פסקי דין על דן פסקו | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על דניה סיבוס חברה לבנין | פסקי דין על קידוחי חלובה ובניו | פסקי דין על שי בוארון ואח' |

9107/07 א     09/01/2012




א 9107/07 דן פסקו, המוסד לביטוח לאומי נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, קידוחי חלובה ובניו בע"מ, שי בוארון ואח'




לפני כב' השופטת אורית אפעל-גבאי



st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בירושלים




ת"א 9107-07 פסקו דן ואח'
נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ
ואח'





לפני כב' השופטת אורית אפעל-גבאי


התובעים
1. דן פסקו
ע"י ב"כ עו"ד טל פרדמן ואח'

2. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד שלמה ישראל ואח'


נגד

הנתבעים
1. דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ
2. קידוחי חלובה ובניו בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד חיים דוד חיות ודפנה הניג ואח'

3. שי בוארון

4. סהר חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד חיים דוד חיות ודפנה הניג ואח'


נ ג ד

צדדי ג'
1. מנורה חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יצחק מנדה ואח'

2. אליהו חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שאול איבצן ואח'





פסק דין



1.
לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע 1, דן פסקו
(להלן: התובע), עובד זר מרומניה, אשר נפגע באורח קשה בתאונת עבודה שארעה ביום 13.2.03 באתר הבניה "נווה סביון" שבאור יהודה, עת נפל לתוך קדח פתוח בעומק של כ-13 מטר, שבכרייתו השתתף. התביעה הוגשה גם על ידי המוסד לביטוח לאומי
, התובע 2 (להלן: המל"ל), לשיפוי בגין הגמלאות שהוא משלם וישלם לתובע, לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). הנתבעת 1, דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ
(להלן: דניה), שימשה כמבצעת הבניה באתר וכקבלן ראשי. הנתבעת 2, קידוחי חלובה ובניו בע"מ
, חברה פרטית לעבודות קידוח (להלן: חלובה), נשכרה על ידי דניה כקבלן משנה לביצוע עבודות קידוח והכנת תשתית לכלונסאות באתר הבניה. חלובה שכרה את שירותיו של הנתבע 3, שי בוארון (להלן: בוארון), כקבלן משנה נוסף לביצוע עבודות הקידוח. בוארון העסיק את התובע כפועל וכנהג משאית החל מחודש יולי 2002. התובע היה עובדו של בוארון, ואולם בוארון לא דיווח למל"ל על העסקתו ולא שילם עבורו דמי ביטוח. הנתבעת 4, סהר חברה לביטוח בע"מ (להלן: סהר) ביטחה בביטוח עבודות קבלניות את א.מ.ת. נווה סביון בע"מ (להלן: המזמין) וכן "קבלנים ו/או קבלני משנה", לרבות חבותם לצד ג' (פרק ב' לרשימה של הפוליסה), בגין הקמת 116 דירות בשני מבנים ב"נווה סביון", אור יהודה (להלן: הפרוייקט).

2.
דניה, חלובה וסהר, בכתב הגנתם אשר הוגש במשותף, כפרו באחריותם לתאונה בה נפגע התובע. נתבעים אלה הגישו הודעה לצד ג' נגד שתיים: מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: מנורה), אשר ביטחה את דניה "ו/או קבלני משנה" בפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד ג'; אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: אליהו), אשר ביטחה את חלובה בפוליסת ביטוח עסק הכוללת ביטוח חבות כלפי צד ג'. בהודעה לצד ג' נטען כי על צדדי ג' לשפות את המודיעות מכוח הפוליסות שהוצאו להן ולחלופין מכוח הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), הדנות בביטוח כפל.

בוארון לא התגונן נגד התביעה על אף שכתב התביעה הומצא לידיו כדין (ראו עמ' 10 ו-23 לפרוטוקול). בנסיבות אלה זכאים התובעים ל

פסק דין
נגד בוארון בהעדר הגנה.

מנורה טענה במענה להודעה, כי סהר ביטחה באופן ספציפי ובלעדי את הפרוייקט. לחלופין טענה כי יש להפעיל את הלכות כפל ביטוח. עוד טענה מנורה, כי לא נמסרה לה הודעה על התאונה, "וכנראה ששולחות ההודעה היו בטוחות כי יש להודיע על התאונה לנתבעת מס' 4 [סהר] שהיא המבטחת בביטוח ספציפי של הפרוייקט ולא למנורה". אליהו טענה, כי הוציאה לחלובה פוליסת ביטוח עסק אשר אינה מכסה את אירוע התאונה. לטענתה, הביטוח נועד כדי לבטח את חלובה במקום עסקה ולא מחוץ לעסק, שאז חלובה מבטחת עצמה באמצעות קבלנים ראשיים או קבלני משנה, באופן ספציפי בכל אתר ואתר.

העובדות הצריכות לענין
3.
התובע, יליד 9.7.62, אזרח רומניה, פועל בנין ונהג משאית. התובע נשוי ואב לשני ילדים בגירים. התובע עבר במסגרת לימודיו קורס לניפוח זכוכית ומשנת 1983 עבד במפעל לניפוח זכוכית ברומניה (להוציא שנה וחצי בהן שירת בצבא). בחודש אוגוסט 1998 נסע התובע לעבוד בתורכיה ועבד שם כטכנאי מכונות תפירה בבית חרושת עד לחודש מרס 2001, שאז חזר לרומניה. לאחר חצי שנה, שבה לא עבד, ביום 7.9.01 הגיע התובע לישראל.

עד לחודש מרס 2002, עבד התובע בחברת "אל-יעד" כטפסן וכפועל בנין. לאחר מכן החל לעבוד בחברת "קובי-קידוח" כנהג מכונת קידוח שחפרה בורות, וביום 25.8.02 החל התובע לעבוד אצל בוארון, קבלן לעבודות קידוח.

דניה קיבלה על עצמה לבצע את הפרוייקט עבור המזמין ולשם כך מינתה מנהל עבודה (דביר עובדיה) ומנהל פרוייקט (רן מועלם) וכן התקשרה עם קבלני משנה. ביום 10.11.02 התקשרה דניה עם חלובה לביצוע עבודות "קידוח ויציקת כלונסאות ביסוס בקידוח יבש וקידוחי בנטונייט בעזרת צינורות מגן" (להלן: עבודות הקידוח). במסגרת נספח ב' להסכם בדבר "תנאים כלליים" הצהירה חלובה כי היא מכירה את כל הדינים העוסקים בבטיחות בבניה והתחייבה לפעול על פיהם (סעיף 9.1). כמו כן, חלובה קיבלה על עצמה "את כל החובות המוטלות על מבצע הבניה, מנהל העבודה ותופש אתר הבניה או תופש המפעל, לפי דיני הבטיחות" והתחייבה להציב במקום מנהל עבודה מטעמה ולצייד את עובדיה בכל הציוד הנדרש על פי דיני הבטיחות (סעיף 9.2). זאת ועוד. חלובה התחייבה לקחת על עצמה את מלוא האחריות בקשר לכל הפרה של דיני הבטיחות או לכל תאונה או נזק שייגרמו כתוצאה מעבודתה ולשפות את דניה על כל נזק שייגרם לה עקב כך (סעיפים 10.1 ו-10.2). חלובה התחייבה גם לרכוש ביטוחים שונים, לרבות ביטוח עבודות קבלניות (סעיף 10.5).

חלובה התקשרה עם בוארון ביום 27.1.03 לביצוע עבודות הקידוח. במסגרת ההסכם ביניהם, שנערך בכתב יד, נאמר, כי "ידוע לקבלן (שי בוארון) כי הוא מועסק כקבלן משנה והוא לוקח על עצמו את כל החובות והזכויות מול דניה סיבוס. וכל הדרישות של דניה סיבוס לחלובה יחולו עליו וכל הזכויות לחלובה יחולו עליו". כאמור, התובע עבד אצל בוארון ועסק בעבודות הקידוח.

4.
בבית המשפט העידו מנהל הבטיחות של דניה, מירון ענבר (להלן: ענבר), אשר לא היה עד לתאונה והגיע למקום זמן קצר לאחר מכן; אלי חלובה (להלן: אלי) אשר עבד גם הוא בפרוייקט מטעם חלובה. בעת התאונה עסק אלי בעבודות קידוח במרחק 50-40 מ' ממקום התאונה והגיע למקום לאחר שהתרחשה; אורי חלובה (להלן: אורי) אשר מנהל בפועל את חלובה ואינו עובד "בשטח"; וכמובן, התובע.

מן העדויות שלפני התברר כי ביום התאונה עסק התובע יחד עם אופיר בוארון (להלן: אופיר) בעבודות הקידוח מטעם בוארון. המדובר בחפירת בורות באמצעות מכונת קידוח עד לעומק הרצוי, ולאחר מכן הכנסת שלד ברזל – שכונה בעדויות גם "רשת", "תבנית", או "כלוב" – לתוך הקדח. וכך תיאר התובע את התאונה בתצהירו: "ביום 13/2/03 הועסקתי בחפירת בורות לכלונסאות באתר הבניה. במסגרת העבודה נקדח קדח החמישי בעזרת מכונת קידוח, שהופעלה ע"י עופר [צ"ל: אופיר] בוארון, אני עמדתי והשגחתי שהקדח יהיה בעומק של כ-13.8 מ'. בהמשך אני ואופיר בוארון, שהיה כבן 16, נדרשנו להתקין את שלד המתכת לתוך הקדח. במהלך ההכנות להרמת השלד וזאת בעזרת טרקטור אחר הזזתי את המשאית כמה מטרים קדימה, יצאתי מהתא כדי לקשור את שלד המתכת לכבל של הכננת ולכוון את השלד תוך כדי התקנתו. עמדתי בין השלד ובין הקדח, כ-2 מטרים ממנו ובגבי כלפי הקדח. לאחר מכן אני עמדתי והסתכלתי ומבלי משים פסעתי אחורנית לכיוון הקדח. מעדתי ונפלתי לתוכו" (סעיף 5 לתצהיר). בחקירתו הנגדית של התובע נוספו הפרטים הבאים: התובע ואופיר החלו לעבוד באתר ארבעה-חמישה ימים לפני התאונה, ובסה"כ הספיקו לבצע כ-20 קדחים (בעמ' 34, שורה 13). אופן ביצוע העבודה היה כדלקמן: "בעל הבית (בעל האתר) היה נותן הוראה לאופיר ואז אופיר היה אומר לי: דן, כאן במקום הזה אנו צריכים לקדוח לעומק של
x
מטרים
" (בעמ' 34, שורות 20-19). תפקידו של התובע היה לנהוג במשאית שנושאת את מכונת הקידוח אל מקום הקידוח, ובמקום הקידוח למדוד את עומק הקידוח (בעמ' 35, שורה 17). פעולת הקידוח עצמה באמצעות מכונת הקידוח נעשתה על ידי אופיר (שם, בשורה 9).

הקדח שלתוכו נפל התובע היה הקדח האחרון לפני הפסקת הצהריים באותו יום. בביצוע הקדח השתתף גם פועל זר בשם נלו שהיה עובד של חלובה (בעמ' 37, שורות 5-4; בעמ' 48, שורה 20). חפירתו של הקדח באמצעות מכונת הקידוח הסתיימה והתובע מדד את עומקו – 13.8 מ' (בעמ' 39, שורה 2). התובע מסר את תוצאת המדידה לאופיר, ו"הוא היה קורא לנציג בעל האתר. גם הוא היה מודד שוב ואז היה מאשר שהקידוח הסתיים" (בעמ' 39, שורות 13-12). בענייננו, נציג בעל האתר הגיע ואישר את עומק הבור (שם, בשורות 18-17). לאחר מכן, על פי עדותו של התובע, היה על אנשי האתר לכסות את הבור ולדאוג להבאתו של שלד הברזל. "הם [אנשי האתר] היו צריכים לכסות את הבור עד להגעת הרשת" (בעמ' 40, שורה 6); "לאחר שהמהנדס עשה את המדידה הוא היה חייב לתת הוראה לכסות את הבור" (בעמ' 43, שורה 6; בעמ' 48, שורה 22). שלדי הברזל היו מאוחסנים במקום מרוחק והובאו למקום הקדח בטרקטור על ידי אנשי האתר. לעיתים נאלצו אנשי הקידוח – ובענייננו אופיר והתובע – להמתין זמן רב עד להגעת שלד הברזל: "הפקודה להביא את הרשת לא תלויה בנו שעשינו את הקידוח אלא בנציג האתר. וזה יכול לקחת שעה או אפילו יותר" (בעמ' 41, שורות 2-1). מהלך העבודה לאחר הגעת שלד הברזל היה כדלקמן: שלד הברזל היה מוכנס לתוך הבור באמצעות המנוף של מכונת הקידוח, שאליו היו מחברים את השלד באמצעות כבל. "ברגע שהשלד באויר, הוא מורם עד לגובה של 1.5-1 מ' מהאדמה, המנוף מסתובב עד שהוא מכוון את השלד לאמצע הבור, מוריד אותו עד לגובה של כ-30 ס"מ משפת הבור, ולאחר מכן ידנית אם המכסה קל או באמצעות מנוף אם המכסה כבד יותר. ואז מזיזים את המכסה משפת הבור ידנית או באמצעות טרקטור ואז מורידים את השלד אל תוך הבור" (בעמ' 47, שורות 10-6). היינו, הסרת כיסוי הקדח נעשתה רק כאשר שלד הברזל היה קרוב מאד לפתח, ובאופן זה לא נותר פתח הקדח חשוף ולו לזמן קצר. התובע הוסיף והסביר, כי לאחר הכנסת שלד הברזל לקדח לא היה צורך לכסותו עוד, שכן "קוצי" השלד בלטו החוצה בגובה של 80 ס"מ ויצרו מעין גידור (בעמ' 47, שורות 28-26). ביום התאונה המתינו אופיר, נלו והתובע להגעת שלד הברזל. כשהשלד הגיע, הוא הונח במרחק של כ-3 מ' מהקדח (בעמ' 42, שורה 22). התובע הספיק לתפוס את כבל המנוף ולמסור אותו לנלו על מנת שיקשור אליו את השלד, ואז הלך אחורנית "באופן אינסטינקטיבי" (בעמ' 43, שורה 23) ונפל לקדח. לדבריו, השלד טרם נקשר לכבל ובוודאי שלא הורם עדיין לאויר (בעמ' 42, שורות 20-19).

5.
דבריו של התובע בעדותו בדבר מהלך העבודה כמפורט לעיל נתמכים בעדותו של אלי, אשר אמר כי "קודם קודחים את הבור, לאחר מכן מנהל העבודה מגיע ומודד את העומק ואת הקוטר ויש הנחיה ברורה שלא יוצאים מהבור עד שלא מכסים אותו. מכסים את הבור. ואז מנהל העבודה מביא את הברזל וכל העניינים לכלי או למנוף כדי להכניס אותו לבור. והוא מנהל העבודה נמצא בשטח בזמן הורדת הברזל לתוך הבור. איך זה נעשה? באמצעות מכונת הקידוח, מביאים את הכלוב, מורידים אותו עם מכונת הקידוח, קושרים אותו לכבל, מרימים את הברזל, בזמן הורדת הברזל פותחים את הבור ואז מורידים את הברזל אל תוך הבור" (בעמ' 94, שורות 16-10). ובמקום אחר: "מסיימים, ולא יוצאים מהבור עד שלא מכסים אותו. לא מוציאים את מכשיר הקידוח מהבור עד שלא מכסים את הבור בפלטות" (בעמ' 95, שורות 22-21). אלי הדגיש, כי גם בקדחים שעשה בעצמו ליווה מנהל העבודה מטעם דניה (דביר עובדיה) את עבודות הקידוח מקרוב. "אף אחד לא התחיל אף בור שם אם מנהל העבודה לא היה שם. היתה גם הנחיה ברורה שלא מתחילים אף כלונס עד שמנהל העבודה לא מוודא את המיקום המדוייק של הבור" (בעמ' 92, שורות 4-2). לדבריו, מנהל העבודה היה מאשר את תחילת העבודה, דואג להבאת הכיסוי ונוכח בעת הורדת השלד לבור.

אשר למצב הדברים בשטח לאחר התאונה, אמר אלי כי כאשר הגיע למקום ראה "את הכלוב שם קשור לשאקל בשלבי ההרמה וזהו" (בעמ' 92, שורות 14-13); "כן, הוא כבר היה במצב הרמה... וכאן ראיתי את העצים שהוא הזיז אותם, אינני יודע מי הזיז אותם, העצים היו בסמוך לבור, הבור היה גלוי ... לא בשלב הורדה, אלא בשלב הרמה" (בעמ' 94, שורות 25-19); "כשאני ראיתי את זה זה היה פלטות משני צידי הבור, פלטה אחת מפה ופלטה אחת משם..." (בעמ' 95, שורות 17-16). גם ענבר, שהגיע למקום התאונה לאחר מכן, ראה כי "שלד הברזל שהיה צריך להתקינו לקדח היה כבר קשור לוו ההרמה שבמגדל הקידוח, ואולם טרם הספיקו להרימו" (בסעיף 5 לתצהירו; ובעמ' 88, שורות 27-24: "הוא היה קשור אבל לא ראיתי אותו מורם. יתכן שהרימו אותו והורידו, עד כמה שאני יודע שתיחקרתי בשטח הם הרימו את הכלוב כדי להכניסו... וכאשר אני הגעתי הוא היה עדיין מחובר אבל מונח"). ענבר הוסיף, כי למיטב זכרונו היתה ערמת שלדי ברזל ב"רמפה" (שיפוע בשטח במקום סמוך), ואולם לא ידע מי סיפק אותם (בעמ' 88).

6.
התמונה המצטיירת מן המקובץ היא, כי קבלני הקידוח עסקו בביצוע הקידוח, ותו לא, בפיקוחו הצמוד של מנהל העבודה או בעל תפקיד אחר מטעם דניה. אשר ל"שירותי העזר" הנלווים לעבודת הקידוח, כגון הדאגה לכיסוי הקדח או הבאת שלד הברזל למקום הקדח, אלה ניתנו על ידי אנשי האתר, היינו אנשי דניה. נוהל העבודה היה שאין להותיר את פתח הקדח גלוי. כך, כוסה הפתח מייד עם אישור עומק הקדח והוצאת המקדח מהבור, והכיסוי היה מוסר רק כאשר שלד הברזל היה במצב אנכי במרחק של כ-30 ס"מ מעל פתח הקדח, מוכן להיכנס לתוכו. אשר לנסיבות התאונה, קידוח הבור לתוכו נפל התובע הסתיים. התובע מדד את עומקו, והעומק אושר על ידי מנהל העבודה מטעם דניה. אופיר, נלו והתובע, שהשתתפו בקידוח הבור, המתינו (שעה, כדברי התובע, או פחות) עד להגעת שלד הברזל שהיה עליהם להכניס לתוך הבור. מתוך העדויות שלפני לא ניתן לקבוע אם בפרק הזמן עד להגעת השלד היה פתח הקדח מכוסה. ואולם, הפתח היה חשוף בעת התאונה. משהגיע שלד הברזל הספיק התובע לתפוס את כבל המנוף ולמסור אותו לנלו על מנת שזה יקשור אליו את השלד, פסע אחורנית ונפל לתוך הקדח, שהיה פתוח. אני ערה לכך שהתובע העיד שנלו טרם הספיק לקשור את השלד לכבל כאשר ארעה התאונה, בעוד שלפי עדויותיהם של אלי וענבר היה השלד כבר קשור לכבל ובמצב הרמה. ואולם, אין בהבדל זה כדי להשפיע על ההכרעה בענייננו, שכן כפי שראינו, יש להרים את הכיסוי מפתח הקדח רק בשלב הורדת השלד לתוך הקדח, כאשר הוא תלוי בגובה של 30 ס"מ מעליו. לפיכך, אליבא דכל העדים, שלב הסרת הכיסוי – בין אם הונח כיסוי והוסר בזמן כלשהוא ובין אם הבור לא כוסה מלכתחילה – טרם הגיע ואף לא היה קרוב.

האחריות לתאונה
עדותו של מפקח העבודה ממשרד התמ"ת
7.
לפני שאעבור לבחון את אחריותם לתאונה של הנתבעים – דניה, חלובה ובוארון – חשוב להביא את ממצאי החקירה שערך מפקח העבודה זלוצ'יסטי דניאל מאגף הפיקוח על העבודה במשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה (להלן: מפקח העבודה), אשר הובאו במסגרת תעודת עובד ציבור שהגיש. על פי ממצאי החקירה, "... בעזרת הטרקטור הנפגע שחרר מהערימה את שלד הזיון הדרוש, שאורכו כ-13 מ', לקח את קצה כבל הפלדה של הכננת ומסר אותו לפועל אחר, שהוא יקשור את הכבל לשלד הזיון. לפני הרמת השלד הנפגע, פסקו דן, היה בין השלד ובין הקדח, כ-2 מטרים ממנו ובגבו כלפי הקדח. בכדי לא להיפגע מהשלד בעת הרמתו, הוא נסוג לאחור לכיוון הקדח ונפל לתוכו". מסקנתו של מפקח העבודה היתה, כי "לו מסביב לפתח הכניסה לקדח היה מותקן גידור על ידי אזן יד ואזן תיכון מתאימים או, לחלופין, בפתח היה מותקן מכסה בעל חוזק מתאים למניעת נפילת אדם, שיובטח נגד הזזתו המקרית מהמקום, התאונה היתה נמנעת". בעדותו הבהיר מפקח העבודה כי מלוא האחריות לתאונה רובצת לפתחה של דניה, מבצע הבניה, "ובמקרה זה על מנהל העבודה מטעמו של המבצע" (בעמ' 50, שורות 3-2). בעדותו הפנה לתקנה 5 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (להלן: תקנות הבטיחות), הקובעת את אחריותו של מנהל העבודה למלא אחר תקנות הבטיחות בעבודה.

אשר לאחריותו לתאונה של המעביד, בוארון, אמר, כי זה אחראי לספק לעובד ציוד מגן אישי ולמסור לו הדרכה לגבי העבודה, אך "באתר הבניה קיים תפקיד 'מנהל עבודה' האיש הזה מוכשר לביצוע העבודות בצורה בטיחותית. הוא בעל ידע איך להתמודד מפני סיכונים שקיימים באתר הבניה. הוא צריך לדעת מה אפשר לעשות במקרה כזה. והמעביד הוא לא בעל מקצוע מוכשר בתחום הבטיחות, יכול להיות שהוא לא יודע" (בעמ' 51, שורות 25-22). מפקח העבודה הטעים, כי תפקידו של המעביד הוא להדריך את העובד בעבודה, בעוד שעל מנהל העבודה מטעם המבצע למנוע קיומם של סיכונים באתר הבניה (בעמ' 54). מפקח העבודה הבהיר, כי בדיקתו נעשית על פי אמות המידה הקבועות בתקנות הבטיחות, ולכן: "באתר בניה בזמן הביקור אנו מתייחסים תמיד למבצע הבניה ולא מתייחסים למעבידים ולכל מיני קבלני משנה. אנו לא רואים אותם. בגלל שהחוק לא מתייחס למעבידים ולקבלני משנה. את מי שהחוק רואה אנו רואים" (בעמ' 53, שורות 3-1). אציין, כי בעדותו הסביר מפקח העבודה שאפילו בשלב מדידת עומק הבור אין להסיר את הכיסוי מן הפתח. לדבריו, משטח מכונת הקידוח סוגר את פתח הקדח "ומשאירים פתח קטן כדי להכניס את מטר המדידה" (בעמ' 54, שורות 5-4).

אחריותה של דניה
8.
העד היחיד מטעמה של דניה היה ענבר, אשר הסכים כי דניה היא מבצע הבניה על פי הוראות תקנות הבטיחות. מעבר לכך לא ידע העד לומר אילו הוראות בטיחות ניתנו לקבלן המשנה חלובה (בעמ' 83, שורות 21-17), למי מעובדי חלובה ניתנה הדרכה, אם בכלל, ועל ידי מי (בעמ' 85, שורות 15-8). העד לא היה מעוניין להשיב לשאלה אם חלובה הפרה את הוראות הבטיחות, ככל הנראה לנוכח העובדה שלשתיים ניתן ייצוג משותף, ומבחינתו לא היתה כל הפרה של הוראות הבטיחות, זולת "הפרה אישית" של התובע (בעמ' 85, שורה 28 – עמ' 86, שורה 1). ענבר אף הוסיף, כי לא התעניין כלל בכישוריו של קבלן המשנה של חלובה – בוארון – שכן הוא אינו "מכיר בו" (בעמ' 83, שורה 8). מבחינתו של ענבר עבדה בפרוייקט רק חלובה, שעימה ערכה דניה הסכם. זאת, על אף שלא נאסר על חלובה לבצע את עבודות הקידוח באמצעות קבלני משנה. העד הגיע למסירת עדותו ללא תיק הבטיחות של הפרוייקט, אשר נמצא בארכיון, ולפי דבריו הוא כלל לא התבקש לעיין בו לפני המשפט (בעמ' 85, שורות 23-21). זאת ועוד. לדברי העד הוא ערך תחקיר אחרי התאונה. גם התחקיר לא הובא על ידו, ולדבריו הוא מצוי "כנראה במשרד באיזשהו מקום" (בעמ' 84, שורה 22).

עדותו של ענבר לא תרמה דבר לבירור השאלות שבמחלוקת. בזהירות ובלשון המעטה אומר כי העדות היתה מביכה ולא הוסיפה כבוד לדניה. עוד אציין, כי זולת ענבר לא העיד איש מאנשי דניה שעבדו בפרוייקט – לא מנהל העבודה, דביר עובדיה, ולא מנהל הפרוייקט, רן מועלם.

9.
דומה, כי אין מי שחולק באופן רציני על אחריותה של דניה לתאונה, בוודאי על פי הוראות תקנות הבטיחות. תקנה 79 עוסקת בגידור פתחים, וכפי שנאמר לעיל, החובה למלא אחר תקנות הבטיחות מוטלת על מנהל העבודה, ובענייננו דביר עובדיה, אשר מונה על ידי דניה כמנהל עבודה, והודעה על מינויו נשלחה למפקח העבודה האזורי כדרישת תקנות הבטיחות (תקנה 2(ב) לתקנות הבטיחות; סעיף 3 לתצהיר ענבר). "מבצע בניה" מוגדר בתקנות הבטיחות כ"קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו" (תקנה 1 לתקנות הבטיחות). תקנה 6(א) לתקנות הבטיחות מורה, כי מקום שמזמין הטיל את ביצוע הבניה על קבלן ראשי, יהיה הקבלן הראשי "מבצע הבניה" לענין תקנות הבטיחות, וכך הוא גם אם מעסיק הקבלן הראשי בביצוע פעולות בניה קבלני משנה (תקנה 6(ב) לתקנות הבטיחות). "מבצע בניה" אחראי למינוי מנהל עבודה, והאחרון אחראי למלא אחר הוראות תקנות הבטיחות "ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו" (תקנה 5 לתקנות הבטיחות). "אכן, יהא זה המזמין או יהא זה הקבלן הראשי, נדרש, על פי הדין, שיהא זה גורם אחד ויחיד שיהיה אחראי למילוי הוראות הבטיחות" (ע"א 3805/01 דואני נ' מלחי, פ"ד נז(3) 682, 688 (2003), מפי כב' השופט ריבלין). בענייננו, הפרה דניה את חובתה להתקין גידור מתאים לפתח הקדח כאמור בתקנה 79 לתקנות הבטיחות (אזן יד ואזן תיכון מתאימים או מכסה בעל חוזק מתאים), ובכך הפרה חובה חקוקה שנועדה להגנתם של העובדים בפרוייקט, ובהם התובע. הפרה זו איפשרה את נפילתו של התובע לקדח, ובכך גרמה לנזקו (ראו סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993) (להלן: ענין שירזיאן)).


פרט להפרת החובה החקוקה המוטלת עליה כפי שהוסבר, אחראית דניה כלפי התובע אף מכוח עוולת הרשלנות בשל כך שהפרה את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליה ביחס אליו. כפי שפורט לעיל, התובע העיד שהאחריות לכיסוי הקדח בתום הקידוח היתה מוטלת על אנשי האתר – "לא אנו היינו צריכים לגדר או לשים פלטה ככיסוי אלא אנשי האתר" (בעמ' 40, שורה 4). לא זו בלבד שעדותו של התובע לא נסתרה על ידי הנתבעים, אלא היא נתמכה בדבריו של אלי – שהעיד לנתבעת חלובה – אשר אמר: "כיסוי הבורות הוא באמצעות פלטות מצד אחד מעץ ומצד שני מברזל שמנהל העבודה מביא לנו. אז היינו שמים את זה על הבור" (בעמ' 94, שורות 20-19). עוד הוכח, כי הסרת הכיסוי נעשתה רק כאשר שלד הברזל היה במרחק של כ-30 ס"מ מפתח הקדח, לקראת הורדתו אל תוך הקדח. בעת התאונה הקדח לא היה מכוסה. זאת, על אף שלכל היותר רק הוחל בהרמת השלד לכיוון הבור. מצב דברים זה, אשר איפשר את נפילתו של התובע לקדח, מעיד על התרשלותה של דניה, וזאת בין אם הקדח לא כוסה כלל לאחר שחפירתו הסתיימה ובין אם הכיסוי הוסר מוקדם מידי. עדויותיהם של התובע ושל אלי מהוות הוכחה לכך שהחובה לדאוג לכיסוי פתחי הקדחים לא רק שהוטלה על דניה בתקנות הבטיחות, אלא זו גם היתה הפרקטיקה שנהגה בפרוייקט הלכה למעשה. מנהל העבודה או מי מטעמו פיקחו על עבודות הקידוח בזמן אמת, אישרו את מיקום הקידוח ואת עומקו, והיו אחראים לכיסוי הקדח ולאספקתו של שלד הברזל המתאים למילויו. כפי שהגדיר זאת אלי באופן ציורי: "יש לי מנהל עבודה שצמוד אלי שאומר לי: תעשה פה, תקדח ככה וככה, מטעם דניה סיבוס שפיזית איתנו בשטח עם מגפים..." (בעמ' 92, שורות 26-25). כאמור, דניה לא הביאה כל ראיה להוכיח כי מצב הדברים היה שונה וכי עבודת הקידוח בוצעה אחרת במקרה זה.

על יסוד כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי דניה אחראית לנזקו של התובע כתוצאה מן התאונה הן בעוולה של הפרת חובה חקוקה והן בעוולת הרשלנות.

אחריותה של חלובה
10.
חלובה שימשה כקבלן משנה בפרוייקט והתקשרה עם בוארון כקבלן משנה מטעמה, בהסכם "גב אל גב", כדי שיבצע חלק מעבודות הקידוח. חלובה עבדה בעבר עבור דניה והיתה בעלת נסיון בעבודות קידוח. גם בוארון היה בעל נסיון בתחום הקידוח והיה מוכר לחלובה מעבודה אחת לפחות שביצעו בעבר במשותף. כפי שפורט לעיל, במסגרת החוזה עם דניה קיבלה על עצמה חלובה את כל החובות המוטלות על מבצע הבניה ועל מנהל העבודה על פי "דיני הבטיחות" והתחייבה להציב במקום מנהל עבודה מטעמה. חלובה התחייבה גם לקחת על עצמה את מלוא האחריות בקשר לכל הפרה של דיני הבטיחות ולשפות את דניה על כל נזק שייגרם לה. אני סבורה כי בהתחייבות החוזית שנטלה על עצמה חלובה כלפי דניה יש כדי להקים גם חובת זהירות מושגית של חלובה כלפי עובדיו של בוארון, קבלן המשנה מטעמה, לדאוג עבורם לסביבת עבודה בטוחה ונטולת סכנות. למרות זאת, העיד אורי חלובה כי אף אחד מטעמה של חלובה לא היה אחראי על בוארון (בעמ' 98, שורה 14), ומבחינתו של אורי היתה החתימה על ההסכם עם דניה, לרבות הפרק הדן בבטיחות, חתימה "בסרט נע" (בעמ' 98, שורה 20).

זאת ועוד. על פי האמור בתצהירו של התובע, הופקדה עבודת הקידוח בפרוייקט על ידי בוארון בידיו של אחיו אופיר, שהיה בן 16 שנים בלבד באותה עת. התובע לא נחקר בענין זה ולא הובאה על ידי הנתבעים כל עדות לסתור את דבריו. יש להניח שחלובה ידעה שעבודות הקידוח נמסרו בידיו של נער, אשר עבד באתר ללא השגחה (התובע העיד כי בוארון עצמו (שי בוארון) הגיע לפרוייקט רק פעם אחת כאשר ארעה תקלה במכונת הקידוח – בעמ' 35-34). במצב דברים זה, העובדה שחלובה פטרה עצמה מכל פיקוח על בוארון, קבלן המשנה שלה, מהווה הפרה של חובת הזהירות שהיא חבה כלפי עובדיו של בוארון, ובהם התובע, כמי שקיבלה על עצמה כלפי הקבלן הראשי (דניה) את כל החובות המוטלות על מבצע בניה, לרבות החובה לדאוג לבטיחותם של העובדים מטעמה. אוסיף, כי על אף שחלובה טענה כי לא היה כל קשר בינה לבין בוארון בפרוייקט וכל אחד מהם ביצע באופן עצמאי את הקידוחים שהוטלו עליו, התברר מעדותו של התובע כי אחד מהעובדים הזרים שעבדו אצל חלובה – נלו – עבד עם התובע אצל בוארון בקידוח שלתוכו נפל התובע. היינו, התקיים שיתוף פעולה בין חלובה לבין בוארון וחלובה אף "השאילה" את אחד מעובדיה לבוארון.

על יסוד כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי גם חלובה אחראית לנזקו של התובע ברשלנות. יפים לענין זה דברים שנאמרו ב-ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 19 (2003) (להלן: ענין תנעמי): "אכן, סבורני כי גידור הפודסט הוא מן האמצעים הסבירים שיש לנקוט בנסיבות העניין גם ללא קשר לחובה הקבועה בפקודת הבטיחות בעבודה.
זאת ועוד, מקובל עלינו '...שעצם העובדה כי דבר חיקוק פלוני, המטיל חובה לנקוט אמצעי זהירות, אינו חל על מזיק אלמוני, אינה מחייבת את המסקנה כי אותו מזיק אלמוני פטור מנקיטת אמצעי הזהירות המנויים באותו החיקוק'
(
ע"א 4597/91
קיבוץ אפיקים נ' כהן
[
פ"ד נ
(2)
111], בעמ' 123-122). סולל בונה כקבלן משנה לא הייתה חייבת לקיים את הוראות
פקודת הבטיחות בעבודה,
ואף-על-פי-כן היה עליה לנקוט אמצעי בטיחות מצדה כדי למנוע את סכנת הנפילה. יודגש כי חובתה של כל אחת מהן היא חובה אישית ונמשכת, ואין הן יכולות להתנער ממנה בטענה שאחר אחראי לכך…
"
(מפי כב' השופט טירקל) (ההדגשה הוספה).

אחריותו של בוארון
11.
בוארון היה מעבידו של התובע. כאמור לעיל, בוארון לא התגונן נגד התביעה, והתובעים זכאים ל

פסק דין
נגדו בהעדר הגנה.

הלכה היא, כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו וחובות הזהירות המוטלות על המעביד הן חובות מוגברות. נקבע, כי "הלכה קבועה ונטועה היא, שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו – שמא ייפגעו במהלך עבודתם – וחובה כל כוללת זו נחלקת לחובות משנה, ובהן החובה להנהיג 'שיטת עבודה אשר תשמור עליהם [על העובדים] מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש'... כך אף באשר למניעת סכנות מן העובד, ולהעמדתו של עובד על קיומן של סכנות קיימות
..." (
ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז
(3) 345, 349 (1993), מפי כב' השופט חשין). בענין שירזיאן הבחין בית המשפט בין רכיביה השונים של חובת הזהירות
המושגית שחב מעביד כלפי עובדו. כך, נקבע, כי יש והמדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות; במקרים אחרים מודגשת החובה להזהיר את העובד מפני סכנות קיימות; ולעתים מודגשת החובה למנוע
מהעובד סיכונים בלתי רגילים. עוד נזכיר את שנקבע ב-ע"א 707/79
וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה
(2) 209 (1980), כי תוכנה של חובת הזהירות שחב מעביד לעובדיו כוללת גם את הדאגה לשיטת עבודה וקיומו של פיקוח יעיל. חובתו של המעביד בהיבט זה היא
כפולה: "להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע" (בעמ' 211). החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 425-424 (1988)).

12.
בענייננו, הפקיד בוארון את עבודת הקידוח בפרוייקט בידיו של אופיר בן ה-16, והוא עצמו הגיע למקום רק פעם אחת. אני סבורה כי בכך כשלעצמו יש משום התרשלות, במיוחד בשים לב לחובות שבוארון נטל על עצמו ביחסיו עם חלובה. כפי שצויין לעיל באשר להסכם שבין דניה לחלובה, כך גם בהסכם שנערך בין חלובה לבוארון, קיבל על עצמו בוארון, "גב אל גב", את כל החובות של מבצע הבניה על פי דיני הבטיחות. חובות אלה הצטרפו לחובותיו כמעבידו של התובע. אוסיף, כי מעמדו המדוייק של אופיר – כנציגו של בוארון, כעובד מן השורה או כל אפשרות אחרת – לא הובהר במהלך שמיעת הראיות, וכל שנאמר הוא שאופיר הפעיל את מכונת הקידוח והיה בן 16.

גם בעניינו של בוארון, כמו בעניינו של חלובה, העובדה כי על גורם אחד הוטלה האחריות להנהגתה של סביבת עבודה בטוחה אינה פוטרת גורם אחר מלנקוט אמצעי זהירות מקום שחובתו לעשות כן. דברים אלה יפים מקל וחומר בעניינו של בוארון, שהתובע היה עובדו, ואשר אחיו אופיר עבד לצידו, בסמיכות פיזית, באותו קידוח ממש. נקבע לעיל, כי האחריות לדאוג לכיסוי הקדח לא הוטלה על בוארון ועל עובדיו, אלא על דניה. ואולם, על בוארון היה לוודא שהקדח אכן כוסה ושהכיסוי לא הוסר כל עוד קיימת סכנת נפילה לבור. משלא עשה כן התרשל בוארון והפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפי התובע, עובדו. עוד יש לציין כי הדרכת הבטיחות היחידה שקיבל התובע מבוארון התבטאה בכך שבוארון אמר לו: "לאחר שנגמור את הקדח צריך לגדר ולשים משהו מעל בור הקידוח" (בעמ' 36, שורות 23-22). זאת ותו לא. הדרכה זו ניתנה לתובע באופן כללי ולא בקשר עם ביצוע הפרוייקט. דומה, כי יש בכך גם משום הפרת החובה המוטלת על המעביד בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (להלן: תקנות מסירת מידע) "למסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד..." (תקנה 2 לתקנות מסירת מידע). בוארון לא נהג כמצוות תקנות מסירת מידע – לא מסר מידע בדבר הסיכונים במקום ולא קיים כל הדרכה בנושא מניעת סיכונים והגנה מפניהם (תקנה 3(א) לתקנות מסירת מידע). כאמור, הוא הפקיד את עבודת הקידוח בידיהם של אופיר ושל התובע ושלח אותם להתמודד עם הסיכונים באתר בעצמם. בכך הפר בוארון את חובת הזהירות שהוא חב כלפי עובדו, התובע, ועוול כלפיו ברשלנות.

אשם עצמי תורם
13.
הנתבעים טענו כי יש לזקוף גם לחובת התובע את האחריות לתאונה, שכן מדובר במי שהיה מצוי בעבודת הקידוח, עבד בפרוייקט מספר ימים לפני התאונה, ובאותו יום השלים קידוחם של בורות נוספים. התובע מדד את עומק הקדח שלתוכו נפל וידע שמדובר בקדח עמוק ביותר. בנסיבות אלה, לפי הטענה, היה על התובע לנהוג בזהירות ולהתרחק מן הבור. לא היתה כל סיבה לכך שהתובע ילך אחורנית ויפול לבור, ומשהדבר אירע יש לייחס לתובע אשם עצמי תורם ולראות גם אותו כאחראי לתאונה.

אינני מקבלת את טענת הנתבעים לקיומה של רשלנות תורמת מצדו של התובע. התובע הסביר כי הלך אחורנית באופן אינסטינקטיבי לאחר שמסר לנלו את הכבל כדי שיקשור את שלד הברזל. על פי ממצאיו של מפקח העבודה, נסוג התובע לאחור כדי לא להיפגע משלד הברזל המונף. התובע לא יכול היה לדעת שהקדח פתוח שכן על פי נהלי העבודה טרם הגיע השלב לחשיפת פתח הבור. התובע הסביר שהתרחק מן הבור לאחר שסיים למדוד את עומקו, והוא היה רשאי להניח שהבור כוסה ויוותר מכוסה עד להורדת השלד לתוכו. זאת, בין אם התובע המתין במקום כשעה עד להגעת שלד הברזל ובין אם נטל מייד שלד מערימה שהיתה במקום (ראו עדות מפקח העבודה, בעמ' 54, שורות 6-2). כך או כך, התובע לא יכול היה לדעת שהבור אינו מכוסה והוא רשאי היה לסמוך על כך שאנשי האתר כיסו את הבור והכיסוי לא הוסר. כפי שאמר התובע: "מה שאני כן יודע בוודאות זה שהבורות היו מכוסים ברגע שהשלד היה מורם ומובא למיקומו מעל הבור" (בעמ' 47, שורות 21-20).

בהקשר זה אציין, כי ההלכה בכל הנוגע לאשם תורם כאשר המדובר בתאונת עבודה בה נפגע עובד היא ברורה. "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (
ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח'
, פ"ד ל"ו
(2) 592, 603 (1982), מפי כבוד השופט ד' לוין). ב-ע"א 435/85
מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא
(4), 524 (1987), נאמר בהקשר זה, כי "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" (בעמ' 528, מפי כבוד השופט וינוגרד; וראו גם ענין תנעמי, בעמ' 22-21; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי חיפה, מיום 23.12.09). דברים אלה יפים גם לענייננו. התובע אמנם יצר סיכון בכך שכרה את הקדח, אך הוא רשאי היה להניח שמי שתפקידו לעשות כן ידאג לכיסויו לבטח עד השלב הנכון להסרת הכיסוי. התובע הלך אחורנית צעד או שניים באופן אינסטינקטיבי, כדבריו, ואין לראות בכך בנסיבות העניין משום מעשה רשלני.

על יסוד כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אין לזקוף לחובת התובע אשם עצמי תורם.

חלוקת האחריות בין הנתבעים
14.
אזכיר, כי דניה וחלובה התגוננו במשותף, וביחסים בינן לבין עצמן לא הטילו את האחריות לתאונה זו על זו. בא כוחן של דניה וחלובה ביקש להמעיט בתרומתן המשותפת לתאונה ולהאדיר את חלקו של המעביד, בוארון. זאת עשו גם ב"כ צדדי ג'. ב"כ מנורה טען שהמעביד נחשב "קו האש הראשון" (בעמ' 115) והוא אינו יכול לגלגל את חובותיו אל כתפיהם של מעוולים אחרים. לעומת זאת, טענו ב"כ התובע כי חלק הארי באחריות לתאונה מוטל על דניה, אשר יש לראותה כגורם העיקרי האחראי לתאונה. לדבריהם, בוארון התחייב להישמע להוראותיה של דניה באמצעות מנהלי העבודה ואנשי הבטיחות, ושיקול דעתו העצמאי ניטל ממנו ונמסר באופן בלעדי לדניה. לדברי ב"כ המל"ל, "ברור שכאשר דניה מחייבת את קבלני המשנה להישמע אך ורק להוראותיה המשמעות היא שדניה שולטת שליטה מוחלטת על העובדים במקום" (בעמ' 103). ב"כ המל"ל ביקש בטיעונו להמשיל את בוארון לחברת כוח אדם השולחת עובד (התובע) לעבוד במקום עבודה מסודר, הפועל על פי דיני הבטיחות, ובכך מקיימת במלואה אחר חובת הזהירות המוטלת עליה.

במחלוקת שנפלה בין הצדדים בענין זה מסקנתי היא כי בינם לבין עצמם נושאים הנתבעים באחריות לתאונה בשיעורים הבאים: דניה – 55%; חלובה – 15%; ובוארון – 30%. להלן אבאר עמדתי.

המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין הוא "מידת האחריות" של כל אחד מהם לנזק. מושג זה פורש כמתייחס למידת האשמה ההדדית ובמסגרתו מוטל על בית המשפט להעריך את משקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק (ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362 (2001)). על יסוד הראיות שלפני הגעתי למסקנה כי אחריותה היחסית של דניה היא הגדולה ביותר. זאת, לנוכח תפקידה הסטטורי מזה, ומידת שליטתה בשטח באמצעות אנשיה מזה. דניה נשאה באחריות לשמירה על כללי הבטיחות והיא זו שהנהיגה את סדרי העבודה בפרוייקט. על פיה נשק דבר, וכגודל סמכויותיה, כך גם גודל אחריותה. הגורם השני בחשיבותו לאחר דניה הוא המעביד, בוארון. איני מקבלת את טענת ב"כ התובעים, אשר עשו כל מאמץ למזער את אחריותו של בוארון, כי יש לראותו כחברת כוח אדם המשגרת עובדים לאתרי עבודה המצויים בשליטת אחרים ובכך מתמצה תפקידה. אציין, כי אפילו במקרים כאלה, שענייננו אינו נמנה עליהם, הפסיקה לא פטרה את חברות כוח האדם מהאחריות לנזקיהם של עובדיהן (ראו, למשל, רע"א 12/06 צמנטרל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שירותי כ"א בע"מ, מיום 19.9.07, שם הוטלה על המשיבה, חברת כוח אדם, אחריות בשיעור של 20% לנזקו של עובד שנפגע באתר בניה). ואולם, אחריותו של בוארון, אשר קיבל על עצמו בהסכם עם חלובה לשמש כמבצע העבודה וכמי שמופקד על הבטיחות, אינה דומה כלל לאחריותה של חברת כוח אדם, והיא גדולה ממנה בהרבה. אשר לחלובה, סברתי כי יש להעמיד את מידת אשמתה על מחצית משיעור האחריות המוטלת על בוארון.

אבהיר, כי חלוקת האחריות כאמור מתייחסת אך לאחריותם בנזיקין של הנתבעים. אשר להתחייבויות החוזיות שנטלו על עצמם חלובה כלפי דניה, ובוארון כלפי חלובה, ככל שאלה כוללות התחייבות לשיפוי בגין כל נזק – הרי שבהיעדר פתיחת חזית בין הנתבעים, בינם לבין עצמם, או הודעות הדדיות לצדדי ג', אלה אינן עומדות לדיון.

נזקו של התובע
חוות הדעת הרפואיות
15.
התובע נפגע קשה בתאונה ופונה לבית החולים תל השומר. הוא עבר מספר ניתוחים לקיבוע השברים בעמוד השדרה ובקרסול והועבר לאשפוז במחלקת השיקום. התובע נע בכסא גלגלים ואינו שולט בסוגרים. ב"כ התובעים הגישו שלוש חוות דעת רפואיות בעניינו של התובע, בשלושה תחומים: בתחום האורתופדיה הוגשה חוות דעתו של ד"ר יעקב פעילן, אשר העריך את נכותו של התובע בתחום האורתופדי כדלקמן: 30% לפי תקנה 37(3)(א) לתקנות תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ו-1956 (להלן: התקנות) בגין קיבוע עמוד שדרה מותני במצב נח ו-10% לפי תקנה 48(3)(א) לתקנות בגין הגבלת תנועת מפרקי הקרסול והעקב ברגל שמאל ובסה"כ 37% נכות. המומחה הוסיף, כי התובע נותר מוגבל בתפקוד היומיומי ואינו מסוגל לחזור ולעסוק במקצועו כפועל בנין; בתחום הנוירולוגיה הוגשה חוות דעתו של פרופ' מנחם שדה, אשר העריך את נכותו של התובע בתחום זה בשיעור של 80% לפי תקנה 29(2)(ג) לתקנות. על פי האמור בחוות הדעת סובל התובע משברים בעמוד שדרה מותני עליון. רגל ימין שלו נותרה משותקת, בעוד שבמהלך השיקום חל שיפור ברגל שמאל. נותרה גם הפרעה קשה בתחושה בגפיים התחתונות. התובע מסוגל להלך מספר צעדים באמצעות קביים; בתחום האורולוגיה הוגשה חוות דעתו של ד"ר עופר שנפלד, אשר העריך את נכותו של התובע מבחינת מתן שתן בשיעור של 70% לפי תקנה 23(2)(א)(
v
) לתקנות, ומבחינת הליקוי בתפקוד המיני בשיעור של 30% לפי תקנה 24(5) לתקנות. התובעים לא הגישו חוות דעת בתחום השיקומי לקביעת צרכיו של התובע מבחינת טיפולים, עזרים וציוד.

גם הנתבעים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם. בתחום האורתופדיה הוגשה חוות דעתו של ד"ר אלישע קרסין אשר העריך את נכותו של התובע בשיעור של 10% בגין הגבלת תנועות קרסול שמאל ובשיעור של 15% בגין הגבלה קלה עד בינונית בתנועות עמוד שדרה מותני; בתחום הנוירולוגיה הוגשה חוות דעתו של ד"ר פליקס בוקשטיין, אשר העריך את נכותו של התובע בשיעור של 80%. המומחה התייחס לשאלת תוחלת החיים הצפויה של התובע והעריך כי קיימת ירידה בתוחלת החיים כאשר סיבות המוות העיקריות אצל נפגעי עמוד שדרה הן זיהומים בדרכי הנשימה, זיהומים בדרכי השתן, מחלות לב והתאבדות. עוד נאמר בחוות הדעת, כי ככל שהגיל בזמן החבלה גבוה יותר, תוחלת החיים נמוכה יותר, וככל שרמת התפקוד גבוהה יותר, תוחלת החיים ארוכה יותר. אשר לתובע, תוחלת החיים הצפויה של גבר בגיל שבין 40 ל-50 עם פגיעה גבית או מותנית לא שלמה היא 92% מתחולת החיים של האוכלוסיה הכללית; בתחום האורולוגיה הוגשה חוות דעתו של ד"ר שטריקר אברהם, אשר העריך את נכותו של התובע בגין ההפרעה בתפקוד המיני בשיעור של 20%, בגין ההפרעה בהטלת שתן בשיעור של 70%, ובגין קוודרופלגיה בצורה בינונית בשיעור של 80%. המומחה ציין כי קיימת חפיפה בין שתי הנכויות הראשונות שנקבעו לבין זו האחרונה. המומחה הוסיף, כי אין עדות לליקוי אורולוגי שיכול לגרום לקיצור בתוחלת החיים של התובע, אך קיים סיכון מוגבר לתחלואה בשל זיהומים חוזרים העלולה לגרום לקיצור בתוחלת חייו של התובע.

בהודעה משותפת מיום 8.11.11 סוכם באופן הדדי שלא לחקור את המומחים על חוות הדעת שערכו. שיעור נכותו הרפואית המשוקללת של התובע אליבא דמומחיו הוא 97.354% ואליבא דמומחי הנתבעים השיעור הוא 96.695%.

אשר לתוחלת חייו של התובע, ב"כ התובעים ביקשו במועד הסיכומים שהות קצרה להגשת חוות דעת בנושא קיצור תוחלת חיים במענה לחוות הדעת של הנתבעים אשר קבעה קיצור של 8% מתוחלת החיים הצפויה. חוות דעת כזו לא הוגשה, גם לא לאחר שניתנה לתובעים הזדמנות נוספת לעשות כן (בהחלטה מיום 26.12.11). לפיכך, יש לילך על פי חוות הדעת שהגישו הנתבעים בדבר קיצור תוחלת חיים בשיעור של 8%. יש לערוך את חישוב הפיצויים, אפוא, עד הגיע התובע לגיל 78.5 שנים.

אודות התובע
16.
כאמור, התובע יליד 9.7.62, נשוי ואב לשני ילדים בגירים, ומתגורר בכפר זמפירה שברומניה. התובע החל לעבוד ברומניה, לדבריו מאז היה בן 18, במפעל לניפוח זכוכית ועבד שם עד שנת 1998 בתפקיד של מנהל עבודה (בעמ' 44). שכרו באותה עת היה 3,500 ₪ בחודש. בתקופה שמחודש אוגוסט 1998 ועד לחודש מרס 2001 עבד התובע בתורכיה כטכנאי מכונות תפירה והשתכר סכום של 800 דולר ארה"ב בחודש. לאחר שהות של חצי שנה ברומניה, הגיע לישראל ביום 7.9.01. ויזת העבודה של התובע היתה לחמש שנים (בעמ' 34, שורה 14). לכתחילה עבד התובע בחברת אל-יעד כטפסן, פועל בנין ונהג, והשתכר סך של 1,250-1,000 דולר; בהמשך עבר לעבוד בחברת קובי קידוח והשתכר 1,850 דולר לחודש; מיום 5.8.02 החל לעבוד אצל בוארון והשתכר שם סך של 1,300-1,000 דולר בחודש (סעיף 14 לתצהיר; עמ' 33 לפרוטוקול). לאחר התאונה הגיעה אשתו של התובע לישראל באשרת עבודה, סעדה את התובע וגם עבדה בנקיון, וביום 6.3.06 חזרו השניים לרומניה.

התובע ציין, כי הוא רתוק לכסא גלגלים, אם כי הוא יכול ללכת באיטיות מספר מטרים בעזרת קביים או הליכון. לדבריו, הוא משתמש לעיתים רחוקות בהליכון ובקביים ובעשותו כן הוא נעזר בסד המורכב על רגלו הימנית (בעמ' 38). לדברי התובע הוא סובל מכאבים וממגבלות בתנועות וכן מחוסר תחושה ברגל שמאל. בנוסף, סובל התובע מאין אונות. לטענתו, לאחר חזרתו לרומניה המשיך התובע לקבל טיפולי פיזיותרפיה בתדירות של פעמיים בשבוע במשך שנתיים, אך לא הציג קבלות בעניין זה. בתצהירו של התובע נאמר כי הוא מקבל תרופות מישראל, במימון המל"ל, אך לאחרונה הדבר כרוך בתשלום מס שלדבריו אינו יכול לשלם. ואולם, בעדותו אמר שהוא עדיין מקבל את התרופות מישראל כל ששה חודשים (בעמ' 45). התובע אינו עובד, והוא נעזר בבני משפחתו המסייעים לו. אשתו נעזרת באשה מהכפר בו מתגוררת המשפחה המבצעת את עבודות הנקיון בבית. כמו כן, התובע אינו מבצע שיפוצים ותיקונים בבית למרות הכשרתו המקצועית והוא נזקק לעזרתם של בעלי מקצוע, לרבות גנן. כל אלה, בעלות של 3,000 דולר בשנה. כמו כן, עלויות החשמל והכביסה בבית הן רבות. לדבריו, בשל התאונה הפסיד הכנסות מפנסיה שהיה יכול לקבל בגיל הפרישה לו עבד ברציפות עד אז. בחקירתו הנגדית אמר שבשנים בהן עבד ברומניה נוכו 2% ממשכורתו לקרן פנסיה, ואולם הוא לא בדק מה גורל הכספים כיום (בעמ' 46). כמו כן, ברומניה עליו לשלם עבור כל טיפול רפואי שהוא מקבל וכן עבור הנסיעות לטיפולים. לדבריו, כמי שאינו עובד יש לו זכות לטיפול רפואי אחד בשנה (בעמ' 45). התובע אמנם זכאי לקבל החזר הוצאותיו הרפואיות באמצעות המל"ל, אך הדבר כרוך בטיפול משפטי שאינו יכול לממנו.

לתובע היה רכב ברומניה עוד לפני שעבד בישראל (בעמ' 38, שורות 18-17). הוא רכש רכב כאשר חזר לרומניה אשר שימש אותו לנסיעות לסידורים, לטיפולים רפואיים ולטיולים, ואולם בחודש אפריל 2008 הרכב ניזוק בתאונה, ומאז הוא מושבת (לדברי התובע, הרכב לא היה מבוטח בביטוח מקיף – בעמ' 46). התובע צירף קבלות עבור הוצאות דלק ומוניות, ולדבריו הוא נושא בהוצאה של 1,300 דולר לשנה בגין ניידות. התובע אמר בחקירתו כי רכש בית ברומניה בשנת 2006 ושיפץ אותו, ועשה כן בכספים שקיבל מהמל"ל במסגרת היוון חלק מן הקצבה.

שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות
17.
ב"כ התובע טענו כי יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 100%, ואילו הנתבעים טענו כי יש להעמידה על 70% (בעמ' 113). אחזור ואציין, כי התובע לא הגיש חוות דעת רפואית בתחום השיקום, כך שאין בפני
בית המשפט הערכה רפואית מוסמכת בדבר אפשרותו של התובע לעבוד במומו. התובע משותק בפלג גופו התחתון (פרפלג) ובדרך כלל הוא מרותק לכסא גלגלים (אם כי, כאמור, ביכולתו ללכת מעט בעזרת קביים או הליכון וסד). מדובר בפגיעה קשה, אך לשמחת הכל לא התלוותה לה פגיעה קוגניטיבית או רגשית. בנסיבות אלה נראה כי נכותו הרפואית של התובע אינה משקפת את הגריעה מכושר ההשתכרות, וביכולתו למצוא עבודה חלקית בישיבה אשר תתאים למגבלותיו. התובע הוא עובד כפיים שעבד עבודה פיסית, ובוודאי שלא יוכל עוד לעבוד בבנין או בעבודה דומה. ואולם, גם בנתוניו ניתן לתאר עבודות שיוכל לבצע בישיבה תוך שימוש בידיו שלא נפגעו כלל.

המגמה בפסיקת בתי המשפט היא לעודד נכים לצאת לעבוד ולקבוע כי נסתם הגולל על אפשרות הנפגע להשתכר רק כאשר מצבו הרפואי ושאר נסיבות הענין מחייבים זאת. "ככל הניתן אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כל עיקר, אלא כשהנסיבות ברורות וחדות; פרפלג במקרים רבים הוא אדם המשתכר ככל אדם אחר. אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה; רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה, שבית המשפט יימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט – כאמור – למקרים שבהם אין כל מנוס מכך; ראו גם
ת"א (ירושלים) 653/94
ארבל נ' שערי צדק (לא פורסם)

" (ע"א 1249/04 אדהם נ' רביע, מיום 8.11.06, מפי כב' השופט רובינשטיין). באותו ענין העריך בית המשפט המחוזי את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של נכה שסבל מפרפלגיה מלאה ב- 80%, ובית המשפט העליון אישר קביעה זו. גם בע"א 774/04 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שריקי, מיום 28.9.05, נקבע שיעור גריעה של 80% בעניינו של נפגע שסבל מפרפלגיה (וראו גם: ת"א (מחוזי חי') 1548/98 גורודצקי נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, מיום 7.9.08, שם נקבע שיעור גריעה של 75% בעניינה של פרפלגית שסבלה גם מנכות נפשית של 10%; ת"א (מחוזי י-ם) 8397/06 רחמן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, מיום 11.11.10, שם נקבע שיעור גריעה של 65% בעניינו של פרפלג).

לנוכח מכלול הנתונים שלפני אני סבורה כי יש להעמיד את הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע על 80%. שיעור הגריעה הגבוה נקבע גם בשים לב לכך שהתובע נפגע בגיל מבוגר יחסית (41) ובנתון זה כשלעצמו יש כדי להכביד על השיבה למעגל העבודה.

בסיס השכר
18.
התובע הגיש את חוות דעתה של פרופ' אליס ברזיס, מרצה בכירה ופרופ' חבר באוניברסיטת בר אילן, העוסקת בנושא האיחוד האירופי ומסחר בינלאומי. פרופ' ברזיס הניחה שהתובע היה עובד בישראל עד שנת 2006. לאחר מכן היה עליו, כמו על פועלי בנין רומנים אחרים, לבחור בין שתי אפשרויות: לעבוד ברומניה בתחום התמחותו; או לעבוד כפועל בנין באחת מארצות האיחוד האירופי. אשר לשכר ברומניה, השכר החודשי בתחום הבניה בשנת 2007 היה 486 דולר והוא צפוי להגיע לסך של 1,416 דולר בשנת 2033. בשנים 2008 עד 2010, לנוכח המשבר הכלכלי העולמי, לא היה שינוי בגובה השכר והוא עמד על 504 דולר. לפי חוות הדעת, הערך הנוכחי של סך ההכנסה משכר על פי חלופה זו משנת 2011 עד שנת 2027 הוא 150,292 דולר. אשר לאפשרות השניה, על פי חוות הדעת, האיחוד האירופי יאפשר מעבר חופשי לעובדים ללא צורך באשרה ספציפית רק לאחר שנת 2014, אך מספר ארצות כגון אנגליה ושבדיה הודיעו בעת כניסת רומניה לאיחוד האירופי בשנת 2007 שהן מאפשרות כניסת עובדים רומנים לאלתר. כבר בעשור האחרון פועלי בנין רומנים מתקבלים לעבודה ברוב ארצות האיחוד האירופי ובמיוחד באיטליה, בגרמניה, באנגליה ובצרפת. השכר הממוצע של פועלי בנין רומנים באיחוד האירופי הוא 1,300 אירו לחודש (חוות דעת אינה מציינת צפי לשינוי בנתון זה בעתיד). במקרה זה, לפי חוות הדעת, הערך הנוכחי של ההכנסה משכר במערב אירופה משנת 2011 עד 2027 הוא 315,602 דולר. עוד קבעה פרופ' ברזיס כי ההסתברות להתקבל לעבודה באירופה של פועלים רומנים היא כ-32%. בעניין זה קבעה פרופ' ברזיס כי ההסתברות האפריורית של גבר לעבוד באיחוד האירופי נעה בסביבות 16%, ואולם מאחר שהתובע הוכיח שעבד בעבר מחוץ לגבולות ארצו, יש להכפיל את שיעור ההסתברות ולהעמידו על 32% (ראו בעמ' 75-74: שיעור ההסתברות שמי שכבר עבד מחוץ לרומניה ישוב ויעשה כן בעתיד כפול משתי סיבות – הוצאות חיפוש נמוכות לנוכח היכרות קודמת, ואי נכונות לוותר על שכר גבוה על ידי מי שהתרגל לכך). לסיכום, האובדן הכולל של ההכנסה משכר עבודה ומפנסיה בשתי האפשרויות, בין השנים 2007 עד 2033, כשכל אחת מהן מוכפלת בשיעור ההסתברות המתאים, בתוספת עבודה בישראל עד 2006, חושב על ידי פרופ' ברזיס בסכום של 388,904 דולר.

בעדותה בבית המשפט הוסיפה פרופ' ברזיס כי לנוכח המשבר הכלכלי הפוקד את אירופה, "בספרד יש ירידה חזקה מאוד בביקושים לבניה, גם באירלנד, גם קצת באיטליה עכשיו, אבל בגרמניה הביקושים חזקים מאוד, מה שקורה באירופה הוא שכבר אי אפשר לדבר ומבחינה זו זו בניה בינלאומית כי חשבו שחוזרים לאירופה אחת ללא מלחמות, אבל שוב כעת יש שני אירופה: אירופה הצפונית ואירופה הדרומית, ובדרום המצב רע. אבל בצפון – המצב לא רע ומי שירצה לעבוד, אני מסכימה שההסתברות למצוא עבודה קצת ירדה, ואולי אם פעם זה לקח לך חודש, כעת אולי זה ייקח חודשיים. אבל מי שרוצה לעבוד, גם בישראל רואים עליה דרסטית בנתוני האבטלה, ומי שבאמת רוצה לעבוד ימצא עבודה..." (בעמ' 62, שורות 19-12).

להערכתה של פרופ' ברזיס, שיעור הצמיחה (הנגזר מן התל"ג לנפש) ברומניה צפוי להיות גבוה. משמעות הדבר היא כי השכר ברומניה יגדל וילך במידה ניכרת בשנים הבאות. אשר לכך, אמרה פרופ' ברזיס כי אין מדובר במודל תיאורטי וכי למדינות המזרחיות של האיחוד האירופי יש התנאים הנכונים לצמיחה: הון (באמצעות עזרה ממדינות האיחוד האירופי); רמת הון אנושי; ומוסדות, אשר יכוננו בעתיד (בעמ' 69).

עוד ציינה, כי יש לחשב את תוחלת חיי העבודה של התובע עד גיל 65 (בעמ' 65, שורה 2). פרופ' ברזיס הסכימה כי השכר חושב על ידה ברוטו וכי יש להביא בחשבון ניכוי בגין הוצאות המחיה מחוץ לבית, לרבות עבור דיור, נסיעות לביקורים בבית, מזון וכדומה (בעמ' 65, שורות 23-22). פרופ' ברזיס ציינה, כי רומניה קיבלה על עצמה את החקיקה הסוציאלית של האיחוד האירופי, לרבות בדבר תשלום גמלת נכות למי שאינו יכול לעבוד וכינון מוסדות לשיקום מקצועי, אם כי בשלב זה מדובר להערכתה בחקיקה "על הנייר" (בעמ' 67, שורות 29-26; בעמ' 68, שורות 30-26).

19.
פרופ' ברזיס הותירה רושם של מומחית רצינית בתחומה. ואולם, קביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפסד ההשתכרות בעתיד אינה יכולה להיעשות רק באמצעות אימוץ נתונים תיאורטיים ותחזיות כלכליות כלליות, אלא יש לשלבם עם נתוניו האישיים של התובע שלפנינו. כך נהגו גם בתי המשפט שדנו בתביעות דומות ושמעו אף הם את עדותה של פרופ' ברזיס (ראו, למשל, ת"א (שלום י-ם) 5784/05 המוסד לביטוח לאומי
נ' מנרב הנדסה ובנין בע"מ, מיום 11.10.07, בפסקה 46; ת"א (שלום ת"א) 33745/05 דורין נ' סולל בונה בע"מ, מיום 8.12.08, בפסקה 24; ת"א (שלום י-ם) 12089/06 דאנדו נ' אתגר סלומון 2000 (בע"מ), מיום 23.12.09, בפסקה 86). בענייננו, התובע אמנם יצא לעבוד מחוץ לרומניה, ואולם הוא עשה כן לראשונה רק חמש שנים לפני התאונה, בשנת 1998, עת היה בן 36, כאשר לפני כן עבד ברומניה 18 שנים. במצב דברים זה יש לשנות משיעור ההסתברות שהמומחית נקטה ביחס לאפשרות שהתובע היה שב ועובד מחוץ לרומניה ולהפחיתו. כמו כן, ניתן להניח גם שעם חלוף השנים וההתקדמות בגיל, ובתנאי תחרות עם עובדים צעירים, היה התובע נתקל בקושי גדול יותר להשתלב בעבודה פיסית מחוץ לרומניה כמו עבודה בבנין, על אף קיומו של נסיון קודם. ענין נוסף שיש להביאו בחשבון הוא עלות העבודה בחו"ל, לרבות באירופה, אשר גם המומחית הסכימה שיש להתחשב בה. אך מובן, כי ככל ששיעור ההסתברות לעבודה מחוץ לרומניה פוחת, פוחת באופן משמעותי גם בסיס השכר (על פי הערכותיה של פרופ' ברזיס שכר העבודה הצפוי לעובד בתחום הבניה ברומניה הוא בין 504 דולר בתחילת התקופה ל-1,024 דולר בסוף התקופה, בשנת 2027 (שאז ימלאו לתובע 65 שנה), בעוד ששכר העבודה מחוץ לגבולות רומניה הוא, כאמור, בסך 1300 אירו). בשים לב לכל אלה, אני סבורה כי יש להעמיד את שכרו של התובע מתום השהות הצפויה בישראל ועד גיל 65, לצורך חישוב הפסד ההשתכרות, על הסכום של 1,000 דולר בחודש או במעוגל 4,000 ₪.

הפיצוי בגין אובדן השתכרות
20.
בגין רכיב זה הפיצוי יהיה כלהלן:
א.
עבור השנתיים הראשונות לאחר התאונה, עד לחודש פברואר 2005, יש לערוך את החישוב לפי אובדן כושר מלא ושכר של 1,150 דולר בחודש, שהם 4370 ₪ (כזכור, התובע הצהיר כי שכרו אצל בוארון היה 1,300-1,000 דולר בחודש – בסעיף 14 לתצהיר), בתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך של 133,915 ₪.
ב.
עבור התקופה שמחודש פברואר 2005 ועד חודש ספטמבר 2006 לפי 4370₪ בחודש
x
80%, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך של
79,168 ₪.
ג.
מחודש ספטמבר 2006 ועד היום, לפי 4,000 ₪ בחודש
x
80%, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך של 210,801 ₪.
ד.
מהיום ועד הגיע התובע לגיל 65, לפי 4,000 ₪ בחודש
x
80%, לפי מקדם היוון של 148.600, סך של 475,520
₪.
ה.
אשר לפיצוי בגין פנסיה, בהעדר נתונים מבוררים הן בדבר הזכאות לפנסיה והן בדבר שיעור ההפרשה מהשכר עבור פנסיה, יש לקבוע פיצוי על דרך האומדן בסכום של 70,000 ₪.

עזרת הזולת
21.
התובע נעזר עד כה בבני משפחתו ולאחרונה גם בעוזרת המסייעת לרעייתו, לה הוא משלם סכום של 550 רון בחודש (1.16 ₪ =

ron
1), שהם 638 ₪. ניתן להניח כי בעתיד, עם הזדקנותם של התובע ושל רעייתו, תידרש לתובע עזרה בהיקף גדול יותר. בנסיבות אלה מצאתי לפסוק לתובע בגין עזרת הזולת סך של 1,500 ₪ לחודש עבור הפסדי העבר, בתוספת ריבית, וסך של 2,000 ₪ בחודש לעתיד, עד תום תוחלת חייו לאחר ההפחתה. כמו כן, בגין השנתיים הראשונות לאחר התאונה אני רואה לפסוק לתובע סכום נוסף של 24,000 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה, המשקף את הצורך בסיעוד מוגבר בתקופה זו. אציין, כי מדובר בסכומים הנופלים מאלה שנהוג לפסוק בעניינם של נפגעים בדרגת נכות דומה המתגוררים בישראל, ואולם בענייננו התובע מתגורר ברומניה ובחישוב הפיצויים ביחס אליו יש להביא בחשבון את עלות רכישת השירותים במקום מגוריו. איני רואה לפסוק סכום נפרד בגין עזרת בעלי מקצוע, כגון גנן, צבע וכדומה. סכום הפיצוי בגין עזרת הזולת מביא בחשבון גם הוצאות אלה, תוך התחשבות בהסתברות שהתובע היה עומד בהוצאות אלה ממילא אילו עבד באחת מארצות האיחוד האירופי והתגורר מחוץ לבית. הפיצוי עבור העבר הוא בסך 177,608 ₪ + 30,594 ש"ח; ועבור העתיד, לפי מקדם היוון של 231.817, בסך 463,635 ₪.

ניידות
22.
לפי עדותו של התובע היה בבעלותו רכב לפני שנסע לעבוד בישראל, וכשחזר לרומניה אחרי התאונה רכש רכב חדש. רכב זה הושבת בעקבות תאונה, ובשלב זה משתמש התובע בתחבורה פרטית או במוניות. התובע טען בתצהירו (בסעיף 18) כי הוא נדרש לשלם עבור נסיעות סכום של 4,000 רון לשנה, שהם 4,640 ₪ לשנה. ההלכה היא, כי בפסיקת סכום הפיצויים בגין מוגבלות בניידות יש להביא בחשבון ולנכות את הוצאות הניידות הצפויות שהנפגע היה מוציא אלמלא נפגע, כך שייפסק פיצוי רק עבור אותו חלק מהוצאות הניידות שנגרם עקב הנכות. בענייננו, אני רואה לזקוף שליש מהוצאות הניידות של התובע על חשבון התאונה, ובסך הכל סכום של 1,547 ₪ בשנה. סכום זה יש לפסוק לתובע עבור העבר בתוספת ריבית מאמצע התקופה, ובסך הכל סך של 15,298 ₪; ועבור העתיד עד תום תוחלת חייו לאחר ההפחתה, לפי מקדם היוון של 231.817, סך של 29,904 ₪. כמו כן, כפי שנהגתי באשר לפיצוי בגין עזרת הזולת, גם בנושא הניידות אני רואה לפסוק סכום נוסף של 2,000 ₪ בחודש עבור הוצאות הניידות המוגברות בשנתיים הראשונות, בתוספת ריבית, ובסך הכל סכום נוסף של 30,594 ₪. אשר לרכישת רכב, בהעדר נתונים בדבר עלות רכישתו ניתן פיצוי גלובאלי בסכום של 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות
23.
על פי עדותו של התובע הוא מקבל את התרופות להן הוא זקוק מישראל, באמצעות בא כוחו. התובע הוכר על ידי המל"ל כנפגע עבודה וככזה הוא זכאי לקבלת טיפול רפואי באמצעות שירותי בריאות כללית (ראו: תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968). עד כה, כאמור, שירות זה ניתן לו גם ברומניה, ככל שמדובר בתרופות שלהן הוא נזקק הנשלחות אליו מקופת החולים. התובע טען, כי בשנתיים הראשונות לאחר חזרתו לרומניה קיבל טיפולי פיזיותרפיה פעמיים בשבוע ושילם סך של 50 רון לכל טיפול. התובע לא הציג קבלות על כך. מעבר לטיפולי הפיזיותרפיה לא נטען כי התובע קיבל טיפולים נוספים או כי הוא זקוק לטיפולים כלשהם (כזכור, לא הוגשה חוות דעת בתחום השיקום). לא הובאה גם כל ראיה על הוצאות בתחום הרפואי או הפרה-רפואי בהם עמד התובע מאז חזר לרומניה, למשל, בגין כסא גלגלים, קביים וכדומה. לפיכך, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין הוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד, בסך 100,000 ₪
נכון להיום.

דיור

24.
התובע לא הוכיח כל הוצאה עבור התאמת ביתו למגבלותיו, ואולם לנוכח שיעור נכותו יש לפסוק סכום גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 50,000 ₪
נכון להיום.

נזק לא ממוני
25.
לאחר שהדרכתי עצמי בסכומים שנפסקו במקרים דומים (ראו: ענין תנעמי, שם נפסק פיצוי בסכום של 800,000 ₪ למי שסבל משיתוק כמעט מלא בארבע גפיו ומפגיעה קוגניטיבית והתנהגותית (בפסקה 26); ת"א (מחוזי י-ם) 6436/04 קקון נ' ד"ר ספקטור סרגי מיום 30.9.09, שם נפסק סך של 500,000 ₪ (בפסקה 136); ת"א (מחוזי ב"ש) 1022/01 פלונית נ' שרותי בריאות כללית, מיום 26.12.06, שם נפסק סכום של 460,000 ₪; ת"א (מחוזי חי') 843/99 מוזס נ' מדינת ישראל, מיום 29.1.07, שם נפסק סך של 500,000 ₪ (בפסקה 24)) – אני פוסקת לתובע סך של 600,000 ₪ נכון להיום. סכום זה מביא בחשבון את שיעור הנכות הגבוהה של התובע, את אין האונות ואת הבעייתיות בשליטה על הסוגרים לצד הגיל בו נפגע התובע (41).

סיכום וחלוקת התשלום בין הנתבעים
26.
נזקו הכולל של התובע עומד על הסך של 2,517,037 ₪.

27.
מסכום הנזק יש לנכות את גמלאות המל"ל לעבר ולעתיד בסך 2,741,854 ₪. סכום הפיצויים נבלע בסכום הגמלאות, ולכן זכאי התובע ל-25% מסכום הנזק על פי סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי. התובעים טוענים כי יש להתייחס לבוארון, מעבידו של התובע, כאל מזיק צד ג', כמו יתר הנתבעים, שכן בוארון לא דיווח למל"ל על העסקת התובע ולא שילם דמי ביטוח. באופן זה, לפי הטענה, יש לחייב את כלל הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע 25% מסכום הנזק ללא הפחתת חלקו של בוארון – המעביד (ראו: ע"א 435/99 שרפמן נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פ"ד נה(3) 193, 198 (2001): "קריאת סעיף 331 וסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש] מעלה כי הניזוק זכאי לקבל מן 'הצד השלישי' רק 25% מחלקו היחסי של 'הצד השלישי' באחריות לנזק"), ולשפות את המל"ל בגין 75% מסכום הנזק כאמור (סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי).

דין טענת התובעים להידחות. ב-ת"א (מחוזי ב"ש) 3145/98 עטיה נ' טרויהפט (מיום 20.12.05) נדונה טענה דומה שנשמעה מפי התובעים שם ובית המשפט (כב' השופט י' טימור) קבע לאמור: "ניכוי מלוא סכום הגמלאות אמור להתבצע מכוח סעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). סעיף זה בפקודה אינו מבדיל בין מעביד שדיווח למל"ל כחוק לבין מעביד שלא דיווח. במקרה הנדון גם אין לכאורה מקום לאבחן בין שתי אפשרויות אלה, משהתובע לא נפגע בשל העדר הדיווח והמוסד לביטוח לאומי
משלם לו מלוא גמלאותיו עפ"י חוק. אי הדיווח רק מקנה למל"ל הזכות לבוא בתביעה למעביד, דבר שהיה נמנע לו היה דיווח כדין. זכות התובע לתבוע 25% מהסכום שנפסק עומדת לתובע, אפוא, רק כנגד צד שלישי שנתבע – במקרה זה הנתבעים 1 ו-2". עוד קבע בית המשפט, כי בתביעת המל"ל לפיצוי בגין הגמלה המשתלמת לנפגע לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי יופחת הסכום שצד ג' חייב בו בשיעור אחריותו של המעביד, ואילו המעביד יחוייב בפיצוי על פי חלקו או במלוא סכום הגמלאות מכוח סעיף 369 לחוק הביטוח הלאומי, לפי שיקול דעת המל"ל (אזכיר, כי סעיף 369(א) לחוק הביטוח הלאומי מאפשר למל"ל לתבוע את סכום הגמלאות ששילם לנפגע ממעביד שלא נרשם בהתאם לתקנות או שלא שילם במועדם את דמי הביטוח עבור עובדו הנפגע). המזיקים, צדדי ג', ערערו לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו וטענו כי היה על המל"ל לתבוע מן המעביד את מלוא סכום הגמלה ולא לתבוע שיפוי מן המזיקים לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, מיום 4.1.09). בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע, כי "... רשאי יהיה המל"ל לנקוט בדרך הקבועה בסעיף 328 ל
חוק הביטוח הלאומי
, קרי, לתבוע את האחראים לנזק על פי
פקודת הנזיקין,
על פי זכות הסוברוגציה הנתונה לו. כאמור, על פי סעיף 328 לחוק, יוקטן סכום הפיצויים שחבים טרויהפט ואליאס למל"ל, כפי חלקו של המעביד (רווח) באחריות לנזק. מכאן שנכונה היתה מסקנתו של בית המשפט קמא כי יש לנכות מסכום הגמלה ששילם המל"ל לעטיה את חלקו של רווח, וביתרת הסכום ישאו אליאס וטרויהפט יחד ולחוד, על פי מידת אחריותם לנזק
" (מפי כב' השופט דנציגר). אוסיף בהקשר זה, כי אחריותו של בוארון לתאונה נגזרה, בעיקר, מעצם היותו מעבידו של התובע. סטטוס זה ליווה את בוארון בכל שלבי הדיון, היווה שיקול מרכזי במידת האשמה שיוחסה לו ולא ניתן "להשיל" מעליו אדרת זו אך בשל כך שמדובר ככל הנראה במי שלא ניתן יהיה לגבות ממנו את סכום הפיצוי. כפי שהיה בעניין טרויהפט גם בענייננו הוכרה התאונה כתאונת עבודה על ידי המל"ל והתובע לא נפגע מן העובדה שהמעביד, בוארון, לא מילא את חובותיו כלפי המל"ל. גם המל"ל לא נפגע ועומדת לו הזכות לפעול כלפי בוארון על פי הוראות סעיף 369 לחוק הביטוח הלאומי. קשיי הגביה הצפויים ביחס לאפשרות הפירעון מבוארון אינם יכולים להשפיע על הניתוח המשפטי מבחינה זו.

יישומן של אמות מידה אלה לענייננו מוביל לכלל מסקנה, כי מן הסכום הכולל של הנזק יש לנכות סך של 755,111 ש"ח בגין חלקו של בוארון.

דניה, חלובה וסהר ישלמו לתובע יחד ולחוד 25% מחלקם היחסי באחריות לנזק שנגרם לו (בסך 1,761,926 ש"ח), היינו סך של 440,481 ₪ ואת היתרה בסך 1,321,445₪ ישלמו באותו אופן למל"ל.

בוארון ישלם למל"ל סך של 755,111 ₪ או את מלוא סכום הגמלאות לפי שיקול דעת המל"ל (ובלבד שהתשלום שיקבל המל"ל מכל המזיקים, כולל בוארון, לא יעלה על מלוא סכום הגמלאות).

ההודעה לצדדי ג'
28.
כאמור לעיל, דניה, חלובה וסהר הגישו הודעה לצד ג' נגד מנורה, אשר ביטחה את דניה ואת קבלני המשנה שלה, לרבות חלובה, בפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד ג'; ונגד אליהו, אשר ביטחה את חלובה בפוליסת ביטוח עסק הכוללת ביטוח כלפי צד ג'. המודיעות טענו כי על מנורה ועל אליהו לשפותן מכוח הפוליסות שהוצאו להן, או לחלופין מכוח קיומו של ביטוח כפל.

29.
ב"כ מנורה הטעים, לראשונה בסיכומיו, כי אחריותו מכוח הפוליסה שהוצאה לדניה אינה חלה על "התחייבות או אחריות שהמבוטח מקבל על עצמו לפי הסכם, אלא אם כן התחייבות או אחריות כזו היתה מוטלת על המבוטח גם בהעדר הסכם כזה" (סעיף 6 לפרק "סייגים לחבות המבטח"). על פי הטענה, מאחר שחלובה קיבלה על עצמה בהסכם עם דניה לשאת באחריותה של האחרונה, יש לראות את חלובה כמי שנושאת במלוא האחריות לנזקו של התובע. ואולם, מאחר שאחריותה של מנורה כמבטחת אינה חלה אלא על אחריותה של חלובה בנזיקין, יש לחייב את מנורה, בכפוף לדינים בדבר כפל ביטוח, רק באחריותה של חלובה עצמה לנזק שנגרם לתובע.

דין הטענה להידחות. אחריותן של דניה וחלובה על פי דיני החוזים לא התבררה במסגרת השאלות שבמחלוקת – לא בתביעה ולא בהודעה לצד ג'. השתיים התגוננו במשותף נגד התביעה, שהוגשה על פי דיני הנזיקין, ובהודעה לצד ג' טענו לזכות שיפוי מן הצדדים השלישיים על פי דיני הביטוח. כאמור, מנורה העלתה טענה זו לראשונה בשלב הסיכומים, לא עוררה את שאלת האחריות של דניה ושל חלובה על פי דיני החוזים במהלך המשפט וממילא לא הביאה ראיות להוכחת הטענה. מכאן, שיש לחייב את מנורה – כמי שביטחה הן את אחריותה של דניה והן את אחריותה של חלובה – לשאת בנזק יחד עם סהר, בכפוף לדיני כפל ביטוח.

ב"כ מנורה טען גם, כי הפוליסה שהוציאה מנורה היתה כללית ("ביטוח גג") ונאמר בה (בעמ' 2 ל"רשימה"), כי "אם קיימת פוליסה ספציפית לביטוח 'עבודות קבלניות' שנערכה על ידי המבוטח או לטובתו, תהיה פוליסה זו פוליסה שיורית ו/או עודפת לאותה פוליסה". הטענה היא, כי הפוליסה שהוציאה סהר היא הפוליסה הספציפית שהוצאה עבור הפרוייקט, ואילו הפוליסה של מנורה היא שיורית בלבד.

גם דינה של טענה זו להידחות. בע"א 206/99 א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(5) 566 (2001) נקבע, כי "...עצם ההחרגה המכוונת לשלול כיסוי ביטוחי במקרה של קיום ביטוח חבות אחר, אינה תקפה. טענה זו מסתמכת על הוראת סעיף 59(ג) לחוק חוזה הביטוח בשילוב עם הוראות סעיפים 67 ו-64 לחוק זה. לפי הוראות אלה, גם במסגרת של ביטוח אחריות אין להתנות על ההסדר של סעיף 59(ג) לחוק... אין לאפשר למבטח לסכל את התכלית הברורה של החוק באמצעות ניסוח של תנאי מחריג. מטרת המחוקק היתה לאפשר למבוטח המשלם פרמיה לשני מבטחים ליהנות מחבותם של שניהם כלפיו, יחד ולחוד" (בעמ' 574, מפי כב' השופט אנגלרד; וראו גם: ע"א 5464/00 פרץ ג.ג. מהנדסים בע"מ נ' קינן, פ"ד נז(4) 481, 495-494 (2002)). דברים אלה יפים לענייננו, ועל יסודם יש לקבוע כי חבותן של סהר ומנורה כלפי המבוטחות דניה וחלובה תהא יחד ולחוד על פי הוראות סעיף 59(ג) לחוק חוזה הביטוח בדבר ביטוח כפל.

על יחסי סהר ומנורה, בינן לבין עצמן, יחולו הוראות סעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח.

30.
ב"כ אליהו טען כי אליהו הוציאה פוליסה לביטוח עסק לחלובה בסכום צנוע עשרה חודשים לפני התאונה. במסגרת הפוליסה ביטחה אליהו גם את "החבות החוקית של בעל העסק כלפי צד שלישי" (פרק 8), ואולם אין המדובר בביטוח עבודות קבלניות או בביטוח שנעשה לצורך העבודה בפרוייקט, כפי שנעשה על ידי סהר ומנורה. הביטוח נועד לסיכונים קטנים הכרוכים בבית העסק ולא להטבת הנזק שנגרם מחוץ לעסק – בפרוייקט.

דין הטענה להידחות. הפוליסה שערכה אליהו חלה על פי לשונה על אחריותה של חלובה לתאונה בה נפגע התובע. אירוע התאונה אינו נופל לאף אחד מן הסייגים לאחריות המנויים בפוליסה, ובשום מקום לא נאמר, כי הפוליסה חלה רק על נזקים הנגרמים בחצריו של המבוטח. לפיכך, בכל הנוגע לאחריותה של חלובה, תשתתף אליהו יחד עם סהר ומנורה בתשלום הפיצויים על פי הכללים בדבר ביטוח כפל.

סיכום
31.
על יסוד כל האמור לעיל, אני מורה לנתבעים 1, 2 ו- 4, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 440,481 ₪ ולשלם למל"ל סך של 1,321,445 ₪. הנתבעים ישאו באותו אופן בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 410,000 ₪, שיחולקו בין התובע והמל"ל באותו יחס שנקבע בנוגע לחיוב העיקרי.


הנתבע 3, שהוזמן כדין, אך לא התגונן ואף לא התייצב לדיונים, ישלם למל"ל סך של 755,111 ₪ או את מלוא סכום הגמלאות לפי שיקול דעת המל"ל (ובלבד שהתשלום שיקבל המל"ל מכל המזיקים, כולל בוארון, לא יעלה על מלוא סכום הגמלאות).


על פי המוסכם בין הצדדים, תוגש תוך עשרה ימים פסיקתא ביחס להודעה לצדדי ג' בהתאם לאמור בסעיפים 29 ו- 30 לעיל. חיובי שכר הטרחה וההוצאות בהודעה לצדדי ג' ייקבעו במסגרת החתימה על הפסיקתא.


ניתן היום, י"ד טבת תשע"ב, 9 ינואר 2012, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתקים לב"כ הצדדים.




אורית אפעל גבאי, שופטת







א בית משפט מחוזי 9107/07 דן פסקו, המוסד לביטוח לאומי נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, קידוחי חלובה ובניו בע"מ, שי בוארון ואח' (פורסם ב-ֽ 09/01/2012)