פסקי דין על סנדו רוזנפלד | פסקי דין על ראובן גוטמן

299/72 עא     03/01/1973




עא 299/72 סנדו רוזנפלד נ' ראובן גוטמן




(פד"י כז (1) 267)

(פד"י כז (1) 281)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 299/72



השופטים:
כבוד השופט ויתקון
כבוד השופט מני
כבוד השופט עציוני


המערער:
סנדו רוזנפלד


ע"י ב"כ עו"ד מ' חזן

נ ג ד

המשיב:
ראובן גוטמן


ע"י ב"כ עו"ד ז' ברעם


ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו
(השופטים ב' כהן, ח' ארליך, ח' אבנור)
, מיום 9.5.72, ב-ע"א 536/71, לפיו נתקבל ערעור המשיב, בוטל פסק-דינו של בית-משפט השלום, רחובות
(השופטת ש' ברמן)
, ב-תי"א 1304/70, ונקבע שעל המערער לפנות את המושכר, נשוא הערעור.


פסק-דין

השופט מני
:

המשיב הינו בעליה של דירה בת שני חדרים. ביום 15.7.63 הוא השכיר את הדירה הזו למערער לתקופה של שנתיים. בחוזה השכירות שנערך בין הצדדים (מוצג ת/2) נאמר כי "המושכר הנ"ל נבנה לאחר יום כ"ז באדר ב' תשי"ד (1.4.54) ולא השוכר לאף אדם עד היום". עוד נאמר באותו חוזה כי "בהתאם לחוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), תשט"ו-1955 ......... השוכר לא יהיה מוגן בשום צורה ואופן לפי חוקי הגנת הדייר".

עם תום תקופת השנתיים הנ"ל, המשיך המערער לגור בדירה הנ"ל חמש שנים נוספות. במשך שנים אלו חידשו הצדדים את השכירות מדי שנה בשנה תוך עריכת חוזי שכירות חד-שנתיים. אולם בעוד אשר החוזה ת/2 נערך על-ידי עורך-דין, נערכו ההסכמים בשנים הבאות על-ידי אבי המשיב וכבר לא כללו את הפירוט הנ"ל אלא פירוטים מני
סוחים שונים.

בחוזה שערך לתקופה 1.8.66-1.8.67 (מוצג ת/1) השתמש אבי המשיב בטופס סטנדרטי של חוזה שכרות, אך הוסיף בו תוספת בזו הלשון:

"1. מוצהר בזה על-ידי הצדדים וידוע הדבר לשוכר שהמושכר נמצא בבנין חדש, שבנייתו הושלמה לאחר 1.4.54 והושכר לראשונה ב-1.8.63 לכן לא יחולו על שכירות זו הוראות חוק הגנת הדייר תשי"ד הוראות חוק הגנת הדייר תשט"ו חוק דמי מפתח תשי"ח או הוראות כל חוק אחר שיבוא להגביל זכות המשכיר במושכר.

2. הוסכם במפורש בין הצדדים שדמי השכירות יהיו צמודים לאינדקס יוקר החיים והשוכר מתחייב בזה לשלם למשכיר בנוסף לדמי השכירות החודשיים הקבועים בחוזה זה את אותו הסכום שיהיה דרוש כדי שדמי השכירות החודשיים......."

(כאן באה פורמולה מסויימת שאינה חשובה לענייננו).

בהסכם שערך שנה לאחר-מכן (מוצג ת/5) לתקופה 1.8.67-1.8.68 כבר עייף אבי המשיב מלפרט ולהעתיק את התוספת הנ"ל כלשונה והסתפק בציון הערה בזו הלשון:

"על החוזה החדש חל שוב ההתחייבות של השוכר לפי תוספת החוזה משנת 1966/67."

אותו הדבר הוא ציין בחוזה לשנת 68/69 (מוצג ת/6), אך הפנה אל התוספת שבחוזה לשנת 1967/68 (מוצג ת/5) אך, כפי שראינו, בחוזה ת/5 אין כלל תוספת אלא הפניה לתוספת שבחוזה
ת/1.


גם בחוזה שערך לתקופה 1.8.69-1.8.70 (מוצג ת/3) שהוא החוזה האחרון, הסתפק בהערה הבאה:

"תוספת לחוזה: על החוזה החדש חלה שוב ההתחייבות של השוכר לפי תוספת חוזה של שנת 1966/67."


ביום 10.1.70 שלח המשיב למערער מכתב בו הודיעו כי אינו מעוניין לחדש את חוזה השכירות כיון שהוא עצמו זקוק לדירה וביקש מהמערער לפנותה עם גמר תקופת השכירות הנזכרת בחוזה מוצג ת/3. משלא פינה המערער את הדירה גם לאחר התראה נוספת, הגיש המשיב נגדו תביעת פינוי.


המשיב טען כי על השכירות הנדונה חלות הוראות סעיף 1 לחוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), תשט"ו-1955, ומשום כך המערער אינו דייר מוגן, ואילו המערער טען כי הינו דייר מוגן משום שהוראות סעיף 1 לא חלות על המקרה הנדון, מכיון שבחוזה האחרון (מוצג ת/3), לא פורטו התנאים שפירוטם דרוש כדי להוציא את השכירות מתחולת חוקי הגנת הדייר.


בית-משפט השלום קיבל את טענת המערער ואילו בית-המשפט המחוזי אליו עירער המשיב קיבל את טענתו של המשיב וציווה על פינויו של המערער, ומכאן הערעור לבית-משפט זה.


סעיף 1 לחוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), תשט"ו-1955, מורה לאמור:

"1. מושכר הנמצא בבנין או בתוספת בנין שבנייתם הושלמה לאחר יום כ"
ז
באדר ב' תשי"
ד
(1 באפריל 1954) והושכר לראשונה אחרי תחילתו של חוק זה, והדברים האלה פורשו בחוזה השכירות – לא יחולו עליו הוראות פקודת הגבלת שכר דירה (דירות), 1940, פקודת ההגבלות על שכר דירה (בתי-עסק), 1941, וחוק הגנת הדייר, תשי"ד-1954........."


האם פורשו בחוזה הנדון (מוצג ת/3) שני הדברים הנזכרים בסעיף 1 דלעיל דהיינו:


1. כי המושכר נמצא בבניין או בתוספת בניין שבנייתם הושלמה לאחר יום כ"ז באדר ב' תשי"ד (1 באפריל 1954).

2. וכי המושכר הושכר לראשונה אחרי תחילתו של החוק הנ"ל.


בהתייחסו לשאלה זו אמר בית-המשפט המחוזי:

"מדוע טרחנו לדקדק בפירוט השתלשלות החוזים? מפני שבדרך-כלל צריכה הכף להיות מוטה לצד טענת הדייר; אלא שכאן יש באמת נסיבות יוצאות-דופן ומיוחדות במינן. נכון שמבחינה פורמלית, יש בפני
נו כך וכך חוזי שכירות, אשר כל אחד מהם הוא חי עצמאי הנושא את עצמו. אולם מבחינה מהותית ולפי הבנת שני הצדדים, הרי לא כך וכך חוזים עצמאיים נעשו ביניהם, אלא בעצם שכירות מקורית שהאריכוה מפעם לפעם, לפעמים בשינוי מה לגבי שיעור דמי-השכירות; זאת ותו לא."



למסקנה זו אין כל יסוד כי די בעיון קל בחוזים שנכרתו בין הצדדים בכדי להיווכח מעל לכל ספק שהמדובר כאן אינו "בשכירות מקורית שהאריכוה מפעם לפעם" אלא דוקא בחוזי שכירות "עצמאיים אשר כל אחד מהם הוא חי עצמאי הנושא את עצמו".


ממשיך בית-המשפט המחוזי ואומר:

"פה באמת לא יכול להיות ספק ספיקא שהדייר ידע היטב מתחילה ועד סוף, שדיירותו היתה ונשארה בלתי-מוגנת; ובנסיבות הללו, שבהן לא זו בלבד שהדייר לא הוטעה ולא טעה, אלא גם שהחוזה המקורי ושניים אחרים פורשו בוארו הכל באר היטב בפירוש מלא, רואים אנו זכות לעצמנו לומר שהצד הפורמלי נתמלא על-ידי איזכור, למרות שבנסיבות אחרות מסתמא לא היינו מסתפקים בכך."



להנמקה זו אין אני יכול להסכים.


מתוך עיון בחוזה השכירות שנערך בין הצדדים (מוצג ת/3) ברור כי לא פורש בו אף אחד מהתנאים הדרושים לתחולתו של סעיף 1 הנ"ל. כל אשר כלול בחוזה זה היא הפניה אל תוספת שבחוזה (מוצג ת/1) אשר נערך שלוש שנים קודם לכן, הפניה שאינה ברורה לגמרי מכיון שכל מה שנאמר בה הוא כי "על החוזה החדש חלה שוב ההתחייבות של השוכר לפי תוספת חוזה של שנת 1966/67". תוספת זו מכילה כזכור שני סעיפים: סעיף 1 האומר כי "ידוע הדבר לשוכר שהמושכר נמצא בבנין חדש שבנייתו הושלמה לאחר 1.4.54 והושכר לראשונה ב-1.8.63" וסעיף 2 המטיל על השוכר התחייבות לשלם דמי שכירות צמודים לאינדקס יוקר המחיה.


מלשון ההפניה הכלולה בחוזה מוצג ת/3 ברור כי היא מתייחסת רק לסעיף 2 ודוקא לגבי סעיף 1 שבתוספת שהוא החשוב לעניין הנדון לא נאמר מאומה.


ב-ע"א 542/61,
זאב פורת נגד אברהם קפלן וערעור שכנגד; פד"י, כרך טז, ע' 377,

נאמר מפי
השופט לנדוי, בע' 379:

"ואשר לערעורו של הדייר, נראה לי, שיש לבטל את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ולהחזיר על כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום, אשר דחה את תביעת הפינוי כולה. כדי להגיע למסקנה זו, די לי בנימוק אחד, שאפשר אמנם לראות בו נימוק פורמלי, אבל הוא מתחייב על-פי לשונו הברורה של המחוקק בסעיף 1 לחוק הנ"ל (חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), תשט"ו-1955) בדבר בנינים חדשים. אחד התנאים הדרושים לפי אותו סעיף כדי להוציא את ההשכרה מהגנת הדייר הוא שיפורש בחוזה-השכירות כי המושכר השוכר לראשונה אחרי תחילתו של אותו חוק – ודבר זה לא פורש בחוזה דנן. טוען בא-כוח המשיב, שלמעשה היתה זו השכרה ראשונה של החדר החדש, ושגם הדייר הודה בכך בעדותו בבית-משפט השלום. אך לדעתי אין מקום לחפש תחליף להוראה המפורשת של החוק, ודרושה הקפדה על מילוי התנאים הפורמליים, שרק הם מסירים ממושכר את הגנת החוק."


וב-ע"א 7/66,
ששון ישראל זלאיט נגד מרקו מורעדין; פד"י, כרך כ (2), ע' 346
, נאמר על-ידי
מ"מ הנשיא, השופט זילברג, בע' 350:


"......מצווים אנו לקיים את מצוות-הפירוש (שבסעיף 1 לחוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), תשט"ו-1955) ככתבה וכלשונה, ולחייב את הפירוש
בגוף החוזה ממש
, ללא התחשבות עם ידיעה שהשוכר רכש לו ממקור אינפורמציה אחר. מכיון שכך, שוב אין גם מקום להבחין בין ידיעה וידיעה, היינו: בין ידעה 'בלתי מפורשת' שהגיעה לשוכר לפני התקשרו עם המשכיר, לבין ידיעה, אף היא בלתי-מפורשת, שפורשה קודם לכן באחד החוזים הראשונים שנערכו בין השוכר והמשכיר – כפי שקרה המקרה בעניין שלפנינו. כי מה לי זה מה לי זה?! כל כוחם של הצדדים נובע מתוך החוזה
האחרון
, כי הוא לא מאריך את תקופת השכירות הקודמת אלא מייסד אותה מחדש, ובו לא צויין קיום שני התנאים הנ"ל (היינו: (1) כי השלמת הבניין נעשתה אחרי ה-1 באפריל 1954; (2) כי 'שכירות הבתולים' של הבניין נתקיימה אחרי 3.3.55 (יום תחילתו של החוק))."


נוכח ההלכות הללו, אינני סבור, כי על-ידי ההפניה הנ"ל בחוזה מוצג ת/3 יצא המשיב ידי חובת הפירוש המוטלת עליו בסעיף 1 של החוק.


מההלכות הללו נובע גם, כי ידיעתו של המערער לעניין זה אינה מעלה ואינה מורידה.


לפיכך אני בדעה, כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולהחזיר על כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום.


המשיב ישא בהוצאות המערער כאן ובבית-המשפט המחוזי בסכום כולל של 2,000 לירות.


השופט ויתקון
:
אני מסכים.



השופט עציוני
:
דעתי היא כי יש לדחות את הערעור וכי צדק בית-המשפט המחוזי בקבעו שהמערער אינו דייר מוגן, וכי המשיב מילא אחר מצוות המחוקק אשר בסעיף 1 לחוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), תשט"ו-1955.


אין אני מתעלם מההלכה הפסוקה של בית-משפט זה, עליה חזר לאחרונה
השופט ויתקון

ב-ע"א 693/70,
יוסף חלילי נגד מרדכי קלטי; פד"י, כרך כה (2), ע' 642, 643
, לפיה:


"מצוות המחוקק היא כי שני הדברים – השלמת הבנין אחרי 1.4.54 והשכרת המושכר לראשונה אחרי תחילת החוק – צריכים להיות מפורשים בחוזה-השכירות"
(שם, בע' 643)
.


כמו-כן איני מתעלם מדברי
השופט לנדוי
ב-ע"א 542/61,
[1]
, שצוטטו על-ידי חברי הנכבד, השופט מני
, בפסק-דינו, כי:


"אין מקום לחפש תחליף להוראה המפורשת של החוק, ודרושה הקפדה על מילוי התנאים הפורמליים, שרק הם מסירים ממושכר את הגנת החוק"
(שם, בע' 379).



לא נעלמו מנגד עיני אף דברי
מ"מ הנשיא, השופט זילברג,
ב-ע"א 7/66,
[2]
, שגם הם צוטטו על-ידי חברי הנכבד, כי:


"מצווים אנו לקיים את מצוות-הפירוש שלו (סעיף 1 הנ"ל) ככתבה וכלשונה, ולחייב את הפירוש בגוף החוזה ממש, ללא התחשבות עם ידיעה שהשוכר רכש לו ממקור אינפורמציה אחר"
(שם, בע' 350
).



אלא שלדעתי, גם אם אקפיד ואחמיר עם המשיב, בחינת יקוב הדין את ההר, נראה לי שהוא יצא ידי חובתו וכי עשה כנדרש ממנו.


מן הראוי להצביע, קודם-כל, כפי שעשה זאת
השופט ח' כהן
ב-ע"א 636/68,
פאול ממג'ה נגד דניאל אביוב; פד"י, כרך כג (1), ע' 589, 592-593
על השוני בעובדות שני פסקי-הדין האחרונים שצוטטו לעיל, בהם נקבע כי בעל-הבית לא עמד בדרישות המחוקק, ובין עובדות המקרה שלנו. ודוק: ב-ע"א 542/61,
[1],
הנ"ל היה בפני
בית-המשפט חוזה שכירות אחד ויחיד, וביחס לחדר אחד שבדירה המושכרת נאמר אמנם שהוא נבנה אחרי היום הקובע, דהיינו 1.4.54, אולם נפקד מקומו של התנאי השני, שהחדר הזה הושכר לראשונה אחרי תחילתו של החוק, הווה אומר אחרי יום 3.3.55, וזכרו לא בא בחוזה; לא היה איפוא כל ספק שכאן לא מילאו הצדדים את דרישות החוק. ב-ע"א 7/66,
[2],
הנ"ל שבו דן
מ"מ הנשיא, השופט זילברג,
לא נאמר מאומה בחוזה-השכירות לעניין מועד השלמת בנייתו של המושכר ולא צויין אם הושלם לאחר היום הקובע או מתי הושכר לראשונה, אם כי השוכר ידע על כך; אשר-על-כן נקבע שידיעת השוכר איננה יכולה לבוא במקום ציון מפורש של הדברים בגוף חוזה-השכירות. גם ב-ע"א 693/70,
[3],
הנ"ל בו דן
השופט ויתקון
,
היה חוזה-שכירות אחד בלבד ובו פורש אמנם שהמושכר הושכר לראשונה אחר התאריך הקובע, אך לא פורש שבנייתו הושלמה לאחר 1.4.54.


לא כן בעניין שלפנינו. כאן מדובר בשישה חוזים שתקופת חלותם משתרעת משנת 1963 עד 1.8.1970. אין חולק על כך שבשלושת החוזים הראשונים (ת/2, ת/4, ת/1), פורשו כהלכה שני התנאים הדרושים על-פי סעיף 1 לחוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), תשט"ו-1955. אלא שבשלושת החוזים האחרונים: האחד (ת/5) שחלותו היא לגבי התקופה 1.8.67-1.8.68; השני (ת/6) – לגבי התקופה 1.8.68-1.8.69; והשלישי (ת/3) – למשך התקופה 1.8.69-1.8.70, במקום לחזור על הנאמר בתוספת לחוזה שקדם להם, ושכללה את כל התנאים הדרושים, נוספה הערה בגוף החוזה הרביעי (ת/5), בזו הלשון
:


"על החוזה החדש חל שוב התחייבות של השוכר לפי תוספת החוזה משנת 1966/67."



בחוזה החמישי (ת/6) נכתבה בכתב-יד ההערה הבאה
:


"תוספת לחוזה: על החוזה החדש חל שוב ההתחייבות של השוכר לפי תוספת החוזה משנת 1967/68."

ובחוזה האחרון והשישי במני
ין (ת/3), הוא החוזה הקובע לענייננו, נרשמה אותה הערה כמו בחוזה הקודם.


לדעתי לא מתעורר כאן שמץ של ספק שאמנם בהערות הנ"ל בשלושת החוזים האחרונים, התכוונו הצדדים לקיים את מצוות המחוקק ולכלול בחוזים אלא את התנאים הדרושים לפי סעיף 1 הנ"ל; אלא שבמקום לחזור עליהם כפשוטם, העדיפו לאזכר אותם באמצעות הפניה לאותו חוזה בו פורשו במלואם. אינני רואה בכך כל פגם או סטיה ממצוות המחוקק. אין זה בבחינת יוצא-דופן שחוזה נעשה תוך איזכור תניות המצויות במסמך אחר (ראה לעניין זה,
ע"א 251/64, אברהם גונשיורוביץ נגד מפעל הפיס; פד"י, כרך יט (3), ע' 286, 293
). לא אחת מצרפים הצדדים שני מסמכים על-מנת לקבוע את תנאי העיסקה שביניהם (ראה ע' 143-142
(treitel, the law of contract, 3rd ed.
. והמחברים המלומדים
cheshire
ו-
fifoot
בספרם
the law of contract
, מהדורה שביעית, כשהם דנים בדרישת סעיף 40(1) של ה-
law of property act, 1925
(לשעבר סעיף 4 של ה-
statute of frauds
) לקיום מסמך חתום על-ידי הצדדים
(memorandum)
, מסכמים את ההלכות בהקשר זה המצויות בחוק האנגלי במילים אלה:


“a plaintiff who wishes to use this means of escape from the strict letter of the statute, must prove:
(1)
the existence of a document signed by the defendant;
(2)
a sufficient reference, express or implied, in that document to a second document;
(3)
a sufficiently complete memorandum formed by the two when read together”.

ברור, על-כן, שהצדדים יכולים בחוזה שביניהם להתייחס תמיד לחוזה אחר או לחלק ממנו, תוך ציון מפורש כי גם הוא מחייב אותם, ואזי ייחשב כחלק מהחוזה הקושר את הצדדים.


אל לנו לשכוח שכוונת חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), תשט"ו-1955, היתה לעודד בניה חדש לשם השכרה, ולהקל על בעלי-הבתים הכבולים על-ידי חוקי הגנת הדייר ונתונים ב"מיטת-סדום", שלמעשה שללה מהם את האפשרות להפיק מרכושם את התועלת המצופה. אין איפוא להרחיק לכת עד כדי כך ולהחמיר אתם בדרישות שלפי ראות עיני, אין הדעת סובלתן כלל ועיקר. כאן, מקרה לנו בבעל-בית אשר לא קיבל כל דמי-מפתח בעת השכרת הדירה, ואשר דאג לכך כי חוזי-השכירות
ייערכו לתקופות זמן קצובות. לא זו אף זו: הוא חזר, כאמור, בשלושת החוזים הראשונים על התנאים הדרושים על-פי סעיף 1 לחוק הגנת הדייר הנ"ל, ובחוזים האחרונים הסתפק באיזכורם על דרך של הפניה לחוזים הקודמים. נוכח המשתמע מהערות-ההפניה הנ"ל, הרי שעל-פי מיטב הבנתי, לא יכול להיות ספק קל שבקלים כי כאשר מדובר על "התחייבות", מתייחסת זו לשתי ההתחייבויות שבתוספת. מן הראוי לציין בנדון זה כי בהערות אלו נאמר:


"אל החוזה החדש חל שוב ההתחייבות........."

אנו רואים כאן שהצדדים לא דייקו בלשונם בשל אי-ידיעת השפה העברית על בוריה, ואין כל טעם ליטול מאותה התחייבות את עוקץ ידיעתו של המערער כי הבניין הוא חדש, כי הושכר לראשונה אחרי התאריך הקובע, וכי על המושכר לא חלים חוקי הגנת הדייר. ומדוע יעניק בעל הבית לדייר את הגנת החוקים הללו, שפירושה, כאמור, שלילת זכותו לפנותו מהמושכר עם תום המועד? והלוא הדייר לא נתן לו כל תמורה על כך, והדירה הושכרה לו שלא כמקובל לגבי דירות מוגנות, דהיינו בלי דמי-מפתח.


סבורני שהפירוש אשר אני מציע הולם אף את רוח הדברים שנאמרו מפי
השופט לנדוי
ב-ע"א 487/68,
עירית באר-שבע, ואח' נגד ליאופולד גרוס וערעור שכנגד; פד"י, כרך כג (1), ע' 421, 424
. גם שם לא חזרו הצדדים מילולית על הנאמר בסעיף 1 לחוק, ברם התנאים הדרושים הוסקו בדרך של לימוד דבר מתוך דבר.


"אינני סבור" – אומר
השופט לנדוי
– "וגם ב-ע"א 542/61,
[1
],

לא אמרתי ולא היה בכוונתי לומר – שעלינו לדקדק בדרישת נוסחה נוקשה דוקא עד כדי כך, שייפסל גם סעיף בחוזה כגון זה הנדון הפעם. די בכך שמתוך החוזה עצמו (בצירוף תאריכי החוקים הידועים לכל) מתגלים שני התאריכים הדרושים על-פי הסעיף 1"
(שם, [6], בע' 424).

והוא מוסיף:

"גם יתר פסקי-הדין שצוטטו, כגון ע"א 7/66, [2], אינם מחייבים גישה נוקשה כזאת" (ראה שם).

ב-ע"א 636/68, [4], אשר הוזכר סמוך לתחילת דברינו, שגם בו לא חזרו הצדדים באופן מילולי על הנאמר בסעיף 1 לחוק, והשופט ח' כהן קבע בפסק-דינו כי הצדדים קיימו בכל זאת את מצוות המחוקק, מוסיף ואומר השופט לנדוי:

"ברור על-כל-פנים, ששני התנאים לאי-תחולת חוק הגנת הדייר
(
ה
שלמת הבנין לאחר יום 1.4.54 והשכרה ראשונה לאחר יום 3.3.55) אינם חייבים להיות 'מפורשים' בחוזה-השכירות על-ידי חזרה על מלות הסעיף דוקא. אין סמוכין לדעה זו במה שאמרתי ב-ע"א 542/61, [1] וב-ע"א 487/68, [6]. ב-ע"א 487/68 הסברתי כי 'די בכך שמתוך החוזה עצמו (בצירוף תאריכי החוקים הידועים לכל) מתגלים שני התאריכים הדרושים על-פי סעיף 1', ומותר לגלותם גם על-ידי 'לימוד דבר מתוך דבר', ללא זיקה לנוסחה נוקשה" (שם, בע' 592-593).

אמור מעתה: אם במקרה ההוא (ב-ע"א 487/68, [6], הנ"ל) – כך נפסק, הרי שקל וחומר ולא-כל-שכן, שבסכסוך דנן שומה עלינו שלא לסטות ממה שנפסק שם, באשר אצלנו אין צורך במלאכת-הבילוש הלזו על-מנת להתחקות אחר התנאים הנזכרים בסעיף 1, על דרך של לימוד דבר מתוך דבר. כל שעלינו לעשות הוא לפנות על-ידי הפניה מפורשת למקום שבו פורטו התנאים במלואם כלשון המחוקק, דבר דבור על אופניו, ותנאים אלה מהווים חלק בלתי-נפרד מחוזה-השכירות נשוא המחלוקת.

לפיכך, כאמור, הייתי דוחה את הערעור.

הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט מני
.

ניתן היום, כ"ט בטבת תשל"ג (3.1.1973).









עא בית המשפט העליון 299/72 סנדו רוזנפלד נ' ראובן גוטמן, [ פ"ד: כז 1 281 ] (פורסם ב-ֽ 03/01/1973)