פסקי דין על פאטמה מסעודין | פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום

17964-08/11 בבנ     04/01/2012




בבנ 17964-08/11 פאטמה מסעודין נ' מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום










בית משפט השלום בבאר שבע



בב"נ 17964-08-11 מסעודין נ' מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום




בפני

כב' השופט
איתי ברסלר-גונן

מבקשת
פאטמה מסעודין
ע"י ב"כ עו"ד גדי אלפסי


נגד

משיב
מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום
ע"י ב"כ עו"ד מאיר אסרף


החלטה
1.
בפני
בקשה לביטול צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור, שניתן ביום 10.7.2011 לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א – 1981 [להלן: "החוק"], ע"י הממונה לפי החוק.
במסגרת הצו, הצטוו מר וגב' אחלם אבו נאסיר [להלן: "אבו נאסיר"] לסלק ידם מהמקרקעין שהוגדרו כגוש 39775 חלקה 1 דרומית ליישוב שגב שלום בנ.צ. 185880/563100 [להלן: "המקרקעין"] וזאת בתוך 30 יום ממועד חתימת הצו ביום 10.7.2011 על ידי הממונה במחוז דרום במינהל מקרקעי ישראל [להלן: "צו הסילוק" או "הצו"].
2.
הבקשה דנן הוגשה במסגרת זכותו של מקבל הצו לטעון לזכות להחזיק במקרקעין, לפי סעיף 5ב לחוק.
הבקשה לא הוגשה על ידי אבו נאסיר, אלא על ידי המבקשת, אשר לטענתה היא אימו של מר אחלם אבו נאסיר. לטענתה, מדובר באזור התיישבות של חלק משבט עזזמה באזור מדברי דרומית לבית הקברות של היישוב שגב שלום, התיישבות אשר מקורה בניוד השבט מאזור אום חלקום (ליד נחל הבשור) אל פתחת שגב שלום, וזאת בשנות החמישים של המאה שעברה.
לטענת המבקשת, היא מתגוררת במבנה סמוך למקרקעין וזכותה במקרקעין נובעת מחזקתה בהם למעלה משישים שנה, מאז הועברה ביחד עם הוריה מאום חלקום.
במסגרת הבקשה נטען, כי המבנה עליו הודבק הצו, נבנה על ידי המבקשת מזה זמן רב ולפחות מספר חודשים קודם לחודש מרץ 2011.
לטענת המבקשת, באמצעות בא-כוחה, המקרקעין עליהם נבנה המבנה אשר נמצא בסמוך לביתה של המבקשת שהוא בנוי זמן רב יחסית, אינם מקרקעי ציבור, ועל כן המבקשת אינה בגדר "פולשת". לטענת בא-כוחה לא מתקיימים התנאים שבחוק ולא מתקיים הערך המוגן שלשמו נחקק החוק והוא להגן על מקרעי ציבור מפני פלישה.
נטען, כי בנסיבות המקרה, מדובר במקרקעין שנמצאים באזור עליו יושב השבט עצמו, ברשות המדינה ולאחר שהושם במקום על ידי מוסדות המדינה.
3.
המשיבה עומדת מאחרי צו הסילוק.
לטענת המשיבה, יש לסלק את הבקשה על הסף, בהעדר תצהיר ערוך כדין ובהעדר זכות עמידה למבקשת, אשר מודה בבקשתה כי אינה מתגוררת במקרקעין בהם התבצעה הפלישה, אלא בנה ואשתו [אבו נאסיר], אשר הם נמנעו בעצמם מלתקוף את הצו שכוון כנגדם.
לטענת המשיבה, מי שכוון כנגדו הצו לא התייצב בבית המשפט ולא טען לזכות במקרקעי הציבור.
גם לגופם של דברים מתנגדת המשיבה, ולטענתם עובר לביצוע הפלישה היו המקרקעין ריקים וללא שימוש או תפיסה אחרת, והזכות היחידה בהם שייכת למדינה. לטענת המשיבה, הפולשים פעלו במהירות ובסתר והקימו מבנה, על מנת להעמיד את גורמי האכיפה בפני
עובדה מוגמרת.
4.
בדיון שנערך בפני
י ביום 31.10.2011 טען ב"כ המבקשת כי לפי חוקי הבדואים וההיררכיה אצלם, הבן הביא את הצו לאימו (המבקשת) ועל כן היא שהגישה את הבקשה לביצוע הצו.
בסופו של הדיון הוריתי על עיכוב ארעי בביצוע הצו וקבעתי את התיק לשמיעת ראיות.

הראיות וקביעת המסד העובדתי הצריך להכרעה בבקשה

5.
המבקשת העידה לעצמה.
במסגרת חקירתה התברר כי היא בת 61, נולדה באום חלקום והועברה עם משפחתה בהיותה בת שנה. לטענתה, סבהּ ואביהּ סיפרו לה על תולדות המשפחה. היא לא זכרה את שנת המעבר המדוייקת פרט לכך שהיה זה לאחר קום המדינה. תחילה, טענה כי מאז הגיעו למקום בשנות ה- 50 לא זזו מאותו מקום. כאשר הוצגו לה תצלומי אוויר משנת 1999 בהם לא נראה ביתה שלה שבסמוך למקרקעין, טענה כי "גרה בסביבה", לטענה היתה בוואדי [היום נמצאת על שלוחת גבעה – א.ב.ג]. בהמשך, השיבה כי ביתה שלה [לא בית הפלישה] נמצא במקום כ- 13 שנה אך לאחר מכן השיבה שיכול להיות שהוא נבנה לאחר 1999. לדבריה, עברה ממקום קרוב יחסית בהליכה רגלית של מספר דקות.
המבקשת סיפרה כי בעבר גרה עם בעלה ליד כלא באר שבע וזאת במשך שנתיים, לאחר מכן גרה אצל הוריה בשגייב מחוץ לעיר, כשאינה זוכרת בדיוק היכן זה נמצא אך היא זוכרת שזה "ממערב לשגב שלום".
המבקשת לא ידעה לומר מי העביר את השבט למקום הנוכחי, ואין בידיה תעודות או אישורים.
במסגרת חקירתה, אישרה המבקשת כי בית בנה [בשטח הפלישה; להלן: "המבנה" או "מבנה הפלישה"] נבנה על ידי בנה וכי אכן היא עצמה מעולם לא התגוררה באותו מבנה הפלישה, אם כי אותו מבנה נבנה למעשה בסמוך לביתה שלה.
כשנשאלה לגבי הגידור בסביבה, השיבה כי ביתה שלה מגודר, אך בית הפלישה אינו מגודר. בהמשך חזרה בה וטענה כי כל בית מגודר בנפרד.
כשנשאלה מדוע היא הגישה את הבקשה ולא בנה, השיבה כי זה הבית שלה וכי לבן שלה אין כסף לבנות, וכי מי שהיה אחראי על הבניה הוא אחיה. המבקשת אישרה כי מעולם לא הגישה תביעת בעלות ולא פנתה לרשויות לבקש אישור לבנות. באשר למועד הבניה של בית הפלישה השיבה כי הוא נבנה "בתחילת השנה" [פרוט' עמ' 10 ש' 5].
המבקשת אישרה כי היה צורך לשטח את הקרקע על מנת לבנות את בית הפלישה כיוון שזה היה מדרון קודם לכן. יחד עם זאת, טענה כי היו במקום עופות קודם לכן וכן פסולת של עופות וכבשים, וזאת במספר צריפים קטנים שהוצבו שם.
כשנשאלה מהו התיחום של השטח שלה השיבה כי "יש גדר" וכי "הגדר הוקמה אחרי שמישהו בסביבה רצה לקחת את השטח" וזה היה כשבנתה את הבית [פרוט' עמ' 10 ש' 20-28].
כשנשאלה בחקירה חוזרת, על ידי בא-כוחה, מה היא עושה מחוץ לשטח הגדר השיבה שאינה עושה כלום, וכי חורשים מסביב לבית. כשהוצג לה אורטופוטו משנת 2010 [מב/2] ציינה כי מה שרואים לידי הבית וסומן בצהוב אלו עצים.
6.
מטעם המשיבה העיד מר יואב סופר, אשר משמש כמפקח ביחידה הארצית לפיקוח שטחים פתוחים בסיירת הירוקה [להלן: "מר סופר"].
לתצהירו, שצורף לתגובת המשיבה, צירף מר סופר נסח רישום עדכני של המקרקעין והצהיר כי המקרקעין מנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל ומוחזקים על ידי המדינה, באמצעות פיקוח שוטף של אנשי הסיירת הירוקה והוא ביניהם.
עוד הצהיר מר סופר כי בטרם הפלישה ובניית מבנה הפלישה, היו המקרקעין הרלוונטיים ריקים מאדם, ממבנה ומחפץ וללא שימוש.
מר סופר הצהיר עוד כי ביתה של המבקשת נמצא באזור תחום וסגור בגדר וכי הפלישה בוצעה מחוץ לאותו מתחם.
בחקירתו, אישר מר סופר כי החלקה הרשומה בנסח רישום המקרקעין היא בגודל כ- 7,600 דונם וכי אין פרצלציה מעבר לכך. לטענתו, מבין יתר המבנים באזור, הוצא הצו כיוון שנעשתה פלישה לשטח שהיה בחזקתו [בחזקת המדינה]. הוא העיד כי בחמש השנים האחרונות שסייר במקום, לא ראה את מבנה הפלישה וגם לא ראה באותו מקום עיבוד, בשונה מהוואדי ובמקומות אחרים בשטח, שם ראה עיבודים. מר סופר אישר כי באותו מקום בו בוצעה הפלישה ראה בעבר בעלי חיים מסתובבים אך שלל שהשטח עובד, ושלל שראה חציר, מבנה נוסף או גנרטור. כשהוצג לו אורטופוטו משנת 2003 [מב/3] זיהה עצים (סומנו בכתום) ודבר מה נוסף שהוא לא שלל שמדובר בחבילת קש אך שלל קיומם של מבנה שירותים או גנרטור. לטענתו, חבילת קש שצריכה להיאכל על ידי בעלי חיים עדיין אין היא שוללת הגדרתו של המקום כ"נקי".
7.
עד נוסף מטעם המשיבה היה מר גדי ביטון, שאף הוא משמש כמפקח ביחידה לפיקוח שטחים פתוחים בסיירת הירוקה והוא שהחליף את מר סופר בתפקיד [להלן: "מר ביטון"].
לתצהירו, שצורף לתגובת המשיבה, צירף מר ביטון נסח רישום עדכני של המקרקעין והצהיר כי המקרקעין מנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל ומוחזקים על ידי המדינה, באמצעות פיקוח שוטף של אנשי הסיירת הירוקה, והוא ביניהם. מר ביטון צירף לתצהירו תלונות שהגיש במשטרה המתייחסים לפלישה הנטענת וכן דו"ח פיקוח שנערך על ידו ביום 16.6.2011, ובו תיאור זיהוי הפלישה. מר ביטון הצהיר על אופן הפלישה שכללה הקמת בית אבן בשטח כ- 100 מ"ר ובצמוד לו צריף בשטח 18 מ"ר כשמסביב לבית הוקמה גדר התוחמת מתחם של כ- 900 מ"ר. מר ביטון הפנה לאורטופוטו [מב/1] שממנו עולה כי נכון ליולי 2010 לא היתה הפלישה ולא היה קיים מבנה הפלישה.
עוד הצהיר מר ביטון כי הוא ומפקח נוסף שהיה עימו, השאירו במקום התראה וכעבור מספר דקות התייצבה במקום אשה בשם אחלם אבו נאסיר שזוהתה באמצעות תעודת זהות ונמסרה לה ההתראה.
כיוון שלא פונו המקרקעין בהתאם להתראה, הוצא הצו שהופנה לאותה גב' אחלם אבו נאסיר.
באמצעות מר ביטון הוגשו בהסכמה תצלומי אוויר נוספים, משנת 1971 [מש/1], משנת 1999 [מש/2] ומשנת 2010 [מש/2]. מר ביטון העיד כי על פי התצ"א משנת 1971 אין במקום הסמוך מגורי אדם, אלא במרחק כ- 500 מ"ר משם, וכך גם בתצ"א משנת 1999 [מש/2] נראה המקום כשלוחה של אדמת טרשים בלתי מעובדת.
בחקירתו הנגדית העיד מר ביטון כי הוא משמש כ- 20 שנה פקח בסיירת הירוקה וחלק מהכשרתו היא בפענוח תצלומי אוויר וכי הוא עבר קורס בכך. לדבריו, על אף הגובה הרב שממנו מצולם מש/1 עדיין הוא יכול לראות האם ישנם בתים, והוא ידע לזהות את מיקום בית הקברות ואף סימן אותו בוורוד על גבי מש/1.
מר ביטון העיד כי אין הרבה סטייה בין אורטופוטו לתצלום אוויר וכי היחסיות נותרת גם לאחר יישור התצ"א לאורטופוטו.
מר ביטון אישר, בחקירה נגדית, כי הוא עורך ביקור במקום אחת לשבועיים וכי היה במקום כשבועיים לפני הגילוי. הוא לא שלל שהמבנה היה קודם ליום 16.6.2011 אך לאחר שזיהה אותו ובדק באורטופוטו גילה כי מדובר בבית חדש. הוא טען כי התגלה מבנה נוסף אלא שהוא נהרס במסגרת עצמית וזה היה כשתי שלוחות ליד אזור הפלישה נשוא הליך זה. הוא שלל שראה גידולים או בעלי חיים במקום.
8.
הצדדים סיכמו טיעונים בכתב.
9.
בסיכומיו, טען ב"כ המבקשת כי הצו שלפנינו הינו ניסוי כלים במסגרתו מתבקשת למעשה הכרזה על כל הבדואים בנגב כפולשים שיש לעקרם ולשלחם.
לטענת ב"כ המבקשת, לא היתה מחלוקת אמיתית בשאלה האם הועבר השבט למיקומו הנוכחי בוואדי שגייב, על ידי המדינה. הגם שהמבקשת אולי מתגוררת בסמוך רק כ- 12 שנה, עדיין, כך נטען, גרה במתחם באזור הוואדי כל משפחתה המורחבת.
בנסיבות אלו, נטען כי יש לפרש את המונח חזקה במשמעות רחבה ולראות את כל פזורת השבט על כל המתחם כחזקה מותרת, וכי יש לראות את המבקשת כמי שהחזיקה ועיבדה את האדמה עליה נבנה מבנה הפלישה. מכאן, כך נטען, לא הוכחה פלישה.
ב"כ המבקשת שולל טענת המשיבה להעדר זכות עמידה למבקשת עצמה, לתקוף את הצו, בטענה כי המערכת ההיררכית בחברה הבדואית מחייבת כי הבקשה תוגש על ידי המבקשת ועל על ידי מי שהצו כוון כלפיו.
10.
המשיבה, בסיכומיה, השיבה לטיעוני המבקשת ואף עמדה על טענתה בדבר העדר זכות עמידה למבקשת. לטענת המשיבה, מדובר בהליך מינהלי והנטל מוטל על המבקשת את ביטול הצו להוכיח זכותה להחזיק במקרקעין, נטל בו לא עמדה.

הדיון העובדתי

11.
על עיקר העובדות לא היתה מחלוקת אמיתית בין הצדדים.
אין כל קושי לקבוע את מיקום הפלישה הנטענת, ואת העובדה כי הפלישה התבטאה בבניה של מבנה מגורים, בשטח, שקודם לכן לא היה תחום על ידי המבקשת.
אין גם מחלוקת אמיתית בין הצדדים באשר לזהות הפולשים. הפלישה זוהתה על ידי הפקחים ככזו שבוצעה על ידי בנ? של המבקשת ואישתו, ואף המבקשת אישרה כך בעצמה, כשהעידה בבית המשפט כי מי שמתגורר במבנה הפלישה הם בנ? ואשתו.
הנאשמת אישרה כי ביתה שלה מגודר, וכך היה מאז הוקם וכי למעשה מבנה הפלישה הוקם מחוץ לאותו שטח מגודר אשר תוחם את ביתה שלה, ובמקום בו היו קודם לכן חיות.
לא היתה מחלוקת גם לגבי מועד הפלישה, והנאשמת העידה בעצמה כי הקרקע הוכשרה בתחילת שנת 2011 וכי מבנה הפלישה הוקם רק אז.
במצב דברים זה, ונוכח העדויות שנשמעו בבית המשפט, כמפורט לעיל, ניתן לקבוע, עובדתית, כי הפלישה בוצעה החל מתחילת שנת 2011, והיא באה לידי ביטוי בביצוע עבודות עפר שכללו "השטחת" אותו מדרון שבין ביתה של המבקשת לוואדי ובבניית המבנה על ידי בנה ואשתו.
12.
השאלה העובדתית הנותרת לדיון הינה האם קודם לכן החזיקה המבקשת באותם מקרקעין עליהם נבנה מבנה הפלישה, והאם האופן בה החזיקה מגיע כדי

זכות שבדין.
בהקשר לכך, אישרה המבקשת בחקירתה, כי טענתה כאילו היא מחזיקה במקרקעין מזה כ- 60 שנה, אינה נכונה. המבקשת עצמה מתגוררת בביתה הסמוך רק כ- 12-13 שנים, וקודם לכן גרה במקום אחר. אף אם יהיה אותו מקום אחר באותו מתחם, עדיין אין מדובר באותו מקום ספציפי.
אני מוכן להניח, כטענת המבקשת, שבני השבט התגוררו במתחם כולל באזור, ואני מוכן להניח כי שטח הפלישה נמצא במקום שבסביבתו מבנים אחרים של בני השבט. יחד עם זאת, לא הוכח לי כי המבקשת עצמה עשתה שימוש מתמשך ובלתי פוסק באותם המקרקעין הספציפיים נשוא הפלישה, עד כדי כי רכשה זכות במקרקעין, אפילו לכאורית.
יתכן, וקודם לפלישה היו במקום מספר כלובים לעופות ויתכן אפילו שטח בו נעו בחופשיות חיות צאן ועוף השייכות למשפחתה של המבקשת. השאלה נותרה, אם כן, האם זכותה של המבקשת במקרקעין מגיעה כדי זכות חזקה נוגדת שיש בה כדי לאיין את הצו נשוא הליך זה.
13.
מבחינה עובדתית, ניתן לסכם את הממצאים כדלקמן [וכיוון שלא כל העובדות הוכחו כדבעי, אני מוכן אף ללכת לכיוונה של המבקשת ולהניח מספר הנחות כפי טענתה]:
(א)
משפחתה של המבקשת הועברה, בהיותה רכה בשנים, לפני כשישים שנה, ממקום קודם בנחל הבשור אל אזור וואדי שגייב, בסמוך לשטח הפלישה. מאז ועד היום, הרחיב השבט אחיזתו בשטח, ומעת לעת נבנו בתים חדשים.
(ב)
שטח הפלישה נשוא הליך זה נמצא על שלוחת קרקע שבשנת 1999 היתה ריקה [מש/2], כאשר ביתה של המבקשת הוקם רק לפני כ- 12-13 שנים, ואחיה מתגורר אף הוא בסמוך ומעליה על השלוחה. ביתה של המבקשת מגודר, וכך היה כמעט מעת הקמתו.
(ג)
שטח הפלישה עצמו אינו תחום בגדר המקיפה את ביתה של המבקשת והוא נמצא דרומית מערבית לביתה של המבקשת, בשטח מדרון השלוחה לכיוון הוואדי הסמוך. שטח זה לא היה מעובד ולא הוכח עיבודו במשך השנים. הוא שימש לכל היותר שטח להסתובבות בעלי חיים שאני מוכן להניח כי היו שייכים למבקשת.
(ד)
הפלישה לא נעשתה על ידי המבקשת. מי שביצע את הפלישה, וכנגדו מכוון הצו, הם בנה של המבקשת ואשתו, אשר גם קיבלה בעצמה את הצו.
(ה)
מעשה הפלישה, שבעקבותיו הוצא הצו הינו בניית מבנה מגורים בשטח הפלישה, תוך יישור שטח המדרון. מעשה זה התבצע בחודשים הראשונים של שנת 2011.
14.
על יסוד הקביעות העובדתיות האמורות, ניתן לפנות לבחינה המשפטית.

המבחן המשפטי

15.
החוק שלפנינו, נועד ליתן למדינה כלי אפשרי [מתוך מגוון הכלים העומדים לרשותה] לסלק פולשים שתפסו מקרקעי ציבור, ביעילות ובהליך קצר יחסית. מדובר למעשה בהרחבה נקודתית של סמכות האכיפה והסעד העצמי שניתנה לבעליו של המקרקעין בסעיף 18 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 [להלן: "חוק המקרקעין"] ונועדה לאפשר למדינה להתגבר על מגבלת הזמנים הקבועה בחוק המקרקעין, בעיקר בשל הקושי לזהות פלישה למקרקעי ציבור, שמעצם טבעם
והיקפם אין בהם נוכחות מתמדת של בעליהם.
קיימים ארבעה תנאים מצטברים הנדרשים להפעלת סמכות הממונה למתן צו לסילוק פולש, והם קבועים בסעיף
למתן הצו קבועים בסעיף 4 לחוק: (א) אדם תפס מקרקעי ציבור; (ב) לדעת הממונה התפיסה אינה כדין; (ג) הצו ניתן תוך שישה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין; ו- (ד) הצו ניתן לא יאוחר מ- 36 חודשים מיום התפיסה.
לצד מנגנון זה, נקבע בסעיף 5ב לחוק הליך התנגדות מצד מי שטוען לזכות במקרקעין, והליך זה נועד לאפשר למי שכנגדו מכוון הצו, להוכיח זכותו להחזיק במקרקעין נשוא הצו [לדיון בהרחבת הסמכויות של בית המשפט לדון גם בשאלות נוספות הנוגעות להוצאת הצו עצמו, ראו רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827; יצויין, כי

פסק דין
זה ניתן קודם לתיקון תשע"א שהרחיב את לוחות הזמנים העומדים לרשות המדינה].
ודוק: ההליך שבפני
י אינו מיועד לברר ולהכריע, בוודאי שלא אגב אורחא, בשאלת החזקה במקרקעין כנגזרת של זכות הבעלות. הדיון בבית משפט זה הינו בשאלה המצומצמת יותר של זכות החזקה, והיא האם קיימת זכות שבדין להחזיק במקרקעין [ראו ע"א (ב"ש) 15146-04-11
עבדל עזיז מחמד סלמאן אלטורי נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים)].
16.
החוק, לאחר תיקונו בשנת תשע"א, תחם את לוח הזמנים להוצאת הצו ואפשר הוצאת הצו בתוך 36 חודשים מעת הפלישה. המבחן הוא אם כן מועד הפלישה, ויש להתבונן לאותו אקט פיזי וספציפי שבבסיס הוצאת הצו ואקט זה נמצא בתוך מסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 4 לחוק.
17.
הטעם הראשון לדחיית הבקשה על הסף נעוץ בזהות מבקש ביטול הצו.
סעיף 5ב לחוק קובע כי –
"הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו.

הצו כוון לכלתה ולבנה של המבקשת ולא למבקשת. המבקשת אינה מי שנפגעה מהצו אלא בנה וכלתה. לא המבקשת היא שביצעה את הפלישה, ואף אם סייעה כלכלית לבנה לבנות את ביתו, עדיין אין מדובר בפלישה שנעשתה על ידה. משכך, אין היא בגדר הזכאים לבקש ביטולו של הצו, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.
מנגד, מי שכנגדו כוון הצו לא הוכיח ולו זכות כלשהי להחזיק במקרקעי הציבור.
בהקשר לכך, אינני מקבל טענת ב"כ המבקשת באשר לתרבות הבדואית שלפיה כללי ההיררכיה מחייבים שהבקשה תוגש באמצעות המבקשת. לא רק שטענה עובדתית זו של נוהג לא הוכחה בבית המשפט, אלא שבית משפט זה יושב תדיר בבקשות לביטול צווי הריסה מנהליים המוגשות על ידי בניהם של מי שטוענים לבעלות במקרקעין.
18.
גם לגופה של הבקשה דינה להדחות.
יתכן כי בעבר עשתה המבקשת שימוש באותם מקרקעין, על מנת לאפשר לבעלי החיים שלה להסתובב באותו שטח שהיה בור. יתכן גם כי בשלבים מסויימים הונחו כלובים בשטח ואף הונחו חבילות קש. ואולם – עדיין אין מדובר בתפיסת מקרקעין המקנה זכות כלשהי במקרקעין.
אקט הפלישה שלפנינו, שכנגדו כוון הצו, הינו האקט של יישור תוואי הקרקע ובניית מבנה מגורים. זהו אותו אקט פלישה שכנגדו כוון הצו והוא בוצע בתחילת שנת 2011, בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק שלגביו ניתן להוציא את הצו.
המבקשת אינה יכולה לטעון כי התעלמות הפקחים לאורך שנים מכך שאפשרה לצאנה לרעות במקום, מגיע כדי אחיזה במקרקעין או זכות במקרקעין, אשר מאפשרת לה תפיסה בפועל של המקרקעין לצרכי בנייה. לכך לא כוונה ההגנה הקבועה בסעיף 5ב לחוק.
סבורני, כי הפלישה היא אכן פלישה טרייה, ואקט הפלישה אכן בוצע במקרקעי הציבור.
19.
אני מוכן לקבל, את הגישה העקרונית שהציג ב"כ המבקשת, לפיה השימוש בהליך של צו סילוק פולשים צריך להיות מידתי ובמשורה. הטעם לכך נעוץ בעובדה שמדובר בצעד קיצוני

וחריג לשיטה המשפטית הנהוגה במדינתנו, בהעניקו לרשות המנהלית, כצד מעוניין בדבר, עוצמה וכוח שבדרך כלל אינם מצויים בידי הפרט (המוגבל בסמכויותיו למגבלה הקבועה בסעיף 18 לחוק המקרקעין], ואשר נתונה בדרך כלל בידי בית המשפט.
אני מוכן גם להניח, כטענת ב"כ המבקשת, כי המדינה "עצמה עיניה" לאורך השנים מהתרחבותה של ההתיישבות במקום ומכך שהמבקשת ומשפחתה נהגו להסתובב במקרקעין ולגדל בהם חיות. ואולם, אין מדובר בהשתק לחובת המדינה ובמניעות משפטית החלה על הממונה בהוצאתו את הצו. לצד ההסטוריה של המקום, יש לבחון, כאמור, את האקט הפיזי של הפלישה שכלפיה מכוון הצו. במקרה שלפנינו, מדובר בשינוי של המצב בשטח, משימוש במקרקעי הציבור למרעה, למצב של תפיסה של ממש, הגורמת לשינוי פיזי במקרקעין עצמם, ולבניה של ממש עליהם. מי שמבצע שינוי של המצב בשטח, אינו יכול לטעון להשתק מצד המדינה בנימוק שהיא כבולה להתנהגותה ברבות השנים שהסכימה למצב קודם.
המקרה שלפנינו מדגים דווקא את הצורך בנקיטת האמצעי הקיצוני של צו הסילוק. אין מדובר בניסיון של הממונה לדחוק רגליה של המבקשת ומשפחתה משטחי מרעה בהם נהגו לרעות עדריהם או לעבד אדמתם ללא שהפקחים יפריעו להם. מדובר דווקא במניעת הרחבת האחיזה בקרקע השייכת למדינה, באמצעות בניה של ממש, יש מאין, ולשם כך קיימת הצדקה להפעלת הסמכות המנהלית,וזאת על מנת לעצור באיבה פלישה זו למקרקעי הציבור.
העובדה
כי אותם מקרקעין נמצאים בטבורה של אותה התיישבות מרחבית, אינה מצדיקה תפיסתם על ידי הפולשים, ובוודאי שלא באופן בו בוצעה הפלישה כמבקשת לקבוע עובדות של ממש בשטח.

סוף דבר

20.
הבקשה לביטול הצו נדחית.
21.
המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 3,000 ₪, אשר ייגבו מתוך הפקדון שהפקידה בתיק בית המשפט. בפסיקת ההוצאות הנמוכה יחסית נתתי ביטוי לכך שסיכומי המשיבה חרגו מהאופן עליו הוריתי.
22.
על מנת לאפשר למבקשת ולמשפחתה לבצע את הצו בעצמם, ולשם התארגנות בלבד, אני מאפשר להם לבצעו לא יאוחר מיום 5.2.2012. אם יעשו כן, והדבר יאושר על ידי פקחי המשיבה, תהיה זכאית המבקשת להשבת יתרת הפקדון בתיק (7,000 ₪). היה ולא תעשה כן המשיבה, במועד עליו הוריתי, תחולט גם יתרת הפקדון לטובת המשיבה, כהוצאות לשם ביצוע הצו.

המזכירות תודיע בדחיפות לצדדים.

ניתנה היום, ט' טבת תשע"ב, 04 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.








בבנ בית משפט שלום 17964-08/11 פאטמה מסעודין נ' מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום (פורסם ב-ֽ 04/01/2012)