פסקי דין על אורי פלג | פסקי דין על מייקל שכטר | פסקי דין על פבריקנט את סלנט גרופ | פסקי דין על sofasa llc חברה זרה הרשומה בארה"ב והידועה בשמה המסחרי בארה"ב ובארץ בשם overseas direct co. ואח' |
2102/04 א 09/01/2012
א 2102/04 אורי פלג, מייקל שכטר נ' פבריקנט את סלנט גרופ בע"מ, sofasa llc חברה זרה הרשומה בארה"ב והידועה בשמה המסחרי בארה"ב ובארץ בשם overseas direct co. ואח'
st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
ת"א 2102-04 פלג ואח'
נ' פבריקנט את סלנט גרופ בע"מ
ואח'
בפני
כב' השופט יהודה פרגו
– שופט בכיר
התובעים
1. אורי פלג
2. מייקל שכטר
שניהם על-ידי ב"כ עוה"ד ח. כהן ואח'
נגד
הנתבעים:
1. פבריקנט את סלנט גרופ בע"מ
2.
sofasa llc
חברה זרה הרשומה בארה"ב
והידועה בשמה המסחרי בארה"ב ובארץ בשם
overseas direct co.
3. אבנר סלנט
4. יגאל סלנט
5. יעקב חודרה
6. אייל קפלנסקי
7. יוסף (אוסיף) טמיר
8. ריו יהלומים בע"מ
9. רועי ובר
10. אירית קפלנסקי
11. אמיר קפלנסקי
12. מרקיורי דיימונדס בע"מ
13. ג'וזה בירנבאום
על-ידי ב"כ עוה"ד פ.ג. נשיץ ואח'
פסק דין
1.
פתח דבר:
בפני
י תביעה כספית ולמתן צווים שמטרתם למנוע מן הנתבעים ייצור ושיווק של
יהלום
cushette
(להלן: ה"קושט") הרשום כפטנט וכסימן מסחר.
התובעים - מייקל שכטר
ואורי פלג
- עוסקים ביצור ושיווק של יהלומים, ביניהם יהלום ה"קושט", הוא יהלום המיוצג בשיטת חיתוך מיוחדת של אבן הגלם, שיטה אותה המציא התובע 1 אורי פלג
, ועליה רשמו התובעים בארה"ב "סימן מסחר" ו"פטנט".
הנתבעת 1
– פבריקנט את סלנט גרופ בע"מ
(להלן: גם "פבריקנט" וגם "סלנט")
הינה חברה פרטית הרשומה בישראל, חברת האם של הנתבעת 2 סופסה.
בעלי מניותיה הם, בין השאר הנתבעים 3 – 4 – אבנר סלנט ויגאל סלנט.
הנתבעים 3 – 7
– אבנר סלנט, יגאל סלנט, יעקב חודרה, אייל קפלנסקי, אוסיף טמיר
- הינם בעלי תפקיד בנתבעות 1 ו- 2.
הנתבעים 8 – 13
– ריו
יהלומים בע"מ, רועי ובר, אירית קפלנסקי, אמיר קפלנסקי,
מרקיורי דיימונדס בע"מ ו-ג'וזה בירנבאום הינם חברות או בעלי תפקידים בחברות אלו, אשר בתקופות הרלוונטיות ייצרו כקבלני משנה, את יהלומי ה"קושט" עבור
הנתבעות 1 -2.
בחודש מאי 2009
נחתם "מכתב כוונות" ה"קובע את התנאים וההוראות העיקריים לשיתוף הפעולה המוצע בין אוברסיז דירקט קו.אל.אל.סי. (
odc
) מיזם משותף של פבריקנט וסלנט וסולואו דיאמונד קו..., מיכאל שכטר ("שכטר") ... ואורי פלג
("פלג)".
ב"מכתב כוונות"
זה נאמר כי: "הצדדים ישתפו פעולה זה עם זה בתפעול וניהול עסק של יהלומים "בחיתוך מיוחד ואחוזים גבוהים" (ה"עסק"). ביום ה- 1 בינואר 2002, או עד תאריך זה ("תאריך ההתחלה של דיאמקו"), תפעיל את העסק חברה בערבות מוגבלת הידועה בשם "דיאמקו אל.אל.סי." (
diamco llc
). זכויות הבעלות בדיאמקו אל.אל.סי יוקצו בין הצדדים כמפורט להלן:
odc
– 73%, שכטר – 16% ופלג – 11%";
וכי "התנאים וההוראות אשר מפורטים להלן יהוו בסיס להסכם סופי ("הסכם סופי"), אשר ייחתם בתאריך מאוחר יותר לאחר שיתקיים משא ומתן בין הצדדים".
אחד התנאים ב"מכתב הכוונות" עניינו בשמירת סודיות הפטנט:
"13.
odc
מסכימה שכל המידע בנוגע לשיטה של פלג ושכטר לחיתוך יהלומים באחוזים גבוהים ולמוצרים המיוצרים באופן זה (ה"המצאה"), שבבעלות שכטר ופלג, יישאר מידע סודי וקנייני.
ocd
, לרבות מנהליה, שותפיה, חבריה, הגופים הקשורים אליה, החברות הבנות שלה, עובדיה ו/או שליחיה, לא ינצלו מידע זה בכל דרך ללא הסכמה מפורשת בכתב של שכטר או של פלג, ולא יהיו רשאים לנצל כל מידע שכזה שלא בקשר להפעלה של הגוף החדש, ואך ורק לתועלתו של הגוף החדש.
odc
וכל גוף או אדם קשור אשר קיבלו או יקבלו מידע בנוגע להמצאה, יחתמו על הסכם אי גילוי בנוסח אשר יהיה מקובל על פלג ועל שכטר, לפני גילויו של המידע האמור".
לימים, התגלע סכסוך בין הצדדים, ל"מכתב הכוונות", הנוגע להפרת סעיף 13 דלעיל,
וחלוקת התמורה מן ה"מיזם המשותף" נשוא "מכתב הכוונות".
התובעים טוענים, כי במהלך הזמן גילו, כי הנתבעים מייצרים את יהלום ה"קושט" שלא באמצעותם וללא ידיעתם, באמצעות יצרנים חיצוניים שלהם – הנתבעים 8 – 13.
כפועל יוצא, כך טענתם, הם הפרו ומפרים, את הסכם הכוונות ואת הסכם הסודיות.
בסעיף 19
ל"מכתב הכוונות" נאמר:
"19.
כל מחלוקת בין הצדדים, שאי אפשר יהיה לפתור אותה באופן צודק, תופנה לבוררות בניו יורק, שבמדינת ניו יורק, בפני
בורר יחיד אשר ייבחר על-פי כללי האגודה האמריקאית לבוררות. החלטת הבורר תהיה סופית ובלתי ניתנת לערעור".
בהתאם לסעיף 19 הביאו הצדדים את ענייני הסכסוך בפני
בורר במדינת ניו יורק.
ביום 31/3/2005
ניתן "פסק הבורר" ואושר על-ידי בית המשפט בניו יורק והפך להיות
פסק דין
חלוט.
ביום 7/6/2010
הוכרז "פסק חוץ" זה, כ"פסק אכיף" על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב – ת"א 21/09.
תביעת התובעים כנגד הנתבעת 2
sofasa llc
(להלן: "סופסה"), עניינה ביישום
"פסק הבורר" ובאירועים מאוחרים יותר לפסק הבורר.
בכתב התביעה עתרו התובעים לסעדים הבאים:
(1)
איסור על שיווק במישרין או בעקיפין של יהלומי "קושט" בכל צורה שהיא ו/או שימוש בסימן המסחרי "קושט", לרבות בשיטת החיתוך.
(2)
מתן חשבונות על אופן חיסול המלאי שנתפס והוחזר לידי הנתבעת 2.
(3)
תשלום לתובעים את חלקם על פי החלוקה שנקבעה, בניכוי סך ההוצאות שנפסק כנגד התובעים בפסק הבוררות.
התובעים מעריכים את הנזק שנגרם להם ב – 17 מיליון ₪ לצרכי אגרת בית משפט.
מאז הגשת התביעה בשנת 2004, ניתן "פסק הבורר" בשנת 2005 אשר הוכרז ביום 7.6.2010 כ"פסק חוץ" אכיף ואין עוד טענה או הוכחה כי הנתבעים מפרים את הפטנט וסימן המסחר. על כן, בדברי הסיכום, התמקדו התובעים בסעד הכספי (ראה סעיף ז' לסיכומי התובעים).
הנתבעים
דוחים את הנטען. לטענתם, הם מילאו אחר "מסמך הכוונות" ואת חלקם
ב"מיזם המשותף", ללא כל הפרה. כך גם נקבע ב"פסק הבורר", המהווה "מעשה בית דין" במערכת היחסים בין כל הצדדים לתיק זה, המונע מן התובעים לדון בסוגיות אלו בשנית.
לטענת הנתבעים, הם מילאו אחר "פסק הבורר"; ואין הם חייבים לתובעים דבר.
נהפוך הוא, סיום ה"מיזם המשותף" הותיר את הנתבעות 1 – 2 עם הפסדים.
כפועל יוצא, עתירתם היא לדחות את התביעה על הסף.
הנתבעים 8 – 13
טוענים בנוסף, כי הם פעלו במדויק על פי הוראותיהם של הצדדים ל"מכתב הכוונות", לרבות התובע, וכי יש לדחות את כל העתירות נגדם.
הערה כללית
: כל ההדגשות המופיעות בקו הן הדגשות שלי ולא במקור.
ההדגשות המופיעות במקור מופיעות בשני קווים.
2.
הפטנט וסימן המסחר:
עסקינן בשיטת חיתוך אבן הגלם ממנו מופק היהלום, אשר תוצאתה ניצול גדול יותר של חומר הגלם.
שיטה זו מוגנת בפטנט רשום בארה"ב מספר
us 6,615,611 b1
(
נספח 2
לתצהיר אורי פלג
).
באמצעות שיטת חיתוך זו, מיוצר יהלום ה"קושט" אשר לגביו רשום "סימן מסחר" בבעלות התובעים.
בסעיף 10 לתצהיר מר אוסיף טמיר נאמר:
"10.
מבלי לזלזל בחשיבות נושא הקניין הרוחני, יהלום ה-
cushette
שהתובעים טענו לזכויות בו היה מבוסס על צורת חיתוך/ליטוש עתיקה הקרויה
cushion
, כך שנושא הקניין הרוחני ריכז פחות עניין.
אציין כי כלל לא ברור כיצד התקבל פטנט בנושא ומבדיקות שערכנו עולה כי מדובר במידע המצוי בנחלת הציבור מזה שנים שניתן לתקוף
את הפטנט במקום רישומו".
ראה לעניין זה גם סעיף 6 לתצהיר מר אייל קפלנסקי.
בסעיף 45
לדברי הסיכום טוענים הנתבעים כי בית המשפט רשאי לקבוע כי הפטנט בטל לפי הוראות סעיף 182 לחוק הפטנטים, תשכ"ז – 1967.
אין אני סבור כי ראוי לעשות כן במסגרת הדיון שבפני
י.
הנתבעים לא הציגו בפני
בית המשפט ראיות התומכות את טיעוניהם. נטל זה מוטל היה עליהם (ראה ע"א 47/87 חסם מערכות הגנה אמינות בע"מ נ' אברהם בחרי, פ"ד מה(5) 194, 196-197 (1991).
חתימת הנתבעת 2 על "מכתב הכוונות", לרבות סעיף 13, מלמדים כי הנתבעת הכירה בקיומו ובתוקפו של הפטנט וסימן המסחר, ועל כן גם הורתה לשאר הנתבעים לחדול מלעשות שימוש בשם המסחרי "קושט", ולהפסיק לייצר את החיתוכים המיוחדים בשיטת החיתוך המוגנת בפטנט, עם סיום ה"מיזם המשותף".
3.
פסק דין
הבורר – "מעשה בית-דין" – תחולתו:
"פסק הבורר" אשר אושר על-ידי בית המשפט בניו-יורק והוכרז כ"אכיף" על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הינו
פסק דין
אשר לגביו חלים כללי "מעשה בית-דין".
תחילתה של הבוררות בתביעה אותה הגישה הנתבעת 2 - "סופסה" – כנגד התובעים, להחזר יהלומים וציוד אותו לקחו התובעים מתוך משרדי החברה בניו-יורק.
התובעים הגישו תביעה שכנגד.
מעיון בשתי התביעות, זו שהוגשה במסגרת הליכי הבוררות כתביעה שכנגד וזו שהוגשה
לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, היא התביעה הנדונה, מלמד: כי עסקינן בעילות תביעה שבעיקרן הן זהות, שעניינן הפרת "מכתב הכוונות" וההסכם לגילוי מידע סודי עקב הפרת קניינם הרוחני. התוספת היחידה הינה בכל הקשור להפרה הנטענת ביישום "פסק הבורר".
מכאן, העתירה למחיקת התובענה בשל "מעשה בית-דין".
לטענת התובעים, הצדדים לכתב התביעה אינם זהים לצדדים בהליך הבוררות; וכי חלק מנושאי התביעה לא נדון כלל בבוררות.
כלל "מעשה בית-דין" חל בין הצדדים המתדיינים בהליך הבוררות, קרי בין התובעים לבין הנתבעת 2 - סופסה
- אך לא רק. הכלל חל גם על צדדים נוספים אשר לא היו צד פורמאלי לדיון שהתקיים.
בע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ ואח'
נ' עו"ד אמיר שושני ואח'
תק-עליון 2010 (4)
בעמ' 3075, בהתייחסה לדוקטרינת "מעשה בית דין" אומרת כב' השופטת איילה פרוקצ'ה:
"23.
מושכלות ראשונים הם כי דוקטרינת מעשה בית דין בנויה על שני עקרונות מרכזיים: השתק עילה והשתק פלוגתא.
השתק עילה
חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה. הטעמים לכך נעוצים במניעת הטרדת בעל דין ואילוצו להתדיין בעניין שכבר הוכרע, ובמניעת
העמסת-יתר על מערכת בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים.
המבחן להשתק עילה הוא זהות העילה (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691,670 (2001) (להלן: "עניין ברנוביץ").
המונח עילת תביעה לצורך השתק עילה פורש בפסיקה בהרחבה.
נקבע, כי עיקרון מעשה בית דין יחול אם התשתית הבסיסית של עילות התביעה דומה, אף אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת; לצורך עניין זה נבחן העיקר, הטמון "בתשתית הבסיסית של העילה" (ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש-מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801-802 (1985).
24.
השתק פלוגתא קם כאשר במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, שאז בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה (עניין קלוז'נר, בעמ' 584; זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי 137, 146 (1991) (להלן: "זלצמן").
ככלל תנאי מהותי לקיום מעשה בית דין, הוא זהות בין צדדים
(או חליפיהם) שלקחו חלק בהליכים השונים (רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 681 (2002) (להלן: "עניין צוריאנו").
דרישת זהות הצדדים לצורך מעשה בית דין נועדה להבטיח
"הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני
בית המשפט, ומצד שני לוודא, שמי שהיה לו יומו בבית המשפט, לא ישמיע דברו בשנייה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים" (ע"א 258/88 פיכטנבאום נ'
רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580 (1990) (להלן: "עניין פיכטנבאום").
25.
גישת המשפט לדרישת הזהות בין הצדדים לצורך החלת עקרון מעשה בית דין עברה תהליך של הגמשה, וניכרת נטייה כיום להחילו גם מקום שאין בהכרח זהות מוחלטת בין הצדדים, בהתקיים תנאים מסויימים (עניין צוריאנו; ע"א 8265/96 רמט נ' בריברום, פ"ד נז(1) 486 (2002); כך, במסגרת חריג הידוע כ"כלל ההזדמנות", טענת מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" עשויה להישמע מפי זר כלפי בעל דין שהיה לו יומו בבית המשפט בהליך קודם כאשר טענתו של הזר היא מסוג
טענות ההגנה, להבדיל מטענות התקפה.
אפשרות הזר לטעון למעשה בית דין כלפי בעל דין שלקח חלק בהליך הראשון כפופה לחובת תום הלב (ענין ברנוביץ', בעמ' 711; ענין צוריאנו, בעמ' 681-683, עניין פיכטנבאום בעמ' 580-581; 450/82 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח, פ"ד מ(1) 658, פסק דינה של השופטת מ' פורת (1986);
ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, 35 (1977) (להלן: "עניין סקורניק"); מיכאל קרייני "התביעה הייצוגית בישראל – על פרשת דרכים", דין ודברים א' 449, 497-489 (2004) (להלן: "קרייני").
בכל מקרה, הסטייה מכלל ההדדיות כפופה בכל עת לשיקול דעת שיפוטי ולבחינה האם עלול להיגרם אי צדק בגינה.
...
... המבחן לעניין זה, נעוץ בשאלה האם מצויים שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של זר למעמדו של בעל דין בהליך קודם, וקשירתו לתוצאותיו (זלמן, בעמ' 376-378; עניין פוליבה,
פסקה 34 לפסק דינה של כבוד השופטת ארבל)".
בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין בע"מ ואח'
נ' בנק מזרחי טפחות תק-על (2011) עמ' 174, מוסיפה כב' השופטת פרוקצ'ה:
"27.
ביסוד דוקטרינת מעשה בית דין עומד, כאמור, עקרון סופיות הדיון, שנועד לשים קץ לדיונים המשפטיים, ולמנוע הטרדה חוזרת של בעל הדין יריב בעניין שכבר נפסק (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק,
פ"ד ל"א(1) 28, 35 (1976) (להלן: "עניין סקורניק"); זלצמן בעמ' 12). עם זאת, היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרון –
"מעשה בית דין" נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, על ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים, שאין להם הצדקה עניינית (זלצמן, בעמ' 540; עניין אספן, פסקאות 15-16). כדי להתמודד עם חשש זה, נקבעו חריגים לכלל זהות הצדדים בשני ההליכים, שבהתקיימם גם מי שלא התדיין, הוא עצמו, בהליך קודם עשוי להיות כבול בתוצאותיו.
החריג הראשון
בנוי על אפשרות קיומה של "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בהליכים השונים; החריג האחר ידוע בכינוי "כלל ההזדמנות". חריג זה מתייחס ל"השתק הפלוגתא", והוא מונע, בתנאים מסויימים, ממי שהיה לו יומו בבית המשפט, מלשוב ולהעלות את עניינו מחדש גם בהתדיינות עם בעל דין זר להליך הראשון.
...
29.
חריג נוסף לתנאי בדבר זהות הצדדים, הנדרש לצורך החלת עיקרון מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" הוא 'כלל הזדמנות' על פיו
"אם לצד ניתנה במשפט קודם הזדמנות מלאה להציג את טענותיו בעניין הפלוגתא, ונפלה הכרעה לחובתו, אז יש בהשתק כדי לפעול לטובת צד זר להתדיינות הראשונה" (קרייני, בעמ' 490-496; ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580 (1990).
ל"כלל ההזדמנות" מספר סייגים: ראשית, תחולתו מוגבלת
ל"השתק פלוגתא". שנית, דרך כלל, לא יוכר מעשה בית דין כהשתק התקפי, אלא כהשתק הגנתי. שלישית, הפעלתו של השתק הפלוגתא כפופה לשיקול דעת בית המשפט, והחלתו לטובת מי שאינו צד להליך תיעשה בזהירות, שטעמה נעוץ בחריגה של כלל זה מעקרון ההדדיות (עניין תאומים, בעמ' 711; עניין אספן, פס' 18).
מהאמור עולה, כי יכול ו"פסק הבורר" יהווה "מעשה בית-דין" גם במערכת היחסים בין התובעים ובין צדדים נוספים אשר לא היו צדדים פורמאליים להליך שהתקיים בפני
הבורר.
הליך הבוררות התנהל בהתאם לסעיף 19 ל"מכתב הכוונות".
ברישא של "מכתב הכוונות"
נאמר כי מדובר "במיזם משותף של פבריקנט וסלנט... מיכאל שכטר... ואורי פלג
".
כבר "מכתב כוונות" זה ניתן ללמוד על ה"קירבה המשפטית" בין "פבריקנט" לבין "סופסה".
הנתבעת 1
פבריקנט את סלנט גרופ בע"מ
הינה חברת האֵם של הנתבעת 2 "סופסה".
בעלי מניותיה הם, בין השאר הנתבע 3 – אבנר סלנט והנתבע 4 – יגאל סלנט. לאמור:
קיימת "קירבה משפטית" בין הנתבעת 2 שהייתה צד להליך הבוררות ובין הנתבעת 1.
גם התובעים ראו ב"סופסה" כחברה המופעלת על-ידי "פבריקנט את סלנט".
בסעיף 9
לכתב התביעה נאמר:
"לנתבעת 1
(פבריקנט את סלנט – י.פ.) מספר חברות בנות בארה"ב
sofase llc
ו-
fabrikant & salant
.
ב"פסק הבורר" נאמר:
"התביעה שכנגד של המשיבים על השימוש שלא כדין בתהליך רוזטה (
rosetta
) על-ידי התובעת ובעל השליטה בה, פבריקנט וסלנט, חייבת גם היא להידחות".
בעת הדיון שהתנהל בפני
הבורר, ייחס ב"כ התובעים את שאלותיו לפבריקנט את סלנט. דוגמא לכך, הוא הציטוט המופיע בסעיף 48 לסיכומי התובעים:
q. did fabrikant & salant sell cushions or cushettes during the time that dimaco trading was selling to these customers or was in business with fabrikant & salant?
מכאן, ש"פסק הבורר" יוצר "מעשה בית דין" גם במערכת היחסים שבין התובעים לבין "פבריקנט", הגם שהיא לא הייתה צד פורמלי בהליכי הבוררות.
"פבריקנט" היתה גם זו אשר פעלה ליישום "פסק הבורר".
בניסיון ל"הכשיר" את התביעה כנגד "פבריקנט", צרף ב"כ התובעים לסיכומי התשובה לסיכומי הנתבעים, מספר מסמכים אשר לא צורפו לתיק המוצגים ולא הוצגו כראיות במהלך הדיון. התובעים מפנים לעתירותיהם לבית המשפט המחוזי בתל-אביב למתן הוראות המחייבות את "פבריקנט" להציג את כל תוכנות ודפי המחשב והחשבונות שלה
(בש"א 1132/05), כך גם את הבקשה למתן סעדים זמניים (בש"א 18063/04).
בהליכים אלו טענה "פבריקנט" שאין היא צד ישיר לבוררות.
הנתבעים מתנגדים לצירוף המסמכים הנוספים, וטוענים כי צירוף מסמכים אלו נעשה בניגוד לפרוצדורה הקבועה, וכי מדובר בהרחבת חזית.
בדברי התשובה להתנגדות זו טען ב"כ התובעים כי הביסוס המשפטי להסתמכות התובעים על מסמכים אלו, מצוי בתקנה 246 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, על-פיה:
"(א)
ראיה שהובאה בהליך ביניים רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר שבתובענה".
אני דוחה
טיעון זה.
אם היו מעוניינים התובעים להסתמך על הליכים קודמים, היה עליהם להודיע על כך במהלך הבאת ראיותיהם על מנת לאפשר לנתבעים להתייחס אליהם. הדבר לא נעשה.
בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה עשירית, בעמ' 481 כותב כב' השופט אורי גורן:
"בעל-דין, המבקש להסתמך על ראיות שהובאו בהליך ביניים, חייב לנקוט פעולת הסתמכות זו במהלך הבאת ראיותיו כדי לאפשר ליריבו לעורר נימוק התנגדות, אם יש לו כזה, וכן לדרוש לחקור בחקירה שכנגד (כשהמדובר בעדות בעל-פה ובתצהיר), בין אם עשה כן כבר בהליך הביניים, ובין אם לאו. אין די להצביע בסיכומים על ראיה, שהובאה בהליך ביניים, ולבקש להסתמך עליה".
מכאן, שמסמכים נוספים אלו אינם יכולים לשמש ראיה,מה גם שהם אינם יכולים לסייע לתובעים באשר הם מבססים את ה"קירבה המשפטית" בין "סופסה" לבין "פבריקנט".
ב"תגובה לבקשה "דחופה" למתן הוראות לצורך הבטחת הליכי בוררות", אותה הגישה "פבריקנט", נאמר:
"82.
המשיבה 2,
sofasa llc
(לעיל ולהלן: "המשיבה 2" או "
sofasa
"),
חברה שהוקמה בשנת 2000 על-ידי המשיבה 1, פבריקנט את סלנט גרופ בע"מ
(לעיל ולהלן: "המשיבה 1" או "פבריקנט") ביחד עם
מר ג'ק סולואו, אשר עד לאותה עת פעל בארה"ב באמצעות חברת
solow diamonds nyc
, בהמשך הדרך רכשה פבריקנט את חלקו
של מר ג'ק סולואו וכיום המשיבה 2 בבעלות פבריקנט. להשלמת התמונה יצויין כי פבריקנט הינה חברה שהוקמה בשנת 1986 בשותפות בין
m. fabricant
& sons
, הפעילה בתחום היהלומים משנת 1895, ומשפחת סלנט, הפעילה בתחום היהלומים משנת 1948.
פבריקנט היא אחת משלוש יצואניות היהלומים הגדולות בישראל ומייצאת בהיקפים של כ- 250 מיליון דולר בשנה, פרט לשיווק מקומי של כ- 50 מיליון דולר נוספים.
fabricant
& sons
הינה הבעלים של עשרות חברות ברחבי העולם. מחזור המכירות השנתי של החברה עומד על כמיליארד דולר והיא מעסיקה למעלה מאלף עובדים.
העתק מפרסומי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה אודות היקפי יצוא המשיבה 1 בשנת 2004 מצ"ב כנספח ח' לתגובה זו ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה".
ללמדך, על הקשר הישיר ו"הקירבה המשפטית", בין "פבריקנט" לבין "סופסה".
התנגדותה של "פבריקנט" לבקשת התובעים להצגת "כל דפי המחשב והתוכנות הקיימים במשרדי המשיבים אשר מעידים על תנועת חומרי גלם וייצור יהלומים...", הייתה:
לא רק משום שלא הייתה צד ישיר להליך הבוררות; ולא רק משום שהבקשה הוגשה לאחר שהסתיים שלב שמיעת הראיות בבוררות; ולא רק משום שהבורר דחה בקשה דומה של התובעים; אלא גם משום שפעילות המיזם המשותף לתובעים ול"סופסה" היה רק חלק מזערי ביותר בפעילות העניפה של "פבריקנט" ולא היה כל היגיון וכל הצדקה לחשוף בפני
התובעים את מלוא הפעילות העסקית של "פבריקנט" אותה הם ביקשו לחשוף.
לא בכדי נדחו עתירות התובעים בנדון.
זאת ועוד, התנגדותה של "פבריקנט" לחשיפת מסמכים אלו בוודאי שאינה יכולה לשנות את המצב העובדתי והמשפטי בדבר ה"קירבה המשפטית" הקיימת בין הנתבעת 1 – פבריקנט את סלנט בע"מ –
לבין הנתבעת 2 -
sofasa llc
; וכי "פסק הבורר" מהווה
"מעשה בית-דין"
גם במערכת היחסים בין התובעים ובין הנתבעת 1 – "פבריקנט".
אני דוחה
את טענת ב"כ התובעים כי מדובר בהליכים אשר התנהלו בפרוצדורה דיונית אחרת, ועל כן אין הם יכולים לשמש "מעשה בית-דין" בהתדיינות הנוכחית.
מדובר בהליך בוררות אשר התנהל על-פי כללי הבוררות המקובלים, אשר סופו במתן
"פסק בורר" שאושר וקיבל תוקף של "
פסק דין
" על-ידי בית המשפט בניו-יורק,
והוכרז כ"פסק חוץ אכיף" על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ב
פסק דין
מיום 7/6/2010.
הוא הדין בתחולת הכלל בדבר "מעשה בית-דין" על שאר הנתבעים.
הנתבעים 3 ו-4
אבנר סלנט ויגאל סלנט ביחד עם הנתבעים 5, 6 ו- 7 – יעקב חודרה,
אייל קפלנסקי ואוסיף טמיר – הינם בעלי תפקיד בנתבעות 1, 2 – "פבריקנט" ו"סופסה". לכולם "קירבה משפטית", "קירבה עניינית הדוקה" ו"זיקת עניין", בהליך שהתנהל בפני
הבורר. אבנר סלנט ויעקב חודרה, גם העידו בבוררות שהתקיימה.
ראוי להביא לעניין זה, ובנוסף, את האמור בע"א 2360/99 יצחק בחר ואח'
נ' דיור בניין ופיתוח בע"מ ואח'
:
"מטרתו של הכלל בדבר מעשה בית-דין היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל-דין בגין אותה עילה ולמנוע מבית המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או באחת מהפלוגתאות שעלו בה, פעמים מספר
. התנאי לכך הוא, כמובן,
שלבעל הדין שנגדו נטענת מעשה בית-דין הייתה הזדמנות להעלות את טענותיו בהליך הקודם, ומבחינה זו מקום שבעלי הדין בשני ההליכים זהים, כי אז ניתן לומר שהייתה להם ההזדמנות להעלות את טענותיהם כבר בהליך הראשון.
אולם הלכה זו תחול גם מקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון,
אך הוא בעל זיקת עניין (
privity of interest
) לדיון הקודם או שהינו חליפו של מי שהיה בעל דין. וכך למשל נקבע כי מעשה בית-דין יחול על מנהלים של תאגיד מקום שהתאגיד היה בעל דין בהליך קודם
,
ולהיפך, מקום שהמנהל ובעל השליטה בתאגיד היה בעל דין בהליך הקודם,
מושתק התאגיד שבו הוא שולט ושבו הוא מנהל, מכוח מעשה בית דין
(ע"א 8/83 הנ"ל [2]; וכן ראה ע"א 344/83 רוטימן נ' פרס
[4], בעמ' 36;
ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק [5]; רע"א 1903/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ [6]; וכן ראה בספרה של ד"ר זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי [7], בעמ' 387 ואילך)".
הנתבעים 8 – 13 ריו יהלומים בע"מ, רועי ובר, אירית קפלנסקי, אמיר קפלנסקי,
מרקיורי דיימונדס בע"מ ו- ג'וזה בירנבאום הינם חברות או בעלי תפקיד בחברות אלו,
אשר בתקופות הרלוונטיות פעלו כקבלני משנה, על-פי הוראות התובעים והנתבעת 2.
התובע
אורי פלג
אף הדריך אותם כיצד לבצע את פעולת חיתוך חומר הגלם על-פי התהליך המוגן בפטנט וכיצד לייצר את אבן/יהלום ה"קושט". אמנם התובעים מכחישים את הדבר, אולם אלו הן העובדות שנקבעו ב"פסק הבורר" ואלו גם העובדות שהוכחו בפני
י.
מכאן, שגם לנתבעים אלו, הגם שלא היו צד ישיר בבוררות, יש "קירבה משפטית",
"קירבה עניינית הדוקה" ו"זיקת עניין" בהליך שהתנהל בפני
הבורר. בעניינם חל גם
"כלל ההזדמנות".
ראוי להפנות לעניין זה לע"א 8/83 דן גורדון ואח'
נ' כפר מונאש- מושב עובדים ואח'
,
פ"ד לח(4), 797 מפי כבוד השופט דב לוין:
"ג.
זהות בעלי הדין
(1)
טוענים המערערים, כי שופט הדרגה הראשונה טועה בקבעו, כי יש זהות בין בעלי הדין בשתי התביעות. בהליך הבוררות נתבע המושב, ואילו בתביעה לפני הדרגה הראשונה נתבע המושב אך נתבעים גם חברי הוועד באופן אישי, בהתבסס על הוראה מתכנון האגודה, לפיה חבים חברי הוועד באופן אישי לתוצאות פעולותיהם.
גם טענה זו של המערערים דינה להידחות.
(2)
חברי ועד האגודה הינם אורגנים של האגודה, ופעולותיהם, בסמכותם כחברי ועד, הינן פעולות האגודה.
הלכה פסוקה היא, כפי שכבר הובהר בע"א 247, 246/66 הנ"ל, בעמ' 584 ובע"א 130/80, בעמ' 709, כי:
"יכול שטענת השתק פלוגתא תעלה לא רק בין אותם בעלי דין אלא גם בין בעלי דין וחליפיהם, והוא הדין לגבי שליחיהם..."
יודגש, כי טענת השתק הפלוגתה יכולה להישמע הן מפי השולח, כאשר הייתה הכרעה במשפט בו היה השלוח בעל דין, והן מפי השלוח, כאשר הייתה הכרעה במשפט בו השולח היה בעל דין (כפי שהיה במקרה שהוזכר לעיל). ובהקשר זה ראה:
law of judgments a.c. freeman, a treatise of the
(san
francisco, 5th ed, by e.w. tutle 1925) 1031
but where it is apparent that parties are mere agents and "have acted both in the transaction in question and in the action under the authority and in the interest of their principal, they are privies to
a judement in another acion involving the same issues and to which their principal was a party".
(3)
טוענים לפנינו המערערים, כי אין הם תובעים את חברי הוועד כשלוחי האגודה או כאורגנים שלה, אלא תביעתם הינה תביעה אישית של הפרת חובותיהם כחברי וועד האגודה, על-כן לא חלה במקרה הנדון הלכה שהוזכרה לעיל.
אין לקבל טענה זו.
אמנם התביעה נגד חברי הוועד מכונה תביעה אישית, אולם היא נובעת מפעולתם כחברי הוועד ומעמדם כשלוחי האגודה. האחריות האישית נגזרת מאחריותם כאורגנים של האגודה ומהפרת חובותיהם כלפי האגודה..."
ללמדך - כפי שנאמר ברע"א 8523/05 החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ נ' מזי את יחזקאל בע"מ, 14/02/2010, פורסם במאגרים המשפטיים – כי:
"לעיתים עשוי פסק בורר לזכות או לחייב גם את מי שלא היה צד לבוררות,
לא מכח עיקרון החליפות בלבד, אלא גם מכח הדוקטרינה הכללית של
מעשה בית דין, וזאת כאשר לצד חיצוני לבוררות קרבה עניינית מיוחדת
לנושא הבוררות ולצדדים לבוררות, אף שלא נטל חלק ישיר בהליך הבוררות (אוטולנגי, בעמ' 108; וראו: עניין סברילון, פסקה 18; ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס, פ"ד לט(4) 29, 34, 40 (1985); ע"א 30/88 כהן נ' פרנקל, פ"ד מד(1) 119, 124, 125 (1989); רע"א 554/01 כתר הוצאה לאור בע"מ נ' ספרן (לא פורסם), 22.10.01); רע"א 7642/02 כץ נ' גוטליב (לא פורסם, 30.08.04)".
אני קובע כי "פסק הבורר" מהווה "מעשה בית-דין" במערכת היחסים בין כל הצדדים להתדיינות בתיק שבפני
י – ת.א. 2102/04 – באותם נושאים אשר נדונו והוכרעו
ב"פסק הבורר".
4.
"פסק הבורר":
לטענת התובעים "הנתבעים הפרו את הפטנט ואת זכויות היוצרים של התובעים".
לטענתם, עשו הנתבעים שימוש בפטנט ובסימן המסחר לייצור ומכירה של אבן יהלום ה"קושט", אם בעצמם, אם באמצעות יצרנים אחרים, ללא ידיעה, הסכמה וקבלת רשות של התובעים.
טיעונים אלו היו מנושאי הדיון בבוררות.
ב"פסק הבורר" נקבע:
"התביעה שכנגד של המשיבים
(מיכאל שכטר ואורי פלג
– י.פ.) על שימוש שלא כדין בתהליך רוזטה (
rosetta
) על-ידי התובעת ובעל השליטה בה, פבריקנט וסלנט, חייבת גם היא להידחות
. מכתב הכוונות קובע דרך ספציפית עבור המשיבים לשמירה על סודיותו של הקניין הרוחני שלהם המוגן בפטנט. פסקה 13 למכתב הכוונות מציינת בצורה ספציפית כי התובעת וגופים קשורים ו"עובדיהם ו/או נציגיהם, לא ינצלו, בשום דרך, מידע זה ללא הרשאה מפורשת בכתב של שכטר או פלג..." וכי כל אדם שמקבל מידע בנוגע לתהליך הרוזטה יחתום על הסכם סודיות. במהלך ההליכים העידו המשיבים שני עדים מומחים נכבדים ואמידים מאוד. הם העידו כי דרישה לחתום על הסכמי סודיות במצב כמו זה שבמקרה הנוכחי היא "מובנת מאליה" ו-"רגילה". יתר על כן, שכטר היה מעורב בשלוש תביעות קודמות (לרבות אחת נגד שותף לשעבר של סלנט) בנוגע לאכיפה ו/או הגנה על זכויות בקניין רוחני. ובכל זאת, שכטר ופלג כשלו לחלוטין לנהוג על-פי ההליך שנקבע במכתב הכוונות.
בנוסף, פלג איפשר ואף הדריך קבלנים עצמאיים, לרבות אחדים שאינם כפופים לשליטתו הישירה, ואחדים ברוסיה ובהודו, על השימוש בתהליך הרוזטה. פלג אישר כי הכין שישה עותקים של הפרמטרים של תהליך הרוזטה ונתן אותם לחותכים והדריך אותם. לא הוטלו מגבלות כלשהן על מקבלי הפרמטרים או ההדרכה, ולא נתבקש מהם שום דבר בכתב, על אף שכך נקבע, כפי שצוין לעיל, במכתב הכוונות. יתר על כן, אין כל עדות לכך כי אפילו אם התובעת או הצדדים הקשורים אליה השתמשו שלא כדין בתהליך הרוזטה, הם מכרו שלא כדין יהלומי
cushette
. למעשה, אפילו עורך דינם של המשיבים, שראג, הביע דעתו כי אין ראיה לכך שנגרם נזק למשיבים אפילו אם התבצע ייצור שלא כדין כאמור.
ולבסוף, אין מחלוקת כי זמן קצר לפני הסיום הצפוי של המיזם המשותף של דיאמקו ב- 30 באפריל, סלנט כתב לכל היצרנים "נא חדלו משימוש מסחרי" ו"הפסיקו ייצור" תוך שימוש בקניין הרוחני של המשיבים (ר' מוצג 9–
c
).
אין כל הוכחה להפרת הוראות אלה של סלנט.
על יסוד האמור לעיל, אני קובע כי יש לדחות את התביעות שכנגד של המשיבים...".
ללמדך, כי נושאים אלו, אותם מעלים התובעים בשנית בתביעה הנדונה, כבר נדונו והוכרעו ב"פסק הבורר" והתובעים מנועים מלהעלותם שנית, כנגד מי מהנתבעים בתיק הנדון.
נוכח האמור, פטור אני מלשוב ולדון בנושאים אלו, פעם נוספת.
עם זאת, והיות ושמעתי ראיות בכל הנושאים שבמחלוקת, מוצא אני לנכון להצטרף למסקנות "פסק הבורר".
על דרך התנהלות ה"מיזם המשותף",
למדתי מתצהירו של מר אבנר סלנט:
"יצור יהלומים במסגרת פעילות
diamco
:
35.
פעילות
diamco
מומנה על-ידי הנתבעת 2 והתנהלה כך שהתובע 1 ישב במשרדי סלנט בישראל והיה אחראי על העברת יהלומים מלוטשים לארה"ב והתובע 2 ישב במשרדי הנתבעת 2 בארה"ב והיה אחראי למכירת היהלומים בארה"ב.
36.
בהתאם למסמך הכוונות סלנט הייתה רשאית לעשות שימוש בצורת החיתוך שהביאו עימם התובעים כדי לייצר יהלומים שיימכרו במסגרת פעילות
diamco
– זו הייתה למעשה מהות שיתוף הפעולה, ליישם רעיון שהתובעים הביאו באמצעות אמצעי הייצור ומימון שסלנט מביאה.
37.
סלנט לא הייתה רק צינור להעברת חומרי גלם וייצור היהלומים לא נעשה רק על-ידי התובע 1. ההסכמה הייתה כי ייצור ליטוש, עיבוד ושיווק היהלומים יבוצע הן בישראל והן מחוץ לישראל, בארה"ב ובמקומות שבהם הייתה פעילות של הנתבעות 1 ו- 2 בתחום היהלומים.
38.
סלנט רכשה חומרי הגלם ישירות מה"סייט" (דה-בירס) וכן ממקורות אחרים. היצור נעשה בשני אופנים בהסכמה ובידיעה של התובעים בכלל והתובע 1 בישראל בפרט (כפי שקבע הבורר):
38.1
בדרך של העברת חומר גלם מתאים ישירות אל פלג, אשר היה מעביר את חומר הגלם אל היצרנים שלו. היצרנים היו אמורים לייצר את היהלומים ולהחזירם אל פלג. לפלג הייתה למעשה גישה מלאה לכל מלאי חומר הגלם של סלנט.
38.2
על-ידי יצרנים של סלנט ובכלל זה על-ידי הנתבעים 8-13 שפעלו כקבלני משנה לייצור חומר הגלם של סלנט, וכן הנתבע 13 ב – "יקותיא" שברוסיה, כחלק מתהליך הייצור הרגיל של היהלומים המיוצרים עבור סלנט בהתאם לחומרי הגלם המצויים או שהגיעו אליהם.
...
הייצור בדרך זו נועד
למעשה לפתוח בפני
התובעים את כל אפשרויות הייצור שעמדו לרשות הנתבעת 1, באמצעות חומרי גלם שימצאו מתאימים, בין אם התקבלו מדה בירס ובין אם הם התקבלו ישירות או נרכשו על-ידי מי מקבלני המשנה, שייצרו מחומר הגלם יהלומים עבור סלנט.
39.
פלג העביר ליצרנים פרמטרים לייצור של היהלומים, בידיעה והסכמה מלאה כי הם אמורים לעשות בהם שימוש לשם ייצור היהלומים. לשם כך פלג אף מסר לנו שישה עותקים של הפרמטרים, תוך ידיעה שאלה אמורים להיות מועברים ליצרנים השונים.
הפרמטרים לייצור יהלום
cushette
כפי שהועברו על-ידי אורי פלג
ליצרנים מצ"ב ומסומנים כנספח 9 לתיק המוצגים.
אציין כי פלג מעולם לא הגביל אותנו בהעברת הפרמטרים לייצור היהלום ומעולם לא ביקש להחתים מי מהיצרנים על מסמך סודיות או אי תחרות כלשהו. כאמור, היה ברור שכדי לנצל את כל יכולות הייצור, הייצור יעשה במקביל במספר ערוצי ייצור של סלנט ולא רק באמצעות פלג.
40.
לא זו בלבד שפלג העביר את הפרמטרים, פלג אף ביקר בחלק ממקומות הייצור בהם פעלה סלנט, לימד את היצרנים כיצד לבצע את העבודה של ליטוש יהלום
cushette
וכיצד לשפר את מיומנותם ולבצע את העבודה בצורה טובה יותר. היצרנים השונים אף היו מתייעצים עימו בנושא מעת לעת.
כך היה לדוגמא עם הנתבעת 10, אירית קפלנסקי וכן עם בעל מקצוע נוסף בשם מאיר, שניהם עבדו אצל הנתבעות 8-9 בתקופה הרלוונטית, על סמך פרמטרים שקיבלו מפלג, כאשר פלג אף הסביר להם כיצד לייצר יהלומים לפי דרישותיו.
41.
היו מקרים שבהם הייצור והמוצר הסופי שהתקבל, פחות מצא חן בעיני פלג והיו אף מקרים שכאלה, בהם פלג העביר יהלומים שקיבל
"מקצה שיפורים" במידה ולא היה מרוצה מהתוצאה.
...
45.
בתקופות הרלוונטיות סלנט ייצאה יהלומים בהיקפים של מאות מיליוני דולרים בשנה. מתוך כמות זו, מכירת יהלומי ה-
cushette
, הייתה שולית ועמדה על מספר מיליוני דולרים בשנה, שבמקרה הטוב היוו אחוזים בודדים מהיקפי הפעילות שבהם הייתה מעורבת סלנט.
46.
היות והאבחנה בין צורות החיתוך השונות של היהלומים עשויה להיות בעייתית, כל יהלום שהיה חשד לכאורה, שנחתך כיהלום
cushette
או
cushion
או דומה לכך, הועבר ורוכז תחת מחלקה מיוחדת עליה הייתה אחראית הגב' אסתר שור, והועבר על ידה לבדיקה ואישור של פלג. למרות מקצועיותיה וניסיונה ולמרות שפלג ניסה ללמד אותה את האבחנות בין צורות החיתוך, גב' שור לא הצליחה לעשות כן ולפיכך היא העבירה את כל היהלומים לגביהם התעורר ספק, לידי פלג למיון.
47.
כך פעלה
diamco
, כאשר כל היהלומים המוגמרים שנחשדו כרלוונטיים לצורת החיתוך של התובעים, ולא משנה מי ייצר אותם, היו בסופו של יום מועברים אל פלג, אשר היה בוחן את היהלומים ולמעשה מהווה מערכת של פיקוח ו"צוואר בקבוק" שמחליט האם היהלומים ראויים להימכר בארה"ב במסגרת
diamco
או לא.
לשם כך אף נרכשה עבור פלג מכונת "סרין" ותכנה שמתאימה
לצורת החיתוך של ה-
cushette
. המכונה ישבה אצל פלג במשרד ובאמצעותה הוא בדק את היהלומים שקיבל מכל היצרנים והיה מקבל את ההחלטות הרלוונטיות.
48.
לפלג הייתה הזכות להחליט בסופו של יום, אילו מבין היהלומים שיוצרו הוא מעוניין להעביר למכירה באמצעות שכטר בארה"ב במסגרת
diamco
ואילו לא.
יהלומים שפלג פסל, מכל סיבה שהיא ולא היה מעוניין בהם, הוחזרו אל סלנט למכירה בישראל והוגדרו כיהלומי
cushion
. סלנט הייתה רשאית, בהסכמה וידיעה מלאה של התובעים, למכור אותם כיהלומים רגילים לכל דבר ועניין בשוק. לא זו בלבד, אלא שפלג אף היה מסייע לסלנט ומעורב במכירה של יהלומים שנדחו על ידו ואף מייעץ באשר למחיר שיש לדרוש בגינם".
בעדותו בבית המשפט חזר מר אבנר סלנט על הנאמר בתצהירו (ראה עמ' 138, 142,
143, 144, 161 ו- 163 לפרוטוקול).
בעדותו אף הדגיש את ההסכמה שהייתה להיעזר ביצרנים נוספים – הם הנתבעים 8-13,
נוכח העדר היכולת של אורי פלג
לספק את הסחורה שנדרשה ו"צוואר הבקבוק" אותו הוא יצר; כאשר אורי פלג
הוא זה אשר הדריך את אותם
יצרנים כיצד לבצע את העבודה:
"ת.
התהליך היה מאוד, מאוד פשוט. אורי בתחילת הדרך ייצר באמת לבד את הסחורות והפך את העסק לצוואר בקבוק. למה? כי אחד הוא לא גמר את הסחורות בזמן
ו-שתיים הוא לא קיבל מספיק סחורה, הוא בא אליו בתלונות ואמר תראו אני צריך עוד סחורות, אמרנו שמע, הדרך היחידה שתשתמש בקבלנים שלנו כי אתה עובד בסך הכל עם שני אנשים ושני אנשים לייצר לך כאלה כמויות של אבנים זה לא יעבוד... ואז החלטנו לשחרר את הסחורה לכל הקבלנים שלנו ואורי הלך ושיתף איתם פעולה והראה להם איך לייצר את הסחורות, זה לא שאני באתי מעצמי וזה כי אני לא מבין בזה, ואורי מבין בזה, ואורי הלך ושיתף את הקבלנים שלנו בייצור הסחורות, הסחורות מגיעות אלינו למשרד, טרי לוקחת אותם הבחורה הזאת, וכל מה שקשור לקושן, קושט נותנת לאורי לקבל.
אורי לוקח את זה אליו, ... מסתכל על הסחורות ובא ואומר לי את זה,
אני רוצה ל-
diamco
את זה לא מעניין אותי, קח אליך. זה הופך
באותו רגע ליהלום גנרי לחלוטין, אוקי? מבחינת זה יהלום רגיל
שאני צריך למכור אותו...
(עמ' 142-143)
...
... עשינו
refill
, התחלנו למלא מדפים של חנויות. התהליך ההתחלתי זה כמו שאתה פותח סופרמרקט, בהתחלה אתה צריך המון סחורה. השלב הבא זה לראות איך המכירות הולכות ואז מה שנקרא למלא מחדש את המדפים. פה התחילו הקשיים... ואז בלחץ של אורי ושל מייקל,
לא בלחץ שלי, בוא נפתח, אתה יודע מה, שגם האחרים ייצרו את זה..."
(עמ' 162)
מהימנים עלי הדברים המקבלים תימוכין בדברי העדים הנוספים, אשר בעת ההיא היו עובדי חברת "פבריקנט".
כל
היהלומים אשר יוצרו על ידי היצרנים השונים היו מגיעים אל הגב' אסתר שור – האחראית על מחלקת היהלומים - לצורך מיונם.
בתצהירה אומרת הגב' אסתר שור, בין השאר:
"16.
לפלג אשר היה מקבל לידיו את כל היהלומים הרלוונטיים, הייתה הזכות להחליט אילו מבין היהלומים שיוצרו הוא מעוניין להעביר למכירה באמצעות שכטר בארה"ב. מידת האמון בפלג הייתה גבוהה מאוד,
שכן כפי שהבהרתי, מהרגע שהעברתי אליו את היהלומים,
הם היו מצויים אצלו ובשליטתו.
יהלומים שפלג פסל, מכל סיבה שהיא ולא היה מעוניין בהם, הוחזרו על ידי פלג אלי ( הן רישומית במערכת המחשב והן פיזית מהכספת שלו) אל סלנט לשם מכירתם. היהלומים המוחזרים הוגדרו למיטב זכרוני כיהלומי
cushion
רגילים. סלנט הייתה רשאית, בהסכמה וידיעה מלאה של פלג, למכור את היהלומים כיהלומים רגילים לכל דבר בשוק.
לא זו בלבד שהמכירה נעשתה בהסכמה וידיעה מלאה של פלג,
אלא שפלג אף היה מסייע לי ומעורב במכירה של היהלומים ואף מייעץ לי בקשר עם התמחור של היהלומים.
...
17.
פלג מעולם לא החזיר לי יהלומים וביקש שיתקנו את היהלומים
או יחתכו אותם מחדש לפני מכירתם ולא הטיל כל הגבלה על מכירת היהלומים שהחזיר – ההבנה מולו הייתה שניתן למכור את היהלומים שהוא מחזיר, כפי שהם, ללא כל הגבלה וללא כל קשר לפעילות המשותפת של הצדדים".
בעדותה בבית המשפט חזרה על הדברים, ולשאלות בית המשפט הוסיפה:
"כב' הש' פרגו:
אמרת שהיו הרבה יצרנים שייצרו קושטים. את זוכרת איזה יצרנים פחות או יותר?
ת.
את השמות שלהם? אייל, רועי, זאת אומרת לא אייל, רועי, אירית קפלנסקי, אמיר קפלנסקי, צ'יקו, ג'וזה.
כב' הש' פרגו:
הגיעו המעטפות האלה ואת אמרת שעליהם היה כתוב.
ת.
דרך אגב, היו יצרנים אפילו, אם אני זוכרת, עוד פעם אני לא בטוחה אבל היו יצרנים כמו נגיד צ'יקו דוד או ג'וזה שאפילו היו מעבירים את זה ישירות לאורי אפילו זה לא היה עובר דרכי.
כב' הש' פרגו:
היו מעבירים את זה ישר אפילו לא היה עובר דרכך. את אומרת קושט. ג'וזה היו מעבירים אפילו לפעמים ישירות לאורי, היצרנים האחרים שייצרו, את היית מקבלת את המעטפות ויושבת עם אורי ועושה הערכה של השווי של היהלום ואח"כ אורי היה לוקח אליו את זה. כשהיית עושה את השווי אורי היה יודע מאיפה מגיעים היהלומים?
ת.
כן.
כב' הש' פרגו:
עכשיו, את שמעת מאורי בזמן שאת ישבת איתו, את ישבת הערת מה פתאום קפלנסקי, או מישהו מייצר ללא רשות?
ת.
הערה לגבי מי מייצר? לא, לא.
כב' הש' פרגו:
זאת אומרת שהוא ישב איתך הוא אף פעם לא התלונן על כך שהוא לא נתן.
ת.
הדבר היחיד שהוא התלונן עליו זה אולי טיב העבודה אבל לא למה זה או זה מייצרים, לא".
(עמ' 200-201)
האמור אף מצא את ביטויו בתצהירו של מר אייל קפלנסקי אשר בשנים 2001 – 2003
היה אחראי ב"פבריקנט" על כל נושא ניהול מלאי היהלומים המלוטשים והמכירות.
בעדותו בבית המשפט חזר על הדברים והביע את מורת רוחו על כך שאורי פלג
קיבל
"את כל השמנת" של חומר הגלם, כפי בחירתו לצורך ייצור ה"קושט" בעוד שלייצור שאר היהלומים לא נותר חומר משובח. התרעומת של מר אייל קפלנסקי על כך הייתה גם אחד המניעים לסיום עבודתו ב"פבריקנט":
"ת.
אני אישית הייתי נגד ייצור קושטים. בוא נתחיל את זה שאני לא אהבתי את המיזם מהתחלה. אבל מכיוון
שאבי סלנט ואורי פלג
החליטו והייתי חלק ממערכת שהחליטה והחלטנו שיצרנים חוץ מאורי פלג
עוד יצרנים שאורי הסכים ובחר והכיר אותם שגם ייצרו את הקושטים כי הרעיון היה שכמה שיותר קושטים, אז כן, כולם,
אין אף אחד שייצר לא בהסכמה. זאת אומרת יצרן שאורי לא ידע עליו.
...
ת.
... שאנחנו מקבלים חבילות גלם מהסינדיקט, כן? אז הגלמים, החבילה מוערכת בכל מיני, בתוך חבילה יש כל מיני מחירים של אבנים, ברגע שבאים למישהו ונותנים לו לבחור מחבילה את מה שהוא רוצה יש לזה מחיר מסויים, וכך זה עובד. ואבנר ויגאל לצערי הרב נתנו רשות לאורי לבחור מחבילות, הם היו כל כך טובים, נתנו לו רשות לבוא קודם כל לבחור אבנים לקושטים. ולי, בתור אחראי על כל הייצור וכל היהלומים זה חרה, זה לא היה טוב, זה פגע לי בכל שאר הסחורות, בעגולות, בכל האבנים האחרות, זה פגע, כי לקחו לי את כל השמנת, אז אני התנגדתי כל הזמן.
עכשיו אם אתה שואל אותי, אם תשאל את אורי באמת אם היו
בינינו מלחמות אז היו בינינו מלחמות. אני לא רציתי שהוא ייצר על זה אני הייתי נגד האבן, מצד שני אבנר ויגאל הכריחו אותי לייצר את האבן אז אורי קיבל צ'אנס ראשון לקחת את כל הסחורה שהוא רצה וכן, ומכיוון שאורי היה לו צוואר בקבוק, הוא לא יכול היה לייצר עם אח שלו, אני לא זוכר עם מי הוא התחיל לייצר בהתחלה אז שצ'יקו בא להתחיל לייצר בשבילו אני חושב שגם יגאל מאוד שמח ... וכל מי שייצר הוא קיבל יותר סחורות, זה האינטרס שלו. אז פשוט ככה זה עבד.
..
...
ש.
ידוע לך אם הוא אמר על זה משהו לאורי פלג
? שאתה הולך לעזוב ומה הקשר לעניין הזה?
ת.
לא יודע. אני מקווה שהוא אמר לאורי בגללך אייל עוזב.
...
ת.
במסגרת העבודה היו לי הרבה בעיות איתו, כן.
...
ת.
ברגע שלוקחים לך את השמנת במחיר שאתה לא מסכים עליו, זה פגע לי, אני נאלצתי להתמודד עם סחורה פחות טובה ולהוכיח את עצמי ולהוכיח את התמחור שירו לי ברגל...
...
ת.
נתנו קודם כל את החבילות לאורי, לקחת את השמנת ורק אחרי זה אני ראיתי את הסחורה, עד כדי כך הם לא רצו לריב איתי.
(עמ' 210-216)
אני נותן אמון מלא בעדויות אלו של העדים.
ברי לי, כי כך בדיוק התנהלו הקשר ומערכת היחסים בין התובעים לבין אבנר ויגאל סלנט.
התנהלות זו מלמדת עד כמה העדיפו אבנר ויגאל סלנט את האינטרסים של ה"מיזם המשותף", על פני האינטרסים של "פבריקנט", מתוך מטרה ותקווה כי אבן יהלום ה"קושט" תחדור לשוק היהלומים ותניב את הרווח המצופה; הגם שה"מיזם המשותף" היה חלק מזערי מהפעילות הענפה של "פבריקנט".
בתצהירו כותב מר אבנר סלנט:
"45.
בתקופות הרלוונטיות סלנט ייצאה יהלומים בהיקפים של מאות מיליוני דולרים בשנה. מתוך כמות זו, מכירת יהלומי ה-
cushette
,
הייתה שולית ועמדה על מספר מיליוני דולרים בשנה, שבמקרה הטוב היוו אחוזים בודדים מהיקפי הפעילות שבהם הייתה מעורבת סלנט.
..."
אני דוחה
את טענת התובעים כי לא נתנו את אישורם לייצור אבני ה"קושט" באמצעות יצרנים אחרים.
בעדותו מאשר מר אורי פלג
:
"ת.
כל הקושטים היו באים אליי. היו צריכים לבוא אליי ואני הייתי ממיין אותם..."
(עמ' 81)
בתצהירו מספר מר אבנר סלנט:
"51.
אדגיש כי השקיפות הייתה מלאה ולפלג ולשכטר הייתה למעשה בקרה שליטה מלאים כל פעילות שנעשתה על-ידי מי מהנתבעות 1-2 או קבלני המשנה שלהן עבור פעילות
diamco
והם היו חשופים למעשה לכל היהלומים שיוצרו בסלנט בתקופה הרלוונטית.
פלג פעל בישראל, מתוך משרדי סלנט והוקצה לשימושו משרד; המחלקה שבה מוינו היהלומים בישראל הייתה בחדר הסמוך לחדרו של פלג, במשרדים המשותפים של סלנט בישראל; פלג היה בעל גישה חופשית לכל היהלומים שעברו במחלקות השונות; פלג היה מחובר לרשת מחשבי סלנט, בעל גישה לכל פרט ופרט בסלנט ולכל מידע המצוי במאגרי המידע של סלנט – פלג החזיק למעשה ברמת סיווג המידע הגבוהה ביותר (פרט לי ולאחי) במערכות המחשב והיה חשוף לכל פעילות בסלנט;
פלג אף עשה שימש בגישה זו למידע ולמחשבים בחוסר תום לב, הפיק מידע ממחשבי סלנט וצירפו לבקשה לצו מניעה זמני שהגיש בתחילת ההליך בתיק – בית המשפט הנכבד דחה את דרישתו ובצדק.
בדומה, אף שכטר ואנשיו ישבו בניו יורק במשרדי
sofasa
, כתף אל כתף עם עובדי סלנט ו-
sofasa
בניו יורק, תוך אמון מלא וחשיפה מלאה של הנתונים והמידע, כאשר לשכטר גישה לכל נתון הקשור ליהלומים. מידת האמון בשכטר הייתה כה גדולה, עד שהוא אפילו החזיק בקודים לפתיחת הכספות בהן מאוחסנת הסחורה של
sofasa
במשרדים בניו יורק
. כפי שאפרט להלן, בעזרתו קוד זה גנב שכטר מלאי של יהלומים בשווי של כ- 4.3 מיליון דולר מ-
sofasa
, ערב ההיפרדות בין הצדדים.
זאת ועוד, במסגרת ההערכות השנתיות שהתקיימו בנוגע לפעילות, הנתונים העדכניים ביותר של מכירות היהלומים היו גלויים לפלג ולשכטר".
בעדותו מאשר מר אורי פלג
כי הייתה לתובעים גישה למחשבים של פבריקנט את סלנט
בארץ ובחו"ל:
"ש.
זה נכון שהייתה לכם גישה, לכם זה לך ולשכטר, גישה לכל המחשבים של סלנט וסופסה וכל המיונים שנעשו?
ת.
בארץ הייתה לי גישה מלאה להכל".
ש.
ובארצות הברית אתה לא יודע?
ת.
בארצות הברית היה לי
connect
רק למלאי של
diamco
.
ש.
במחשב?
ת.
כן.
(עמ' 89)
אין
להניח שבמצב עובדתי זה, כאשר כל ה"קושטים" המיוצרים מגיעים למיון אל
מר אורי פלג
, וכאשר יש לו גישה למחשבים, הוא לא היה מרים את קולו על ייצור האבנים באמצעות יצרנים אחרים, באם לא נתן את אישורו לכך. הוא לא עשה כן משום שהכל נעשה בידיעתו, הסכמתו ובהדרכתו את היצרנים על מנת להגדיל את הייצור ואת רווחיו.
זאת ועוד, בעדותו בבית המשפט (עמ' 83), מאשר מר אורי פלג
כי הוא זה אשר הכין את
נספח 9: "הפרמטרים לייצור יהלום
cushette
".
לשם מה היה צורך בהכנת מסמכי הדרכה אלו, אם לטענת אורי פלג
רק הוא אמור היה לייצר את אבן ה"קושט" ? לשם מה מסר מסמכים אלו לנתבעים ?
ברי, כי פרמטרים אלו אותם הוא הכין במספר עותקים, נועדו ליצרנים חיצוניים, ביניהם הנתבעים 8-13. ללא פרמטרים אלו, לא היו יודעים יצרנים אלו כיצד לייצר את אבן ה"קושט". מאמין אני לנטען, כי לא רק את מסמך הפרמטרים הכין מר אורי פלג
, אלא שהוא בעצמו הדריך את היצרנים כיצד לבצע את העבודה. למר אורי פלג
היה אינטרס לכך,
שכן ייצור נכון העשיר את כמות ה"קושטים" המיוצרים ואת רווחי ה"מיזם המשותף".
גם אם נכונה הטענה כי אחד היצרנים הנתבע מס' 9 -
מר רועי וובר לקח את הפרמטרים מהנתבע מס' 13 – מר ג'וזה בירנבאום שהיה אחראי על הייצור ביקוטיה אין בכך משום הפרה של "מסמך הכוונות" באשר מר רועי וובר היה אחד היצרנים שביצע את העבודה עבור ה"מיזם המשותף", על חומר הגלם אשר סופק לו על-ידי השותפים במיזם זה.
הדבר גם עולה מהשיחה שהתנהלה בין מר ג'וזה בירנבאום לבין מר אורי פלג
, אשר הוקלטה על-ידו.
בשיחה זו אומר מר ג'וזה בירנבאום:
"ג'וזה:
... מה שעשיתי היה במסגרת שיתוף פעולה של כולנו שאתה היית חלק ממנה.
אורי:
נכון. מאה אחוז, מאה אחוז.
ג'וזה:
... ואף אחד לא ביקש ממני לעשות שום דבר מאחורי הגב,
ולא עשיתי משהו מאחורי הגב של מישהו, לא שלך ולא של פבריקנט.
אורי:
נכון.
ג'וזה:
והכל היה במסגרת שיתוף פעולה. כולנו היינו שותפים בהכל.
וכמו שאתה היית חלק של פבריקנט ואני הייתי חלק של פבריקנט ורועי היה חלק של פבריקנט וכולם עבדו בהרמוניה,
ודברים קרו במסגרת ההרמוניה. אז לא היה מצב שאמרת לי
לא לתת ואני כן נתתי".
(נספח 25 לנספחי התובעים).
גם התובעים נעזרו ביצרנים נוספים לייצור אבן ה"קושט" (עמ' 97).
לא בכדי הגיע הבורר למסקנה כי התביעה אותה הגישו התובעים כנגד "סופסה"
וכנגד פבריקנט את סלנט על שימוש שלא כדין בפטנט ובסימן המסחר, דינה להידחות.
זו גם מסקנתי הן לגבי "פבריקנט" ו"סופסה" והן לגבי שאר הנתבעים, לרבות היצרנים
אשר פעלו עבור ה"מיזם המשותף".
דא עקא, שה"מיזם המשותף", לא הפיק את הרווחים אשר ציפו ממנו, והוא הפך להיות
לא כלכלי לפבריקנט את סלנט ול"סופסה".
בתצהירו מספר מר אבנר סלנט:
"70.
על רקע החזרות היהלומים הגדולות בסוף שנת 2003 ותחילת שנת 2004, לאור העובדה שמצב הרווחיות לא רק שלא השתפר אלא הורע, ובהתחשב בעובדה שלמעשה מושקע כסף רב במוצר שבסופו של יום
אין לנו זכויות בו, הבנו כי ניהול התובעים את הפעילות והיקף ההוצאות בניהולם, אינם מצדיקים את עצמם ואינם מובילים להצלחת הפעילות וכי למעשה הפעילות במתכונתה אינה מצדיקה את המשאבים שמושקעים בנושא. זאת, בכל התקופות המשכנו לפעול ולייצא יהלומים כרגיל ויכולנו למעשה להינות מרווחיות ידועה ומוכרת, ללא צורך בהשקעת אותם משאבים וזמן ניהולי רב".
המשא ומתן אותו קיימו הצדדים, על-מנת לשמר את ה"מיזם המשותף" – לא צלח.
הוסכם להפסיק את פעילות ה"מיזם המשותף" –
diamco
– החל מיום 30/4/2004.
אני דוחה
את טענת התובעים כי הרקע לכך היה טענותיהם, כי הנתבעות 1, 2 מפרות את "מכתב הכוונות", אם על-ידי מכירת יהלומי "קושט" שלא באמצעות ה"מיזם המשותף", ואם משום ייצור יהלומים אלו על-ידי יצרני חוץ שאינם מוסכמים על התובעים.
כבר נאמר כי ייצור היהלומים באמצעות יצרני חוץ – הנתבעים 8-13, נעשה בידיעה ובהסכמה של התובעים ובהדרכתו של מר אורי פלג
.
כבר נאמר כי מר אורי פלג
הוא זה אשר מיין את כל יהלומי ה"קושט" שיוצרו, לרבות יהלומי ה"קושט" אשר יוצרו על-ידי הנתבעים 8-13.
יהלומי "קושט" אשר עברו את הביקורת של מר אורי פלג
, נמכרו כיהלומי "קושט".
יהלומי "קושט" אותם פסל מר אורי פלג
, לא נכללו עוד במסגרת ה"מיזם המשותף" ונמכרו
על-ידי הנתבעות כיהלומים גנריים. הנתבעות היו רשאיות לעשות כן, שכן מדובר ביהלומים אשר יוצרו מחומר גלם אשר היה שייך לנתבעות, כאשר כל הוצאות הייצור כוסו ושולמו
על-ידי הנתבעות. מר אורי פלג
אף סייע בדבר, עת ייעץ לנתבעות באשר למחיר אשר יש לדרוש עבור יהלומים אלו.
לא היה שום היגיון כלכלי למכור יהלומי "קושט" כיהלומים גנריים – יהלומי
cushion
– נוכח מחירם הגבוה יותר של יהלומי ה"קושט", בוודאי כאשר הנתבעות 1, 2 זכאיות היו לקבל 75% משווי המכירה, ואילו התובעים רק 25%.
בסעיף 49
לתצהירו, אומר מר אבנר סלנט:
"49.
... לא היה כל אינטרס ולא היה כל היגיון עסקי, לייצר יהלומי
cushette
ולמכור אותם כיהלומי
cushion
רגילים".
לתובעים הייתה שליטה מלאה על כל שנעשה אם משום שכל היהלומים שיוצרו מויינו על-ידי אורי פלג
; אם משום שהייתה להם גישה מלאה למחשבי הנתבעות, לרבות הקוד הסודי לכספת בניו-יורק.
רק יהלומי "קושט" שנפסלו על ידי אורי פלג
, נמכרו בשוק כיהלומים גנרים / יהלומי "קושן".
בסעיף 29
לתצהירו, אומר מר אוסיף טמיר – סמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי
בחברת "פבריקנט":
"29.
... לאור טענות התובעים חשוב לציין כי בכל מקרה בו יהלום "קושט" נמכר כיהלום "קושן" גנרי, היה הצרכן מוכן לשלם לכל היותר את מחיר השוק של יהלום דומה. בהקשר זה, כל אותם יהלומי "קושט" שנדחו על-ידי פלג בתהליך בדיקת האיכות ונשלחו למכירה כיהלומים רגילים, נמכרו לכל היותר במחירי שוק. לעומת זאת, היו בהם יהלומי "קושן" גנרים נמכרו בפרמיה תחת המותג "קושט". במילים אחרות,
השווי המסחרי של מלאי יהלומים שמוערכים תחת המותג "קושט" יהיה גבוה משמעותית משוויים המסחרי במכירה כיהלומים רגילים".
בהגינות רבה אמר מר אבנר סלנט, כי בהיקף ייצור כה גדול של יהלומים מסוגים שונים שיוצרו על ידי הנתבעות 1 ו-2, בהחלט ייתכן שהיו טעויות אנוש כלשהן, אך אלו היו מזעריות בלבד, שגם קשה לאמוד את היקפן, אם בכלל; בוודאי כאשר שיטת העבודה הייתה כזו, שיהלומים אשר יוצרו כיהלומי "קושט" ונפסלו על-ידי מר אורי פלג
, נמכרו כיהלומים גנריים (ראה סעיף 45 לתצהיר מר אבנר סלנט).
זאת ועוד, בתצהיריהם מספרים מר אבנר סלנט ו-גב' אסתר שור, כי מר אורי פלג
בעצמו מכר יהלומי "קושט" כיהלומים גנריים –
cushion
– כדי לאמוד את מחיר השוק ואת התנהלות הלקוחות.
בתצהירה כותבת גב' אסתר שור:
"16.
... לעיתים, פלג אפילו היה יוזם בעצמו הוצאה של יהלומים שיוצרו בצורת החיתוך שהוא יישם לשוק כיהלומים רגילים, על מנת "לחוש" את השוק וללמוד על המחירים שבהם הוא יכול למכור את היהלומים בישראל ובחו"ל וכן כאשר קיימים חילוקי דיעות לגבי שווי היהלומים".
(ראה גם סעיף 49 לתצהיר מר אבנר סלנט).
בתצהירו מפרט מר אבנר סלנט את המהלכים אשר בוצעו, בעקבות ההחלטה המשותפת להביא את ה"מיזם המשותף" לידי סיום:
"74.
המו"מ בין הצדדים לא צלח ולפיכך הוחלט – בהסכמה משותפת של שני הצדדים ולא על רקע כל טענה להפרה כל שהיא של זכויות התובעים – להפסיק את פעילות
diamco
. הוסכם כי הצדדים יחדלו לפעול החל מיום 30.4.04...
75.
הוסכם כי כל היהלומים שאין לתובעים צורך מיידי בהם במלאי יוחזרו לישראל למכירה על-ידי סלנט.
76.
במסגרת זו, הוחזרו על-ידי פלג במהלך אפריל 2004 יהלומים בשווי
של כ- 1.2 מיליון דולר, אשר נדחו על ידו למכירה בארה"ב
כיהלומי
cushette
. כלל לא ברור האם יהלומים יוצרו
כיהלומי
cushette
, אולם העובדה היא כי פלג סירב לקבלם והחזירה לסלנט למכירה כיהלומים רגילים.
יהלומים אלה נמכרו לשלושה לקוחות, לאחר שהוסכם על הפסקת פעילות
diamco
ובהתאם להסכמות שבין הצדדים
, בידיעה והסכמה מלאה של פלג למכירות ובסיוע פעיל שלו.
חשבונית מכירה של יהלומים מחודש אפריל (תוך הסתרת נתונים פרטיים או מסחריים סודיים) מצ"ב ומסומנות כנספח 14 לתיק המוצגים.
...
78.
כמות נוספת של יהלומים בשווי של כחצי מיליון דולר הוחזרה על-ידי פלג ביום 1.5.2004".
אימות לנאמר נמצא בתצהירה של הגב' אסתר שור:
"19.
לפני שהסתיים שיתוף הפעולה, למיטב זכרוני במהלך חודש אפריל 2004 או מועדים סמוכים לכך, המשכתי להעביר אל פלג
יהלומים שהגיעו אלי, כשם שהדבר נעשה גם בעבר. פלג.. המשיך לקבל את היהלומים אל המערכת שלו וקיבל אותם פיזית לחזקתו המלאה.
כך נעשה גם לגבי קבוצת יהלומים של כ- 1.2 – 1.3 מיליון דולר שהועברו במהלך חודש אפריל אל חזקתו של פלג. מאותו רגע ואילך היהלומים
היו בשליטת פלג.
20.
במהלך חודש אפריל, החזיר פלג לסלנט יהלומים בשווי של כ- 1.2 – 1.3 מיליון דולר למיון מחדש. לא קיבלתי כל הוראה מפלג לחתוך את היהלומים או ללטש אותם מחדש וההבנה הייתה כי יהלומים שפלג מחזיר, ניתנים למכירה כיהלומים רגילים לכל דבר בישראל.
21.
בתיאום עם פלג, מיינו את היהלומים שהוא החזיר והם הוצאו למכירה במהלך חודש אפריל 2004. היהלומים נמכרו בשוק המקומי בישראל, בתיאום והסכמה של פלג, כיהלומים רגילים לכל דבר, כאשר התייעצתי עם פלג אף באשר למחיר שיש לדרוש עבור היהלומים ולמיטב ידיעתי הוא אף נתן את ברכתו למכירה שנעשתה.
22.
בדיעבד הסתבר לי שפלג טוען שהמכירה נעשתה ללא הרשאתו
וללא הסכמתו – כפי שהבהרתי לעיל, הדברים אינם נכונים".
אני דוחה את טענת התובעים כי מכירת יהלומים אלו נעשתה ללא הרשאתם.
אני קובע כי גרסתם של מר אבנר סלנט ו-הגב' אסתר שור, משקפת את התרחשות האירועים כהווייתם.
לא בכדי הורה בית המשפט בניו יורק לתובעים, להחזיר ולהפקיד בכספת ברינקס בניו יורק, את היהלומים שהם נטלו קודם לכן מהכספת שבמשרדי הנתבעת 2. זאת, בעקבות בקשה שהוגשה בנדון על ידי הנתבעת 2.
(ראה סעיפים 83-89 לתצהירו של מר אבנר סלנט; סעיפים 24-28 לתצהירו של מר ליאור דור).
ביום 20/4/2004
שלח מר אבנר סלנט מכתב אל כל היצרנים עם העתק למר אורי פלג
:
"לכל היצרנים
העתק: אורי פלג
הנדון: הפסקת שיתוף הפעולה עם חברת דיימקו
ברצוני להביא לידיעתכם כי החל מיום 30 לאפריל 2004, תחדל קבוצת
פבריקנט סלנט לשתף פעולה עם חברת דיימקו.
אי לכך אבקש החל מיום זה שלא לעשות שימוש מסחרי בשמות הרשומים דיימקו (
diamco
) קושט (
cushette
) וסוליי (
solei
), או בכל שם רשום אחר הנמצא בבעלות דיימקו. כמו כן, אבקש להפסיק לייצר את החיתוכים המיוחדים שמשווקים תחת השמות הנ"ל על-ידי חברת דיימקו.
בברכה,
אבנר סלנט
מנכ"ל – פבריקנט את סלנט"
כך עשתה גם הנתבעת 8 – ריו יהלומים בע"מ.
כל היצרנים/קבלני המשנה חתמו על קבלה ואישור של מכתבים/הודעות אלו.
(ראה נספחים 18, 19 למוצגי הנתבעים).
מאז 30/4/2004 הפסיקו הנתבעים 1, 2 ו- 8-13 לחלוטין לייצר ולשווק את אבן יהלום ה"קושט".
בסעיף 82 לתצהירו, כותב מר אבנר סלנט:
"82.
החל מהמועד שבו הפסיקה פעילות
diamco
של הצדדים, לא נעשו
על ידי הנתבעים, לפחות ככל שהדבר תלוי בהם, שימוש בצורת החיתוך או שמות היהלומים, שהתובעים טוענים לבעלות בהם, ולא הוצאו דרישות חדשות לייצור יהלומים כאמור
. בתקופה שמיד לאחר סיום פעילות
diamco
עדיין עשויים היו להגיע מספר יהלומים נוספים, אולם הגעת יהלומים כאמור נובעת מהזמנות ישנות של חומרי גלם –
היצרנים אינם שולחים כל יהלום ויהלום שיוצר, אלא ממתינים
עד להשלמת מכסות הייצור, ואז שולחים את היהלומים כמקשה אחת".
בסעיף 23
לתצהירה, אומרת הגב' אסתר שור:
"23.
אציין כי לא ידוע לי על כל ייצור של יהלומים בצורת החיתוך שפלג יישם לאחר סיום שיתוף הפעולה (למיטב ידיעתי ביום 30 באפריל 2004). למיטב ידיעתי, לא נעשה בפועל עוד ייצור של יהלומים
על-פי
אותה צורת
חיתוך שפלג יישם לאחר ההודעה שהוצאה ליצרנים
במהלך אפריל 2004. בתקופה המיידית הסמוכה לתום שיתף הפעולה יתכן שהתקבלו מספר יהלומים נוספים, אולם הדבר נבע
מהזמנות ישנות של חמרי גלם (יצרנים אינם שולחים כל יהלום בנפרד,
אלא ממתינים עד להשלמת מכסת ייצור, ואז שולחים את כל היהלומים כמקשה".
ולהזכיר, הגב' אסתר שור היא זו אשר הייתה מקבלת לידיה למיון את כל היהלומים,
על סוגיהם, אשר יוצרו אצל היצרנים השונים.
בסופו של יום, כל היהלומים השייכים ל"מיזם המשותף" היו מופקדים בברינקס בישראל, לרבות היהלומים אשר היו קודם לכן בברינקס בארה"ב, והם נמכרו עלפי המוסכם בין הצדדים ובהתאם להנחיות שנתנו ב"בפסק הבורר".
מצרף אני את דעתי לדעת הבורר, כי עד למתן "פסק הבורר" לא נגרם נזק כלשהו לתובעים.
הבורר גם מצא לנכון לציין כי: "אפילו עורך דינם של המשיבים, שראג, הביע דעתו כי אין ראיה לכך שנגרם נזק למשיבים אפילו אם התבצע ייצור שלא כדין כאמור".
5.
יישום "פסק הבורר":
ב"פסק הבורר" נקבעו ההליכים לפירוק וסיום ה"מיזם המשותף", כדלקמן:
"1.
המלאי הנמצא כיום בנאמנות אצל ברינקס בניו יורק ובישראל ישוחרר לתובעת. בנוסף לכך, כל המלאי, לרבות זה שמצוי ב-
dga
, יימסר
על-ידי המשיבים לתובעת, וכל ההחזרות מלקוחות או מצדדים שלישיים אחרים ימסרו לתובעת. כל צווי הביניים הקודמים שנתתי בקשר
למלאי מבוטלים בזאת.
2.
התובעת תחסל את כל המלאי בתנאים מסחריים סבירים לפי פסקה 17 של מכתב הכוונות, ותפקיד את תקבולי המכירה בחשבון נפרד בשליטתה הבלעדית ("חשבון הפירוק").
3.
כל כספי המיזם המשותף של דיאמקו, לרבות כספים הנמצאים
כיום בנאמנות בבנק לאומי ארה"ב, שברשות המשיבים ו/או שיתקבלו בדרך אחרת על-ידי צד כלשהו לטובת
dimco trading co.
יופקדו בחשבון הפירוק.
4.
התובעת תשלם את התשלומים הבאים מחשבון הפירוק:
(א)
תשלום ו/או הסדרת החובות כלפי בנק לאומי
ו-
abn amro bank n.v
;
(ב)
תשלום ו/או הסדרת כל התביעות האחרות של נושי
המיזם המשותף של דיאמקו;
(ג)
תשלום הוצאות הפירוק הסבירות; ו-
(ד)
תשלום של 6,000 $ לג'ייסון שכטר.
5.
במסגרת חיסול המלאי, התובעת תמחק את כל סימני המסחר
של המשיבים החרוטים בלייזר, לפני מכירה חוזרת. מלבד לצורך החיסול, התובעת לא תשמש בקניין הרוחני של המשיבים, והיא תמשיך להיות מחוייבת על ידי פיסקה 13 של מכתב הכוונות.
6.
בתוך 30 יום מתאריך פסק בורר זה, המשיבים ישלמו לחשבון הפירוק סכום של 24,000 $ עבור הציוד ומכונת
sarin
.
7.
עם ההשלמה המהותית של חיסול המלאי ותשלום ו/או הסדרת
כל החובות של המיזם המשותף דיאמקו, (א) התובעת תמציא דו"ח בכתב למשיבים של פעולות הפירוק שבוצעו על-ידי התובעת,
ו- (ב) יתרת חשבון הפירוק (פחות עתודה סבירה, אם נחוצה)
וכל הנכסים האחרים של המיזם המשותף יחולקו לצדדים לפי זכויות הבעלות בנכס".
שוכנעתי כי ההוראות שניתנו ב"פסק הבורר" מולאו במלואן.
פסק ייצור, שיווק ומכירת יהלומי "קושט" על ידי מי מהנתבעים.
אני דוחה את טענת התובעים, על-פיה בתערוכה שהתקיימה בלאס וגאס, השתמשו הנתבעות 1, 2 בשם
diamco
כדי למכור יהלומים של ה"מיזם המשותף".
(ראה סעיף 199 לתצהיר ו- נספח 42 ).
בתצהירו מסביר מר אוסיף טמיר:
"28.
החל מהמועד שבו הפסיקה הפעילות, לא נעשה על ידי הנתבעים, לפחות ככל שהדבר תלוי בהם, שימוש בצורת החיתוך או שמות היהלומים, שהתובעים טוענים לבעלות בהם, ולא הוצאו דרישות חדשות לייצור יהלומים כאמור.
מתצהיר התובע למדתי, כי בתערוכה בשנת 2005 נעשה שימוש
בשם
diamco
לצד השם פבריקנט סלנט. הנושא התברר לי לראשונה מהתצהיר ולא היה ידוע קודם לכן ולא ביקשנו מעולם לפרסם את שמנו בצורה כזאת. להערכתי, מדובר בטעות של אנשי התערוכה,
אשר לא עדכנו את בסיס הנתונים שלהם. אציין כי מי שביקר בפועל בביתן שלנו בתערוכה, יכול היה להיווכח כי
diamco
אינה עוד
חלק מקבוצת סלנט".
כך גם בעדותו בבית המשפט אמר מר אוסיף טמיר:
"ת.
יש תערוכה שאנחנו מופיעים שם בצורה קבועה. אני חושב משהו
כמו 15 שנה.
give or take
.
...
ת.
גם באותה שנה נכחנו בתערוכה. זה תערוכה מרכזית של ענף היהלומים בארצות הברית.
...
ת.
אנשי התערוכה זה מארגני התערוכה, כנראה יש להם איזה שהוא
מסד נתונים של משתתפים בעבר ובפרסומים שלהם מופיעה המילה
diamco
. אני טוען את ההפך, מי שהגיע לביתן שלנו וגם אדון שכטר היה באותה תערוכה והוא בא לבקר, לא ראה שום אזכור
לנושא
diamco
, מעבר לכך אנחנו באותה תערוכה ניצלנו את ההזדמנות ויידענו את כל הלקוחות שלנו ואת כל המבקרים על סיום הקשר
בינינו לבין מר שכטר ומר פלג וסיום המיזם שנקרא
diamco
".
(עמ' 120-121)
מהימנים עלי הדברים.
בתצהירו, בהתייחסותו להליכי פירוק ה"מיזם המשותף"
diamco
, אומר מר אבנר סלנט:
"99.
אציין בתמצית לעניין זה כי בהתאם לפסק הבורר שוחררו כל היהלומים שהוחזקו בנאמנות בברינקס בישראל ובארה"ב. מלאי היהלומים בארה"ב שהיה שייך ל-
diamco
הועבר לישראל (חלק נכבד ממנו לאחר פירוק מתכשיטים) והחל תהליך מכירת מלאי היהלומים של
diamco
.
על-מנת למכור את המלאי של ה"מיזם המשותף" במחיר המירבי האפשרי; וכדי לצמצם עד כמה שניתן את ההפסדים, נמכרו היהלומים לחברת פבריקנט את סלנט בעסקת
back to back
.
בעדותו מסביר מר אבנר סלנט:
"ת.
... אחת מהבעיות במיזם של פירוק שאתה הולך להפסיד הרבה כסף, כל קטע של פירוק ברגע שהלקוחות שלך יודעים שאתה מפרק חברה וזה היה ידוע בשוק, אז אנחנו אמרנו בוא נמכור
back to back
.
ומה זה אומר? מכרנו את זה תחת פבריקנט סלנט וקנינו את זה בדיוק דולר לדולר וצירפנו חשבונית לקנייה. פבריקנט סלנט מכרה קראט
באלף דולר, קנינו מ-
diamco
קראט באלף דולר
back to back
.
אחד לאחד צירפנו כל חשבונית.
...
ת.
לא לקחנו קומיסיונים, לא לקחנו הוצאות לא לקחנו שום דבר אמרנו
בוא נפרק את זה.
...
ת.
בהחלטה עקרונית שאנחנו לא רוצים להגיע למקום שאנחנו נמצאים
בו עכשיו. וצירפנו חשבונית לחשבונית כדי למנוע הפסדים, כי אם
היינו עושים את זה במסגרת של פירוק
diamco
כנראה שההפסדים היו הרבה יותר גדולים".
בתצהירו מפרט מר ליאור דור כיצד בוצע התהליך.
"43.
תהליך חיסול מלאי היהלומים של
diamco
נעשה בתום לב, תוך מעקב אחר הנתונים והפעילות ותוך שאנו מקפידים על תנאים מחמירים כדי למנוע בעתיד כל תביעות או התנגדויות של התובעים:
43.1
בהתאם לפסק הבורר לפני המכירה של היהלומים
sofasa
דאגה להסיר כל חריטת הלייזר על היהלומים. הסרת החריטה בלייזר נעשתה במפעל/ים בישראל ומי שנשאה בתשלום בגין כך הייתה סלנט.
חלק גדול מהיהלומים שהתקבלו בארה"ב, היה מחובר לתכשיטים ולכן נדרשה
sofasa
לפרק כל יהלום מהתכשיט אליו היה מחובר כדי למחוק את סימן הלייזר. הפירוק נעשה בארה"ב ורק לאחר מכן הועברו היהלומים לישראל. מבדיקות מול אנשי הייצור הבנתי כי מקובל לחשב הפסד של 10%-20% משווי היהלומים, רק עבור פירוק יהלומים מתכשיטים, כך שמדובר בהפסד צפוי של מאות אלפי דולרים.
על פי פסק הבוררות מדובר בחלק מהוצאות פירוק סבירות אשר
sofasa
הייתה אמורה לזקוף לחשבון הפירוק.
diamco
נותרה לאחר הפירוק עם הפסדים כספיים, כך שלא היה טעם להעצים את ההפסדים ולחייב בעלויות נוספות אלה ומי שנשא בהן הייתה סלנט.
ככל שהתובעים טוענים כי מגיעים להם כספים כלשהם בגין פירוק הנתבעת 2, הרי שבמסגרת כל תחשיב הקשור לרווחי דיאמקו (ולא היו כאלה), יש לקזז תחילה את כל העלויות האמורות.
43.2
היהלומים נשלחו לישראל בקונסיגנציה אל הנתבעת 1
(
diamco
לא חויבה בעלויות משלוח היהלומים למרות שמדובר בעלויות לא מבוטלות), הוערכו, תומחרו ונמכרו על-ידי אנשי מכירות של הנתבעת 1 עבור
diamco
.
כל מכירה של יהלומים ללקוח נעשתה על-ידי סלנט כנגד רכישה של היהלומים מ-
diamco
, במחיר זהה למחיר שבו נמכרו היהלומים ללקוח, כך שלקופת הפירוק הועברה מלוא התמורה המדויקת מהלקוח בגין המכירה, ללא כל קשר עלות המלאי ולהוצאות שהיו לנתבעת 1 בקשר עם המכירה או לתשלומים שמגיעים לנציגי הנתבעת 1 בגין ביצוע המכירות.
שווי עלות המלאי שהועבר לישראל הוערך בכ- 5 מיליון דולר. בפועל התקבולים שהתקבלו בישראל מהמכירות הגיעו לכדי סך של כ- 4.5 מיליון דולר בגין אותם יהלומים (בחלקו בגין רכישה של סלנט מלאי שלא הצלחנו למכור לאחר למעלה משנה ולא נמצאו לקוחות שהיו מוכנים לקלוט את המלאי במחיר זה)
וזה הסכום שנזקף לטובת המכירות.
למרות שאני סבור שלנתוני כל מכירה ומכירה אין רלוונטיות,
אלא להיקף המכירות הכולל שכאמור פורט בדו"חות, לאור בקשת התובעים אני מצרף גם תיעוד של פעילות מכירות היהלומים בישראל, תוך השמטת פרטי הרוכשים כדי להגן על פרטיותם.
תיעוד של מכירות יהלומים שבוצעו בישראל במסגרת פירוק
diamco
מצ"ב ומסומן
כנספח 32
לתיק המוצגים.
סלנט למעשה, לא נהנתה מכל תשלום של עמלה בגין המכירות שבוצעו על ידה, למרות שבגין כל מכירה היא הייתה זכאית לעמלת מכירה בגובה של 1%. אציין כי כנגד מכירות אלה סלנט עצמה, שילמה על חשבונה עמלות לאנשי המכירות שלה.
היינו, סלנט נשאה בעלות של כ- 45,000 דולר אותה הייתה אמורה לגבות ממכירות היהלומים ולזקוף לקופת הפירוק.
אדגיש עוד את שיטת המיסוי של יהלומים בישראל, במסגרת ממוסה החברה במס מחזור (כ- 2% על המחזור). סלנט ספגה את הוצאות המס בגין מכירת הסחורה של דיאמקו בסך של כ- 90,000 דולר, ולא השאירה לעצמה ולו מרווח קטן לצורך החזר הוצאות המס מ-
diamco
. בהתאם ובניגוד לטענות התובעים, לא רק שהנתבעת 1 לא הרוויחה מהמכירות שבוצעו, היא למעשה נשאה בכל התשלומים, ההפסדים והעלויות הכרוכים בכך.
על פי פסק הבוררות כל ההוצאות האמורות לעיל הינן הוצאות פירוק סבירות אשר
sofasa
הייתה אמורה לזקוף לחשבון הפירוק וסלנט לא הייתה אמורה לממן אותן. יחד עם זאת,
diamco
נותרה לאחר הפירוק עם הפסדים כספיים, כך שלא היה טעם להעצים את ההפסדים ולחייב בעלויות נוספות אלה ומי שנשא בהן הייתה סלנט.
...
43.3
מעיון בתוצאות הדו"חות הכספיים לשנים 2004 ו- 2005 ניתן לראות כי עוד ההוצאות התפעוליות הכוללות שבהן חוייבה
diamco
בתקופות הרלוונטיות עומדות על 12,641$, זאת למרות שתהליך הפירוק ומכירת היהלומים היה "בהילוך גבוה" מאוד באותה תקופה וגרם להוצאות נכבדות. בשנת 2006 לא חוייבה
diamco
בהוצאות תפעוליות כלל.
לשם ההשוואה, כפי שעולה מהדו"חות הכספיים לשנים
2004-2005, בשליש הראשון של שנת 2004, ההוצאות התפעוליות של
diamco
עמדו על כ- 400,000 $.
תחשיב זהיר היה מלמד כי חיוב
diamco
בעלויות הוצאות תפעוליות מלאות בשנים 2004-2006, ולו אף בסכומים מופחתים מהסכומים שהוצאו בשנים קודמות, היה מעצים את ההפסדים של
diamco
בסכום של למעלה ממיליון דולר נוספים
, אשר היו נזקפים לקופת הפירוק ומעצימים את ההפסדים.
44.
העלויות שלא נזקפו לחובת
diamco
כאמור לעיל, נזקפו בסופו של יום לסלנט, שנאלצה לשאת בהוצאות ובעלויות השונות. הואיל וביקשנו לסיים את הפירוק ולהתנתק סופית מכל קשר עם התובעים,
העדפנו להתעלם מחיובים שניתן היה לזקוף לקופת הפירוק, רק כדי לחסוך בתלונות והתדיינויות עתידיות של התובעים. לצערי גם זה לא עזר ולמרות שבפועל סלנט והנתבעת 2 הפסידו, מאות אלפי דולרים כתוצאה מהליכי הפירוק, עדיין יש לתובעים כיום תלונות כלפיהם על הפירוק.
45.
אציין בהקשרים אלה עוד, כי למרות שכל הליך הבוררות נגרם עקב גניבת הסחורה על-ידי התובעים ולמעשה נועד להחזיר את המלאי השייך ל-
diamco
, לרשות
diamco
, ולפיכך מי שהיה אמור לשאת בעלויות המשפטיות של ההליך היא
diamco
. המלאי היה למעשה משועבד לבנקים, כך שאלמלא אותו הליך בוררות, הייתה נאלצת
diamco
לשאת בתשלום לבנקים בשל היעדר המלאי שנועד להבטיח את האשראי שנתנו הבנקים, בפועל, לא חוייבה
diamco
בעלויות הטיפול המשפטי בהליך הבוררות. כמפורט בדו"ח ליום 15 ביולי 2006, מדובר בעלויות משפטיות בסך של 903,404 $ שהיינו רשאים לזקוף לחובת
diamco
, כחלק מההוצאות המשפטיות לקבלת מלאי הסחורה בחזרה
.
46.
כל התמורות שהתקבלו בגין מכירות היהלומים הועברה אל החשבון בבנק לאומי – חשבון מס' 0545558802, בבנק לאומי, בשליטת הנתבעת 2. תקבולי המכירות שימשו להשבת האשראי שנלקח מהבנקים,
אשר היה למעשה גבוה מהתמורות שהתקבלו".
דו"חות רואי החשבון
chain leifer guralinick
- צורפו כנספח 40 למוצגי התובע וכנספחים 30, 31 לנספחי הנתבעים. דו"חות אלו משקפים את ההתנהלות הכספית של ה"מיזם המשותף", עד למועד סיומו. מדוחות אלו עולה, כי "המיזם המשותף" הסתיים בהפסד.
אני דוחה
את טענת התובעים, כי הדו"חות הכספיים של רואי החשבון אינם קבילים כראיה, משום שרואי החשבון לא העידו בבית המשפט.
אין די בכך שבעת חקירתו הנגדית של הנתבע 7 אוסיף טמיר, אמר עו"ד כהן באופן כללי:
"אני מתנגד לעדויות מפי השמועה ולעדויות בהם הרחבת חזית ולראיות בתיק שאינן קבילות". מדובר ברואי החשבון שטיפלו ב"מיזם המשותף". התובעים בעצמם צירפו את דו"חות רואי החשבון כחלק מתצהירו של התובע אורי פלג
(סעיף 192.4 ונספח/מוצג 40).
אם חלקו התובעים על האמור בדו"חות אותם הם צירפו לתיק מוצגיהם, היה עליהם להזמין את רואי החשבון לעדות. משלא עשו כן, הם מנועים עתה מלטעון כי דו"חות רואי החשבון אינם קבילים.
ביום 31/1/11
הגיש ב"כ התובעים "בקשה בהולה להוצאת הדו"חות הכספיים מתיק המוצגים של המשיבים", אולם בקשה זו הוגשה באיחור רב לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות והצדדים עסקו במלאכת הכנת הסיכומים. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
גם לגוף העניין אין מקום להיעתר לבקשה.
בבקשה נטען: כי הדו"חות הכספיים לא גולו בתצהיר גילוי מסמכים של הנתבעים ועל כן אין הם יכולים להגישם כראיה מטעמם. טיעון זה אינו ברור לי. דו"חות אלו נמסרו לתובעים והיו חלק מתצהירו של התובע אורי פלג
, הכותב בסעיף 192.4: "העתקי ה"דו"חות הכספיים" שהועברו לעיוני... של הנתבעת 2 בשנים 2004 – 2006 רצ"ב ומסומן נספח 40.
דו"חות אלו גם צורפו כנספחים 30, 31 לתצהירי הנתבעים.
עוד נטען בבקשה: כי הדו"חות הכספיים אינם עומדים במבחנים המשפטיים לקבילותם
היות והם אינם חתומים בידי החברה; וכי עורכי הדו"חות לא התייצבו לחקירה.
בפסק הדין יש התייחסות לטיעונים אלו.
אני קובע כי הדו"חות הכספיים של רואי החשבון מהווים ראיה לכל דבר ועניין ואני מאמץ את האמור בהם.
אני דוחה
את ההשגות אותן מעלים התובעים כלפי דו"חות רואי החשבון, וכי אין אלו דו"חות מבוקרים החתומים על-ידי מי מהנתבעות.
משרד רואי החשבון שערך את הדו"חות הוא המשרד אשר טיפל בעניינן של הנתבעות ושל
diamco
; וכל המסמכים והחשבונות היו פרושים בפני
הם.
בעדותו מסביר מר ליאור דור, רואה חשבון בהשכלתו, אשר בפרקטיקה עסק גם
כרואה חשבון מבקר וכיהן בתפקידי ניהול בתחום הכספים בחברות פרטיות:
"ת.
... הדוחות הכספיים הם דו"חות בעצם על פי כללי החשבונאות האמריקאיים
usga
...
(עמ' 219)
...
ת.
...
(נספח – י.פ.) 30 (לשנים 2004-2005 – י.פ.) מבוסס על נתונים מבוקרים, (נספח – י.פ.) 31 (ל- 15/7/06 – י.פ.) לא יכול מטבעו להיות
על בסיס נתונים מבוקרים מאחר והוא מדבר על אמצע שנה.
(עמ' 225)
אין לי כל ספק כי דו"חות אלו משקפים את מצבה הכספי של
diamco
תוך התחשבות בכל המרכיבים שיש לקחת בחשבון, לצורך הכנת דו"חות אלו.
במכתב המלווה את הדו"חות, מפרטים רואי החשבון את אשר הנחה אותם בהכנת דו"חות כספיים אלו והמקורות מהם שאבו את המידע לצורך כך.
לשאלות ב"כ התובעים השיב מר ליאור דור – האחראי על המערכת הכספית של הנתבעות – כי לא היה לו כל חלק בהכנת דו"חות אלו. ללמדך על האובייקטיביות של הדו"חות.
אין משמעות לענייננו לאי חתימתם של הנתבעות על דו"חות אלו, בוודאי כאשר הנתבעות מסתמכות על דו"חות אלו.
הדו"חות אותם הגישו רואי החשבון, בוודאי עונים על דרישת סעיף 7 ל"פסק הבורר",
על-פיו "התובעת תמציא דו"ח בכתב למשיבים של פעולות הפירוק שבוצעו על-ידי התובעת" ועל "יתרת חשבון הפירוק".
אני דוחה
את טענת התובעים, כי דו"חות אלו אינם משקפים את מלוא שווי מלאי היהלומים של
diamco
, אשר הנתבעות עצמן העריכו אותן ב- 9 מיליון.
בתצהירו משיב על כך מר אבנר סלנט:
"100.
כפי שעולה מהדו"חות לשנים 2004-2005 שווי מלאי היהלומים של
diamco
בספרי החשבונות, בסוף שנת 2004 (טרם למועד מתן פסק הבורר, אולם לאחר עדכון המכירות שבוצעו בסוף שנת 2004 בעקבות צו הביניים שניתן בבוררות, מכירות שהתובעים לא התייחסו אליהן כלל) עמד על 5,583,750 $ ולא על 9 מיליון כפי שמנסים התובעים לטעון. התובעים טועים לעניין זה כאשר הם מסתמכים על נתונים לא נכונים, אינם מתייחסים למכירות שבוצעו בפועל עד למועד מתן פסק הבורר וכן להחזרות של תכשיטים ויהלומים מלקוחות, אשר אין להם כל התייחסות בטיעוני התובעים.
101.
חשוב לציין שמדובר במחיר "עלות מלאי" כפי שהייתה רשומה בתוכנת ניהול המלאי, "פנטזי" ולא בשווי בפועל.
התובעים מטעים כאשר הם עושים שימוש במינוח "שווי יהלומים" או "שווי מלאי יהלומים", שמשמעותו "תג מחיר" שהודבק ליהלומים ברישומי המלאי, כפי שתמחרו אותם בצורה שרירותית, בהתבסס על עלויות בזמן נתון ובהינתן תנאי שוק נתונים (להלן: "שווי מלאי"). מדובר בשווי תיאורטי ואין הדבר מעיד על שווי אמיתי, אלא על הערכת שווי, שמשמשת כהערכה לספרים ולרישומים הפנימיים ונעשים בו שימושים לצרכים שונים, כגון לצרכי הפקדת יהלומים בברינקס.
השווי האמיתי של היהלומים, יימדד רק כאשר מתבצעת מכירה בפועל של יהלומים, על פי התמורה שמתקבלת בפועל, בזמן נתון ובהינתן
תנאי השוק הנתונים במועד הרלוונטי (להלן: "מחיר מכירה").
בהינתן שתנאי השוק בזמן התמחור אינם בהכרח זהים לתנאי השוק בזמן המכירה, עשוי להיות שוני בין "שווי המלאי" לבין
"מחיר המכירה". השוני אינו מעיד על חוסר או עודף במלאי,
אלא תמחור שווי מלאי לא נכון.
התובעים מנסים לבלבל בין שני הנתונים הללו ולבסס את טענותיהם
על נתונים שנלקחו ממערכות מלאי ועל "שווי מלאי" תיאורטי, שהוערך בתחילת שנת 2004, על בסיס העובדה שמדובר היה ביהלומים "ממותגים", ומכך ללמוד על הפסדים תיאורטיים של מיליוני דולרים ממכירות יהלומים שבוצעו למעלה משנה מאוחר יותר, משנת 2005 ואילך.
כל הטיעון, דרך הטיעון וההצגה של הנתונים על ידי התובעים פשוט מטעים ואינם נכונים".
כך גם מוסברים הדברים בתצהירו של מר ליאור דור (ראה סעיפים 37 – 42).
אין גם להתעלם מכך שלא כל מלאי היהלומים אשר היו מופקדים בברינקס ישראל,
היו שייכים ל"מיזם המשותף".
בתצהירו מסביר מר אבנר סלנט:
"91.
... ראוי להדגיש עם זאת, כי היהלומים שהופקדו בישראל אינם יהלומים שיוצרו תוך הפרה של הסכמים או זכויות של התובעים,
אלא יוצרו בתקופת פעילות
diamco
. מדובר ביהלומים שהתובע 2 קיבל לידיו ודחה, או יהלומים שהוא החזיר לנתבעת 1 בהתאם להסכמות, לאחר שהוחלט על הפסקת הפעילות, או ביהלומים שיוצרו והתקבלו בסמוך לתום תקופת הפעילות. יהלומים אלה לא נכללו ב- "מלאי"
diamco
ולמעשה לא היו שייכים כלל ל-
diamco
אלא נכנסו למלאי של סלנט והיו שייכים לסלנט. קל וחומר
diamco
אף לא חויבה
ולא שילמה עבור עלות רכישת אותם יהלומים שהופקדו בישראל ואף לא הוצאה כל חשבונית בגינם".
מוסיף על כך מר ליאור דור בתצהירו:
"47.
התובעים מנסים לטעון כי סלנט הפחיתה ממלאי
diamco
יהלומים שהוערכו על ידם בסכום של כ- 3 מיליון דולר, שהופקדו בישראל –
אין בטענותיהם דבר:
47.1
כפי שהבהרתי בהרחבה בתחילת תצהירי, התובעים מטעים לעניין זה, שכן הסכומים עליהם הם מלינים הם "עלות מלאי", שווי שרירותי מוערך ותיאורטי של היהלומים ולא שווי נתון בזמן נתון, בהינתן תנאי השוק באותו זמן.
47.2
זאת ועוד, כלל לא ברור מהיכן שאבו התובעים אף את הנתונים אודות מלאי בשווי של 3 מיליון דולר, כאשר בישראל הופקדו בברינקס יהלומים, לפי "עלות מלאי" של כ- 1.6 מיליון דולר בלבד (שוב, מדובר בהערכה בלבד).
למען הזהירות אציין כי ככל שהתובעים מתייחסים להיקפי מלאי טרם ההיפרדות מהם, הרי שאלה כללו גם יהלומים שנמכרו בישראל בסך של כ- 1.2 מיליון דולר, בחודש אפריל 2004, בידיעה ובהסכמה של התובעים, לאחר שהם החזירו את היהלומים לנתבעת 1. התובעים אינם זכאים לכל תשלום בגין יהלומים אלה, אשר לא היו שייכים בעת מכירתם ל-
diamco
ואף לא מיותר לציין,
diamco
מעולם לא חויבה בעלות מלאי היהלומים האמורים.
47.3
מעבר לכך, כפי שהבהרתי לעיל, היהלומים שהופקדו בברינקס לא היו יהלומים של
diamco
ולא חלק ממלאי
diamco
אלא יהלומים של סלנט. עלות אותם יהלומים אף מעולם לא נזקפה לחשבון פעילות
diamco
. בהתאם, פסק הבורר שהתייחס למלאי
diamco
ממילא אינו רלוונטי ליהלומים אלה, שלא היוו חלק מהמלאי והיו מלכתחילה שייכים לסלנט.
47.4
אדגיש, כי אף אם יהלומים אלה היו נכללים כחלק ממלאי
diamco
, הרי שהדבר לא היה משנה את התוצאות או הופך את הפירוק לרווחי:
ראשית
, ככל שהתובעים מבקשים לזקוף לזכותם שווי מלאי, הרי שעל
diamco
גם לשאת בעלות המלאי. לעניין אותם 1.6 מיליון דולר – על
diamco
לשאת בתשלום בסך של 1.6 מיליון דולר בגין עלות המלאי –
diamco
מעולם לא חויבה בגין המלאי.
כל החישובים שמבצע התובע 1 בהקשרים אלה אינם רלוונטיים, שכן הוא מבצע חישובים על שווי מלאי יהלומים, מבלי להתייחס לעובדה שיש לשלם עבור אותו מלאי – תשלום בגין המלאי מקזז את כל הרווחים הנטענים על ידו.
שנית
, אף אם נניח לצורך העניין שלתובעים מגיע סכום כל שהוא בגין אותם יהלומים (ולא מגיע להם), ואף אם נניח "תיאורטית" שהנתבעת 1 נהנתה מרווחים על מכירת אותו מלאי בשווי של
כ- 1.6 מיליון דולר, בסדר גודל של רווח ממוצע של כ- 5% (על-פי התחשיב הנטען על-ידי התובע במכירת יהלומים רגילים הרווח הוא בין 3% ל- 7%), הרי שהדבר היה מוסיף לקופת הפירוק סכום של כ- 80,000 דולר. סכום זה היה נבלע בכל הוצאות הפירוק שפירטתי מעלה ואף אם לא זוקפים את כל ההוצאות הסבירות לפירוק, עדיין הסכום היה נבלע בהפסד הנוכחי של הפירוק, בסך של 100,000 דולר, כך שממילא הפעילות הייתה נותרת בהפסדים והדבר לא היה מקנה לתובעים כל זכות.
48.
עוד טוענים התובעים להפחתה של רווחים בסך של 3 מיליון דולר שהצטברו ב-
diamco
. אף בטענות אלה אין ממש. כפי שניתן לראות מהדו"חות שסיפקנו לתובעים, מעולם לא נצברו רווחים בהיקפים אלה. "הרווחים" (שהיו נמוכים הרבה יותר) שנרשמו, שימשו בפועל לפעילות השוטפת ולרכישות של סחורה ובסופו של יום, במסגרת תהליך הפירוק, התקזזו מול ההפסדים שנגרמו במסגרת הפירוק, כפי שעולה בצורה מפורשות מהדו"חות שמסרנו לתובעים. כפי שפירטתי לעיל, הנתבעות
1 – 2 היו שמחות לו המצב היה אחר והן היו יכולות להנות מרווחים כלשהם מהמצב".
זאת ועוד; תמים דעים אני עם האמור בסעיף 49 לתצהירו של מר ליאור דור כי לא ניתן להסתמך על עסקאות אקראיות ו/או על מכירות בודדות ו/או על רווחים תיאורטיים אפשריים, עליהם מתבססים התובעים בטיעוניהם. בוודאי כאשר מדובר במכירה בתנאי פירוק עת יש צורך למכור בתקופה קצרה מלאי גדול של יהלומים שונים בשווי של מיליוני דולרים; וכאשר כל אחת מן הדוגמאות עליהן הצביעו התובעים, קיבלה תשובה ומענה בעדויות שהובאו בפני
י. בעת עריכת דו"חות רווח והפסד יש לקחת בחשבון את כל המרכיבים החשבונאיים המופיעים
בדו"חות אלו; המבוססים על מסמכים, קבלות וחשבוניות על המכירות שבוצעו.
בתצהירו מסכם את הדברים מר ליאור דור:
"34.
הנתבעת 2 קיימה את פסק הבורר, כאשר הפעולות הקשורות בפירוק ומכירת היהלומים בוצעו בשנים 2005-2006. במסגרת זו נעשו הפעולות המתחייבות מפסק הבורר ונמכר מלאי היהלומים שהיה שייך
ל-
diamco
, לאחר שנמחקו מהם הסימונים הרלוונטיים; כל החובות לבנקים ולנושים השונים הושבו ובוצע תשלום לג'ייסון שכטר.
ההליכים הושלמו למעשה עם מסירה לתובעים של דו"חות כספיים מבוקרים על-ידי רו"ח, של הנתבעת 2 שבמסגרתה פעלה
diamco
, לשנים 2004-2005 ודו"ח מיוחד שביקשתי לבצע לתקופת מכירת מלאי דיאמקו בשנת 2006, הכוללים פירוט חשבונאי של כל הפעילות בקשר עם הפירוק.
דו"ח
diamco
לשנים 2004 – 2005 מצ"ב ומסומן כנספח 30
לתיק המוצגים.
דו"ח
diamco
ליום 15 ביולי 2006 מצ"ב ומסומן כנספח 31
לתיק המוצגים.
35.
לאחר מכירת מלאי יהלומי
diamco
, השבת החובות וניכוי כל הסכומים הרלוונטיים, נותרה הנתבעת 2 עם הפסדים כספיים בלבד בסך של
כ- 100,000 דולר
. הואיל והפעילות הניבה בסופו של יום הפסדים,
לא נותרו רווחים לחלוקה ולא חולקו רווחים לתובעים וכך אף הודע לתובעים במכתב שנשלח אל בא כוחם, בחודש אוגוסט 2006 או מועד סמוך לכך.
מכתב מאוגוסט 2006 מליאור דור לתובעים מצ"ב ומסומן כנספח 40 לתיק המוצגים".
מקובל עלי האמור בדברי סיכום זה.
6.
סוף דבר:
אני קובע
כדלקמן:
-
"פסק הבורר" מקים מחסום דיוני - "מעשה בית-דין" – בנושאים שנדונו והוכרעו בו,
ותחולתו על כל הצדדים בתיק הנדון.
-
אף לא אחד מן הנתבעים הפר את זכויותיהם של התובעים ולא גרם להם נזק כלשהו.
-
"פסק הבורר" יושם במלואו.
-
אני מאמץ את הדו"חות הכספיים של רוה"ח
chain leifer guralinick
(נספחים 30, 31), כך גם את העדויות שנשמעו בנדון, על פיהן לאחר מיצוי
"פסק הבורר",
לא נותרו רווחים לחלוקה ונגרמו הפסדים בלבד.
אני דוחה את התביעה על כל רכיביה.
אני מחייב את התובעים לשלם את הוצאותיהם של הנתבעים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 50,000 ₪.
ניתן היום, י"ד טבת תשע"ב, 09 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים
.
א בית משפט מחוזי 2102/04 אורי פלג, מייקל שכטר נ' פבריקנט את סלנט גרופ בע"מ, sofasa llc חברה זרה הרשומה בארה"ב והידועה בשמה המסחרי בארה"ב ובארץ בשם overseas direct co. ואח' (פורסם ב-ֽ 09/01/2012)