פסקי דין על פריד עג'מי | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

6166-11/11 בל     05/01/2012




בל 6166-11/11 פריד עג'מי נ' המוסד לביטוח לאומי




בפני
השופט חיים ארמון





בפני
השופט חיים ארמון

בענין:
פריד עג'מי



ע"י עו"ד פיראס גבאלי

התובע




המוסד לביטוח לאומי



ע"י עו"ד לובנא תלחמי-סוידאן
הנתבע



ה
ח
ל
ט
ה
בענין טענת ההתיישנות

הרקע להגשת התובענה והליכי תחילת ההתדיינות בה

1.
ביום 9/2/11 שלח הנתבע מכתב אל התובע בענין חוב שלטענת הנתבע נצבר לחובת התובע, בשל בשל שלילה רטרואקטיווית של גמלת הבטחת הכנסה, לתקופות שונות, בשנים שמ-2004 ועד 2006. במכתב האמור דווח לתובע על חוב כולל בסך 15,481 ₪, ונאמר כי אותו חוב מקוזז מקצבת הילדים של התובע.

2.
ביום 7/3/11 שלח הנתבע מכתב נוסף אל התובע בענין אותו חוב. במכתב מיום 7/3/11, נאמר לתובע כי הנתבע מקיים "מבצע לחייבי קצבאות", וכי במסגרת המבצע - יבוטלו הפרשי ההצמדה כך שסכום החוב יופחת, למי שיסדירו את חובם בתנאים האמורים בהודעה בדבר אותו "מבצע".

3.
התובענה שבפני
הוגשה ביום 3/11/11, כנגד האמור באותם מכתבים. בכתב התביעה טען התובע - בין השאר - כי הוא אינו חייב לנתבע את הסכומים האמורים במכתבי הנתבע, וביקש להורות לנתבע לבטל את דרישת החוב, ולהחזיר את הכספים שנגבו עד כה לשם כיסוי החוב.

4.
בהחלטתי מיום 3/11/11, ביקש מהנתבע להודיע אם הוא נתן לתובע זכות טיעון בטרם החליט על שלילה רטרואקטיווית של הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. עוד ציינתי בהחלטה כי אם יתברר שאין לנתבע טענה על כך שהוא נתן לתובע זכות טיעון, הרי שיומלץ לצדדים להסכים על כך שההחלטות בדבר עצם קיומו של החוב ובדבר אופן גבייתו - תבוטלנה, אך הנתבע יוכל להחליט בכך מחדש, לאחר שיתן לתובע את הזכות לטעון כנגד השלילה הרטרואקטיווית של הזכאות לגמלה.


בהמלצה האמורה התבססתי על ההלכה הפסוקה המחייבת מתן זכות טיעון במקרים כאלה, ואף הפניתי את תשומת לבו של הנתבע, באופן ספציפי, אל שני פסקי דין מתוך שלל פסקי הדין שבהם נקבעה ההלכה הפסוקה האמורה.

5.
ביום 5/12/11, הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה של התיישנות. לטענת הנתבע, הוא הודיע לתובע הן על שלילת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה והן על החוב שנוצר עקב כך, עוד לפני זמן רב (במכתבים משנת 2005 ומשנת 2007), וכי כבר בשנת 2005 החל הנתבע לקזז מקצבת הילדים את החוב שנוצר בשל הדחיה הראשונה.

6.
בהחלטתי מיום 5/12/11, ביקשתי מהנתבע לשקול אם לעמוד על טענת ההתיישנות. כן ביקשתי, כי במקרה שיוחלט לעמוד על הטענה - שהנתבע יודיע מתי, לדעתו, החל מירוץ ההתיישנות להגשת התביעה (הבקשה לסילוק התביעה על הסף לא כללה התייחסות לכך).

7.
בהודעה שהנתבע הגיש ביום 8/12/11, טען הנתבע כי מירוץ ההתיישנות החל בערך בספטמבר 2005 שכן לדעת הנתבע, חזקה כי התובע קיבל את מכתב הנתבע מיום 15/9/05 שבו הודע לו על שלילת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה סמוך לאחר משלוח המכתב. לכל המאוחר, טען הנתבע, יש להתחיל את מירוץ ההתיישנות בדצמבר 2005, המועד שבו החל הנתבע לקזז את החוב. באותה הודעה ציין הנתבע כי טענת ההתיישנות שהוא מעלה, מבוססת על תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (שייקראו להלן: "תקנות המועדים").

8.
בהחלטתי מיום 8/12/11, המלצתי שוב לנתבע לשקול אם לעמוד על טענת ההתיישנות, והוריתי לו, במקרה שיחליט לעמוד עליה, להגיש הודעה ובה פירוט של מלוא העובדות הנחוצות, לדעת הנתבע, לשם ביסוס טענת ההתיישנות.

9.
בהודעתו מיום 20/12/11, ציין הנתבע כי "אין לו אלא לעמוד על טענת ההתיישנות". בהתאם להחלטה מיום 20/12/11, פירט הנתבע עובדות שלדעתו נחוצות לביסוס טענת ההתיישנות.

10.
בהחלטתי מיום 20/12/11, איפשרתי לצדדים להשלים בכתב את טיעוניהם בענין טענת ההתיישנות. הצדדים לא עשו זאת.

11.
לפיכך, עלי להחליט כעת בטענת ההתיישנות.


הבסיס העובדתי

12.
כאמור לעיל, הנתבע הגיש פירוט של העובדות שלדעתו נחוצות לשם ביסוס טענת ההתיישנות.


אין לי מידע בשאלה אם התובע מסכים לעובדות אלה, אולם, לא שמעתי עדויות לצורך ההכרעה בשאלת ההתיישנות, כך שלצורך החלטה זו, אני מתבסס על העובדות שהנתבע טען להן בהודעתו מיום 20/12/11, ורואה אותן כאילו הוכחו (ברור שאין ללמוד מכך שעובדות אלה ישמשו בסיס לפסק הדין שיינתן בתובענה, אם יהיה צורך במתן

פסק דין
כזה).


על כן, העובדות שהחלטה זו מבוססת עליהן, הן העובדות כפי שהנתבע טען להן. בסעיפים 13 עד 20 להלן, אביא את תמציתן.

13.
ביום 15/9/05 החליט הנתבע לדחות את התביעה לגמלת הבטחת הכנסה שהתובע הגיש ביום 4/9/03. הדחיה היתה החל מחודש נובמבר 2004. (במאמר מוסגר אעיר כי על פי האמור במכתב הדחיה, סיבת הדחיה היתה שהתובע, כביכול, לא הודיע לנתבע על שינוי במצב המשפחתי, והשינוי הנטען במכתב היה שאשת התובע קיבלה מספר תעודת זהות. מכאן עולה המסקנה התמוהה בעיני, שהנתבע סבור שקבלת מספר תעודת זהות משנה את המצב המשפחתי (המכתב לא התייחש לשאלת התושבות)).

14.
בשל שלילת הזכאות הרטרואקטיווית לפי ההחלטה מיום 15/9/05, נוצר לתובע חוב אצל הנתבע, וביום 18/9/05, דרש הנתבע את תשלום החוב.

15.
ביום 3/11/05, שלח התובע מכתב לנתבע, ובו ביקש להתחשב במצבו האישי והכלכלי ולבטל את החוב. בין השאר, טען התובע במכתבו, כי הוא הודיע לנתבע על כך שאשתו קיבלה תעודת זהות ישראלית, אך בתגובה - נאמר לו להמתין מספר חודשים, ולאחר שהם חלפו - ניתן לו טופס תביעה גם בעבור אשתו, ומכאן סבר התובע שהענין הסתדר.

16.
ביום 13/11/05, הודיע הנתבע לתובע כי באפשרותו להגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה, על פי מצבו המשפחתי (בני זוג וילד אחד). התובע אכן הגיש תביעה כזו ביום 29/11/05, והנתבע שילם לתובע גמלה.

17.
בחודש דצמבר 2005, החל הנתבע לקזז מקצבת הילדים של התובע את החוב שהנתבע ייחס לתובע בשל דחיית התביעה לתקופה שמנובמבר 2004 ועד ספטמבר 2005. הנתבע ממשיך בקיזוז זה עד היום.

18.
ביום 7/3/07, דחה הנתבע את תביעת התובע לגמלת הבטחת הכנסה בעבור החודשים נובמבר ודצמבר 2006, בטענה שהתובע לומד במוסד לימודים. בשל אותה דחיה, שוב נצבר לתובע חוב אצל הנתבע. חוב זה טרם החל להיות מקוזז.

19.
במהלך השנים, התובע ביקר בסניף הנתבע בקרית שמונה וניתנו לו הסברים בקשר למקור החובות שהנתבע מייחס לו.

20.
במסגרת "מבצע לחייבי קצבאות" נשלחה לתובע ההודעה מיום 7/3/11 על אפשרות להסדרת תשלום החוב ללא הפרשי הצמדה.


הוראת תקנה 1 לתקנות המועדים

21.
כאמור בסעיף 7 לעיל, הנתבע הבהיר כי טענת ההתיישנות מבוססת על תקנות המועדים.


בתקנה 1 לתקנות המועדים, נאמר כך:
"(א)

תובענה נגד המוסד תוגש לבית הדין לעבודה לכל המוקדם בתום שלושים יום מהיום שבו הוגשה התביעה למוסד עצמו, זולת אם נתן המוסד החלטה בתביעה לפני תום המועד האמור.
(ב)

החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שנים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר.".

22.
מכאן, שהמועד המאוחר ביותר להגשת תובענה לבית הדין בענין החלטת הנתבע בתביעה, אמור להיות 12 חודשים לאחר שנמסרה לתובע ההודעה על החלטת הנתבע בתביעה.


גורל הבקשה

23.
לדעתי, יש לדחות את הבקשה לסלק את התביעה על הסף בשל התיישנות. בסעיפים שלהלן אביא את טעמי לכך, שעיקרן הוא שתובענתו של התובע אינה מכוונת כנגד החלטת הנתבע בתביעה כלשהי של התובע, אלא היא מכוונת כנגד החוב המיוחס לתובע. התובע אינו מבקש לחייב את הנתבע לשלם לו גמלת הבטחת הכנסה, אלא הוא מבקש להורות על ביטול החוב שהנתבע מייחס לו. תובענה שמכוונת לביטול חוב אינה זהה לתובענה שמכוונת לחיוב בתשלום גמלה. בסעיפים שלהלן, ארחיב מעט בענין זה.

24.

כמפורט לעיל, הן לאחר דחיית התביעה ביום 15/9/05 והן לאחר דחיית התביעה ביום 7/3/07, שלח הנתבע לתובע מכתבים נפרדים בענין היווצרות חוב. אכן, טוב עשה הנתבע כשנהג כך, מאחר שמדובר בעניינים שונים.

ענין אחד
, הוא מכתב הדחיה של התביעה, שבו הנתבע הודיע לתובע כי הוא החליט לדחות את תביעתו לגמלה. מכתב הדחיה הוא ההודעה על החלטת הנתבע בתביעה, הודעה שעליה מדובר בתקנה 1(ב) לתקנות המועדים.

ענין שונה
, הוא המכתב על כך שבשל דחיית התביעה (באופן רטרואקטיווי) - נוצר לתובע חוב. המכתב בענין קיומו של חוב, אינו הודעה בקשר להחלטה של המוסד בתביעה. על כן, הודעה כזו, אינה מוזכרת כלל בתקנה 1(ב) לתקנות המועדים, העוסקת בהחלטה של הנתבע בתביעה שהוגשה לו.

תקנות המועדים כלל אינן מתייחסות להודעות של הנתבע שאינן בגדר הודעה על החלטה בתביעה.

25.
המסקנה מהאמור בסעיף 24 לעיל היא שכאשר מוגשת לבית הדין תובענה שעניינה בחיובו של הנתבע לשלם גמלה, לאחר שניתנה החלטה של הנתבע בתביעה לתשלום גמלה, אזי תובענה כזו כפופה להוראת תקנה 1(ב) לתקנות המועדים, ויש להגיש אותה תוך שנה מהיום שבו נמסרה לתובע ההודעה על החלטתו של הנתבע בתביעה.


אולם, תובענה שעניינה ביטול דרישת חוב או שינוי דרישת חוב או השבת סכום שקוזז בשל טענה על חוב, אינה תובענה כנגד החלטת הנתבע "בתביעה" שהוגשה לו, אלא היא תובענה שונה, תובענה כנגד דרישתו של הנתבע שהתובע ישלם לו חוב. משתובענה מסוג זה אינה כנגד החלטת הנתבע בתביעה, הרי שהיא כלל אינה נדונה בתקנות המועדים. על כן, הוראות ההתיישנות החלות לגביה הן ההוראות האמורות בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (שייקרא להלן: "חוק ההתיישנות").

26.
האמור בסעיף 25 לעיל, מבוסס גם על ההלכה הפסוקה.


כך למשל, בדב"ע נה/0-38 פשס - המוסד לביטוח לאומי
(פד"ע כח 269), נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, בין השאר, כך:
"לא כל פנייה של מבוטח אל המוסד היא בגדר 'תביעה' לגימלה, המחייבת החלטה של 'פקיד תביעות'. בהוראות שונות של החוק והתקנות לפיו ישנן סוגי פניות אשר על-פי אופיין אינן בגדר תביעות לגימלה. כך, לדוגמה, מבוטח אשר נתחייב בתשלום הפרש דמי ביטוח, קנס וריבית, רשאי להגיש 'בקשה' מנומקת לוותר לו על התשלומים האמורים ...
כך גם בקשתו של מבוטח שהוא עובד ביותר ממקום עבודה אחד, להחזיר לו דמי ביטוח לאומי שנוכו ממשכורותיו, בשיעורים העולים על המקסימום.
אין אנו נדרשים בהליך זה למיין את כל סוגי הפניות של מבוטחים למוסד, ולקבוע אלו מהן הן בגדר 'תביעות' ואלו מהן אינן בגדר 'תביעות'. נציין - כקו מנחה - כי הדבר תלוי לא רק בכינוי הפנייה ('תביעה' או 'בקשה' וכיו"ב), אלא בעיקר בסוג הפנייה, במהותה ובתכליתה ...
מחוקק המשנה קבע בתקנות להגשת תובענות את מסגרת הזמן הקצרה מאוד ... להגשת 'תובענות' לבית הדין.
תקופה קצרה זו נקבעה בהתחשב באופי תובענות אלה, המחייב דיון בהן בבית הדין בסמוך, ככל האפשר, לאירוע המזכה בגימלה וכן בסמוך, למתן החלטת פקיד התביעות. מטעם זה, בחר מתקין התקנות להשתמש במילים 'החליט המוסד בתביעה', שהוא המונח אשר קבע המחוקק בסעיף 128 לחוק
[היום - סעיף 296 לחוק, ח"א]
, בהקשר של 'תביעה לגימלת כסף'. בחירת מינוח זה נעשתה, לדעתנו, מתוך כוונה ברורה, בהתחשב במהותה של התביעה האמורה.
פירושו של דבר הוא כי ככל שפנייה למוסד - על-פי סוגה, מהותה ותכליתה - אינה מחייבת דיון בה בסמוך, בכל האפשר, לאירוע ולמתן החלטה, אין להתייחס אליה כאל 'תביעה' שלגביה נקבע מועד מוגדר וקצר להגשת 'תובענה' בבית הדין. לגבי פנייה כאמור יחולו הוראות התיישנות אשר בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.
פנייה של מבוטח למוסד שנושאה היחיד הוא החזרת תשלומי יתר ותוספות הכרוכות בכך, מחייבת, כמובן, החלטה, תשובה או פעולה של המוסד. יחד עם זאת, פנייה כזו אינה פנייה אשר על-פי סוגה, מהותה ותכליתה, היא מחייבת דיון ומתן החלטה בה בסמוך, ככל האפשר, לאירוע מסוים, דוגמת אירוע של פגיעה בעבודה. לפיכך, היא איננה בגדר 'תביעה' כאמור בתקנה 1(ב) לתקנות להגשת תובענות.".

כלומר, על פי המצוטט לעיל מפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, כשמדובר על תובענה שלא כנגד "החלטת המוסד בתביעה" אלא - למשל - כנגד דרישת חוב שהנתבע העלה, אין חלות לתקנות המועדים, אלא יחולו הוראות חוק ההתיישנות.

אם כך הדבר לגבי האבחנה בין "תביעה" המוגשת לנתבע, לבין פניה של מבוטח לנתבע אשר אינה בגדר "תביעה", הרי שבדרך של קל וחומר ניתן לקבוע שכאשר היוזמה אינה של המבוטח אלא של הנתבע עצמו, והנתבע הוא זה שדורש החזר של מה שלטענתו שולם ביתר, הרי שאין מקום להכפיף תובענה המוגשת כנגד אותה דרישה של הנתבע, למועד שנקצב בתקנה 1(ב) לתקנות המועדים.

27.
המסקנה האמורה לעיל תעמוד בעינה גם אם יתברר, שלשם התדיינות בתובענה הנוכחית, יידרש לדון גם בשאלת עצם זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, וזאת מאחר שאם יידרש דיון כזה, הדבר יהיה באופן אגבי לתובענה עצמה. העובדה שאולי יידרש דיון אינצידנטלי בשאלת הזכאות לגמלה עצמה, אינה יכולה לשנות את מהות התובענה, שכאמור לעיל, אינה בשאלת זכאות התובע לגמלה, אלא בשאלת החוב המיוחס לתובע. (ראו בענין זה את פסיקותיו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתיקים ב"ל 10403/09 אלכאמל ואח' - המוסד לביטוח לאומי
(פס"ד מיום 10/12/10), וכן ב"ל 11077/09 אבו סנינה - המוסד לביטוח לאומי
(החלטה מיום 21/11/10). פסיקותיו אלה של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בענייני ההתיישנות - מקובלות גם עלי.

28.
על כן, את שאלת ההתיישנות של תובענתו של התובע, אין לבחון על פי תקנות המועדים, אלא על פי חוק ההתיישנות.


מאחר שגם לדעת הנתבע, המועד המוקדם ביותר של תחילת מרוץ ההתיישנות הוא יום 15/9/05, הרי שהתובענה שהוגשה ביום 3/11/11, הוגשה בטרם חלפו 7 שנים מיום תחילת מרוץ ההתיישנות, כך שהיא לא התיישנה.

29.
התוצאה היא כי אני דוחה את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע.


הערות נוספות

30.

אני סבור שתוצאת החלטה זו, לא רק שהיא מתחייבת מהדין המצוי, כפי שאני מבין אותו וכמפורט לעיל, אלא שהיא אף מתיישבת היטב עם הדין הרצוי.

בענין זה, מופנית תשומת לב הנתבע לאמור להלן:

א.

לצערי, המצב המשפטי הנוכחי הוא כזה שלפיו בית הדין אינו מוסמך להאריך את המועד להגשת תובענות או ערעורים על החלטות שונות הניתנות בעניינם של מבוטחים. (ראו: דב"ע לו/0-11 בר-אילן - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע ז 340, דב"ע מא/9-98 זיסרמן - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע יב 237, דב"ע מח/0-104 סבאג - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כ 127, דב"ע נה/0-280 אייזנשטיין - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כט 421 ופסקי דין רבים אחרים).

מצב זה אינו מניח את הדעת, גם על פי דעתו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר קבע את ההלכה הפסוקה ובית הדין הארצי כבר המליץ בפני
המחוקק לשנותו.

יתרה מכך, בית הדין הארצי לעבודה אף קבע כי יש מקום לשקול מחדש את ההלכה הפסוקה, נוכח העדר שינוי חקיקתי בענין (ראו: עב"ל 31/98 סולן - המוסד לביטוח לאומי
(פד"ע לד 481)).

ב.

ענין נוסף שיש להביא בחשבון מבחינת הדין הרצוי, מצוי בעובדה שכבר לפני שנים רבות, פסק בית הדין הארצי לעבודה מה מצפים מהנתבע בענייני התיישנות.

בענין זה, נפסק בדב"ע מב/0-130 אבוקסיס - המוסד לביטוח לאומי
(פד"ע יד 105), כך:
"טענת 'התיישנות' היא טענה שאפשר לטעון, אך אין חובה לטעון אותה, ומצפים מגוף ממלכתי - וכזה הוא המוסד לביטוח לאומי
- שילך בעקבות המקובל בהליכים שבהם המדינה היא הנתבעת, שלא לטעון טענת 'התיישנות' בכל מקרה ובכל הנסיבות.".


כזכור, בהודעתו מיום 20/12/11, טען הנתבע כי "אין לו אלא ... לעמוד על טענת ההתיישנות". מכאן, נראה לכאורה כי הנתבע סבר שהוא, כביכול, חייב לעמוד על טענת ההתיישנות. אם אכן כך סבר הנתבע, הרי שכפי הנראה נשתכחה מהנתבע ההלכה הותיקה שנפסקה בדב"ע מב/0-130 הנ"ל, וראוי שהנתבע ירענן את זכרונו בענין זה.


על כן, אני מדגיש בפני
הנתבע כי הוא אינו חייב לטעון טענת התיישנות, אלא הדבר מצוי בשיקול דעתו, ולא זו בלבד שהוא אינו חייב לטעון זאת, אלא שמצפים ממנו שכגוף ממלכתי, ועוד כזה העוסק בתחום הבטחון הסוציאלי - הוא יימנע מהעלאת טענות כאלה.

ג.

בעב"ל 75/99 פריזט - המוסד לביטוח לאומי
, נדון עניינה של מבוטחת אשר עתרה לבית הדין לשם קבלת גמלה, לאחר שחלפה תקופת השיהוי וחלפה גם תקופת ההתיישנות. בפסק דינו, דחה בית הדין הארצי לעבודה את טענות הנתבע בענין השיהוי ובענין ההתיישנות, ואמר:
"המוסד לביטוח לאומי
נועד, ככל גוף ציבורי, לשרת את הציבור. כאשר אין ספק שהמערערת זכאית לגמלה, עליו לשלמה לה.".

הלכה זו - מרחיקת לכת מעבר למה שקבעתי בהחלטה הנוכחית, שכן בהחלטה הנוכחית איני עוסק בתביעת התובע לגמלה, ועדיין אני סבור שכשמדובר בתביעה לגמלה שלגביה ניתנה החלטה של הנתבע - יש חלות לתקנה 1(ב) לתקנות המועדים. אולם, ניתן ללמוד מאותה הלכה בעב"ל 75/99 הנ"ל כי ראוי שהנתבע יימנע מנסיונות התחמקות מהתדיינות בתובענותיהם של מבוטחים, תוך שימוש בטענה הפרוצדוראלית בדבר "התיישנות".

31.

אני ממליץ שוב לנתבע (כפי שעשיתי עשרות פעמים בעבר) לבחון היטב את מדיניותו בענין העלאת טענות התיישנות. אמנם, ההתיישנות נקבעה על ידי המחוקק (ובענייננו - מחוקק המשנה), אך העובדה שהנתבע זכאי להשתמש בטענת הגנה מעין זו - אינה מחייבת אותו להשתמש בה. הנסיון המצטבר בבית הדין מעלה כי הנתבע איננו מהסס לטעון טענות התיישנות במקרים רבים שבהם הדבר ניתן, אם כי יש מקרים שבהם הוא חוזר בו מטענות אלה, לאחר מכן. העובדה שהנתבע טוען תחילה טענת התיישנות ואחר כך, לעתים, חוזר בו ממנה, ממחישה את העדר הקריטריונים הברורים להעלאת הטענה. התנהגות מעין זו אינה הולמת מוסד ממלכתי הפועל בתחום הבטחון הסוציאלי.


המשך ההליכים בתובענה

32.
משדחיתי את טענת ההתיישנות, אני משיב על כנה את ההחלטה מיום 3/11/11.


הנתבע לא הגיב על ההחלטה לגופה, והמועד לעשות כך נקצב כעת עד יום 31/1/12.


לסיכום

33.
כאמור לעיל, טענת ההתיישנות נדחית.

34.
משב"כ התובע לא הגיב על ענין ההתיישנות, על אף ההזדמנות שניתנה לו בהחלטה מיום 20/12/11, איני מחייב את הנתבע בהוצאות משפט בשל העלאת הטענה.

35.
כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על החלטה זו, תוך 15 ימים מהיום שבו ההחלטה תומצא לו.


ניתנה היום,
י' בטבת תשע"ב, 5 בינואר 2012, בהעדר הצדדים.


חיים ארמון
, שופט







בל בית דין אזורי לעבודה 6166-11/11 פריד עג'מי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 05/01/2012)