פסקי דין על אהרן קוטה

7189-08/09 פ     01/01/2012




פ 7189-08/09 מדינת ישראל נ' אהרן קוטה








בית משפט השלום בנתניה



ת"פ 7189-08-09 מדינת ישראל
נ' קוטה






בפני

שופט חגי טרסי



בעניין:

מדינת ישראל



המאשימה



נגד


אהרן קוטה


ע"י ב"כ עו"ד מקסים ליפקין
הנאשם


הכרעת דין



בהתאם להוראת סעיף 182 לחסד"פ, אני מודיע על זיכויו של הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים – עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. על פי עובדות כתב האישום, במהלך חודש פברואר 2009, על רקע מריבה בין הנאשם ובין אשתו דאז (להלן: "המתלוננת"), אמר הנאשם למתלוננת: "חכי, חכי אני עוד אקבור אותך". בישיבת המענה אישר הנאשם כי בתקופה הרלוונטית התנהלו ויכוחים בינו ובין המתלוננת, אך כפר באמירה המיוחסת לו בכתב האישום ובעבירת האיומים. אציין כבר עתה כי לאחר ששמעתי את מכלול הראיות, לא שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע העבירה המיוחסת לו ועל כן החלטתי לזכות את הנאשם. להלן יובאו נימוקיי.

כאמור, מתייחס כתב האישום לאירוע בודד במהלכו איים הנאשם על המתלוננת במסגרת ויכוח שהתפתח ביניהם. כשנתבקשה המתלוננת לתאר את אותו אירוע, מסרה את הפרטים הבאים:

"הוא הגיש נגדי תביעת גירושין בענייני משפחה וברבני במקביל, ובכל ההתנהלות שהיתה בינינו בבית, הבית הוא שלי, על שמי, יש לנו הסכם ממון והוא מהר מאוד הבין שהוא קצת בבעיה מבחינת כל ההליכים והבקשות שהוא הגיש, הוא די נדחק לפינה. אז שהיה לנו דין ודברים בבית ואמרתי לו שבוא נפרד, הוא אמר את יכולה לצאת מהבית, אמרתי לו הבית הוא שלי למה שאני אצא מהבית, הוא קם בזעם מהספה, יורק אש בעיניים והוא יכול לספר שהוא רגוע ונחמד אבל אני הייתי במעמדים שלו כשהוא כועס, ורק להיות בספקטרום של עיני הזעם שלו, ואז הוא קם מהספה בזעם ואמר לי ככה: "חכי חכי אני עוד אקבור אותך" – מתארת הנפת יד עם אצבע זקורה ומאיימת. לאחר מכן הוא זרק את זה עוד פעם – פעמיים..."

(ראו עמ' 5 ש' 23- עמ' 6 שורה 1 לפרוטוקול).



המתלוננת התבקשה להבהיר מתי התרחש אותו אירוע, ובשלב זה החלו מתגלים קשיים במתן תשובה מדויקת. בתחילה טענה כי העימות התרחש "בסביבות ינואר", ובהמשך, לאחר שרוענן זיכרונה, דיברה על "משהו בדצמבר ינואר" (ראו עמ' 6 ש' 3-5, 14-16). עוד התברר כי בתלונה שהגישה באמצע חודש אפריל 2009, התייחסה לאירוע שהתרחש כחושיים קודם לכן, דהיינו בחודש פברואר, ומכאן גם המועד המופיע על גבי כתב האישום.

מובן כי אין בעובדה כי המתלוננת התקשתה להצביע על המועד המדויק בו הושמעו דברי האיום כדי להעיד בהכרח על כך שמדובר בתלונת שווא, אך בהתחשב בכך שמדובר באירוע שקדם במספר חודשים למועד הגשת התלונה, התבקשה המתלוננת להסביר מדוע כבשה את תלונתה זמן כה רב ולא פנתה למשטרה באופן מיידי. כידוע, בהעדר הסבר משכנע לכבישת התלונה לאורך זמן, עשוי להיפגע משקלה הראייתי של התלונה באופן ממשי. והנה, משנשאלה על כך המתלוננת, הסבירה כי נועצה בעורך הדין שייצג אותה בהליכי הגירושין מהנאשם ועל פי המלצתו נשלחו תחילה "מכתבי התראה" לנאשם, בהם התבקש לחדול מהתנהגותו המאיימת, ורק כשהגדשה הסאה, בעקבות עימות מילולי במהלך אפריל 2009, עימות אשר נסיבותיו אינן עומדות להכרעתי במסגרת הנוכחית, הוגשה התלונה לגבי מכלול האירועים שחוותה המתלוננת במהלך אותם חודשים (עמ' 6 ש' 6-9, עמ' 8 ש' 1-2).

המתלוננת שבה והזכירה מספר פעמים את אותם "מכתבי התראה", ואף הבהירה כי ניתן לפנות אל אותם מכתבים על מנת ללמוד מהם מתי השמיע הנאשם כלפיה את דברי האיום שהיא ייחסה לו (ראו למשל עמ' 6 ש' 18, עמ' 8 ש' 22-24). על אף חשיבותם של מסמכים אלה לאימות גרסת המתלוננת, להסברת כבישת התלונות ולעיגונן של המעשים בזמן אמת, לא הוגשו "מכתבי ההתראה" כראיות מטעם התביעה, כך שגרסת המתלוננת נותרה כראיה יחידה מטעם התביעה. במהלך פרשת ההגנה, בחר דווקא הנאשם להציג בפני
את אחד מאותם מכתבים, אשר הוגש וסומן נ/2. המדובר במכתב מיום 12.1.09, אשר נערך ע"י ב"כ המתלוננת ונשלח לידי ב"כ הנאשם באותה עת. המכתב מתייחס ברובו לאירוע אחר בו מיוחסים לנאשם דברי איום, אירוע אליו אתייחס בהמשך, אך במסגרתו מתייחס ב"כ המתלוננת בסעיף ה גם לאירועים קודמים בהם התפרץ הנאשם באופן מאיים כלפי בני משפחתו ואנשים נוספים. והנה, ראה זה פלא, על אף שלטענת המתלוננת, הושמעו כלפיה דברי האיום המפורטים בכתב האישום כחודש ימים בלבד עובר לכתיבת מכתב זה ועל אף שלטענתה התייחסו מכתבי ההתראה גם לאירוע המפורט בכתב האישום, הרי שבמסמך נ/2 אין כל זכר לאותו אירוע מאיים עליו העידה כמפורט לעיל.

הנה כי כן, התביעה לא טרחה לגבות את דברי המתלוננת באותם מכתבים, והמכתב שבכל זאת הוגש אינו מאמת את גרסתה, ובמידת מה אף פוגע במהימנותה. יתרה מכך, בהעדרם של אותם מכתבים אשר תומכים בגרסתה, ככל שמכתבים אלה קיימים בפועל, הרי שהסבריה לגבי כבישת התלונה בעייתיים. קשה לקבל בנסיבות מעין אלה את הטענה כי על אף שהושמעו כלפיה דברי איום בוטים, המשיכה להתגורר במחיצת הנאשם עוד חודשים ארוכים, מבלי שפנתה כלל לעזרת המשטרה, ומתחזקת האפשרות, אותה ביקש לקדם ב"כ הנאשם, כי מדובר בתלונה שהוגשה על מנת להשיג הישגים טקטיים במסגרת הליכי הגירושין, ולאו דווקא לבטא חשש ממשי מפני התנהגותו של הנאשם. אין מנוס מלשוב ולהזכיר בהקשר זה כי לדברי המתלוננת עצמה, הוגשה התלונה לאחר התייעצות עם בא כוחה בהליכי הגירושין ועל פי הנחייתו, אלמנט המעיד אף הוא על התנהלות מחושבת ומתוכננת, ולא על תגובה מיידית המתחייבת על מנת להתגונן מפני איומיו של הנאשם.

לכל אלה יש להוסיף את התמונה הכוללת של מערכת היחסים בין בני הזוג באותם חודשים רלבנטיים. מדובר היה בעיצומה של תקופה משברית וסוערת במערכת היחסים, כאשר הנאשם, בעקבות חשדו כי המתלוננת בוגדת בו, פתח בהליכי גירושין בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה. בני הזוג המשיכו להתגורר בביתם המשותף ונקלעו לויכוח מר בנוגע לחלוקת הרכוש, כשבמרכזו סוגיית הבעלות בבית המגורים המשותף וחלוקתו, כפי שניתן אף להבין מהתיאור שמסרה המתלוננת לגבי טיבו של הויכוח בו עסקינן. מחומר הראיות עולה כי באותה תקופה הייתה המתלוננת מעוניינת להביא לעזיבתו של הנאשם את בית המשפחה, אך הוא סירב. על כך העיד, בנוסף לנאשם, גם קרוב משפחתה של המתלוננת מר שמעון ראם, שעוד ידובר בו להלן (ראו עדותו בהקשר זה בעמ' 21 לפרוטוקול). כמו כן, מתבקשת מסקנה זו מהמסמך נ/4, בו נדרש הנאשם ע"י ב"כ המתלוננת לפנות את הבית בתוך 30 ימים מיום 24.2.09 ומכתב התביעה לסילוק הנאשם מהבית המשותף, אשר הוגש ביום 15.3.09 (ראו החלטתי בנושא זה בעמ' 47 לפרוטוקול).

זהו, אם כן, הרקע להגשת התלונה באמצע חודש אפריל 2009. עוד ראוי לציין כי לצד הגשת התלונה הוגשה גם בקשה לצו הגנה ולהרחקתו של הנאשם מבית המגורים המשותף. בתום חקירתו, הורחק הנאשם מהבית למשך שבוע ימים, ובמסגרת הדיון בצו ההגנה גובשה הבנה במסגרתה הסכים שלא לחזור עוד להתגורר בבית. על יסוד מכלול הנתונים הללו, לא ניתן לשלול את התזה שהציעה ההגנה לפיה הוגשה התלונה במטרה להביא להרחקתו של הנאשם מבית המגורים המשותף, לאחר שנכשלו כל הניסיונות לשכנעו לעזוב בהסכמה. ודוק, אינני קובע כי כך היו פני הדברים, אך לאור מכלול הנסיבות שפורטו לעיל לגבי מועדי האירועים, "מכתבי ההתראה", ההליכים המשפטיים בהם נקטו הצדדים והוויכוחים המרים אודות חלוקת הרכוש, לא ניתן לשלול את האפשרות הסבירה כי דווקא עמדת ההגנה היא שמשקפת נכונה את השתלשלות האירועים במקרה הנוכחי.

לכל האמור לעיל יש להוסיף התייחסות קצרה לקושי נוסף שהתעורר באימוץ גרסת המתלוננת, ואשר נוגע למערכת היחסים שניהלה עם בן זוג חדש, לו נישאה בהמשך, לאחר שהושלמו גירושיה מהנאשם. מדברי הנאשם, אשר נתמכים בהקשר זה בעדותו של שמעון ראם, ובמידה מסוימת גם בדברי המתלוננת עצמה, עולה כי אותו קשר זוגי קדם לפתיחת הליכי הגירושין, ועמד ברקע לפנייתו של הנאשם לבתי המשפט השונים בנובמבר 2008. אף על פי כן, במהלך הדיונים בבית הדין הרבני, כמפורט למשל בפרוטוקול נ/1, הכחישה המתלוננת את דבר קיומו של אותו קשר זוגי והצהירה כי מדובר בטענות שווא מצידו של הנאשם. הנה כי כן, לא הקפידה המתלוננת על אמירת אמת בפני
בית הדין הרבני. יש להניח כי חששה מפני ההשלכות האפשריות של חשיפת הקשר שנרקם בינה לבין בן הזוג החדש בסיטואציה המשפטית בה הייתה נתונה, אך דומה כי מי שנכשל פעם אחת באי אמירת אמת בפני
ערכאה שיפוטית, ראוי שדבריו ייבחנו בקפדנות יתרה, וודאי כך כאשר מדובר בתלונה שנמסרה בשיאו של עימות מר בין המתלוננת לנאשם. אציין, כי מדברי המתלוננת עולה כי העימותים והמתחים בינה לבין הנאשם נמשכים עד עצם היום הזה, ולנוכח אותה מתיחות והחשש כי היא משפיעה אף על עדותה בפני
, אינני סבור כי ניתן לבסס על עדות זו, כשהיא ניצבת לבדה, הרשעה בפלילים.

באשר לגרסת הנאשם, אציין בקצרה כי הוא כפר מכל וכול במיוחס לו והכחיש כי איים אי פעם על המתלוננת. הנאשם תיאר בעדותו את השתלשלות העניינים מנקודת ראותו. הוא סיפר כיצד גילה את דבר בגידתה של המתלוננת, את בחירתו לפתוח בהליכי גירושין, את התדרדרות מערכת היחסים בינו לבין המתלוננת ואת הוויכוח העמוק על חלוקת הרכוש,
עד להגשת התלונה ואף לאחר מכן. מבלי לפרט יתר על המידה אציין כי לא נתגלו בעדותו סתירות מהותיות כלשהן, אשר יש בהן כדי לשנות את התמונה הראייתית שפורטה עד כה. לא זו אף זו, עיון בחקירתו במשטרה ת/1, כמו גם בחקירתו הנגדית בבית המשפט, מעלה כי בשום שלב לא הוטחה בנאשם אותה סיטואציה עובדתית שתוארה בעדותה של המתלוננת כמפורט לעיל, ובשום שלב לא התבקש הנאשם להתייחס לסיטואציה שכזו ולמסור גרסה מפורטת. התביעה הסתפקה בהכחשת הנאשם את הטענה כי איים על המתלוננת אי פעם, ונמנעה מלעמת אותו עם גרסת המתלוננת, וגם בכך יש כדי לחזק את עמדת הנאשם ואת הכחשותיו.

התוצאה היא, כי האמור בכתב האישום נשען באופן בלעדי על עדות המתלוננת. עדות זו מעוררת קשיים ניכרים הן בשל כבישת התלונה, הן בשל הרקע להגשתה, הן בשל התנהלות המתלוננת בבית הדין הרבני והן בשל מכלול הנסיבות שפורטו לעיל לגבי מערכת היחסים הסוערת באותם חודשים. בנסיבות אלה, ולאחר שנתתי דעתי לכך שמדובר בעדות יחידה, אינני סבור כי די בדברי המתלוננת על מנת להוכיח אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר, ועל כן אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

ניתן היה לסיים בשלב זה את הכרעת הדין, אלא שבסיכומיה עתרה התביעה להרשיע את הנאשם בעבירת איומים גם בגין עובדות אשר לא באו לידי ביטוי בכתב האישום. על פי הטענה החדשה, במהלך שיחה שקיים הנאשם עם אמה של המתלוננת ועם ידיד המשפחה, מר שמעון ראם, השמיע הנאשם דברי איום דומים לאלה המיוחסים לו בכתב האישום, לפיהם "יקבור" את המתלוננת. המתלוננת עצמה לא הייתה נוכחת באירוע זה, והיא רק שמעה על כך מאוחר יותר מפי הנוכחים בשיחה.

לביסוס טענה זו השמיעה התביעה את עדותו של שמעון ראם (להלן: "ראם"), קרוב משפחה רחוק של המתלוננת וחבר קרוב של בני הזוג עד להיווצרות המשבר ביחסים ביניהם.
ראם העיד וסיפר כי מדובר היה בשיחה שיזמה אמה של המתלוננת, בניסיון לפתור את הסכסוך הרכושי בין הנאשם למתלוננת. בתחילה שוחחו הנאשם ואם המתלוננת לבדם, ובשלב מסוים ביקשה האם מראם להצטרף לשיחה, והנאשם לא התנגד. ראם עצמו לא השתתף כלל בשיחה, אך היה נוכח בה, ולדבריו, התלהטו הרוחות בשלב מסוים, לאחר שהנאשם טען כי הנאשמת בגדה בו, ובלהט הויכוח אמר הנאשם לפחות פעמיים שהוא יקבור את המתלוננת.

ראם התבקש מספר פעמים ע"י ב"כ המאשימה לפרט את נסיבות האירוע ולספק את ההקשר המלא של הדברים, אך השיב כי הוא אינו יכול ואינו רוצה לספק פרשנות לדברים שנאמרו. הוא אף חיווה דעתו כי מדובר היה באירוע חריג שאינו מאפיין את התנהלות הנאשם ואשר לא הצדיק לטעמו פנייה להליכים משפטיים. גם במענה לשאלה מפורשת מצד הסנגור לגבי הקשרם של הדברים שנאמרו, השיב ראם כי הוא אינו יכול לפרש למה התכוון הנאשם. עוד הבהיר ראם כי הדברים שנאמרו כוונו לאמה של המתלוננת ולא אליו (ראו עמ' 24 ש' 14-17).

הנאשם התייחס לשיחה הנ"ל בעדותו לפני, אישר את דבר קיומה, אך הכחיש את הביטויים המאיימים שיוחסו לו. לטענתו, מדובר היה בשיחה יזומה שנועדה לייצר ראיות נגדו וכי בתגובה לטענות שהועלו כלפיו השיב רק שיאמר את כל מה שיש לו להגיד בפני
בית המשפט. כאן המקום לציין כי גם לגבי אירוע זה, לא נשאל הנאשם ולו שאלה ספציפית אחת בעת שנחקר במשטרה, כך שההזדמנות הראשונה למסור את גרסתו ניתנה לו בעדותו בבית המשפט.

אם נעמיד את גרסת הנאשם אל מול גרסתו של ראם, הרי שקיימת עדיפות מסוימת לדברי ראם, אשר הותיר רושם של עד אובייקטיבי, שאינו מעיד מטעמה של המתלוננת אלא מתוך חובתו האזרחית לסייע בהליכי בית המשפט. ראם אף הדגיש את עמדתו לפיה הנאשם אינו אלים או מסוכן וכי העמדתו של הנאשם לדין פלילי חורגת מהפרופורציה הראויה. יחד עם זאת, ראוי לציין כי ככל שניתן ללמוד מחומר הראיות, לרבות העימות המילולי הנוסף בין הנאשם לראם ביום הגשת התלונה באפריל 2009 אליו התייחסו שניהם בעדותם, נתפס ראם כמי שניצב לצידה של המתלוננת בוויכוח בינה לבין הנאשם, וככזה יש לבחון עדותו בזהירות, וספק אם די בה כדי להביא להרשעתו של הנאשם בהעדר כל ראייה תומכת.

יתרה מכך, במקרה זה מתעוררים מספר קשיים משפטיים להם ראוי לתת את הדעת. אזכיר תחילה כי הרשעה על יסוד עובדות שאינן מפורטות בכתב האישום אפשרית, על פי הוראת סעיף 184 לחסד"פ, רק כאשר לנאשם ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן. במקרה שלפני, אני סבור כי תנאי מקדמי זה מתקיים, שכן בפועל התגונן הנאשם מפורשות מפני טענותיו של ראם הן בהתייחסותו המפורטת לכך בעדותו והן באמצעות השמעת עדי הגנה דוגמת העד מעוז מדר. לפיכך, לא הייתי רואה בסוגיה זו כשלעצמה, כמכשול המסכל אפשרות ההרשעה.

דא עקא, שאין מדובר בקושי המשפטי היחיד המתעורר בהקשר הנוכחי, שהרי על מנת להרשיע בעבירת איומים, יש לקבוע מהו האיום ומיהו המאוים. בסיכומיה התייחסה התביעה לאמרת הנאשם, כפי שהוצגה בעדותו של ראם, כעבירת איומים כלפי המתלוננת, אלא שכזכור, זו כלל לא הייתה נוכחת, ולדברי ראם עצמו, יועדו הדברים לאוזניה של אם המתלוננת. עדה אחרונה זו, אשר ללא ספק הינה עדת מפתח, אם לא עדת המפתח ב-"ה הידיעה", לבחינת אישום זה, לא זומנה כלל להעיד בנוגע לאירוע, ולתביעה פתרונים.

ההימנעות מלהעיד את אמה של המתלוננת פוגעת לא רק במשקלן של הטענות כלפי הנאשם, אלא אף מקימה קושי משפטי, שהרי
"
המבחן אותו מפעיל בית המשפט בבוחנו ביטוי החשוד כאיום הוא מבחן של אדם מן הישוב הנמצא בנעליו של המאוים, דהיינו, באותן נסיבות בהן היה נתון המאוים. בית המשפט אינו בוחן את הביטוי באופן מנותק מסביבתו, אלא הוא בוחן את מכלול הנסיבות בהן נמסר הביטוי ובהן זהות המאיים והמאוים, הקשר או מערכת היחסים ביניהם, הרקע לביטוי וכן ההתרחשויות או התוצאות שבאו לאחר הביטוי"
(רע"פ 2038/04 לם נ' מ"י (2006)).

במקרה שלפני לא הובאו ראיות מקיפות לגבי מכלול הנתונים הללו. אם המתלוננת, שעמה התנהלה השיחה בפועל, לא התבקשה כלל להעיד, ואילו ראם הקפיד שלא למסור כל פרשנות או הקשר ספציפי לאמרותיו של הנאשם. מדבריו לא ניתן היה להבין בתגובה למה נאמרו הדברים, איזו התנהגות נלוותה לאמרות, איזו השפעה הייתה להם על אם המתלוננת ומה הייתה כוונתו של הנאשם, בעת שהשמיע את אותם ביטויים. כידוע, עבירת האיומים מאופיינת אף במחשבה פלילית מיוחדת, ולצורך הרשעה נדרש כי דברי האיום יושמעו מתוך כוונה להפחיד או להקניט את המאוים. במקרה שלפני, גם אם מדובר באמרות הנחזות על פניהן כמאיימות, הרי ניתן לחשוב על הקשרים בהם אין מדובר בדברי איום מובהקים, המעידים על כוונה ברורה להפחיד או להקניט. בנסיבות אלה, אני סבור כי הנאשם זכאי ליהנות הן מן הספקות הראייתיים והן מן הספקות המשפטיים.

לפיכך, אני מזכה את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו, גם כשמדובר בטענות המבוססות על גרסתו של ראם.




ניתנה היום,
ו' טבת תשע"ב , 01 ינואר 2012, במעמד הצדדים








פ בית משפט שלום 7189-08/09 מדינת ישראל נ' אהרן קוטה (פורסם ב-ֽ 01/01/2012)