פסקי דין על איילה להב | פסקי דין על פועה קושמן ואח'

2729/04 א     02/01/2012




א 2729/04 איילה להב נ' פועה קושמן ואח'








בית משפט השלום בבאר שבע



ת"א 2729-04 להב נ' קושמן ואח'






בפני
כב' השופט יעקב פרסקי

התובעת

איילה להב
ע"י ב"כ עו"ד בן אולד


נגד

הנתבעים
1.
פועה קושמן
2.
ראובן קושמן
ע"י ב"כ עו"ד אורי שילה



נגד

הצד השלישי

כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אמיר לאון





פסק דין



עניינה של התביעה בנזקים שנגרמו לתובעת אשר נפלה ונחבלה עת ירדה במדרגות.

רקע
1.
התובעת, גב' איילה להב
(להלן: "איילה") ובעלה שכרו את ביתם של הנתבעים והתגוררו בו כשנתיים לפני התאונה שהתרחשה ביום 6.12.99 (להלן: "התאונה"). במועד התאונה, איילה אירחה את אחותה הגב' מיכל סטבינצקי (להלן: "מיכל"), ביחד עם ילדיה, אשר היו בשעת התאונה בקומת המרתף, המשמש באופן יום-יומי לילדיה של איילה. סמוך לשעה 23:00, ירדה איילה במדרגות למרתף, על מנת לקרוא לילדים שכן מיכל עמדה לשוב לביתה. כשירדה במדרגות, החליקה ונגרמו לה נזקי גוף. גרם המדרגות כולל 8 מדרגות, ארבע ראשונות ישרות אולם הארבע האחרונות טרפזיות, על מנת לאפשר פנייה שמאלה של 90 מעלות למרתף. לטענת איילה, מעדה ונפלה במדרגה השישית או השביעית. הנתבעים שלחו הודעת צד שלישי לחברת הביטוח שלהם. לאחר שמיעת הסיכומים הגיעו חברת הביטוח והנתבעים להסכמה שאושרה ביום 20.3.11, הסכמה לפיה ולמעשה מתקבלת ההודעה לצד השלישי. להלן יפורטו בתמצית טענות הצדדים.


תמצית טענות איילה (התובעת)
2.
לטענת איילה, אזור המדרגות היה מואר אולם בשל מחדל הנדסי ובהעדר מעקה כדין, נפלה היא ונחבלה. איילה צירפה חוו"ד מומחה, לשיטתו התאונה נגרמה בשל ליקויים חמורים בתכנון ובניית גרם המדרגות עד כדי יצירת סיכון ממשי למשתמשים בו. איילה טענה לנכות אורטופדית בשיעור 5% ולצלקת שגרמה לנכות פלסטית בשיעור 10%. בשאלת הנזק פירטה איילה את ראשי הנזק השונים להם היא טוענת וביקשה מבית המשפט להורות לנתבעים לפצותה.


תמצית טענות הנתבעים והצד השלישי
3.
טוענים הנתבעים כי לאחר כשנתיים מגורים בבית, ולאור כך שילדי איילה עשו שימוש יום יומי במרתף, ולאחר שאיילה אישרה כי מספר פעמים בכול יום ירדה ועלתה במדרגות, ידעה היא והכירה היטב את מבנה המדרגות ואם כשלה ומעדה ביום התאונה הדבר נובע מסיבה הקשורה בה. ככול שאיילה סברה שיש סיכון במדרגות, יכולה הייתה להתריע על כך בפני
הנתבעים על מנת שיפעלו להקטנת הסיכון דבר שלא עשתה. טענו הנתבעים כי איילה ירדה במדרגות בפזיזות, בלי לשים לב למדרך כף רגלה ,בנעליים לא מתאימות. הנתבעים שהטילו ספק באשר להתרחשות האירוע, גרסו כי לכל הפחות יש לייחס לאיילה אשם תורם בשיעור 90%. הנתבעים בכול אופן, הגישו חוות דעת מקצועית נגדית באשר לליקוי הנטען במדרגות. באשר לנכותה של איילה, טענו הנתבעים שנכותה הצמיתה הינה בשיעור של 5% וטענו שלמעשה לא נגרם לאיילה כל נזק למעט כאב וסבל בסך 10,000 ₪ ועזרה בסך 2,000 ₪.


הראיות
4.
מטעם איילה ומלבדה העידו בעלה, מר יואב להב, אחותה מיכל והמומחה מטעמה המהנדס פרופ' בנימין שטיין. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2, מר ראובן קושמן, הבן מר רועי יצחק קושמן, המהנדס שלמה אבישר ומר דוד גנון העובד במכון התקנים אשר בדק את מקדם ההחלקה שבמדרגות. באשר למומחים הרפואיים, מטעם איילה הוגשה חוו"ד של פרופ' דן עטר,
מטעם הנתבעת הוגשה חוו"ד

של ד"ר חנן טאובר. הצדדים הגיעו להסכמה ולפיה יכריע בית המשפט בנכות הרפואית ללא חקירת המומחים. המסמכים העיקריים עליהם נסמכו הצדדים היו תלושי השכר של איילה, תלושי השכר של הגב' דמרי, אמא של איילה, תמונות המדרגות שצורפו לחוו"ד המהנדס אבישר ותמונות שצורפו לחוו"ד נציג מכון התקנים מטעם הנתבעים.

דיון
אקדים את המאוחר, מסקנתי הינה שדין התביעה להתקבל בחלקה כפי שאפרט להלן:

התרחשות האירוע
5.
הנתבעים טענו כי איילה לא הוכיחה את עצם האירוע, ובין היתר בשל כך שבתשובה לשאלון, טענה כי אחותה מיכל לא הייתה בבית בעת האירוע אולם שינתה גרסתה לאחר מכן בכך שאחותה הייתה הראשונה שניגשה אליה לאחר שנפלה. מנגד, טענה איילה כי מדובר בשגגה וחוסר תשומת לב של בא כוחה דאז של איילה, עו"ד משה קליין ז"ל שכן איילה עמדה על כך שאחותה נכחה באירוע והאחות חזרה על הדברים בחקירתה. כראיה מחזקת לנוכחות מיכל בבית בעת האירוע הפנתה איילה להליך אחר בבית המשפט, עדות מיום 13.12.05 בה טענה איילה כי מיכל הייתה בבית. חיזוק נוסף היה של יואב בעלה של איילה, אשר בעת האירוע ישן אולם יכול היה להעיד על כך שמיכל הייתה בבית. שקלתי את טענות הצדדים ולא מצאתי סיבה שלא לקבל את עדויותיהם של איילה, בעלה ומיכל באשר להימצאות מיכל בבית ואני מקבל את טענת איילה כי התשובה בשאלון נבעה כנראה בשל שגגה. לפיכך, לא מצאתי כי יש להטיל ספק בעצם התרחשות האירוע ביום ובשעת האירוע הנטען.


אחריות הנתבעים
6.
אין מחלוקת כי הנתבעים היו בעלי הבית במועד הרלבנטי. הצדדים טענו והרחיבו לגבי שאלת היתר הבנייה למרתף. סבור אני שהצדדים הרחיבו בנושא זה מעל ומעבר לנדרש. השאלה שיש לשאול הינה האם בגרם המדרגות למרתף היה טמון אלמנט היוצר סיכון, פגם נסתר אשר מקים את טענת חבות הנתבעים, להבדיל משאלת האשם התורם שתידון בנפרד. לתמיכה בטענתה, צירפה איילה את חוות דעתו של פרופ' בנימין שטיין. בהתאם לחוות הדעת, ליקויים בטיחותיים בתכנון ובנייתו של גרם המדרגות הם שגרמו לתאונה. לשיטתו של פרופ' שטיין, הליקויים הינם באי אחידות 4 המדרגות העליונות, בכך ש -4 המדרגות התחתונות, הטרפזיות, אינן ממלאות אחר דרישות התקן לגבי מידותיהן, בזווית שבה כל מדרגה טרפזית בנויה, בחומר שממנו בנויות המדרגות, חומר חלקלק, ובכך שלא היה מסעד יד – מעקה, בגרם המדרגות. כיוון שנפילת איילה הייתה במדרגות התחתונות, השנייה או השלישית מלמטה, ההתמקדות תהיה בטענותיה לגבי מידת מקדם ההחלקה של המדרגות, היעדרות מעקה וכן מידותיהם של המדרגות הטרפזיות. המהנדס שלמה אבישר שהגיש חוו"ד מטעם הנתבעים התייחס לנושא אחר, שלא עלה כפלוגתא בין הצדדים, נושא הנוגע לליקויים שנותרו בבית בתום תקופת השכירות. למעשה, חוו"ד המהנדס אבישר, לא הייתה רלבנטית לפלוגתא שבין הצדדים.

7.
הנתבעים צירפו תוצאות בדיקה מטעם מכון התקנים ולפיה מקדם ההחלקה של המדרגות כולן נמצא תקין. הצדדים בחקירות הנגדיות של המומחים העלו טענות באשר לתקן הישראלי הנוגע למקדם ההחלקה הראוי לעומת המצוי בבית הנתבעים. אמנם, פרופ' שטיין חלק על התקן לפיו נבדקו המדרגות, אולם מאידך, פרופ' שטיין לא היה מעודכן לגבי התקן שהשתנה, כפי שהוצג בפני
ו בחקירה הנגדית של הצד השלישי. בשקלול הדברים, איני סבור שהמומחה מטעם איילה עומד בנטל השכנוע כי יש להעדיף את חוות דעתו בנוגע למקדם ההחלקה של המדרגות על פני הבודק מטעם מכון התקנים. לעומת המחלוקת בנוגע למקדם ההחלקה, הנתבעים לא הציגו כל התייחסות לשני הנושאים האחרים שהעלה פרופ' שטיין מטעם איילה, הראשון, היעדרות מעקה והשני, ליקויי בתכנון של המדרגות הטרפזיות. באשר למעקה (מסעד היד), המהנדס אבישר מטעם הנתבעים אישר כי רצוי שיהיה מעקה אם כי הדבר אינו חובה בבתים פרטיים. סבור אני שהיעדר המעקה הינו ליקוי מובנה בתכנון המדרגות למרתף. ליקוי מהותי יותר הינו במידות וזווית המדרגות הטרפזיות התחתונות, 4 מדרגות אשר צריכות להוליך את היורד במדרגות בסיבוב של 90 מעלות שמאלה. כפי שציין המומחה, ישנו תקן למידות המדרגות הטרפזיות ובין היתר כאשר הזוית חדה יתר על המידה, או שהמדרגה צרה יתר על המידה, הדבר מעורר סיכון הטמון במדרגות ומהווה ליקוי בטיחות חמור. תוצאת הדברים הינה שלבעלים של המקרקעין יש אחריות וחבות בשל הליקוי שהינו בתכנון המדרגות, בבניית המדרגות התחתונות הטרפזיות שלא לפי תקן ובהעדר מעקה – מסעד יד אשר יכול למנוע או לכל הפחות להפחית נזק של מי שיתחיל למעוד חלילה במדרגות.

8.
בכול הנוגע לסיכונים "יום-יומיים", מפורסמת קביעתו של השופט ברק (כתוארו אז) בהלכת ע"א 145/80 ועקנין נ' עיריית בית שמש פ"ד לו(1)113, 126 באשר לחובת הזהירות הקונקרטית:

"עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת מ' בן-פורת ב
ת"א (י-ם) 277/59
[
41
], בעמ'
108
) אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (
ע"א 683/77
[9] הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה:
purkis v. walthamstow borough
[
49
]

(
1934
)
council
)

המשחק עם כלב עשוי להישרט
.lee and another v
)

[
50
]

(
1940
)
and another
(
a firm
)
walkers
והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים"
.

אין שיחלוק כי לעיתים, במהלך הרגיל של החיים, אדם יכול להחליק ולמעוד במדרגות ללא שניתן יהיה להטיל חובת זהירות קונקרטית על בעלי המדרגות. בענייננו, הפגם הנסתר במדרגות טמן בחובו סיכון אשר התממש בסופו של יום בנפילתה והחלקתה של איילה. לפיכך מסקנתי הינה שלנתבעים לא רק שיש אחריות כללית אלא גם אחריות קונקרטית אשר גרמה לנזקה של איילה.


אשם תורם
9.
טענו הנתבעים כי יש להורות על אשם תורם בשיעור 90%. איילה הכחישה את טענת האשם התורם. עסקינן בתביעה בה המחזיק במקרקעין הוא שנפגע מהם. איילה התגוררה עובר לתאונה בבית במשך קרוב לשנתיים. כפי שאישרה בחקירתה הנגדית, המרתף אליו ירדה משמש כחדר ילדים, וכי בכול יום עלתה וירדה מספר פעמים במדרגות. חשבון פשוט מעלה כי איילה השתמשה בגרם המדרגות אלפי פעמים עובר לתאונה. לטענת הנתבעים, פגיעתה של איילה נגרמה מחוסר זהירות, בירידה בנעליים שאינם מתאימות ובשל סיבות שאינן קשורות לליקויי הנטען במדרגות. אין לומר שאין ממש בטענות אלו של הנתבעים. התאונה התרחשה קרוב לחצות, לאחר שיש להניח כי איילה לא הייתה בשיא ערנותה. בעלה של איילה כבר הלך לישון ומטרת הירידה למרתף הייתה בשל כך שאחותה מיכל מיצתה את הביקור והאירוח וביקשה לצאת לביתה. לא נסתרה טענת הנתבעים ולפיה במשך כ – 20 שנה מאז נבנה הבית, מעולם למעט בתאונה לא נפגע אדם מהמדרגות, גם לא בתקופת ההחזקה בבית ע"י איילה ובעלה. ככול שסברה איילה כי במדרגות סיכון מובנה יכולה הייתה להתריע על כך בפני
הנתבעים או לנקוט בצעדים לצמצום החשיפה לסיכון, כפי שנקטה כדבריה לאחר התאונה. לאפשרות זו השיבה איילה כי לא ידעה אודות הליקוי והפגם הנסתר שבמדרגות. שקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב בנסיבות הנפילה ושאר הנסיבות כפי שתוארו, מצאתי שיש ממש בטענת האשם התורם לנפילתה של איילה אותו אני אומד בשיעור 40% מנזקה.


הנכות הרפואית
10.
בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעמה של איילה, פרופ' דן עטר, נגרמו לאיילה נכויות בשיעור 5% בשל מגבלה בהטיה גבית של הקרסול, בהתאם לסע' 48(3)א' לתקנות המל"ל וכן צלקות בולטות סביב הקרסול אשר המומחה סבר שמהוות נכות פלסטית צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 75(1)ב' לתקנות המל"ל. מנגד, בהתאם לחוו"ד של ד"ר חנן טאובר, המומחה מטעם הנתבעים, הסכים הוא לקביעת הנכות האורטופדית הצמיתה בשיעור 5% כפי שקבע המומחה פרופ' עטר, אולם חלק על הנכות הפלסטית וסבר כי ממצאי הנכות הצמיתה בתחום זה הינם 0%. הצדדים הסכימו כי יטענו לנכות הרפואית על בסיס חוות הדעת ללא צורך בחקירת המומחים. בחקירתה הנגדית של איילה מיום 21.6.09 (עמ' 41 ש' 5) במסגרת שאלה נגדית, הראתה היא את הצלקת שנותרה ברגלה לבית המשפט. בהלכת רע"א 4004/02 ליאת זר נ' עזבון המנוח (כב' השופט אור, 5,8,02) אושרה קביעה ולפיה לבית המשפט הסמכות לקבוע נכות צמיתה בתחום הפלסטי, בהתאם למראה העיניים, תוך שבעניין זה אושרה דחיית בקשה למינוי מומחה בתחום הפלסטיקה. בענייננו, מומחה התובעת סבור כי כתוצאה מהתאונה נגרמה נכות פלסטית בשיעור 10% ואילו מומחה הנתבעים סבור שלא נגרמה כל נכות צמיתה. לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחים, ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהצלקת, סבור אני שיש לקבוע כי נכותה הפלסטית הצמיתה של איילה כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור 5%. לנכות הפלסטית יש להוסיף את הנכות הצמיתה האורטופדית שלא הייתה במחלוקת בשיעור 5%. סה"כ הנכות הרפואית עומדת בשיעור של 9.75%.


הפגיעה בכושר ההשתכרות של איילה
11.
ההלכה הפסוקה קבעה כי במונח "נכות תפקודית" יש בכדי לבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, שאינו בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. שיעור הנכות הרפואית אינו קובע לעניין הנכות התפקודית אולם הינו הבסיס לקביעתה. בהתאם לפסיקה, המונחים: נכות רפואית, נכות תפקודית ואובדן כושר השתכרות – הינם בעלי משמעות שונה (ראו:
ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב
(3) 792). יש להפריד בין הנכות התפקודית לקביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע, כן נקבע כי בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע, וכאן על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם וזה העלול להיגרם לנפגע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.

12.
הנכות הרפואית הצמיתה בתחום האורטופדי נקבעה בשיעור 5%. הנכות הצמיתה בתחום הפלסטי בשל הצלקת ברגל אינה תפקודית. לצורך חישוב גריעת כושר ההשתכרות יש להביא בחשבון נכות רפואית אורטופדית בלבד בשיעור 5%. יש להוסיף לענייננו, את קביעתו המפורסמת של השופט קציר בספרו לגבי נכויות בשיעור 5% - 10%:


"נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע על המקרים שבהם סרבו בתי-המשפט להיזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות"

לענין זה ראו: קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית עמ' 258.

13.
איילה עבדה ועובדת בעבודה משרדית, בעסק המשפחתי שהינו סוכנות ביטוח, עסק שהיא הייתה בו ביחד עם בעלה, בעלת המניות. בחקירתה הנגדית העידה כי היא שניהלה את המשרד. בתצהירה טענה איילה כי בשל התאונה לא ביצעה בתקופה שלאחר התאונה פעולות שיווק, פגישות עם לקוחות וכך איבדה הכנסה. בעלה של איילה, יואב, העיד בחקירתו הנגדית כי לאיילה אין רישיון לביטוח והיא אינה מוסמכת ומורשת חתימה. איילה העידה כי היא שקבעה את שעות עבודתה. שקלתי את טענות הצדדים. לא שוכנעתי כי כתוצאה מהתאונה ובשל הנכות הקלה יחסית איבדה היא מכושר השתכרותה. בין היתר הדברים נובעים מכך שיכולה הייתה לעשות ממילא את עיקר עבודתה בישיבה ואף טלפונית, ולא הוכח כי נגרע מכושר השתכרותה בשל הנכות האמורה.


הפסד השתכרות לעבר ולעתיד
14.
בעת התאונה איילה הייתה בחופשת לידה. התאונה התרחשה ביום 6.12.99. איילה צירפה תלושי שכר לתקופה עובר לתאונה לפיהם השתכרה ברוטו סך של 10,000 ₪, כעולה מתלושי שכר לחודשים 8/99 – 11/99. משום מה, לתיק המוצגים מטעמה של איילה לא צורפו תלושים שצורפו כנספחים לכתב התביעה, לפיהם השתכרה בשנת 2003 סך דומה של 10,000 ₪ ברוטו לחודש. התלוש "המעניין" הינו מחודש 12/99, אשר העלה כי דווקא בחודש בו אירעה התאונה, שכרה ברוטו עמד על סך של 64,000 ₪! איילה נשאלה בחקירתה הנגדית הכיצד קיבלה משכורת רגילה בתקופה בא הייתה בחופשת הלידה, כלומר בחודשים שלפני התאונה. בתשובתה טענה איילה כי קפצה מפעם לפעם למשרד ועל כך קיבלה משכורת. אני דוחה את גרסתה של איילה שאינה מניחה את הדעת. העובדה שאיילה קיבלה משכורת רגילה בתקופת חופשת הלידה ושיעור ההשתכרות בחודש דצמבר 1999, מעידים על יכולתה "לשלוט" במשכורת שתקבל כשכירה. אין לפיכך "רבותה" בטענת איילה שלא קיבלה משכורת בתחילת 2000 ,שכן הוכח כי איילה ובעלה הם שקבעו כמה "תמשוך" מהחברה כמשכורת וכמה כדיבידנד. איילה לא הוכיחה כי נפגעו הכנסות כלשהם של החברה בבעלותה ובעלות בעלה. איילה אישרה כי לחברה היו עובדים נוספים, לא בהכרח היעדרות של מספר שבועות, במהלכם ניתן לבצע עבודה מהבית ובטלפון, מביאים לפגיעה בחברה, דבר שעלה להוכיח. מסקנת הדברים הינה שלא שוכנעתי כי כתוצאה מהתאונה נגרמו הפסדי שכר לתקופת העבר, ובכול אופן איילה לא עמדה בנטל השכנוע להוכחת הפסדי ההשתכרות שנגרמו בעבר.

15.
כאמור, לא שוכנעתי בהפסדים שנגרמו לאיילה לעבר, וחלפו שנים רבות מאז התאונה ועד היום. איילה לא הוכיחה ואינה עומדת בנטל השכנוע להפסדים שיגרמו לה בעתיד. איילה אינה חוששת ככול עובד אחר מפיטורין ונראה שהחברה שהינה סוכנות ביטוח במצב יציב. חרף האמור, יתכן שבנכות הצמיתה הקלה, יש פגיעה, גם אם תיאורטית והדבר יכול לפגוע באופן מסוים אם כי שולי ביכולת ההשתכרות של איילה לעתיד, ונראה כי ניתן לאמוד את הפסדי שכרה לעתיד כולל הפסדי פנסיה בסך של 10,000 ₪ ליום פסק הדין.



עזרת הזולת
16.
טוענת איילה כי בשל מגבלותיה נאלצה לשכור עוזרת, בחודשים הראשונים שלאחר התאונה, שישה ימים בשבוע, 8 שעות בכול יום. שלושה חודשים לאחר מכן הופחתו שעות העזרה אולם לטענת איילה, נאלצת היא עד היום ואף תיאלץ בעתיד לשכור עזרה בשכר בשל נכותה הצמיתה. היקף הסכומים הנדרשים ע"י איילה כעזרה חרגו מעל ומעבר לכל סכום סביר, וללא פרופורציה לנכות הרפואית הקלה יחסית בתחום האורטופדי בשיעור 5%. איילה הציגה תלושי משכורת ולפיהם אימא, הגב' גקלין דמרי קיבלה שכר מהחברה וטענה כי השכר היה עבור העזרה שהושטה לה. הגב' דמרי לא הוזמנה ליתן עדות בתמיכה לטענותיה של איילה כביכול החברה שילמה לה משכורת עבור עבודתה בביתה של איילה, לא ניתנה תשובה המניחה את הדעת מדוע לא הוזמנה ליתן עדות והימנעות זו מהזמנת הגב' דמרי פועלת לחובתה של איילה. תלושי השכר של גב' דמרי העלו כי הועסקה בחברה שבבעלות איילה ובעלה. בעלה של איילה אישר כי הגב' דמרי הועסקה בחברה בין היתר בעבודות ניקיון. סיכומם של דברים, איילה לא הוכיחה כי הסתייעה בעזרה כלשהי בשכר. גם אם הייתה עומדת בנטל זה, היה עליה לעמוד בנטל השכנוע כי לא הייתה מעסיקה מטפלת או עובדת במשק הבית ללא התאונה. לא ניתן שלא להוסיף כי ברכיב נזק זה, האדירה איילה את נזקיה ומוטב שהייתה נוהגת אחרת. חרף האמור, מצאתי שיש לפסוק עבור הוצאות עזרה לעבר ולעתיד, מעבר לעזרה הסבירה שמקבלים מבני משפחה, במיוחד בתקופה סמוך לאחר התאונה, סך 3,000 ₪ בערכי יום פסק הדין.



הוצאות רפואיות ונסיעות

17.
עסקינן בנזק מיוחד הטעון הוכחה. ברי כי לבית המשפט שיקול דעת לקבוע באומדן הוצאות רפואיות או אחרות אולם בנסיבות ענייננו, לא שוכנעתי כי נגרמו הוצאות מיוחדות בשל נסיעות והוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי קופות החולים או המל"ל. לפיכך, בראש נזק זה יפסקו 2,000 ₪ ליום פסק הדין.



כאב וסבל
18.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לאור נכותה הרפואית הצמיתה של איילה בשיעור 9.75% בשל נכות בתחום האורטופדי ובתחום הפלסטי, לאור האשפוז של 2 לילות בבית החולים ובהתחשב בשאר הנסיבות שעלו במסגרת התצהירים והחקירות הנגדיות, הסכום אותו אני פוסק עבור כאב וסבל, בערכי יום פסק הדין, בתוספת הצמדה וריבית מיום התאונה הינו 50,000 ₪.




ריכוז חשבונאי של הפיצוי
19.
בפסק הדין מצאתי כי לתובעת נגרמו ראשי הנק הבאים:
הפסדי השתכרות עבר

0
₪
הפסדי השתכרות עתיד
10,000
₪
עזרת הזולת
3,000
₪
הוצאות רפואיות ונסיעות


2,000

₪
כאב
וסבל

50,000
₪
סה"כ
ביניים
65,000
₪
(אשם תורם – 40%)

(26,000 ₪)
סה"כ
39,000 ₪


כיוון שפריטי הנזק הינם ברובם סכום באומדן, אני מפעיל את שיקול דעתי ומורה על עיגול הסכום הפסוק לסך של 40,000 ₪.






סיכום
20.
התובעת נפגעה בתאונה בה החליקה במדרגות בדרכה למרתף הבית אותה שכרה ביחד עם בעלה מהנתבעים. בפסק הדין קבעתי את אחריות הנתבעים לפגם שהיה בגרם המדרגות אולם יחד עם זאת, מצאתי כי לתובעת אשם תורם בשיעור 40%. בשאלת הנכות הרפואית מצאתי כי נגרמה נכות רפואית צמיתה בשיעור 9.75%, המורכבת מנכות אורטופדית בשיעור 5% ונכות פלסטית בשל צלקת בשיעור 5%. מצאתי שלא הוכחה פגיעה בכושר ההשתכרות בשל התאונה אולם יחד עם זאת קבעתי הפסד שכר מסוים לעתיד. בפסק הדין מצאתי כי התובעת האדירה נזקיה ללא הצדקה ונדחתה גרסתה לנזקים מופרזים בראש הנזק של עזרת זולת לעבר ולעתיד מסוגים שונים. לאחר ניכוי האשם התורם, מצאתי כי על הנתבעים ביחד ולחוד עם הצד השלישי לשלם לתובעת את הסך של 40,000 ₪. בנסיבות התיק, ולאור התוצאה, איני עושה צו להוצאות למעט שכ"ט עו"ד בשיעור 20% והחזר שכר המהנדס המומחה מטעמה של התובעת, פרופ' שטיין.

למען הסר ספק, לאור ההסכמה שבין הנתבעים והצד השלישי, הודעת צד ג' התקבלה.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ב, 2 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.















א בית משפט שלום 2729/04 איילה להב נ' פועה קושמן ואח' (פורסם ב-ֽ 02/01/2012)