ביקר בדירה ימים ספורים טרם הגשת הדו"ח אולם לא הצליח להשיג מידע חדש אודות המבקשת. בסיפא הבקשה עתר המשיב 2 למתן צו למשרד הפנים לסייע באיתור בני משפחת המבקשת ולהנפקת דו"ח יציאות וכניסות. ביום 16.11.09 אישר רשם ההוצל"פ את הבקשה. המשיב 2 פנה למשרד הפנים לקבלת הפרטים הנ"ל אך המידע לא סייע בידו לאיתור המבקשת או מי מבני משפחתה. משנכשלו ניסיונות אלו, ביום 14.1.10, אישרה רשמת ההוצל"פ למשיב 2 לפרסם בשני עיתונים את דבר קיומו של הליך כינוס הנכסים. המשיב 2 פרסם מודעות בעיתון "ידיעות אחרונות" ו"גלובס" והזמין את הציבור להציע הצעות לרכישת הדירה.


במהלך חודש פברואר 2010 הגיש המשיב 2 דו"ח ובו תיאור אודות המתעניינים הרבים ברכישת הדירה. כמתואר ,התקבלו 17 הצעות לרכישה, ביום 24.2.09 התקיימה התמחרות בין המציעים השונים והצעת המשיבה 3 לתשלום תמורה בסך 1,355,000 ₪ זכתה. המשיבה 3 חתמה על הסכם מכר. לדו"ח צורף דו"ח השמאי, מר אריק אביגד אשר קבע כי שווי הנכס הינו 1,380,000 וזאת טרם ביצוע הפחתה מקובלת בגין מימוש מהיר. בהתחשב בעובדה שעל הדירה רבצו עיקולים שונים ובהתחשב במצבה המוזנח של הדירה סבר המשיב 2 כי התמורה שהציעה המשיבה 3 הינה ראויה.

ביום 7.3.10 פנה המשיב 2 בבקשה לרשם ההוצל"פ לאשר את בקשתו לאישור המכר בהעדר תגובת המבקשת שכן אינו מצליח לאתרה או את מי מילדיה וביום 8.3.10 אושרה בקשתו. רשמת ההוצל"פ אישרה את מכירת הדירה למשיבה 3 בסך האמור והמכירה בוצעה לרבות רישום הערת אזהרה לטובת המשיבה 3 וחתימת המשיב 2 בשם המבקשת על פטור ממס שבח. המשיבה 3 קבלה חזקה בדירה והחלה בשיפוצה.ביום 9.5.10 אישרה רשמת ההוצל"פ את שכ"ט המשיב 2 ואת בקשתו לתרום את המיטלטלין שהיו בדירה במועד הפינוי.

יצירת קשר בין המשיב 1 למבקשת

אין חולק כי המבקשת יצרה קשר עם גב' לריסה גולדסמן, עובדת סניף המשיב 1 בתל אביב במהלך התקדמות הליכי ההוצאה לפועל. ביום 19.6.08 שלחה המבקשת הודעת דואר אלקטרוני ללריסה והודיעה על העברת 5000 יורו תוך שביקשה לדעת מהי יתרת חוב?.
ב"כ המשיבים 1,2 הדגיש כי הפניה נעשתה לראשונה כשנה וחצי לאחר תחילת הפיגורים. ביום 25.6.08 אשרה לריסה את קבלת הסכום הנ"ל וציינה שתטפל בסילוק חלק מחוב הפיגורים. ביום 14.7.08 שבה המבקשת על בקשתה לדעת מהו שיעור החוב וביום
4.8.08 שלחה הודעה נוספת ללריסה והודיעה על העברת 4,000 יורו נוספים לחשבון ההלוואה תוך ציון מאמציה לסגור את החוב בהקדם. עוד בקשה המבקשת להימנע מהפעלת הוראת הקבע שנתנה לבנק הבינלאומי הראשון. ביום 6.8.08 אשרה לריסה למבקשת כי קבלה את הכסף וכי היא מטפלת בסילוק החוב. עוד ציינה שהוראת הקבע מופעלת וכי היא מעבירה את כל המסמכים למחלקת גביה להמשך טיפול. ביום 21.8.08 הודיעה המבקשת ללריסה בשלישית על העברת סכום נוסף של 3,000 יורו והדגישה שסכום זה מיועד לסגירת החוב וכי היתרה תהווה מקדמה לתשלום עבור החודשים הבאים עד סוף שנת 2008. המבקשת ציינה את שיחתה עם ערן ממחלקת הגביה ובקשתה למנוע את הפעלת הוראת הקבע. למחרת, ביום 22.8.08, השיבה לריסה למבקשת שהכסף יועבר לסגירת החוב ולאחר שתעשה כן תיידע אותה אודות מצב המשכנתא. לריסה המליצה למבקשת להפעיל בכל זאת את הוראת הקבע מדי חודש בחודשו. בו ביום השיבה המבקשת כי היא זקוקה לזמן מה לשם סגירת החוב שלא באמצעות הוראת קבע ומקווה שהחל מחודש ינואר שנת 2009 המצב ישתפר. ביום 27.8.08 הודיעה לריסה למבקשת שקבלה מייל "לא ברור", כהגדרתה, וכי תשוב אליה לאחר בירור כל הנתונים ממחלקת גביה לגבי יתרת החוב.
כמוצהר ע"י העדה למן ההודעה הנ"ל לא שבה המבקשת ופנתה אליה אלא כעבור כשנתיים שאז טרחה לברר מחדש את חובה למשיב 1. בין לבין הופקד ביום 19.4.09 סך של 4275 ₪
לחשבונה של המבקשת ע"י אלמוני.

ביום 25.5.10 הודיעה המבקשת ללריסה שהיא שוהה בחו"ל מזה שלוש שנים ואינה יכולה לשלם מדי חודש את תשלומי המשכנתא. היא ציינה כי תבקש לשלם את החוב שנותר בימים הקרובים וביקשה לדעת את שיעורו המדויק ואת הסכום לסילוק סופי של המשכנתא כיוון שמשפחתה מכרה רכוש בהונגריה ותהיה לה אפשרות להקדים את סילוק מלוא החוב. ביום 31.5.10 יצרה המבקשת שוב קשר עם לריסה והודיעה על העברת 5,000 יורו תוך ששבה על בקשתה לדעת מהו שיעור החוב. בו ביום השיבה לריסה שהדירה נמכרה והחוב נפרע במלואו והפנתה אותה למשיב 2 לקבלת פרטים נוספים. שם התוודעה לטענתה למכירת הדירה בסך של 1,355,000 ₪ מתוכם נטל המשיב 1 סך של 136,000 ₪ בעוד שחוב הפיגורים עמד על סך של 20,000 ₪,שאותו ביקשה לשלם.



ההליכים המשפטיים עובר לבקשה

לטענת המבקשת משנודע לה דבר מימוש הדירה פנתה לאחר ימים ספורים לשכור לעצמה שירותי עו"ד שהגיש בשמה ביום 9.6.10 המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי מרכז בבקשה כי יורה על בטלות הליך מימוש הדירה. ביום 28.10.10 ניתנת החלטת בית המשפט המחוזי לדחיית הבקשה בחוסר סמכות עניינית. לאור האמור, הגישה המבקשת המרצת פתיחה לבית משפט שלום זה ולאחר דיון שהתקיים ביום 2.1.11 נמחקה תביעתה מאחר והסעד המבוקש לא עלה בקנה אחד עם הוראות סעיף 82 לחוק ההוצאה לפועל. ביום 9.1.11 הוגשה הבקשה המונחת בפני
.

המישור המשפטי

אין חולק כי בקשת הרשות לערער שהוגשה ביום 9.1.11 חרגה מהמועד הנקוב בחוק ההוצאה לפועל להגשתה . לפיכך עתרה המבקשת להאריך לה את המועד ובטרם אזקק למתן הרשות לערער יש לדון בבקשה הנ"ל.


הארכת מועד להגשת הבקשה

לטענת המבקשת יש ליתן לה ארכה להגשת הבקשה היות וההליכים שנקטה בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה הינם "הליך תלוי ועומד" המהווה טעם מיוחד להארכת מועד. מעבר לאמור טוענת המבקשת כי עוצמת הפגיעה במשיבים פחותה משום שידעו על כוונתה לערער על ההליכים שבתיק ההוצל"פ וכי גדרי המחלוקת לא השתנו. עוד טענה המבקשת כי יש לראות בהמרצות הפתיחה טעות שבדין המצדיקה מתן ארכה.
מ
נגד טענו המשיבים
כי אין המדובר בטעות שבדין כי אם ברשלנות ועצימת עיניים מצד המבקשת שכן מתחילה
העמידו? על טעות? בנקיטת הליכים משפטיים שגויים. בנוסף, הליך שגוי אינו יכולה להיות "הליך תלוי ועומד" המהווה טעם מיוחד והמבקשת לא עמדה בדרישת הפסיקה לפירוט טעם זה.

על פי הצהרת המבקשת נודע על מימוש הדירה בהודעת דואר אלקטרוני שהתקבלה מלריסה ביום 31.5.10. הצהרה זו לא התיישבה עם האמור בעדותה בביהמ"ש לפיה נודע לה כבר בחודש ינואר 10 על מכירת הדירה אולם לטענת ב"כ המשיבים גם מהמועד המוצהר חלף פרק זמן שאינו מזכה את המבקשת בהארכת המועד לנוכח נקיטה בהליכים שגויים.


תקנה 119(ד) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979
קובעת כי:







"(ד)
הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או צו של רשם ההוצאה לפועל ולא קיבל רשות לערער לפי תקנת משנה (א), רשאי לבקש רשות לערער מאת שופט של בית משפט שלום שבתחום סמכותו נמצאת הלשכה שבה ניתנו ההחלטה או הצו.





(ה)
בקשת רשות לערער לפי תקנת משנה (ד) תוגש תוך עשרים ימים מיום מתן ההחלטה או הצו, אם ניתנו בפני
הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאו לו, אם ניתנו שלא בפני
ו..".


תקנה 128(א) סיפא לתקנות ההוצל"פ, תש"ם - 1979 מסמיכה את רשם ההוצאה לפועל להאריך מועד שבסדר דין לפי הקבוע בתקסד"א.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 קובעת כי:

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

כמצוין ,בפער הזמנים שבין קבלת המבקשת את הודעת לריסה על מימוש הדירה ועד מועד הגשת הבקשה פתחה המבקשת בשני הליכים משפטיים שגויים. מהמסמכים שצורפו לבקשה עולה כי במהלך הדיון בפני
בית המשפט המחוזי נעשה ניסיון להגיע לעמק השווה במחלוקת לגופו של עניין (פרוטוקול דיון מיום 29.6.10). כמו כן משפתחה המבקשת בהליכים משפטיים נתנו המשיבים הסכמתם למתן צו מניעה זמני אשר "עצר" את התקדמות ביצוע עסקת המכירה.
השאלה היא אם כן האם יש להעניק למבקשת את הארכת המועד המבוקשת.
תכלית קיומו של הטעם מיוחד להארכת מועד נעוצה כפי שמסביר כב' השופט בדימוס בר אופיר בספרו ,בקיומו של אינטרס ציבורי להסדרת מערכת ראויה של ניהול משפטים בתוך מסגרת זמנים סבירה וכן בצורך להגן על בעל דין מפני הליך משפטי בחלוף תקופת זמן קצובה על מנת להקנות וודאות ויציבות. ואולם, כלשונו של המחבר:

"...מכיר הדין בחריגים שהם פרי מציאות חיים, צרכים ואילוצים העלולים לשבש את יכולתו של בעל דין לעמוד בלוחות זמנים שהותוו על פי דין. וכדי להשיג את האיזון הראוי נדרש כי הטעמים להארכת מועד יהיו כבדי משקל, ולא עניין של מה בכך שיש בו כדי לסכל את התכלית העיקרית העומדת ביסוד הסדרי המועדים בסדרי הדין".
(ראה ד. בר אופיר, "
הוצאה לפועל הליכים והלכות
", מהדורה שביעית (2009)עמ' 82 )

בפסק הדין שניתן במסגרת בש"א 5636/06,
נפתלי נשר נ' שלומי גפן
(פורסם בנבו) (2006) דן בית המשפט בפרשנות המושג "טעם מיוחד" שבתקנה 528 ומונה שיקולים כגון מידת האיחור בהגשת ההליך, הטעם לאיחור וכן (פסקה 2):

"מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין".

בהחלטה שניתנה במסגרת בש"א 9159/04,
ניסן חקשורי נ' משה בובליל ואח'
, (פורסם בנבו)
(2004) התייחס בית המשפט לשיקולים אלו וציין (פסקה 3):

"לבסוף, יש מקום להתחשב גם בשיקולים נוספים הקשורים להתנהגות בעל הדין, כמו למשל...נסיבות יוצאות דופן המונעות הגשת ערעור במועד וכן שיקולים אחרים
הקשורים כולם בשאלת יכולתו האובייקטיבית של בעל הדין להגיש את הערעור במועד
".

בר אופיר מתייחס בספרו למגמת הפסיקה העדכנית לגבי טעות שבדין לפיה :

"...אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וככל שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין הנגדי היא פחותה, כך ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. ולעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה...וכל מקרה יימדד לפי נסיבותיו. כיוצא בזה לא תינתן למשיב "חסינות דיונית" בפני
הגשת ערעור על ידי יריבו, כאשר ברור מתוך הנסיבות כי המשיב ידע שהמערער איננו משלים עם פסק הדין והוא עומד על הגשת ערעור".

(ראה שם עמ' 84 )
מוסיף המחבר ומבהיר כי :

"התפיסה לפיה טעות שבדין אינה יכולה להוות עילה להארכת מועד, הלכה והצטמצמה במהלך השנים האחרונות...תמיד יש לבחון, לגופו של עניין, אם קיים טעם מיוחד להארכת מועד אם לאו...גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה... לסוג זה של מצבים נקשר המקרה של שינוי בהלכה...או טעות של עורך הדין...לא נעתרים לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה... שיקולים אלה כפופים תמיד גם לאינטרס הנגדי של יתר בעלי הדין...
...כפי שאמרנו, אין להוציא מכלל אפשרות כי טעות שבדין, לרבות טעות בנוגע ל"נקודת הזינוק" ממנה מתחיל מירוץ הזמן להגשת הערעור, יכולה להוות טעם מיוחד למתן ארכה. אולם אפילו גישה כזו...כפופה לצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר. וכאשר עוצמת הפגיעה בציפיות אלה היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות".
(שם בעמ' 93 )
בדומה, בע"א 9073/01, יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (פורסם בנבו) (2002) קבע בית המשפט העליון כי (פסקה 4):

"לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד...לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה".

בית המשפט העליון נתן דעתו אף לשאלת היותו של הליך משפטי שגוי כטעם מיוחד להארכת מועד במסגרת בש"פ 2295/01,
אמנון אביעד ואח' נ' אורי כהן
, (פורסם בנבו) (2001) .בית המשפט קבע כי ספק אם יש בעובדה שהמבקשים הגישו הליך משפטי מוטעה כדי להצדיק מתן ארכה, ואולם מעובדה זו ניתן ללמוד כי


:

"..עצם הגשת הבקשה לבית המשפט המחוזי, אף אם לא היתה ההליך הנכון, יש בה כדי להביא לידיעת המשיב כי המערער לא השלים עם ההחלטה, ובכך להפחית מן הציפיה לסיום ההליך...".

אמת המידה העולה מהאמור מלמדת כי על בית המשפט לשקול שיקולים שונים כגון סיכויי ההליך העיקרי, משך האיחור, ציפית הצד שכנגד והכל בהתחשב במכלול נסיבותיו המיוחדות של המקרה שהוטל לפתחו. עוד עולה כי קיים ספק באשר להיותו של הליך תלוי ועומד שגוי כטעם המצדיק הארכת מועד וכי טעות שבדין עשויה במקרים מסוימים להוות טעם לכך.


מגמת הפסיקה העכשווית היא להכרה לעיתים בטעות שבדין כטעם מיוחד ואולם איני סבורה כי זהו המצב בענייננו. שומה היה על ב"כ המבקשת לבדוק מהו ההליך הנכון והמתאים ביותר למסכת העובדות שהובאה בפני
ו ולסעד שבקשה מרשתו. מדובר בבדיקה שאינה מורכבת ולא ב"טעות" מסוג זה ראתה הפסיקה כטעם מיוחד.

מהעובדות שאינן שנויות במחלוקת עולה כי חרף העובדה שהמבקשת פתחה בהליכים שגוים, ידעו המשיבים על כוונתה הברורה לעשות את כל הנדרש על מנת לבטל את ההחלטות שניתנו נגדה. יחד עם זאת יש לטעמי בעניין זה לאבחן בין המשיבים.

המשיבים 1,2ידעו או היו צריכים לדעת כי במועד הקריטי של מכירת הדירה המבקשת לא ידעה על כך ונוכחו כי מיום שנודע לה פעלה בכל דרך להביא לשינוי ולתקיפת המעשה. לכן יש לקבע כי הם לא יהנו מעקרון סופיות הדיון והוודאות הכרוכה בו בנסיבות אלו, שכן היה עליהם לצפות שכאשר ייוודע בפועל דבר מימוש הדירה למבקשת היא תפעל באופן כזה או אחר לביטולו. כפי שצוין, אף אם נקט בעל דין בהליך משפטי שגוי ניתן ללמוד מכך כי לא נוצרה ציפייה בלב בעל הדין שכנגד שהדיון הסתיים ותם. שונה המצב לגבי המשיבה 3 אשר לגביה לא הוכח כי הייתה בסוד הענינים עת נוהל הליך המכר ע"י המשיבים 1,2 ובה בשעה שהמבקשת תקשרה עם נציגת המשיב 1.

בבבא ביהמ"ש לאזן בין האינטרסים של הצדדים נראה כי מדובר גם באינטרס של נושה לגביית חובו וגם של שני צדדים המבקשים לשמור על זכות קנינית במקרקעין.חרף האיחור בהגשת הבקשה אני סבורה כי חשיבות העניין בצירוף הנסיבות העובדתיות מהן עולה כי סיכויי בקשת הרשות לערער גבוהים בכל הנוגע למשיבים 1,2, מחוייבת המסקנה כי מאזניי השיקולים השונים נוטות למתן הארכת מועד למבקשת כלפיהם בלבד וכך אני מורה.


טרם שאפנה לבחינת הבקשה גופא אבקש לציין כי בצדק טענו המשיבים 1-2 כי שגתה המבקשת בנקיטת בקשה המשיגה על מכלול החלטות רשם ההוצל"פ ולו גם משום שהמועד להגשת ערעור על כל החלטה שונה. הואיל והמבקשת טענה כנגד מכירת הדירה ולאי ידיעה על פתיחת תיק ההוצל"פ החלטתי לתת רשות ערעור ודנתי בבקשה כבערעור על החלטות אלו בלבד.

נושא הערעור פתח חזית נגד כל המשיבים אולם מערך היחסים בין המבקשת לכ"א מהמשיבים שונה. מערכת היחסים מול המשיבים 1,2 היא של יחסי בנק- לקוח ואילו מערכת היחסים מול המשיבה 3 היא יחסי בעל נכס למול הרוכש במסגרת הליכי מכרז שבכינוס בהוצל"פ. לנוכח האמור לעיל אדון במערכות אלו בנפרד,הגם שכאמור היה מקום לדחות את הערעור מול המשיבה 3 כבר מטעמי האיחור שבגינו לא קיבלה המבקשת הארכת המועד.

חובותיו של בנק בהליכי מימוש משכנתא וחובות כונס הנכסים

במרוצת השנים התוותה הפסיקה עקרונות בשאלת חובותיהם של מוסדות בנקאיים כלפי לקוחותיהם ואת חובות כונס הנכסים המתמנה לבקשת מוסד בנקאי לסייע בפירעון חוב כלפיו.
כך נקבע כי מערכת היחסים שבין בנק ללקוח היא מערכת יחסים מיוחדת הנובעת מהאמון שרוכש הציבור הרחב כלפי הבנק. מכח מערכת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות כמו חובת נאמנות , הגינות, זהירות וגילוי נרחב.
(ראה
ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח
(2) 573 )
בפסה"ד הנ"ל נאמר כי :
"...לקוחות ושאינם לקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי שעימו הם באים במגע, כמו גם בכישוריו של הבנק ובאמצעיו הטכניים..".

באשר לחובות כונס הנכסים בכלל נקבע כי :


"במשפט הישראלי הוכר כונס הנכסים כבעל מעמד של קצין בית המשפט הפועל בשמו (
officer of the court
) לצורך מילוי תפקידו ... עוד נאמר, כי כונס הנכסים אינו סוכנו או שלוחו של הנושה אשר הציע או ביקש את מינויו, ולפיכך מחויבותו היא כלפי בית המשפט...עליו למלא את תפקידו באופן אובייקטיבי, תוך נאמנות למשימה שהטיל עליו בית המשפט, בנוסף לחובות האמון והזהירות כלפי הזולת לסוגיו, נושים ואחרים".
(ראה
ע"א 8410/06
אהובה נקש נ' בנק לאומי לישראל למשכנתאות בע"מ
(פורסם בנבו) (2008).
וחובותיו של כונס נכסים לביצוע פסה"ד הן:

"תפקיד כונס הנכסים לסייע בביצוע

פסק דין
. מלאכה זו אינה קלה. כמובן שהזוכה עומד במקום מועדף. אך לחייב ולצדדי ג' זכויות מתחרות...הכללים של הגינות ויושר חלים "גם על כונסי נכסים הפועלים מטעם לשכת ההוצאה לפועל והוראות שבתקנות 65-66 לתקנות ההוצאה לפועל התש"ם – 1979
חלות גם עליהם. 'כונסי הנכסים הם פקידי בית המשפט ופועלים בשמו. חייבים הם איפוא במידת האובייקטיביות במילוי תפקידם בנאמנות לבית המשפט בלבד ובציות להוראותיו...'על הכונס להניח דעתו של בית משפט שפעל כדין' ...ולטובת הכינוס. מוטלת עליו חובת אובייקטיביות במילוי תפקידו ואין הוא צריך לקדם את האינטרסים של הגורם אשר מטעמו הוצע ככונס..עליו לפעול בנאמנות, ביושר, בהגינות, בתום לב, ושלא ברשלנות...אין להטיל עליו חובה שכונס נכסים מן הישוב אינו יכול לעמוד בה. ברם, הבחינה אינה סטטיסטית, אלא נורמטיבית".

(ראה

ע"א (ב"ש) 1116/02,

דוד כהן, עו"ד ואח' נ' חנה הררי ואח', (פורסם בנבו) (2003)

הפסיקה השלימה את התמונה בקביעתה כי הליך של מימוש משכנתא על ידי כונס
נכסים במסגרת הליכי גבייה בהוצאה לפועל – ראוי שייעשה בזהירות ותוך הקפדה יתרה על תקינות ההליכים .
(ראה
בר"ע (ת"א) 2140/07,
השקעות בצ'ק פוסט ט.מ. בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, (פורסם בנבו) (2008)).
הפסיקה הדגישה זאת כנגזרת לשמירה על זכות הקניין של בעל הנכס.

(ראה עוד בעניין זה
רע"א 5609/03, אד מרי השקעות בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות ואח'
(פורסם בנבו) (2004);
רע"א 2404/01, דוד וקנין ואח' נ' דב בראון ואח', פ"ד נו
(1) 913).
ביחס למאפייני אותה חובת זהירות ואמון קבע בית המשפט במסגרת ת.א. (ת"א) 2136/04, שרה לויזדה אגדס ואח' נ' בנק הפועלים סניף בלפור ואח', (פורסם בנבו) (2010)

"...חובת אמון, באופן כללי, הוגדרה כחובה המשקפת תפיסות אלטרואיסטיות...משום "מידת החסידות"...וככזו יש אומרים שהיא ברף חובה גבוה מחובת תום-לב... זאת, מכיוון שבשונה מחובת תום-הלב, חובת הנאמנות דורשת כי הצד הנאמן יתעלם מהאינטרס האישי שלו ויעדיף על-פניו את האינטרס של הצד הזכאי..."

סיכום ההלכות לעיל מלמד כי חובתו של הבנק כלפי לקוחו היא חובה מוגברת ויש הסבורים כי גבוהה היא מאמת המידה המקובלת כחובת תום הלב. חובה זו מתעצמת כאשר היא נבחנת במערכת יחסי "בנק - לקוח" באשר לקוח נוהג לתת אמון מיוחד בבנק, בנציג הבנק הבא עמו במגע וביכולותיו הטכנולוגיות של הבנק. עוד נקבע כי כונס הנכסים – אף אם התמנה לבקשת תאגיד בנקאי – מחויב במידת ההגינות, היושר והאובייקטיביות בהיותו ידו הארוכה של בית המשפט ושליחו. בית המשפט למד מקיומן של חובות אלו חזקה כי בנק מכיר את פעולותיו הכספיות של לקוחו ואת מכלול המידע הרלוונטי אליו.

נסיבות פתיחת תיק ההוצל"פ

לטענת המבקשת חוב הפיגורים נפרע וסולק על ידה וחובת המשיבים 1-2 הייתה לדווח על כך ולסגור את תיק ההוצל"פ. לדידה, ביום הגשת בקשת מימוש המשכנתא עמד חוב הפיגורים על כ - 45,000 ₪ אשר נפרע על ידה בחודשים שלאחר מכן במהלכם העבירה סך של כ – 63,000 ₪. המשיב 1 לא דיווח על התשלומים באופן מיידי אלא ביום 19.8.08 וביום 27.11.08 .

אכן מתשובותיה של לריסה להודעת המבקשת עולה שהמבקשת העבירה ביום 25.6.08 סך של 5,000 יורו ששווים 26,073 ₪, ביום 8.8.08 העבירה 4,000 יורו שהם 21,629 ₪ וביום 26.8.08 העבירה 3,000 יורו שהם 15,300. הודעה על הקטנת החוב הוגשה ביום 19.8.08.
ביום 12.6.08 נתן מר פאחראלדין את תצהירו התומך בבקשה למימוש המשכנתא לפיו ביום 1.6.08 חוב הפיגורים של המבקשת עמד על סך 41,913 ₪ ויתרת החוב שטרם הגיע מועד פירעונה עמדה על סך של 99,172 ₪. ברי כי בהתאם לאמור בסעיף 81ב1(ג)(3) לחוק ההוצאה לפועל הייתה הצדקה לפתיחת הליכי מימוש משכנתא. בנוסף, בחינת הסכם ההלוואה מלמד כי הוסכם בין הצדדים - סעיף 15ו להסכם מיום 24.5.88 וסעיף 18ו להסכם מיום 24.1.01 - שאם יוטל עיקול על הדירה או תיעשה פעולת הוצל"פ אשר לא תוסר תוך 7 ימים יהיה המשיב 1 רשאי להעמיד את מלוא ההלוואה לפירעון מיידי. עיון בנסח המקרקעין מיום 12.6.08 מלמד כי על הדירה הוטל עיקול ביום 27.11.07 אשר לא הוסר. ואולם, מספר חודשים לאחר מכן העבירה המבקשת סך של 62,000 ₪ לערך וזאת בטרם מינויו של כונס הנכסים.

על פניו נראה כי היה על המשיבים לעכב את הליכי המימוש בהתאם לאמור בסעיף 81ב1(ב)(4)(ב) לחוק ההוצל"פ. יחד עם זאת, המבקשת לא חלקה על כך שלאחר העברת הכספים נצברו לחובתה פיגורים נוספים במהלך שנת 2009 אשר וודאי הצדיקו המשך הליכי גבייה.
מכאן, שאמנם בדין פתח המשיב 1 את תיק ההוצל"פ אולם לאחר פתיחתו עלה ספק באשר לקיומו של החוב המצדיק העמדת מלוא ההלוואה לפירעון .

האם התבצעה המצאה כדין

ראינו בפרק העובדתי שהמשיב 1 המציא למבקשת את האזהרה בגין פתיחת תיק ההוצל"פ ביום 31.7.08 באמצעות הדבקה על דלת הדירה. כמו כן ביום 8.9.08 המציא לה את הבקשה וההחלטה למינוי המשיב 2 ככונס נכסים. במהלך הליך המימוש התבקש המשיב 2 להמציא את תגובת המבקשת לבקשותיו השונות. המשיב 2 פעל לאיתור המבקשת הן באמצעות הנפקת דו"ח משרד הפנים אודות מען ילדיה וכן ניסה לאסוף מידע משכניה אולם ציין בכל בקשותיו או הודעותיו לרשם ההוצל"פ כי לא עלה בידו לאתר את מקום מושבה. רשמת ההוצל"פ אישרה למשיב 2 לפרסם את דבר קיומו של הליך הכינוס בעיתונות היומית ואולם בסופו של יום טענו המשיבים 1-2 שידיעתם מתמצית בכך שהמבקשת יצאה את גבולות הארץ ביום 19.3.07 ולא שבה.

סעיף 7(ב) לחוק ההוצל"פ קובע כי:

"




(ב) המצאת האזהרה לידי החייב תהיה בדרך שממציאים כתבי בית-דין לפי תקנות סדר הדין; לענין זה, הסמכויות הנתונות בתקנות סדר הדין לבית המשפט או לרשם, יהיו נתונות לרשם ההוצאה לפועל.



(ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב), לא יצווה רשם ההוצאה לפועל על מסירת מידע לפי סעיף 7ב(א2) ו-(א3), לא יינקטו נגד חייב הגבלות לפי פרק ו'1 או הליכי הבאה או מאסר לפי פרק ז'2, אלא אם כן התייצב החייב בפני
רשם ההוצאה לפועל, או שהומצאה לו אזהרה בדרך של המצאה מלאה".

תקנה 489 לתקסד"א קובעת כי:




"שליח בי-דין שלא מצא שום אדם שאפשר לפי תקנות אלה להמציא לו כדין את הכתב, אף על פי שפעל בשקידה ראויה וסבירה, או שהאדם כאמור סירב לקבל את הכתב, ידביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק"

מהאמור עולה כי חוק ההוצל"פ מפנה לדרכי ההמצאה המעוגנות בתקסד"א. המשיבים 1-2 בחרו לבצע מסירת אזהרה באמצעות הדבקה על דלת הדירה לאחר שהסיקו כי המבקשת עזבה את הארץ ולא ניתן לבצע המצאה בדרך אחרת. ואולם, מתדפיס משרד הפנים בדבר כניסות ויציאות של המבקשת עולה מפורשות כי המבקשת נעדרת מהארץ מזה מספר שנים וברי כי המצאה בדרך של הדבקה על דלת הדירה אינה עונה על הנדרש. לא זו אף זו ,ידיעת המשיבים 1-2 כי המבקשת אינה גרה בדירה מספר שנים והעובדה כי המבקשת יצרה קשר עם נציגת המשיב 1 באמצעות דואר אלקטרוני מספר פעמים במהלך שנת 2008 ובהודעות אלו אשר התקבלו הימנה צוינה כתובתה בהונגריה הטילה חובה על המשיבים 1-2 לפחות לבצע תחליף המצאה בחו"ל או ליידע את המבקשת אודות הליכי הגבייה ולבצע המצאת מסמכים באמצעות רשת הדואר האלקטרונית לכתובת ממנה נשלחו הודעותיה.

לא רק שהמשיבים הפרו את החובות המוטלות עליהם כמובהר הרי בפועל, לא דווחו על עובדות אלו לרשמת ההוצאה לפועל
ולא פרשו בפני
ה את מלוא היריעה העובדתית אשר הייתה מנת חלקם.
בהקשר זה אציין כי איני מקבלת את טענת המשיב 1 כי הנטל היה על המבקשת לפנות לגורם המתאים במחלקת הגביה דווקא ולא לנציגה האחרת גב' לריסה, וזאת לנוכח עברה העשיר של המבקשת בפיגור בתשלומים בעטיו ידעה שהמשיב 1 יטפל בפיגורים וכי הגורם המטפל הוא מחלקת הגביה. המבקשת העידה - ועדותה לא נסתרה - שיצרה קשר טלפוני פעם אחת עם ערן ממחלקת הגביה לאחר שלריסה הפנתה אותה אליו):

"ש. משם את מכירה את ערן ממח' הגביה.
ת. באופן אישי אני לא זוכרת ערן אבל כשהייתי בהונגריה פעם אחת דיברתי בטלפון איתו. הגעתי אליו דרך לריסה הולצמן. היא נתנה לי את הטלפון של מח' הגביה ואמרה לי לדבר איתו. זה היה בשנת 2008.
ש. את ידעת שההלוואה שלך נמצאת מידי פעם בטיפול משפטי במח' הגביה.
ת. סלח לי שאני לא כל כך מודעת לעניינים משפטיים, בתור אישה ידעה שלפעמים היו פיגורים ושאני סגרתי את זה כל
פעם שהיה מתאפשר לי כך שלא שכחתי שיש לי משכנתא, אבל מסיבות כלשהן היו לי בעיות מידי פעם".

(ראה עמ 2 לפר')
מעדות זו עולה כי לריסה לא יידעה את המבקשת אודות הליכי המימוש אלא רק הפנתה אותה לשוחח עם ערן ממחלקת הגביה. עוד העידה לריסה כי העבירה למחלקת הגביה את הודעות הדואר האלקטרוני שהתקבלו מהמבקשת
במהלך שנת 2008 אולם לא ידעה לומר אם השיבו לה .
המשיבים 1-2 לא ניסו להבהיר בסיכומיהם מה עשו עם מידע זה שהועבר אליהם בשנת 2008 אם בכלל.
מהעדויות השונות לא ברור באיזה מועד – במהלך שנת 2008 – התקיימה שיחה בין המבקשת לערן והאם קרה הדבר לאחר הגשת הבקשה למימוש המשכנתא אם לאו. כמו כן לא הוכח בפני
האם ערן יידע את המבקשת אודות פתיחת תיק ההוצל"פ והליך מימוש הדירה וכלל לא הוכח תוכן השיחה בין השניים. התנהלות זו של המשיבים 1-2 הינה פגומה אף מבחינה ראייתית שכן על מנת להוכיח טענתם היה עליהם לזמן את ערן להעיד בפני
אודות שיחתו עם המבקשת – מה שלא נעשה.
כלל יסוד הוא כי הנמנע מהבאת ראיה או עד – יחול הדבר לחובתו (ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760, ע"א 296/82, ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר, פ"ד מ(3), 281).

כאן המקום להדגיש כי חובת הבנק כלפי לקוחו נגזרת מהנחת יסוד בדבר האמון אשר נותן הלקוח בכישורי הבנק ויכולותיו הטכנולוגיות. לריסה העידה בפני
שהעבירה את הודעות המבקשת למחלקת הגביה וכי ראתה שיש צו כינוס על הדירה .
אני סבורה כי יש לבחון את פעולות נציגי המשיב 1 כמכלול – דהיינו, על מוסד בנקאי לבצע כל שיידרש – הן במישור המנהלתי והן הטכנולוגי - על מנת ליצור סינכרון בין נתונים המגיעים לעובדיו במחלקות השונות. חובה היא שעובד מחלקת הגביה יידע את מכלול הנתונים אודות חייבת שמתנהל נגדה הליך מימוש משכנתא אף אם הם מגיעים לידיעתה של עובדת בסניף. כל זאת על מנת למנוע מצב בו החייב יצר קשר עם נציג המשיב 1 באחד הסניפים והתנהל מולו משך מספר חודשים וזאת בלי שהאחרון מיידע את החייב באופן מפורש ומיידי אודות הליכי מימוש נכסו המשועבד.משיצרה המבקשת קשר עם מי מנציגי המשיב 1 – שומה עליו ליידע את המשיב 2 על כך וחובתו של האחרון הייתה ליידע את רשם ההוצל"פ באמור ובאפשרות ליצירת קשר באמצעות דואר אלקטרוני.

ב
נוסף, מבלי לקבע דבר לענין הפרת חובה כלשהי ע"י המשיב 2 במיוחד לנוכח התנהלות נציגי המשיב 1 אציין כי גם על המשיב 2 שהתוודע לדווח על תשלומים שבוצעו היה לבחון ולבדוק כיצד ובאיזה אופן הועברו התשלומים על חשבון ההלוואה לאחר שנפתח תיק המימוש. היה עליו להתחקות אחר מקור הכספים ולקבל לידיו את חלופת התכתובות בין המבקשת ללריסה על מנת למצות יצירת קשר באופן זה. בהמשך לאמור, וכפי שציינתי לעיל, חובת המשיב 2 הייתה ליידע את רשם ההוצל"פ על קיומה של אפשרות ליצירת קשר באמצעות הדואר האלקטרוני.


תקנה 498(א)(3) לתקסד"א מקנה לרשם ההוצל"פ שיקול דעת להורות על תחליף המצאה "בכל דרך אחרת שתיראה לו". הרציונל העומד בבסיס אפשרות זו הוא הרצון להביא לידיעת החייב בכל דרך אפשרית את דבר קיומם של הליכי הגביה נגדו בכלל זה יכולה לבא המצאה באמצעות רשת אלקטרונית הינה דרך מקובלת ומוכרת משפטית.

(ראה דברי כבוד השופט הנדל במסגרת פסק הדין שניתן בע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חב' ברוקרטוב ואח' (פורסם בנבו) ).

לא ניתן להתעלם מ
העובדה שמהודעות הדואר ששלחה המבקשת עולה מודעות? לפיגורים בתשלומי המשכנתא והבעת רצון וכוונה מפורשים מצדה לפרוע את החוב בין בהעברת תשלומים מדי כמה חודשים ובין באמצעות תשלום אחד גבוה שעתיד להתקבל ממכירת רכוש של משפחתה בהונגריה. יש באמור כדי להניח את הדעת כי אם רשמת ההוצל"פ היתה נחשפת לתכתובות אלו וודאי היה מורה על ביצוע תחליף המצאה באמצעות כתובת הדואר האלקטרוני ממנה נשלחו ההודעות או במשלוח דואר רשום לכתובת הפיסית המופיעה בו או למצער מעכבת את הליכי המימוש והמכר עד לקבלת תגובת המבקשת.

היקש לענניינו יכול שיעשה
מ
גישתה העדכנית של הפסיקה ליחס בין "כלל הידיעה" ו"כלל ההמצאה". ברע"א 2793/01, לידיה לאופר נ' דוד גבאי, פ"ד נו(1), 668 קבע בית המשפט העליון כי הכלל הוא שתנאי מוקדם לנקיטת הליכי גבייה בהוצאה לפועל הוא המצאת אזהרה בפועל בהתאם לכללי ההמצאה שבדין ואילו הידיעה אודות דבר האזהרה יהווה תחליף המצאה רק במקרים חריגים.
בחינת שורשיה של גישה זו מעלה כי תכליתה להעמיד את החייב על פתיחת הליכי גבייה בהוצאה לפועל. בע"א (ב"ש) 68/90, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' אליהו פישל (פורסם בנבו) (1990) קבע בית המשפט כי:


"מסירת האזהרה...היא מהלך חיוני לנקיטה בהליכי הוצאה לפועל ואין היא בגדר מהלך טכני ופורמלי. הרעיון הוא שאין לפגוע בזכויותיו של חייב אלא לאחר שהוזהר כהלכה בדבר הכוונה לעשות כן...".

בספרו, מתייחס בר אופיר למקורותיו של "כלל הידיעה" ומסביר
כי כלל ההמצאה עודנו ה
כלל וכי כלל הידיעה הינו החריג.

"כלל "הידיעה" איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, והיא מחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו וכלפי מערכת השיפוט במסגרתה נדון עניינו.".
(ראה שם בעמ' 62)

ההלכה העולה מהאמור היא כי ככלל יש לאמץ את כלל ההמצאה ואולם אין הוא חזות הכל שכן במקרים חריגים יש לבכר את כלל הידיעה כאשר הדבר מתיישב עם עקרון תום הלב הדיוני ועם פרשנות תכליתית של תקסד"א. תכלית ההמצאה היא הבאה לידיעתו של החייב אודות הליכי הגבייה ותום לב דיוני מחייב את המשיבים 1-2 לעשות כן במאמץ ניכר יותר בנסיבות משעשו. לא היה מקום להסתפק בהמצאה הפורמאלית הטכנית כאשר קיימת אפשרות להמציא למבקשת מסמכים בדרך נוספת העולה כדי תחליף המצאה. ודוק, ההלכה הפסוקה קבעה כי גם במסגרת ביצוע הליכי גבייה יש להימנע ככל הניתן מפגיעה בזכויות חוקתיות של חייב כפי שהן מעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המצאת אזהרה הינה חלק מהותי של ההליך המשפטי וחשיבותה של מסירת אזהרה בהליכי מימוש משכנתא נקבעה בשורת פסקי דין כמהלך חיוני ומקדמי לנקיטת הליכי גביה .
(ראה בעניין רע"א 2793/01 הנ"ל ורע"א 10860/05,
איטי דונר ואח' נ' בנק

דיסקונט למשכנתאות בע"מ
(פורסם בנבו)).
לפיכך, מתוקף שיקול דעתי בהליך הערעור על פי תקנה 120 ו' לתקנות ההוצאה לפועל ,תשם-1979 מצאתי כי מחדל המשיבים 1,2 כלפי המבקשת מחייב להורות על
ביטול החלטת רשם ההוצאה לפועל ככל שהיא פועלת לטובתם בהעברת כספי המימוש.

המשיבה 3

אין חולק כי המשיבה 3 זכתה במכרז ורכשה זכויות בנכס לאחר אישור הזכיה ע"י רשם ההוצאה לפועל. בנסיבות דחיית הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת הרשות לערער אין צורך להדרש לגופו של ענין. יחד עם זאת אציין כי גם אם הייתי מוצאת ליתן הארכת המועד המבוקשת והרשות לערער היה מקום לדחות את הערעור . לכן אדון למעלה מן הצורך בטענות המבקשת כנגד המשיבה 3 .

לטענת המבקשת הפגם המהותי בליכי המכר מביאים לבטלותם מעיקרא.לעומתה טענה המשיבה 3 כי רכשה את הזכות בנכס בתום לב ואילו המבקשת השתהתה בנקיטת ההליך המתאים והכבידה על המשיבה בגרירתה להליכים מיותרים .

הלכה היא כי המציע שזכה בהתמחרות זכאי להגנה באם רכישתו שאושרה ע"י רשם ההוצאה לפועל נעשתה בתום לב .הגנה זו משרתת שיקולי מדיניות משפטית לעודד מציעים להשתתף בהליך הנ"ל.

(ראה רע"א 3704/04
חזן ואח' נ' טפחות בנק למשכנתאות
(פורסם בנבו))
במיוחד נכונים הדברים כאשר הסתיים הליך המכר ואף החזקה הועברה לצד ג' .
(ראה ע"א 555/71
אמסטרדמר נ' מוסקוביץ
פ"ד כו(1) 793 וכן ברע"א(ת"א) 2140/07
השקעות

בצק פוסט ט.מ.בע"מ נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ
(פורסם בנבו) .

יסוד תכלית ההגנה על זכויות המציע- הרוכש בהליכי המכר בהוצאה לפועל הוא השמירה על האינטרס של כל המעורבים וביניהם הנושה, החייב והמציע . כל אלו רוצים בהתענינות רחבה של מציעים וכריתת עסקאות מכר במחירים מיטיבים ,שיהיה בהן להניב תשואה גבוהה לטובת כל המעורבים הנ"ל.
(ראה רע"א 4891/04
וינקלר נ' בנק הפועלים בע"מ
,פ"ד נח(6) 721 )
יחד עם זאת הפסיקה הכירה במקרים חריגים בהם נפל פגם מהותי בהליך המכירה המצדיק את ביטולה כמו קנוניה בין הקונה לכונס או ידיעת הקונה על הפגמים המהותיים שנפלו בעסקת המכר.
(ראה רע"א 5080/97
אברהם כהן נ' עו"ד"ד דוד רום
פ"ד נב(2) 332 )
ברם, המקרה דנן לא נמנה עם מקרים אלו.

מהמסמכים שהוגשו לרבות פרוטוקול ההתמחרות והסכם מכירת הדירה לא מצאתי פגם או בסיס לטענה כי המשיבה 3 נהגה שלא בתום לב, כי אם נהפוך הוא המשיבה 3 שילמה תמורה ראויה אף בהתאם לאמור בדו"ח השמאי , זכתה לאמונו של כונס הנכסים ולאישורו של רשם ההוצאה לפועל.
לעומתה ניהל המבקשת את עניניה בעצלתיים למרות פיגורים בהלוואה,עזבה את הארץ לתקופה ממושכת ללא שעדכנה כתובת אצל המשיב 1 ולא עמדה בתשלומים כסדרם
.יתר על כן השתהה בפני
יה בהליך המתאים כנגד הליכי ההתמחרות
ויצרה אצל המשיבה 3 ציפיה לסופיות ההליך.
לפיכך, אינני סבורה כי יש לשנות את החלטת רשם ההוצאה לפועל בכל הנוגע למשיבה 3.



לסיכום
לאור כל האמור אני קובעת כדלקמן:

א.
אני מקבלת הערעור כנגד המשיבים 1,2 בלבד. כפועל יוצא מכך המשיב 2 יעביר לידי המבקשת את כל כספי המימוש אשר מצויים אצלו בנאמנות בתוך 30 יום
. בנוסף ישלמו המשיבים 1-2 למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של
5000 ₪.
למען הסר ספק אין בכך כדי לפגע בזכות המשיב 2 לפעול לגביית חוב פסוק.


ב.
הבקשה כנגד המשיבה 3 נדחית .

אני פוסקת למשיבה 3 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 3000 ₪.




ניתן היום ג' טבת תשע"ב, 29 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.














רעצ בית משפט שלום 15058-01/11 אווה מיהיי עמיחי נ' בנק אגוד לישראל בע"מ, מרדכי ווהב, עינב מזרחי (פורסם ב-ֽ 29/12/2011)