פסקי דין על יוסף דוד שחור | פסקי דין על י.מ.י. ארועים והארחה בע"מ

1364/99 עא     02/09/2001




עא 1364/99 יוסף דוד שחור נ' י.מ.י. ארועים והארחה בע"מ





כב' השופט ד"ר א' גרוניס
, אב"ד
כב' השופטת ו' אלשיך

כב' השופטת י' שטופמן

בפני
:
יוסף דוד שחור

ע"י עו"ד מ' שחור
בעניין
ע"א 1364/99:
המערער
נ ג ד
1. י.מ.י. ארועים והארחה בע"מ

2. בנק המזרחי המאוחד בע"מ
שניהם ע"י עו"ד א' סעדון

3. טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ
ע"י עוה"ד מ' כהן ו-א' קטלן

המשיבים

1. בנק המזרחי המאוחד בע"מ
2. טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ
ובעניין
עא 1369/99:
המערערים
נ ג ד
1. י.מ.י. ארועים והארחה בע"מ

2. יוסף דוד שחור

3. החברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ

המשיבים

פסק - דין

השופט ד"ר א' גרוניס
מבוא

1. בפני
נו שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ר' משל-שהם), בו חוייבו המערערים בשני הערעורים לשלם למשיבה 1 (בשני הערעורים) (להלן - "החברה") את הסכומים הבאים: 152,328.98 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.9.87, סך של 100,000 ש"ח ליום פסק הדין (4.1.99), והוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 75,000 ש"ח. במסגרת הערעור על פסק הדין משיגים המערערים על החלטתו של בית משפט קמא מיום 31.10.96 בה נקבעה אחריותם.

2. החברה הגישה לבית משפט קמא בשנת 1990 תביעה בסכום של 300,000 ש"ח נגד ארבעה נתבעים: עו"ד יוסף דוד שחור
, המערער בע"א 1364/99, הוא המשיב 2 בע"א 1369/99 (להלן - "הפרקליט"); בנק המזרחי המאוחד בע"מ, המערער 1 בע"א 1369/99, הוא המשיב 2 בע"א 1364/99 (להלן - "בנק המזרחי"); החברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ, המשיבה 3 בע"א 1369/99 (להלן- "החפ"ת"); טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, המערער 2 בע"א 1369/99, הוא המשיב 3 בע"א 1364/99 (להלן - "בנק טפחות"). בתביעה טענה החברה, כי סיפקה שירותי מזון ומשקאות למלון מנדרין, שהיה בבעלותה של חברת מלון מנדרין בע"מ (המלון ייקרא להלן - "המלון" בעוד שהחברה, אשר המלון היה בבעלותה, תיקרא להלן - "חברת המלון", אם כי בהמשך נתעלם לעיתים מהבחנה זו). על פי הנטען בתביעה, חתמו חברת המלון והחברה על שני הסכמים לפיהם תפעיל החברה את שירותי המזון במלון. החברה אכן סיפקה את השירותים שהתחייבה לתיתם, אלא שלא קיבלה, לטענתה, את כל התמורה שהגיעה לה. התביעה הוגשה נגד שני הבנקים והחפ"ת, שהיו נושים מובטחים של חברת המלון, וכן נגד הפרקליט, שהיה בעל ייפוי כוח לפעול בשם החברה ובשם בעל המניות העיקרי שלה. כנגד הפרקליט נטען, כי הוא הפר חובות שונות שהיו מוטלות עליו כלפי החברה ואילו לגבי האחרים נטען, כי הם אחראים למעשיו. החברה טענה כי חברת המלון נותרה חייבת לה סך של 152,774 ש"ח ליום 30.9.87, אשר בעת הגשת התביעה הגיע לסך של 255,041 ש"ח. עוד נטען בתביעה, כי כתוצאה מכך שהחברה לא קיבלה את כל המגיע לה היא נאלצה להפסיק את עסקיה והתמוטטה מבחינה כלכלית ואף נגרם נזק לשמה הטוב ולשמם של שני בעלי מניותיה ומנהליה, הם מיכה נוי ויעקב ליפשיץ. לעניין ראש נזק זה הוערך הנזק בסכום של 100,000 ש"ח, אלא שהתביעה כולה הועמדה ליום הגשתה על סך של 300,000 ש"ח, כתקרת סמכותו של בית משפט השלום באותה עת.

3. דרך הילוכנו תהיה כדלקמן: תחילה נתאר את העובדות, שלמעשה אין מחלוקת ממשית לגביהן (למעט סוגיית הנזק); לאחר מכן נציג את החלטתו של בית משפט קמא בשאלת האחריות וכן את פסק הדין; בעקבות זאת, נביא בקצרה את טענות הצדדים ולבסוף נדון בטענות.

העובדות
4. בעל המניות העיקרי בחברת המלון ומנהלה של אותה חברה היה מוסא דניאל (להלן - "דניאל"). דניאל החזיק ב- 94% ממניותיה של חברת המלון. החברה יזמה והקימה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים את המלון, שנמצא בקרבת הים, בצפונה של תל אביב. בנייתו של המלון מומנה באמצעות הלוואות שניתנו לחברת המלון על ידי שני הבנקים ועל ידי החפ"ת. נכסיה של חברת המלון שועבדו במספר שיעבודים, בדרגות שונות, למממנים הנזכרים. המלון החל לפעול בחודש אפריל 1982. כבר בתחילת הדרך התקשתה חברת המלון להחזיר את ההלוואות שניתנו לה. בחודש אוקטובר 1985, עזב דניאל את הארץ. ביום 9.2.86 החליטה מועצת המנהלים של חברת המלון לחתום על ייפוי כוח כללי שיסמיך את הפרקליט לשמש כבא כוח כללי של חברת המלון וליתן בידיו סמכויות חתימה בלעדיות בשם אותה חברה. בנוסף לכך, דניאל כתב מכתב אל הפרקליט ובו הודיעו על דבר ההחלטה הנזכרת וכי תפקידו יהיה להבטיח את זכויותיהם של הנושים. למחרת היום, היינו ביום 10.2.86, נחתם ייפוי הכוח שהסמיך את הפרקליט, בפני
קונסול ישראל בלוס אנג'לס.
ביום בו נערכה ישיבת מועצת המנהלים שלח הפרקליט מכתב לשני הבנקים, בנק המזרחי ובנק טפחות, והודיעם על כך שסמכויות הניהול יועברו לידיו, על מנת שישמש "כנאמן שלכם ולפעול עפ"י הוראותיכם" (מוצג 12). בעקבות קבלת ייפוי הכוח על ידי הפרקליט, הוא עשה מאמצים למצוא קונים למלון. שני הבנקים קיבלו דיווח על המגעים בעניין. בתשובה לאחד המכתבים ענה בנק המזרחי וכתב כי "כל צעד מחייב יעשה על ידך אך ורק באישורנו" (מוצג 16). בכל אותה תקופה המשיך המלון לתפקד, תוך שהוא נעזר במימון שניתן על ידי בנק המזרחי.

5. ביום 25.2.87 נחתם הסכם בין מיכה נוי ויעקב ליפשיץ, מצד אחד לבין חברת המלון, מצד שני (להלן - "ההסכם", אשר סומן ת/1). יצוין, כי ההסכם נחתם עוד לפני הקמתה של החברה. הזכויות של נוי וליפשיץ הועברו בהמשך לחברה (על כן נתייחס בהמשך לחברה כצד להסכם). בהסכם התחייבה החברה לתפעל את שירותי המזון השונים במלון. בהסכם נקבע כיצד ישולם לחברה עבור שירותיה. הפרקליט לא היה מעורב במשא והמתן שקדם לחתימת ההסכם. ברם, הפרקליט חתם על ההסכם בשם חברת המלון והוא אף ערך בו מספר תיקונים טרם החתימה. בהסכם נאמר, כי הוא יעמוד בתוקף לתקופה של שנה אחת, החל מיום 15.3.87. הצדדים החלו לפעול על פי ההסכם.
בחודש מאי 1987 הופיעו בעיתונות ידיעות בעניין כוונה למכור את המלון. במכתב מיום 17.5.87 כתב הפרקליט למנהל המלון, בני לווינסקי, כי אף אם המלון יימכר הוא ימשיך לתפקד כרגיל וימלא אחר כל התחייבויותיו כלפי מזמינים, לפחות עד סוף חודש ספטמבר 1987 (ת/6).

6. בתקופת ההסכם פיגר המלון בתשלומים שהגיעו לחברה עבור שירותי המזון שנתנה. ביום 18.8.87 חתמו הצדדים - החברה וחברת המלון באמצעות הפרקליט - על תוספת להסכם (להלן - "התוספת להסכם", היא המוצג ת/28). על פי התוספת להסכם התחייבה החברה להמשיך ליתן שירותי מזון למלון עד ליום 31.8.87. חברת המלון התחייבה מצידה היא לפרוע את החוב המגיע לחברה במהלך השליש האחרון של חודש אוגוסט 1987. המלון הפסיק לפעול ביום 1.9.87.

7. במהלך התקופה הנזכרת פעל הפרקליט בניסיון למצוא קונה למלון, אך ללא הצלחה. שני הבנקים דרשו ממנו למכור את המלון וביום 23.11.87 פירסם הפרקליט הזמנה להציע הצעות למכירת המלון. אף ניסיון זה לא צלח. בעקבות זאת פנה בנק המזרחי לבית המשפט המחוזי בירושלים וביקש לממש את השיעבודים שהיו רשומים לזכותו (המרצה 3285/87). ביום 27.12.87 החליט בית המשפט המחוזי בירושלים למנות את היועץ המשפטי של בנק טפחות, עו"ד וולף, ככונס נכסים של המלון. המלון אומנם נמכר והתמורה שנתקבלה שימשה לשם פירעון החוב לנושים המובטחים. החברה טענה, כי נותר חוב המגיע לה וכי על הפרקליט, שני הבנקים והחפ"ת לשאת בתשלום החוב, הכל כאמור בתביעה שהגישה.

8. בית משפט השלום פיצל את הדיון בתובענה בין סוגיית האחריות לשאלת הנזק. בשלב הראשון הוכרעה שאלת אחריותם של הפרקליט, שני הבנקים והחפ"ת. בהחלטה מיום 30.10.96 נקבע כי חלה אחריות אישית על הפרקליט וכי שני הבנקים אחראים בהיותם שולחיו של הפרקליט. לעומת זאת, הערכאה הראשונה החליטה כי החפ"ת אינה נושאת באחריות ועל כן התביעה נגדה נדחתה. בשלב השני של המשפט נדונה סוגיית הנזק. בית המשפט דלמטה קבע בפסק דינו מיום 4.1.99, כי המלון נותר חייב לחברה סך של 152,328.98 ש"ח ליום 11.9.87 וכי כל השלושה - הפרקליט ושני הבנקים - גרמו להתמוטטותה הכלכלית של החברה ולפגיעה בשמה הטוב. השלושה חויבו לשלם בגין ראש נזק זה סך של 100,000 ש"ח, ליום פסק הדין.

ההחלטה ופסק הדין
9. כאמור, הערכאה הדיונית החליטה תחילה בסוגיית החבות או האחריות ופסקה לחובתם של שלושה, שהם - הפרקליט ושני הבנקים, בעוד שפטרה מאחריות את החפ"ת. בשלב מאוחר יותר ניתן פסק הדין בו נקבע הסכום המגיע לחברה. הן ההחלטה (מיום 30.10.96) והן פסק הדין (מיום 4.1.99), דנו בשאלות שבמחלוקת - העובדתיות והמשפטיות - בצורה מקיפה ויסודית. בשלב הראשון, הוא שלב החבות, הוויכוח בין הצדדים היה בעיקרו בסוגיות משפטיות ופחות בשאלות של עובדה. בשלב השני מיקדו הצדדים את טיעוניהם במחלוקת עובדתית - האם הוכיחה החברה שהגיע לה חוב כלשהו בעת סגירתו של המלון, בסוף חודש אוגוסט 1987.
שתי קביעות מרכזיות כלולות בהחלטה של בית המשפט בשאלת החבות: האחת, כי הפרקליט הפר את חובת תום הלב, שהייתה מוטלת עליו עובר לכריתת ההסכם בין הצדדים (ביום 25.2.87) ואף לפני חתימתה של התוספת להסכם (ביום 18.8.87). השנייה, כי שני הבנקים אחראים למעשיו ולמחדליו של הפרקליט, בהיותו שלוח שלהם.
לעניין הקביעה הראשונה הנזכרת, ניתח בית משפט קמא בהרחבה את מצבו הפיננסי של המלון בתקופה שקדמה לחתימתו של ההסכם. בית המשפט הפנה למסמכים שונים, שנכתבו על ידי הפרקליט, ובהם מפורט מצבו הכלכלי העגום של המלון. ממכתבים אלה למד בית המשפט, כי הפרקליט ידע באופן ברור שמכירה של המלון לא תכסה, בשום מקרה, את חובותיו. לא זו אף זו, מן החומר ניתן להסיק, כי לא היה אף סיכוי לכסות את הוצאות התפעול השוטפות של המלון. מדוע, אם כן, המשיכה חברת המלון להפעיל את המלון ומדוע הנושים המובטחים, בעיקר שני הבנקים, לא פעלו למימוש הבטוחות? התשובה פשוטה וברורה: כפי שהפרקליט כתב לא אחת לבנק המזרחי ולמר דניאל, כינוס נכסים של המלון היה מביא להפחתה משמעותית של התמורה שהייתה מתקבלת ממימושו, ואשר בכל מקרה לא הייתה מכסה את החוב המגיע לנושים המובטחים. אך על דרך ההדגמה נביא ציטוט ממכתב אחד, וניתן היה להוסיף כהנה וכהנה, בו כתב הפרקליט למר דניאל ביום 22.10.86 את הדברים הבאים:

"אני מחזיק את המלון ב'צפורניים' (אף על פי שאין שום הצדקה כלכלית להפעיל את המלון) וזאת רק כדי למנוע כינוס נכסים אשר אוטומטית יוריד את המחיר ל - 5-4 מליון דולר" (מוצג 25).

על סמך דברים אלה ודומיהם שכתב הפרקליט, הגיעה הערכאה הדיונית למסקנה, כי הפרקליט ידע שקיים ספק רב באשר ליכולתו של המלון לעמוד בהתחייבויות שוטפות. מכאן הדרך לא הייתה רחוקה עד לקביעה, כי מצבו של העסק היה בו "כדי להשפיע על החלטתו של אדם סביר אם להתקשר בחוזה עיסקי עם המלון... במיוחד... מקום בו מדובר בחוזה בעל משמעות גורלית לפעילותה העסקית של התובעת [החברה]" (עמ' 53 להחלטה). בית המשפט הוסיף וקבע, כי על הפרקליט הייתה מוטלת חובה לגלות לחברה את מצבו הפיננסי של המלון וכי לא עשה כן. המחדל האמור, כך לפי בית משפט קמא, היווה הפרה של חובת תום הלב שהייתה מוטלת על הפרקליט ביחסיו עם החברה. הפרקליט אמנם לא פעל באופן אישי, אלא כאורגן של החברה, אך אף בפעולתו בתור אורגן הייתה מוטלת עליו חובת תום לב, לפי דעתה של הערכאה דלמטה. אשר למערכת היחסים שבין שני הבנקים לבין הפרקליט: בית המשפט בחן את העובדות, כפי שנפרסו בפני
ו בתכתובת שבין צדדים אלה והגיע למסקנה, כי שני הבנקים היו שולחיו וכי הוא שימש כנאמן שלהם. בית המשפט קבע, כי שני הבנקים הסכימו לדרך הפעולה שהציע הפרקליט והיא תפעול המלון, במה שהוגדר על ידיו, כ"כינוס נכסים למעשה". בהקשר זה הבחינה הערכאה הדיונית בין שני הבנקים מצד אחד, לבין החפ"ת, מצד שני. החפ"ת, בניגוד לשני הבנקים, לא הסכימה לניהולו של המלון על דרך של כינוס נכסים למעשה. בהמשך החלטתו קבע בית המשפט, כי אף שני הבנקים הפרו את חובת תום הלב, בהיותם שולחיו של הפרקליט. קביעותיו של בית משפט קמא הביאו אותו למסקנה, כי הפרקליט ושני הבנקים אחראים כלפי החברה, בהנחה שנותר חוב המגיע לה.

10. השאלה העיקרית שעמדה בפני
בית משפט קמא בשלב השני של ההליכים הייתה האם אמנם נותרה יתרת חוב של המלון לחברה עם סגירתו של המלון. בצד שאלה זו, נזקק בית המשפט לסוגייה נוספת והיא האם מעשיהם או מחדליהם של הפרקליט ושני הבנקים גרמו נזק כלכלי לחברה ולפגיעה בשמה הטוב.

לגירסתה של החברה נותר חוב בסך של 160,328 ש"ח (לפי חשבונית מס' 43 מיום 11.9.87) בעת שסיימה את פעילותה במלון. מסכום זה צריך היה לקזז סך של 7,553.89 ש"ח שהגיע מן החברה לחברת המלון בשל הלנת עובדיה במלון. הנתבעים בבית משפט קמא חלקו על כך שנותר חוב של המלון לחברה. בעניין זה התעוררה אף מחלוקת נוספת, בנוגע לפרשנות של סעיף מסוים בתוספת להסכם. הנתבעים דלמטה טענו, כי התוספת עוסקת בהמשך השירותים שנתנה החברה למלון מיום חתימת התוספת והלאה ואילו החברה טענה, כי התוספת מתייחסת אף לחוב קיים, היינו חוב שלא נפרע עד לחתימתה של התוספת. בית המשפט דלמטה קיבל את עמדתה של החברה אף במחלוקת זו. בפני
הערכאה הדיונית הובאו ראיות מראיות שונות לגבי גובה החוב. בית המשפט ניתח את הראיות ובסופו של דבר מצא, כי אכן הוכח החוב הנטען. לאור הממצא האחרון, לא ראה בית המשפט צורך להכריע בטענתה של החברה, כי הפרקליט הודה, בשלב מסוים, כי אכן נותר חוב שהגיע לחברה. לפיכך נקבע כי החברה הוכיחה שהמלון נותר חייב לה סך של 152,328.98 ש"ח.
בתביעתה תבעה החברה בנוסף סך של 45,000 ש"ח ליום הגשת התביעה, בגין נזקים שנגרמו לה, לגירסתה, בשל כך שהמלון לא פרע את החוב שהגיע. החברה טענה, כי אי פרעון החוב גרם להתמוטטותה הכלכלית ולפגיעה בשמה הטוב. לעניין זה קבע בית משפט קמא, כי אף שהחברה לא הוכיחה את הנזק הנטען באופן דווקני, הרי ראוי לפסוק לה סכום על דרך אומדנה. הסכום שנקבע היה 100,000 ש"ח ליום פסק הדין.

הטענות
11. המערערים בשני הערעורים - הפרקליט בערעור אחד ושני הבנקים בערעור השני - העלו טענות דומות כנגד קביעתו של בית משפט קמא בדבר אחריותו של הפרקליט בכל הנוגע לקביעות בדבר החוב שהגיע לחברה והנזק שנגרם לה. טיעוניהם של צדדים אלה התפצלו באשר לאחריותם של הבנקים לפעולותיו ולמחדליו של הפרקליט. במרכז הטיעון המשותף לפרקליט ולבנקים עומדת הטענה שלא הייתה מוטלת על הפרקליט חובה לגלות את מצבו הפיננסי של המלון, כי בכל מקרה, היה למלון רווח תפעולי ולכן ניתן היה לצפות שהחובות השוטפים, כולל החוב לחברה, ישולמו ולחילופין נטען שהחברה ידעה על מצבו האמיתי של המלון.
הפרקליט שינה טעמו משהו ביחס לטענות שהעלה בבית משפט קמא לגבי מערכת היחסים שבינו לבין הבנקים. בעוד שבבית משפט קמא טען הפרקליט, כי הוא לא היה שלוח של הבנקים, הרי בערעור, במיוחד בעת הטיעון בעל פה, הוא גרס שאכן הוא היה שלוח של הבנקים. לעומת זאת, שני הבנקים מעונינים, מטבע הדברים, להפריד בינם לבין הפרקליט ולטעמם, אף אם הפרקליט אחראי לתשלום החוב, אם קיים, הרי חבותם שלהם אינה קיימת. החברה תמכה, מצידה היא, באופן מלא בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא.

דיון
12. הקביעה העיקרית של בית משפט קמא, אשר הובילה בסופו של דבר לפסק הדין לזכותה של החברה, הייתה, כי הפרקליט הפר את חובת הגילוי באשר למצבו הפיננסי של המלון, חובה שהייתה מוטלת עליו ביחסיו עם החברה. כפי שצוין, אף שהפרקליט פעל כאורגן של חברת המלון, הייתה מוטלת עליו חובת גילוי באופן אישי בצד החובה שהייתה מוטלת על חברת המלון. דומה שלפחות חלק מקובלנתו של הפרקליט כנגד ההחלטה נובעת מתפיסתו, כי הוטל עליו כתם אישי. בית משפט קמא הבהיר עניין זה בצורה בהירה ומפורשת, כאשר ציין כי הפרת חובת הגילוי על ידי הפרקליט אין בה "משום הבעת דעה על אישיותו או הטלת דופי בה..." (עמ' 58 להחלטה). עמדתנו היא, כי בהחלט ניתן לבסס את אחריותו של הפרקליט באופן בה הלכה הערכאה הדיונית. יחד עם זאת, אפשר לבסס את אחריותו של הפרקליט אף בדרך שונה משהו: כוונתנו להפרה של ההתחייבות לתשלום כל החובות השוטפים שייווצרו תוך כדי תפעולו של המלון. נסביר עניין זה עתה.

13. בתקופה שלאחר מתן ייפוי הכוח על ידי דניאל לפרקליט ועד לחתימת ההסכם בין החברה לבין המלון, ואף לאחר מכן, כתב הפרקליט מכתבים שונים לדניאל ולשני הבנקים. אמירות שונות באותם מכתבים, הן שהובילו את בית משפט קמא, ובצדק, למסקנה כי הפרקליט ידע על מצבו הפיננסי הרעוע של המלון ועל כך שהמלון יתקשה לעמוד בהתחייבויות שוטפות אם לא יימכר בהקדם וימשיך לתפקד באופן רגיל וסדיר. מן המכתבים אף ניתן לראות, כי הפרקליט העמיד בראש מעייניו את האינטרסים של הנושים המובטחים. נביא ציטוטים אחדים מדברים שכתב הפרקליט:

א. במכתב מיום 9.2.86 כתב הפרקליט לשני הבנקים -
"מיותר לציין ש'בימים טרופים אלה' כל תביעה משפטית או פעולה משפטית של כינוס נכסים או מימוש בטוחות, תפגע באפשרויות המכירה של המלון ובסיכויים לקבל את מירב התמורה בגין המלון או בגין הבטוחות.
מאחר והאינטרס האחד והיחיד של מר דניאל הוא למכור את המלון על מנת לכסות את חובותיו לבנקים ואין לו כל כוונה להפיק תועלת לעצמו ו/או להחזיר לעצמו חלק מהלוואותיו בחברה (אלא אם יכוסו כל החובות) לא קיימים כל ניגודי אינטרסים ובתוקף יפויי הכח הבלתי חוזרים והסמכויות שיוקנו לי אשמש כנאמן שלכם (למעשה כ'כונס נכסים ב'פועל' עבורכם) כאשר כלפי חוץ הענינים מתנהלים בצורה סדירה ומכובדת" (מוצג 12).

ב. במכתב מיום 17.2.86 כתב הפרקליט לבנק המזרחי -
"אני רואה עצמי מחוייב לפעול להשבחת הנכסים של החברות והניהול שלהם והכל מתוך כוונה לשמור על האינטרסים של בנק המזרחי, בנק טפחות והחפ"ת - הנושים של החברות ובנאמנות עבורם" (מוצג 13).

ג. במכתב מיום 22.10.86 כתב הפרקליט למר דניאל -
"מאחר ואינני רואה כל סיכוי שהמלון יוכל להיות ריווחי אם ימשיך להתנהג כבית מלון יש לחשוב על רעיון אחר...
אני מחזיק את המלון ב'צפורניים' (אף על פי שאין שום הצדקה כלכלית להפעיל את המלון) וזאת רק כדי למנוע כינוס נכסים אשר אוטומטית יוריד את המחיר ל-5-4 מליון דולר" (מוצג 25).

ד. במכתבו של הפרקליט מיום 5.8.87 אל בנק טפחות הוא כתב:
"כידוע, נמצא המלון ב'כינוס נכסים דה-לוקס' לפיו לא קיימים פיקוח של בית משפט והתערבות של נושים ואינטרסנטים למיניהם מחד ומאידך ניתנה לנושים המובטחים האפשרות לממש את המלון בדרך של 'מוכר מרצון לקונה מרצון' ולאלתר (מבלי להמתין תקופה של שנתיים לפחות ומבלי להיות כפופים להערכות של שמאים ולהתנגדויות של נושים רגילים ואולי אף של הבעלים ול'שגעונות' של בתי המשפט)" (מוצג 62).

ניתן היה להביא עוד כהנה וכהנה מדברים דומים שכתב הפרקליט לבנקים ולמר דניאל. כפי שקבע בית משפט קמא על סמך החומר שהוצג בפני
ו, פעולותיו של הפרקליט היו מכוונות להביא למיקסום של התמורה שניתן יהיה לקבל עבור המלון בעת מכירתו. לשם כך היה צריך להמשיך ולהפעיל את המלון כעסק חי ונושם. למעורבים - הנושים המובטחים וכנראה אף מר דניאל - היה אינטרס ברור להשיג את המטרה האמורה. זו הסיבה לעשיית ההסכם עם החברה, אשר על פיו היא סיפקה את שירותי המזון והמשקאות למלון. לא יכול להיות ספק בדבר, כי דרך הפעולה הנזכרת הייתה על דעתם ובהסכמתם של הבנקים. אלה היו יכולים, עוד בשלב מוקדם, להגיש בקשה לאכיפת השיעבודים ולמינוי כונס נכסים, אך נמנעו מכך לאחר שהשתכנעו מנימוקיו של הפרקליט. בהקשר זה ראוי להפנות לדברים שכתב הפרקליט ביום 17.5.87 למר בני וילנסקי, ששימש באותה עת כמנהל המלון:

"כנציג הבעלים של מלון מנדרין הפועל בתיאום מלא עם הבנקים - הנושים של המלון הנני לאשר לך כי קבלתי הסכמה מלאה שגם אם המלון ימכר ובכל נסיבות כלשהן המלון ימשיך להיות מתופעל באופן רגיל ושוטף תוך מילוי כל התחייבויותיו כלפי מזמינים מכל סוג (אורחי מלון, מזמיני אירועים וכל פעילות שהיא) לפחות עד סוף חודש ספטמבר 1987.
במצפון שקט ובמלוא האחריות המוסרית והמשפטית (ובגיבוי מלא ממני) אתה יכול להבטיח לכל מי שהזמין חדרים ו/או אירועים (חתונות, בר-מצווה, סמינריונים השתלמויות וכל אירוע ללא יוצא מן הכלל לתקופה המסתיימת בסוף ספטמבר 1987 (ובפועל עד 15.10.87) שהמלון יתופעל באופן שוטף ורגיל תוך מתן מיטב השרות ומילוי כל הזמנה או התחייבות" (מוצג ת/6).

מן החומר עולה, כי למעשה הייתה הסכמה בין הפרקליט לבין הבנקים, שהיו נושים מובטחים, כי יופעל למעשה משטר של כינוס נכסים, בלא שיהא מינוי פורמלי על ידי רשות שיפוטית, על כל המתחייב מכך. במשטר המוסכם פעל הפרקליט ככונס נכסים, כאילו מונה לפי בקשה שהוגשה על ידי הנושים המובטחים לבית המשפט. במאמר מוסגר נציין, כי לפי שיטתנו המשפטית מינויו של כונס נכסים למימוש בטוחה ייעשה על ידי בית המשפט או על ידי ראש ההוצאה לפועל. בדין הישראלי לא מוכרת האפשרות, הנוהגת והמקובלת באנגליה, של מינוי כונס נכסים על ידי הנושה המובטח, בלא מעורבות של רשות שיפוטית (כללית לגבי המצב באנגליה, ראו
g. lightman & g. moss, the law of receivers of companies, 2nd ed., 1994 ).
בטרם נבחן את המשמעות של המשטר עליו הסכימו הפרקליט והבנקים, נתייחס לשאלה מה היה גורל החוב המגיע לחברה, בהנחה שאכן היה חוב, אילו היה מדובר בפעילות במסגרת הליך של כינוס נכסים, כאשר הכונס מונה על ידי בית המשפט. במילים אחרות, נניח שבנק המזרחי ובנק טפחות היו מגישים, עוד בשלב מוקדם, בקשה לאכיפתם של השיעבודים ולמינוי כונס נכסים. עוד נניח, כי בית המשפט היה ממנה את הפרקליט ככונס נכסים קבוע ומאשר לו להפעיל את המלון כעסק חי. הנחה נוספת תהא שהפרקליט, בתפקידו ככונס נכסים, התקשר עם החברה בהסכם למתן שירותי מזון ומשקאות למלון. אין ספק בדבר, שאילו זה היה מצב הדברים ואילו נותר חוב לחברה, היה על כונס הנכסים לפרוע את החוב מתוך כספי התמורה, שנתקבלה ממכירת המלון. לשון אחר, החוב לחברה היה קודם לחוב המגיע לנושים המובטחים. הדבר נובע מכך שמדובר במה שמכונה לעתים "הוצאות כינוס" (ע"א 56/68 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' מוסכי "בריסטול" בע"מ, פ"ד כב(1) 598, 604). הוצאות אלה זוכות לעדיפות, אף ביחס לנשייה מובטחת, משום שמדובר בהוצאות שמטרתן לשמר את הערך של הנכס המובטח או אף להשביחו. אלמלא כן, המשמעות של מתן קדימות לחוב המובטח הינה העברה של ערכים כלכליים מאדם אחד למשנהו בלא כל צידוק. מדוע שאדם, דוגמת החברה, יתקשר בהסכם למתן שירותים לכונס נכסים, כאשר קיים נושה מובטח שיקבל עדיפות?! שום אדם בר דעת לא יהיה צד לחוזה למתן שירותים בנסיבות כאלה. לנושים המובטחים יש, בדרך כלל, אינטרס מובהק שכונס נכסים יוסמך להתקשר בחוזים, כאשר המטרה היא, למצער, שמירת ערכה של הבטוחה ואולי אף השבחתה. מכאן הכלל, שנושה מובטח ישתתף אף בהוצאות פירוק אם אלה הוצאו לשמירת הנכסים המשועבדים או למימושם (ע"א 355/61 בלנגא נ' הרץ, פ"ד טז 199, 204 ; ע"א 353/62 הארט נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד יז 496 ; רע"א 292/99 שיכון עובדים בע"מ נ' המנהל המיוחד של חברות טש"ת חברה קבלנית בע"מ, פ"ד נה(2) 56). הגיון דומה פועל בכל הנוגע להכרה בהוצאות של ניהול נכסי פושט הרגל, המקבלות עדיפות כ"שעבוד ראשון" על הנכסים (סעיף 77 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980). נזכיר עוד, כי "הוצאות פירוק" קודמות לחובות בדין קדימה: סעיף 354(ד) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. כלומר, כאשר אין עסקינן בנשייה מובטחת, חל רציונאל דומה לגבי חוזים הנעשים על ידי הנאמן או המפרק. כך למשל, אם הנאמן בפשיטת רגל מתקשר בחוזה ביטוח עם חברת ביטוח לגבי נכסי פושט הרגל, ברור שחובה על הנאמן לשלם את הפרמיה לחברת הביטוח, לפני שיחלק דיבידנד לנושים הרגילים (ש' לוין וא' גרוניס
, פשיטת רגל (מהדורה שנייה, 2000), עמ' 269). כל תוצאה אחרת, משמעותה העברת ערך כלכלי ללא צידוק מחברת הביטוח לנושים הרגילים של החייב, שהוכרז פושט רגל.

14. נחזור עתה למקרה הנוכחי, בו אין מדובר על מינוי כדין של כונס נכסים ועל חוזה שהלה עשה בכל הנוגע לשמירה או תפעול של הנכסים שהועברו לשליטתו. בשלב זה מניחים אנו, כי קיים חוב המגיע לחברה (בהמשך נתייחס לשאלה זו - פיסקה 16 להלן). על פי השקפתנו, הפרקליט, בשם חברת המלון, ושני הבנקים הסכימו לכך שהפרקליט יפעל כאילו הוא מונה לשמש ככונס נכסים של המלון. הסכמה זו גוררת, מניה וביה, החלה של הכללים הנוהגים בכינוס נכסים רגיל, כאשר הכונס מתמנה על ידי בית המשפט (או על ידי ראש ההוצאה לפועל). אם לא תאמר כן, תינתן גושפנקא להעברת ערך כלכלי לנושים המובטחים על חשבונה של החברה. למעשה, מן החומר עולה, כי מלכתחילה לא הייתה כוונה להעדיף את הנושים המובטחים על פני אלה שיתקשרו בחוזים עם חברת המלון בתקופת ההפעלה על ידי הפרקליט. ברור, שהגורמים המעורבים היו ערים לכך שנושים חדשים, היינו כאלה שיהפכו בעלי חוב של המלון במהלך התפעול על ידי הפרקליט, יקבלו את המגיע להם לפני הנושים המובטחים. הדבר עולה בבירור מן המכתב שכתב הפרקליט ביום 17.5.87 למנהל המלון, מר וילנסקי (המכתב צוטט במלואו בפיסקה 13 לעיל). אף במכתב שכתב הפרקליט לכונס הנכסים, ד"ר וולף, ביום 26.1.88, נאמר כי "בכל הדיונים שהיו לנו לקחנו בחשבון שנצטרך לפצות את הנושים הרגילים המועטים" (מוצג 89). משני המכתבים ניתן ללמוד, כי הכוונה המקורית הייתה לפרוע תחילה את החובות שיגיעו לנושים הרגילים החדשים, שנשייתם נולדה במהלך כינוס הנכסים למעשה, ורק לאחר מכן לשלם לנושים המובטחים. נראה, שמסיבות בלתי ברורות, התגלעה מחלוקת עם החברה ורק אז הוחלט לסגת מן ההתחייבות לפרוע תחילה את החובות הרגילים, שנוצרו במהלך תפקודו של הפרקליט ככונס נכסים בפועל.
יכולה להתעורר השאלה מה לה, לחברה, שתסתמך על הסכמה כלשהי בין הפרקליט לבין שני הבנקים. התשובה לשאלה זו היא שניתן לראות בהסכמה בין הפרקליט לבין שני הבנקים, חוזה לטובת צד שלישי. בגדר צד שלישי יבוא כל גורם שהתקשר בחוזה עם המלון בתקופה בה פעל הפרקליט ככונס נכסים למעשה.

מן המקובץ עולה, כי ניתן לבסס את אחריותם של הפרקליט ושני הבנקים בדרכים שונות, אשר כולן מובילות לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בהחלטתו, קרי, חיובם של אלה לפרוע את החוב, אם אכן קיים חוב, וכן לשאת בנזק שנגרם לחברה.

15. נותר לדון בשאלות הכרוכות בחיוב הכספי שהושת על המערערים בשני הערעורים. המערערים טוענים, כי החברה נכשלה בהוכחת החוב המגיע לה וכן שלא היה מקום לפסוק פיצוי בגין נזק שנגרם לחברה עקב אי תשלום החוב ובגין פגיעה בשמה הטוב. אתייחס בנפרד לשאלות אלה.

16. השאלה האם הוכיחה החברה כי נותר חוב, שהגיע לה עם הפסקת הפעלתו של המלון, הינה שאלה מובהקת של עובדה. בית משפט קמא ניתח בהרחבה בפסק דינו את הראיות שהובאו בפני
ו. בסופו של דבר הוא קבע, כי החברה הוכיחה שקיים חוב בסכום של 152,328.98 ש"ח, ליום 11.9.87. המערערים לא השכילו להראות שקיימת הצדקה לסטות מן הכלל הקובע שערכאת הערעור לא תתערב, אלא במקרה מתאים, בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. למעלה מן הצורך יצוין, כי ניתן לגלות הודאה בחוב, ולמצער ראשית הודאה, במכתבו של הפרקליט מיום 26.1.88 אל עו"ד וולף (מוצג 89), בו הוא כתב שהוא חוזר ומציע לשקול בחיוב מציאת הסדר עם החברה "לפיו תקבל כ-60% מחובה (בין 120 ל-150 אלף ש"ח)". אפשר שדי היה במסמך זה על מנת שייקבע, כי אכן הסכום הנזכר מגיע לחברה. אף בסוגייה האחרונה, היא הנוגעת לנזק הכלכלי שנגרם לחברה, נראה כי אין מקום להתערב בפסיקתו של בית משפט קמא על דרך האומדנה, היינו חיוב המערערים בתשלום סכום של 100,000 ש"ח, ליום פסק הדין דלמטה.

17. אשר על כן, הנני מציע לדחות את שני הערעורים. הפרקליט, הוא המערער בע"א 1364/99, יישא בשכר טרחת עו"ד בסכום של 25,000 ש"ח ואף שני הבנקים, המערערים בע"א 1369/99, יישאו יחדיו בשכר טרחה באותו סכום, והכל בצירוף מע"מ.
_____________
שופט
השופטת ו' אלשיך

אני מסכימה.
______________
שופטת
השופטת י' שטופמן

אני מסכימה.

______________
שופטת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר א' גרוניס
.

המזכירות תודיע טלפונית לצדדים על דבר מתן פסק הדין ותשלח העתק הימנו.

ניתן היום, י"ד באלול, תשס"א (2 בספטמבר 2001).
_________________ __________________ _________________
ד"ר א' גרוניס
, שופט ו' אלשיך
י' שטופמן

אב"ד שופטת שופטת
1
בתי המשפט
ע"א 001364/99
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
ע"א 001369/99








עא בית משפט מחוזי 1364/99 יוסף דוד שחור נ' י.מ.י. ארועים והארחה בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/09/2001)