פסקי דין על עמוס סקברר | פסקי דין על שחר סקברר | פסקי דין על דרור סקברר | פסקי דין על יעקב אוריאלי | פסקי דין על אוריאלי דוד ובניו |

1211/07 א     10/01/2012




א 1211/07 עמוס סקברר, שחר סקברר, דרור סקברר נ' יעקב אוריאלי, אוריאלי דוד ובניו בע"מ








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



10.1.12

ת"א 1211-07 סקברר עמוס ואח' נ' אוריאלי יעקב ואח'






בפני

כב' השופט
אבי זמיר

התובעים
1. עמוס סקברר

2. שחר סקברר

3. דרור סקברר
ע"י ב"כ עוה"ד רון
, קלהמר ולוגסי



נגד

הנתבעים
1. יעקב אוריאלי
2. אוריאלי דוד ובניו בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד לנדאו ומן





פסק דין
חלקי

מבוא

1. לפניי תביעה למתן הצהרה בדבר פירוק שותפות, מתן הצהרה בדבר בעלותם של התובעים במחצית מכל זכויותיה, נכסיה ורכושה של השותפות, לרבות מוניטין, מתן פרטים וחשבונות ביחס לכל הכנסות השותפות מתחילת שנת 2006 ועד למועד הפירוק, לרבות מכונות קידוח, צינורות, כלי רכב וכל ציוד אחר שבבעלותה.

2. התובעים הם בניו ויורשיו של המנוח אבשלום סקברר ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר, על פי הנטען, היה שותף בחלקים שווים עם הנתבע, מר יעקב אוריאלי
(להלן: "הנתבע" או "מר אוריאלי") בשותפות, אשר עיסוקה היה עבודות של קידוחי מים.

המנוח ומר אוריאלי היו דור המשך לקודחי מים, וכמו הדור לפניהם, היו חברים ב"חברה המאוחדת לקידוח בע"מ" (להלן: "החברה המאוחדת"). החברה המאוחדת נוסדה בשנת 1945, והוקמה במסגרת התארגנות של המנוח יחד עם קודחים נוספים (וביניהם מר דוד אוריאלי, דודו של הנתבע), במטרה לאגד בעלי מקצוע העוסקים בתחום קידוחי המים.
החברה המאוחדת שימשה, בין היתר, כסוכנת של חבריה לקבלת הזמנות לעבודות קידוחי מים.

מר אוריאלי פועל באמצעות הנתבעת, חברת אוריאלי דוד ובניו בע"מ
(להלן: "חברת אוריאלי"), העוסקת, בין היתר (אך לא רק), בקידוחי מים, ומנהלת אותם בפועל.

עיקר טענות התובעים

3. לטענת התובעים, בין המנוח לבין מר אוריאלי התקיימה שותפות מלאה וארוכת שנים, אשר עיסוקה היה ביצוע עבודות קידוחי מים. במשך השנים, שרר קשר טוב בין השותפים, והשותפות פעלה והפיקה רווחים כספיים מביצוע עבודות הקידוחים. במהלך השנים פחת מספר העוסקים בקידוחי מים בארץ, ולכן הועברו למעשה כל העבודות נשוא ההתקשרויות עם החברה המאוחדת לביצועה של השותפות, באמצעות חברת אוריאלי. באופן זה, טוענים התובעים, הייתה החברה המאוחדת "כרטיס הביקור" של השותפות. עבודות הקידוח, המוזמנות מהחברה המאוחדת, עברו לביצועו של מר אוריאלי, באמצעות חברת אוריאלי, והוא ניהל את חשבונותיה של השותפות בסיוע אשתו, בעוד שלמנוח היה תפקיד מרכזי של גיוס לקוחות וניהול משאים ומתנים, לצד הנוכחות הפיזית באתרי הקידוחים.

התובעים טוענים, כי בשנת 1984, רכשו המנוח ומר אוריאלי, במשותף, ציוד קידוח הכולל מכונות קידוח, כבלים וכלי קידוח ממר בן שמש, ובמסגרת זו, נרכשו במשותף גם זכויותיו בחברה המאוחדת (זיכרון הדברים מיום 14/6/84 צורף כנספח ד' לכתב התביעה).

4. ביום 1/7/96, ועל מנת להסדיר את הפעילות המשותפת, התקשרו המנוח ומר אוריאלי בהסכם להקמת שותפות בלתי רשומה, אשר גם לפיו, חברת אוריאלי היא התאגיד שבאמצעותו נוהלו עסקי השותפות (הסכם זה מכונה בכתב התביעה "הסכם השותפות" והוא צורף כנספח ה' לכתב התביעה).

ביום 21/11/96 ייסד המנוח חברה פרטית בשם א.מ. ווליום בע"מ (להלן: "חברת ווליום").

לאחר מכן, ביום 18/4/97, נחתם הסכם בין המנוח, חברת אוריאלי וחברת ווליום, אשר נועד להסדיר את דרך העברת התשלומים למנוח (ההסכם צורף כנספח ז' לכתב התביעה).

5. לטענת התובעים, בפועל, קבע הסכם השותפות כי המנוח ומר אוריאלי שותפים בחלקים שווים בשותפות, מבחינת ההון השוטף, הציוד, הרווחים וההפסדים. התובעים מבהירים, כי למרות שמר אוריאלי היה הגורם האחראי על חשבון השותפות וכל הפעילות הקשורה לכך בוצעה באמצעות חברת אוריאלי, הרי שמבחינה מהותית, כל הכנסות והוצאות השותפות נחלקו, באופן שווה, בין המנוח לבין מר אוריאלי, והשותפים התחלקו
ברווחים, לאחר ניכוי כל ההוצאות. בהתאם לכך, טוענים התובעים, היה המנוח שותף מלא בכל ההוצאות ובכל עלויות השותפות, ובכלל זאת, עלויות השכר, עלות הציוד וההוצאות השונות, לרבות הוצאות מימון.

לטענת התובעים, המנוח נתן במר אוריאלי אמון מלא, וסבר כי הוא נהג עימו בהגינות במשך השנים, מאחר שמר אוריאלי העביר סכום של 50% מהרווחים למנוח, במועד קבלת התשלומים מהלקוחות, או בדרך של תשלומי מקדמות והתחשבנות מאוחרת. השניים היו שותפים באופן אישי, אך מנגנון התשלום כלל העברת כספים מחברת אריאלי לחברת ווליום, כנגד חשבוניות. התובעים טוענים, כי בכל שנות פעילותה של השותפות, מר אוריאלי החזיק ברשותו, ומחזיק עד היום, את כל המידע לגבי ניהול חשבונותיה וניהולה הכספי של השותפות, והוא בעל נגישות מלאה לחשבון השותפות. בנוסף, מר אוריאלי ניהל את חשבונות השותפות וזכות החתימה בשם השותפות הוקנתה לו בלבד, כך שלמנוח לא הייתה זכות חתימה בחשבונות הבנק של השותפות. עם זאת, בהיותו שותף שווה זכויות בשותפות, החזיק המנוח פנקסי שיקים, חתומים מראש, לצורך ביצוע תשלומים, במסגרת תפקידו ופעולותיו לטובת השותפות.

התובעים טוענים, כי במסגרת הסכם השותפות מיום 1/7/96 נקבע, בין היתר, כי השותפות תנוהל בשם צד ג', ואכן, בהתאם להסכם, נוהלו עסקי השותפות תחת שמות שונים ובהם -
"החברה המאוחדת לקידוח בע"מ", "אוריאלי דוד ובניו" ו"אוריאלי קידוחים", כאשר לכל החברות אותם מספרי טלפון ופקס. התובעים מציינים, כי כפי הנראה, כספיה של השותפות נוהלו במספר חשבונות בבנק הפועלים.

6. על פי הנטען, בראשית שנת 2006, בעקבות פניה של מר אוריאלי למס הכנסה לצורך קבלת הטבת מס, נערכה בדיקה אצל חברת אוריאלי, שבמהלכה דיווחו מר אוריאלי או אשתו כי המנוח הוא שותף בשותפות, אשר חברת ווליום היא הספק העיקרי שלה. משהדבר נודע למנוח, הוא חשש מבעיות אשר עלולות להתעורר בעקבות בדיקת חשבונותיה של חברת ווליום על ידי רשויות המס, והוא פנה, מיוזמתו, לרשויות מע"מ על מנת להצהיר בפני
הם על הכנסות אחרות, שלא דווחו בחברת ווליום.

במקביל, חשש מר אוריאלי כי השותפות עם המנוח עלולה "לסבך" אותו עם רשויות המס, ולכן הוא דרש מהמנוח, כי ייערך הסכם, הנושא תאריך 20/4/97, במטרה להציג את היחסים העסקיים בין הנתבעים לבין חברת ווליום כיחסי מזמין עבודה וקבלן. התובעים טוענים, כי אביהם המנוח הסכים לחתום על ההסכם הפיקטיבי, לאור אמונו הרב במר אוריאלי. התובעים מבהירים, כי למעשה, ההסכם הפיקטיבי לא שינה דבר מבחינת ההתקשרות בין הצדדים, אך בכל מקרה, גם אם יוחלט לייחס להסכם הפיקטיבי משמעות כלשהי, הרי שהוא אינו מבטל, ואינו יכול לבטל, את הסכם השותפות מיום 1/7/96 וזאת, בין היתר, מאחר שהוא נערך בין צדדים שונים.

7. למרבה הצער, ביום 24/2/06 שם המנוח קץ לחייו.

לאחר מות אביהם פנו התובעים למר אוריאלי, בבקשה לפעול לפירוק השותפות ולבחון יחד את הסכומים העומדים לזכותו של המנוח בשותפות, ובכלל זאת, הרווחים מעבודות הקידוח שבוצעו בטרם מותו או שהתבצעו באותה העת, וכן את חלקו בציוד השותפות. בנוסף, ביקשו התובעים להגיע להסכם בדבר תשלום סכום ראוי בגין רווח מעבודות עתידיות, שאותן הייתה עתידה השותפות לקבל, בעזרת המוניטין שצברה במשך השנים. התובעים טוענים, כי הם ניסו להידבר עם מר אוריאלי ולהביא לפירוק השותפות בדרכי שלום וזאת, בין היתר, על רקע דבריו האחרונים של אביהם המנוח, שביקש כי ההתחשבנות עם מר אוריאלי תתנהל ברוח טובה. להפתעתם, הציג בפני
הם מר אוריאלי מצגי שווא לגבי התנהלות השותפות ורווחיה, העלים ציוד של השותפות וסירב להיפגש עימם ולהציג לפניהם את הנתונים המלאים והאמיתיים לגבי השותפות. אמנם, במהלך השיחות הראשונות לאחר מותו של המנוח, מר אוריאלי לא הכחיש את קיומה של השותפות, אך טען כי השותפות אינה חבה להם סכום כספי כלשהו. כן אישר כי קיים גם ציוד משותף, המצוי בחצרים שבחזקתו. רק בשיחות מאוחרות יותר טען מר אוריאלי כי המנוח היה "שותף וירטואלי", שאף בחודש מרץ 2006 הוא העביר את זכות החתימה הבלעדית בחברה המאוחדת לידיו, ואין בכוונתו לשלם להם דבר בגין חלקו כביכול של אביהם המנוח בשותפות.

8. התובעים אינם יכולים להצביע על הסכום המדויק המגיע להם מהשותפות, שכן כל הנושאים הכספיים נוהלו על ידי מר אוריאלי, ולטענתם, ניתן יהיה לקבוע את הסכום רק לאחר שיקבלו לידיהם מהנתבעים את חשבונותיה של השותפות. הם מבהירים, כי פנייתם למר אוריאלי לצורך עריכת ההתחשבנות נעשתה על בסיס הנתונים המופיעים במכתב שהותיר המנוח לפני פטירתו ובו פירט, בין היתר, את ההתחשבנות הנדרשת (המשוערת) לשם פירוקה של השותפות עם מר אוריאלי.

עיקר טענות הנתבעים

9. הנתבעים טוענים, כי במשך מרבית התקופה הרלוונטית לתביעה, לא הייתה להם כל שותפות עם המנוח, ואם הייתה קיימת שותפות, הרי שהמנוח הוא שחייב כספים לנתבעים. הם מבהירים, כי המנוח מעולם לא היה בעל מניות בחברה המאוחדת, אך נרשם כאחד ממנהליה, זאת מאחר שאביו של המנוח היה אחד מבעלי המניות בחברת קרן בע"מ, אשר התפרקה לפני שנים רבות, והייתה בשעתה בעלת מניות בחברה המאוחדת, וזאת עוד בטרם התקיימו בין מר אוריאלי ובין המנוח קשרי עבודה כלשהם.

10. הנתבעים מציינים, כי מספר ימים לאחר פטירתו המצערת של המנוח, קיים מר אוריאלי אסיפת מנהלים של החברה המאוחדת, שבמהלכה צורפה אשתו של מר אוריאלי כמנהלת בחברה. מהחברה המאוחדת נותר, למעשה, רק שמה ההיסטורי, המשמש מעין מסגרת לחברת אוריאלי, שכן כל החוזים והחשבוניות שהוציא מר אוריאלי נחתמים בשם החברה המאוחדת, וחברת אוריאלי מוציאה חשבוניות נגדיות מטעמה, אך אין לחברה המאוחדת עובדים שכירים ולמעשה, אין בה כל פעילות. לטענתם, החברה המאוחדת היא אך מעין "כרטיס ביקור", אך זהו כרטיס הביקור של חברת אוריאלי, המצויה בבעלות מר אוריאלי ואשתו, ולא של שותפות דמיונית כלשהי, שכן מר אוריאלי הוא בעל מניות בחברה המאוחדת, ולא המנוח.

מכל מקום, כך טוענים הנתבעים, למנוח, כמו למר אוריאלי, היה אינטרס לגייס עבודות קידוח רבות ככל שניתן, מאחר שהמנוח היה אמור לקבל שכר עבור כל עבודה שביצע עבור חברת אוריאלי. לטענתם, המנוח ומר אוריאלי ביצעו, לאורך השנים, עבודות קידוח תוך שיתוף פעולה, ולכן מובן כי המנוח היה מוכר ונטל חלק במשאים ומתנים ובתיאום אל מול הלקוחות של חברת אוריאלי, אך לא ניתן לטעון כי בעקבות כך הוא שותף בכל עסקי הקידוח של חברת אוריאלי.

עוד טוענים הנתבעים, שבשנת 1984, עוד בטרם החלו לעבוד בשיתוף פעולה, רכשו המנוח ומר אוריאלי ציוד קידוח ממר בן שמש, אשר היה אחד מבעלי המניות בחברה המאוחדת, ומיד עם רכישה זו חילקו ביניהם המנוח ומר אוריאלי את כל הציוד ביניהם, וכל אחד מהצדדים נטל לרשותו את הציוד שהיה נחוץ לו באותה העת, לצורך הפרויקטים שבהם עסק באופן בלעדי, אך ציוד זה מעולם לא היה משותף לשניהם.

11. לטענת הנתבעים, במשך תקופה קצרה נעשה ניסיון לשותפות עם המנוח (על פי ההסכם שנערך ביום 1/7/96), אך השותפות בוטלה, מאחר שהמנוח סירב להשקיע כספים בשותפות או לתת בטחונות אישיים מצדו, בטענה שאין לו אפשרות כלכלית לכך, ובניגוד להוראת הסכם השותפות שלפיה הצדדים ישקיעו, בחלקים שווים, את כל הסכומים הדרושים לשותפות. לטענתם, ההסכם מיום 18/4/97 מסדיר את דרך העברת התשלומים למנוח באמצעות חברת ווליום, אשר שינה את קודמו בכך שקבע כי חברת ווליום תעניק ייעוץ, סיוע וניהול לחברת אוריאלי עבור עבודות קידוח.

הנתבעים מדגישים, כי ההסכם מיום 20/4/97 אינו פיקטיבי כלל, אלא הוא נחתם במועד הנקוב בו וחוזר על העקרונות המפורטים בהסכם השני, בשינויים קלים. בהסכם זה נקבע, כי ההסכמים הקודמים שנעשו בין הצדדים בטלים. מכאן, לטענת הנתבעים, נובעת המסקנה, כי המנוח ומר אוריאלי תכננו ליצור שותפות בעסקי הקידוחים, אך התכנון לא יצא אל הפועל והשותפות בוטלה. בנוסף, גם אם הצדדים להסכמים אינם זהים, מאחר שנוספה חברת ווליום, שהייתה בבעלות המנוח, הרי שכוונת הצדדים הייתה ברורה; הם ביקשו לעגן בהסכם את ההתקשרות ביניהם, באמצעות החברות המצויות בבעלות כל אחד מהם, וברור כי על סמך ההסכמים, השותפות המופיעה בהסכם הראשון בטלה ומבוטלת.

12. על פי הנטען, מר אוריאלי נהג עם המנוח בהגינות מירבית, ושילם לו על פי ימי העבודה שעבד, תוך שהוא מסתמך על דיווחיו של המנוח, ואינו בודק את אמינותו, ולעתים אף העביר תשלום או חלק ממנו למנוח, עוד בטרם התקבלו הכספים ממזמיני העבודה, לאור בקשותיו של המנוח, אשר לטענתו, היה זקוק לכספים אלה.

בין היתר, טוענים הנתבעים, כי העובדה שמר אוריאלי מסר בידי המנוח המחאות חתומות אינה מוכיחה שהייתה שותפות ביניהם, ועל כך מעידה העובדה שגם למנהל העבודה של חברת אוריאלי, מר יהונתן גבירצר, נתן הנתבע המחאות חתומות של חברת אוריאלי, זאת כדי לפתור בעיות המתעוררות בשטח הקידוחים. בנוסף, טוענים הנתבעים, כי ההתכתבויות המצורפות לתביעה מעידות על מעורבותו של המנוח בניסיונות לזכות בעבודות קידוח אצל מזמינים פוטנציאליים, עבודות שהיו מקנות רווח גם למנוח, כקבלן עצמאי, המבצע את העבודה.

הנתבעים טוענים כי בפגישות שהתקיימו אמר מר אוריאלי לתובעים כי לא הייתה קיימת שותפות בינו לבין אביהם המנוח, והציג בפני
הם הוכחות לכך שאילו הייתה קיימת שותפות, הרי שהיה באפשרותו לדרוש מהם כספים, מאחר שחברת אוריאלי מצויה בהפסדים. בנוסף, הבהיר מר אוריאלי לתובעים, כי אין ציוד המשותף למנוח ולו, וגם במסגרת ההסכם הראשון שנערך ביניהם נקבע כי כל צד יישאר בעל הזכויות של הציוד שלו. מר אוריאלי מבהיר, כי אין לו כל התנגדות לאפשר לתובעים לקבל את שתי מכונות הקידוח, השייכות לאביהם המנוח. בנוסף, נטען, כי לא זכור למר אוריאלי שהשתמש במושג "שותף וירטואלי", אך ככל שכך היה, הרי כוונתו הייתה למציאות מדומה, שכן המנוח ומר אוריאלי שיתפו פעולה במשך שנים בעבודות הקידוח, אך לא הייתה ביניהם שותפות, כהגדרת התובעים, בהכנסות ובהוצאות.

13. הנתבעים מוסיפים, כי על פי חוות דעת גרפולוגית מיום 2/3/07, המכתב שהמנוח, כביכול, הותיר לאחר פטירתו, ומפרט את ההתחשבנות הראויה, אינו אלא מכתב מזויף.

קריטריונים לבחינת קיומה של שותפות

14. סעיף 2 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה - 1975 (להלן: "פקודת השותפויות"), קובע:
"לשם הכרעה אם קיימים קשרי שותפות ואם לאו, יש ליתן את הדעת על כללים אלה:
(1)
שיתוף מכל צורה או הגדר בנכס או בכל זכות בו - אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם;
(2)
נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס, היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפות ובין שאין להם;
(3)
הנפרע חוב או סכום קצוב אחר, בין בשיעורין ובין בצורה אחרת, מתוך רווחיו הנצמחים של עסק, איננו נעשה בשל כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;
(4)
חוזה, שעל פיו עובדו או שלוחו של בעל עסק יקבל את גמולו בחלק מרווחיו של העסק, אין בו בלבד כדי לעשות את העובד או את השלוח שותף בעסק או חב כשותף בו;
(5)
בן זוגו או ילדו של שותף שנפטר או התלוי בנפטר, המקבל בדרך של אנונה חלק מרווחי העסק שהנפטר היה שותף בו, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו;
(6)
המלווה כסף למי שעושה עסק או עומד לעשות עסק, ועל פי החוזה שביניהם יקבל המלווה ריבית בשיעור משתנה לפי רווחי העסק, או יקבל חלק ברווחים- אין המלווה נעשה משום כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;
(7)
המקבל, בדרך של אנונה או בדרך אחרת, חלק ברווחי עסק כתמורה בעד מכירת המוניטין של העסק, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו;
(8)
חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים".

15. בפסק דינו בת"א (מחוזי י-ם) 9551/07 עדיקה נ' עדיקה (12/1/11), קבע כב' השופט נעם סולברג (סעיף 12 לפסק הדין):
"בבוא בית משפט להכריע בתביעה של מי שמתיימר להיות שותף נגד חברו המכחיש את השותפות, הכלל הוא כי לעניין קיומה של שותפות הדבר המכריע הוא תוכנה האובייקטיבי של ההתקשרות, ולאו דווקא מונחים שבהם השתמשו הצדדים על מנת להגדיר את טיב יחסיהם. בפסיקה נקבעו מספר סימני היכר אשר יכולים ללמד על קיומה של שותפות ובהם: כוונת הצדדים להיות שותפים, הצגתם כלפי הציבור כשותפים, השתתפות הצדדים ברווחים ובהפסדים, משכם של הקשרים העסקיים בין הצדדים, השתתפות בשימוש ובהחזקה בנכסי השותפות, השתתפות בניהול העסקים, זכות הדדית של הצדדים להטיל חובות הנובעים מהעסק האחד על השני, ועוד (ע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1) 239; ע"א 682/87 הפניקס נ' אקרמן, פ"ד מג(2) 825; ע"א 727/88 שוורץ נ' רנן, פ"ד מו(5) 851; ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי; ע"א 654/88 בן אליהו נ' דגן (ניתן ביום 10.6.1990); ת"א (ת"א-מחוזי) 1083/06 הרמולין נ' בירן (ניתן ביום 17.9.09))".

בפסק דינה בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2023-04 כחול מקבוצת הפרדס בע"מ נ' מרחבים ירוקים בע"מ (28/6/11), התייחסה כב' השופטת ענת ברון לקריטריונים המנויים בסעיף 2 לפקודת השותפויות, וקבעה (סעיף 13 לפסק הדין):
"בפסיקת בית המשפט העליון נקבעו קווים מנחים נוספים שלאורם ניתן לבחון אם בעלי הדין הסכימו לנהל יחדיו עסק במטרה להפיק ממנו רווחים - ובהקשר זה נודעת חשיבות לכוונת הצדדים להיות שותפים, להשתתפותם בנכסים ובחזקה של העסק, לקיומה של זכות שווה לנהל את העסק, להשתתפות הצדדים ברווחי העסק ולזכות ההדדית לחייב זה את זה בענייני העסק, וכן למשך היחסים בין הצדדים ולאופן שבו הציגו את יחסיהם לציבור [ראו: ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, תק-על 92(2) 387, 389 (1992); להלן: "עניין תנעמי"]. ודוק: השאלה אם נקשר בין בעלי דין הסכם להקמת שותפות היא שאלה מעורבת בעלת פן עובדתי ופן משפטי – 'השאלה, מתי הממצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא' [ראו למשל: רע"א 4339/06 חברת אירו-פארם בע"מ נ' פיטרמן , תק-על 2006(3) 3342, 3344 (2006)]".

בנוסף, נקבע כי הנטל להוכחת קיומם של יחסי שותפות מוטל על הטוען זאת (ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2711/06 סדלינסקי נ' מלינגר (3/4/11); ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2154-07 אופקים סוכנות לביטוח בע"מ נ' תשובה (21/8/11)).

לפיכך, יש לבחון האם התובעים נשאו בנטל השכנוע המוטל עליהם להוכחת קיומה של שותפות, על פי הקריטריונים המנויים בפקודת השותפויות ובפסיקה.

כוונת הצדדים ליצור שותפות

16. למרבה הצער, עדותו הישירה של המנוח אינה לפנינו. לפיכך, לא נותר אלא לנסות ולהתחקות אחר כוונתו ואומד דעתו של המנוח, בתקופה הרלוונטית להתקשרותו העסקית ארוכת השנים עם מר אוריאלי. במקביל, יש כמובן לבחון את עמדתו של מר אוריאלי בסוגיה זו, כפי שהובעה בתצהירו ובחקירתו הנגדית.

אינדיקציות לאומד דעתו של המנוח בתקופה הרלוונטית, עשויות להימצא, בין היתר, בהסכמים ובמסמכים שנערכו בין הצדדים לאורך השנים וכן בגירסאותיהם של בניו, התובעים, לגבי דברים שאביהם סיפר להם.

בנוסף, קיימת חשיבות מהותית לדבריו של המנוח עצמו, כפי שהם מובעים במכתבים שהותיר לבניו-התובעים, זמן קצר לפני ששם קץ לחייו, ובייחוד במכתב שצורף כנספח י"א לכתב התביעה (כפי הנראה, המכתבים הנוספים הם בעלי נופך אישי יותר).

על פי הנטען, המכתב האמור (להלן גם: "המכתב הרלוונטי") נשלח אל הבן, מר עמוס סקברר
(להלן: "עמוס"), שהתגורר אותה העת בצרפת (חלק מהמכתב צורף כנספח ג' לתצהירו). בתצהירו מפרט עמוס את האופן הראוי לעריכת ההתחשבנות, כפי שהוא מוסבר במכתב האמור.
הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי המכתב האמור לא נכתב על ידי המנוח, אלא כתב ידו של המנוח זויף. לטענת הנתבעים, התובעים הזכירו לראשונה את דבר קיומו של המכתב מספר חודשים לאחר מות אביהם, ורק לאחר שהתובעים קיבלו ממר אוריאלי מידע לגבי עבודות הקידוח והתשלומים, ערכו לעצמם תרשומות. הנתבעים טוענים, כי קיימת אפשרות, שמידע זה, שמר אוריאלי נתן לתובעים, מצא את דרכו, עם אי דיוקים רבים, למכתב המזויף.
למעשה, הנתבעים מפנים כלפי התובעים טענה, שהיא למעשה האשמה חמורה ביותר, שלפיה התובעים זייפו ו"המציאו" מכתב התאבדות נוסף, על מנת להשיג יתרונות כספיים מעסקי הקידוח.

כובד נטל השכנוע המוטל על הנתבעים להוכחת טענה זו הוא ככובד ההאשמה שהפנו כלפי התובעים. על פי הפסיקה, נטל השכנוע המוטל על הטוען טענת זיוף הוא כבד ביותר.
בהחלטתה ברע"א 9713/07 חיר נ' שטרמל (4/6/08) קבעה כב' השופטת עדנה ארבל (סעיף 6 לפסק הדין), כי:
"...אשר לשאלת רמת הנטל הנדרשת להוכחת טענת זיוף במשפט אזרחי, הרי ששאלה זו נידונה בפסיקה זה מכבר. בהקשר זה יצויין, כי ניתן אמנם להבחין בשתי גישות בפסיקה ביחס לסוגיה זו: לפי הגישה האחת, בין מידת ההוכחה במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות, לבין מידת ההוכחה במשפט הפלילי - הוכחה למעלה מכל ספק סביר, ישנה רמת וודאות שלישית, הנדרשת מקום שצד במשפט אזרחי טוען לביצוען של עבירות פליליות, כגון זיוף, מרמה או הונאה (ראו דברי הנשיא שמגר בע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן (לא פורסם, 20.7.1995), (להלן: עניין כהן)). לעומת זאת, אליבא דגישה השניה, במשפט האזרחי ישנה מידת ההוכחה אחת ויחידה - היא זו של נטיית מאזן ההסתברויות, אולם כמות הראיות הנדרשת כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות האמורה קשורה במהותו וחומרתו של הנושא. הדגש הוא, אפוא, על רצינות הראיה (ראו דברי השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606 (1986)); וכן דעתו של השופט קדמי בעניין כהן הנ"ל)".

לדעתי, הכבדה נוספת על נטל השכנוע, הכבד ממילא, המוטל על הנתבעים בהקשר זה, קיימת לאור טענת הנתבעים שלפיה התובעים, בניו של מר אבשלום סקברר ז"ל, זייפו באופן כזה או אחר את אחד המכתבים שנכתבו סמוך להתאבדותו.

לצורך בחינת סוגיה זו, יש לבחון, ראשית, את חוות הדעת הנגדיות שהוגשו מטעם הצדדים.

17. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתה של גב' אורית ינאי, מומחית להשוואת כתב יד ובדיקת מסמכים, אשר השוותה בין המכתב שאמיתותו שנויה במחלוקת, על חלקיו השונים, לבין מסמכים אחרים, אשר לגביהם אין מחלוקת, שנכתבו על ידי המנוח.
גב' ינאי הסיקה מבדיקתה, כי קיימות תכונות כתיבה מתאימות ברישומים השונים, ולדעתה הרישומים בשלושת הקטעים נכתבו על ידי כותב אחד. מעבר לכך, קבעה גב' ינאי, כי קיימת התאמה בתכונות הכתיבה בין הרישומים בשלושת הקטעים האמורים לבין דוגמאות כתב היד האחרות של המנוח, ולדעתה, שלושה הקטעים במכתב נכתבו על ידו. גב' ינאי ציינה כי תכונות הכתיבה שנבדקו הן - שטף, הרגלים, מחיקות, תיקונים, הדגשות, מיקום, שורה, שורת כתיבה, גודל, רווחים, שיפוע, חיבורים, התחלות, סיומים, ומבנה כל האותיות והספרות.
גב' ינאי צירפה לחוות דעתה את תצלומי המסמכים, פירוט הבדיקה והטבלאות.

בהתאם לכך, קבעה גב' ינאי, כי המסקנה הסופית המתאימה ביותר למקרה הנוכחי (מבין שורה של שבע מסקנות אפשריות), היא זו המופיעה בסעיף 1, ולשונה:
"מצאתי זהות בתכונות הכתיבה בין הכתב במחלוקת לבין דוגמאות כתב ידו של הכותב, ודעתי היא שהכתב במחלוקת נכתב על ידו. פירושה: לדעת המומחה הכתב במחלוקת נכתב על ידי הכותב".
בכותרת המסמך, נאמר-
"נוסחים של חוות דעת מומחה לבדיקת כתבי-יד, ופירושיהם (על סמך דף הנוסחים של חוות דעת מומחה המקובל במעבדת מסמכים מז"פ, משטרת ישראל)".

בחקירתה הנגדית, הבהירה גב' ינאי כי מדובר בנוסח סטנדרטי עימו עבדה כשעבדה במשטרה, וזהו הנוסח המקובל לשימוש במשטרה, במשך 40 השנים האחרונות (עמ' 7 לפרוטוקול).

לאחר מכן, נשאלה גב' ינאי לגבי בחינת חוות דעתה אל מול חוות דעתה של גב' אורה כבירי, המומחית מטעם הנתבעים. גב' ינאי השיבה, כי למיטב זכרונה, היא לא בחנה את חוות הדעת הנגדית, וכי יש לה את הבדיקה ושיטת העבודה שלה עצמה (עמ' 8 לפרוטוקול).
לאחר מכן, נשאלה גב' ינאי:
"ש: את אומרת שבאותו כתב יד יש ווריאציות שונות. האם זה מקשה לקבוע מה החותם האישי שלו?
ת: לא. כי קודם כל כתב יד כמה שיש יותר כתב שאני צריכה לבדוק אני נמצאת על קרקע מאוד רחבה כמה שיש ווריאציות או מגוון עצום של כתיבה וכמובן אם אני מוצאת בדוגמאות הקרקע שלי הרבה יותר רחבה. אם יש מילה יעקב ואני משווה למילה יעקב זה בלתי אפשרי. לצורך ההקדמה אני לא יכולה להסיק כל מסקנה זה יכול להיות שתי ווריאציות או שני כותבים לכן כמה שיש יותר כתב בכמות ובאיכות אני מוצאת בדוגמאות כשאני משקללת את הכמות והאיכות לעומת הדוגמאות היא הרבה יותר וודאית. כאן הייתה לי כמות עצומה של כתב שלוש פסקאות זה כמות גדולה לעומת חתימה יעקב זה כמות גדולה. גם אם בעינך זה מעט יש בזה תכונות כתיבה מאד יפות למצוא עשר ווריאציות של ט' צורת מחיקה מיוחדת צורת נקודות מיוחדת..."
(עמ' 14 לפרוטוקול)
.

ובהמשך, במסגרת חקירתה החוזרת, הסבירה גב' ינאי:
"... ברור שלכל אדם יש הרבה צורות לרוב האנשים לא לכולם הרבה צורות שהם כותבים אות מסויימת הרבה ווריאציות אנו לא מכונות כתיבה אף פעם לא נכתוב את אותה א'. לכן כשאדם כותב א' בארבע צורות ואני מוצאת בדוגמאות האות מבחינתי מכוסה. לגבי הט' יש שתי צורות עיקריות.
היא מאוד גדולה בכל המילה באופן יחסי. הבסיס שלי יש לו שתי ווריאציות האחד הט' מתחילה בקשת והיא בבסיס קצת זוויתית והיא נסגרת למעלה מאוד גבוה. כשהט' השניה מעוגלת בבסיס שלה. שתי הווריאציות של כותב זה. את שתיהן מצאתי. כך אני עוברת לכל האותיות. האות ל' למשל שמאוד בולטת בכתב. יש למד הנסגרת כמו שמונה ויש למד שלא נסגרת שהבדל שלה מאוד גבוה אלה שתי אבות הטיפוס של הכותב הזה את שתיהן מצאתי. וכל אות אות ואפילו צורת הניקוד פעם כמו נקודה פעם כמו ציפור פעם כמו פסיק את כל השלוש אני מוצאת בדוגמאות"
(עמ' 15 לפרוטוקול)
.

18. אל מול חוות דעתה של גב' אורית ינאי ניצבת חוות דעתה של גב' אורה כבירי, גרפולוגית מוסמכת ומומחית בפסיכולוגיה קלינית.
גב' כבירי השוותה בין שלושה מקורות של כתבי יד של המנוח, וקבעה כי האיפיון של כתבי היד שבמכתב ההתאבדות שונה מהאיפיון של המכתב הנוסף שכותרתו "הובלות לאזור ים המלח", ולבסוף קבעה:
"בסיכום, למרות ששני כתבי-היד הנ"ל דומים במבנה האותיות (חלק ניכר מהאותיות), הם לא נכתבו ע"י אותו כותב. ישנן שתי אפשרויות: האחת היא שנעשה נסיון ע"י כותב כתב-היד במסמך "ג" לחקות את כתב-היד של כותב מסמכים "א"-"ב". האפשרות השנייה הוא שהכותב של מסמך "ג" הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של כותב כתב-היד במסמכים "א"-"ב" ויש לו כתב יד דומה (אך לא זהה כלל ועיקר). לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה בסבירות גבוהה מאוד שכותב כתב-היד במסמך "ג" איננו כותב כתב-היד במסמכים "א"-"ב".

בחקירתה הנגדית, נשאלה גב' כבירי לגבי פרמטרים שונים בכתבי היד שנמסרו לבדיקתה, וכן נשאלה:
"ש: את נותנת שתי אפשרויות שלא מדובר באותו כותב... כמה שאלות לגבי טענת החיקוי. ראית שחיקו פעם מסמך כל כך ארוך(?)
ת: הם לקחו כמשימה השקיעו מאמץ.
ש: שאלתי אם אפשר לזהות חיקוי. בממצאים לא קבעת ממצא שרואים נסיון חיקוי...
ת: הרבה פעמים רואים נסיון חיקוי. כאן זה מקרה מאוד קשה זה מישהו שמאוד השקיע מאמץ ומכיר טוב את הכתב של האיש שלנו. ניסיתי להסביר איך יכול להיות דבר כזה שזה כל כך דומה? או שזה יכול להיות בן משפחה. קורה לפעמים שבן מאוד מאוד דומה לאבא. דבר שני בגלל שהעיצוב כל כך ברור אז הרבה אנשים יכולים לנסות לחקות את זה.
ש: את אמורה לזהות ניסיון חיקוי.
ת: בדרך כלל ב 99 אחוז אני מזהה. כאן זה כמעט מושלם. אבל רק כמעט לכן לקח כל כך הרבה שעות לזהות.
ש: למרות שכמעט מושלם את קובעת שזה ברמת וודאות גבוהה מאוד בסוף את קובעת שלא.
ת: כשאני מגיעה לרמה הכי גבוהה שזה בדרגה אחת אין ספק. פה עשיתי מתוך נימוס הכנעה שזה כל כך מוצלח שהורדתי מדרגה אחת לשתיים אבל אני בכל זאת בטוחה.
ש: האפשרות השניה שמדובר בבן משפחה.
ת: כן. יכול להיות.
ש: את אומרת הדמיון כמעט בכל האותיות.
ת: כן.
יכול להיות שחיקה את הכתב של אבא שלו. קורים מקרים שבן מאוד מאוד דומה לאבא ראיתי כבר מקרים כאלה. ראיתי פעם שני אחים שהאשימו אח שזייף חתימה של השני לקח לי חודשים להגיע למסקנה. קורה.
ש: ביקשת ממוסר המסמכים לבדיקה להביא כתב יד של הבנים(?)
ת: לא ביקשתי.
ש: כשנתנו לך את המסמכים שהם חושדים.
ת: לא. אף אחד לא אמר לי.
לא ידעתי שיש לו בן"
(עמ' 58 - 59 לפרוטוקול).

19. בהעדר השוואת המכתב הנדון למסמכים אחרים בהם מופיעים כתבי היד של התובעים, לא ברור כיצד ניתן להסיק שייתכן כי התובעים הם אלה שזייפו את המכתב.

בנוסף, אני סבור כי עיון ויזואלי ובלתי מקצועי במכתבים השונים והשוואתם לעומת מסמכים אחרים (אשר אין מחלוקת שנכתבו על ידי המנוח), מלמד כי כתב היד בהם אחיד, גם אם אינו זהה, והאפשרות שהם נכתבו על ידי כותבים שונים אינה סבירה כלל.

בהקשר זה, מקובלת עלי לחלוטין עמדתה של גב' ינאי, שלפיה על פי רוב, כתב ידו של אדם נתון לשינויים בניואנסים שונים, ולא ניתן לצפות לכך שכתב ידו של אדם יוותר אחיד וזהה בסיטואציות שונות.
למעשה, נראה כי זוהי גם עמדתה המקצועית של גב' כבירי, כפי שהובעה במאמר שכתבה בנושא גרפולוגיה משפטית, ומופיע באתר האינטרנט שלה (ת/3):
"חשוב מאוד שלמומחה להשוואת כתב יד וחתימות יהיה ידע מעמיק ויסודי בגרפולוגיה, על מנת שיוכל לאתר את כל הדקויות בכתב היד הנבדק.
אחת הסיבות לכך היא שלמרות שכתב יד הוא סימן מזהה מובהק של האדם, כמעט לא קיים מצב שבו אותו אדם יכתוב פעמיים בדיוק באותו כתב, ולשם כך דרוש אדם בקיא, מצוי ומקצועי בגרפולוגיה, שיוכל להבחין שהכותב הוא אותו אדם, למרות השוני הקל.
דווקא כתב יד זהה, ובעיקר כשמדובר בחתימות זהות במדויק-מעורר את חשדו של הגרפולוג המשפטי".
גב' כבירי חזרה על עמדתה זו גם בחקירתה הנגדית (עמ' 54 לפרוטוקול).

מעבר לכך, התברר, כי בהזדמנות אחרת, משהוצגו לפניה (בידי ב"כ התובעים דהיום) מכתביו של המנוח לבניו, סברה גב' כבירי כי כתבי היד אחידים ונכתבו על ידי אותו אדם, ואף ציינה ממצאים אלה על גבי חוות דעת (ת/4, עמ' 60 - 62 לפרוטוקול). השינוי במסקנותיה אינו מובן.

יש לציין, כי סביר להניח, שכתב ידו של אדם במסגרת תכתובת עסקית שוטפת, עשוי להיות שונה, לפחות במקצת, מכתב ידו של אדם הכותב מכתבים אישיים ובעלי משמעות רבה, בייחוד בנסיבות מצערות כגון אלה, וגם מבחינה זו, מקובלת עלי עמדתה של גב' ינאי.

20. לאור המסקנה בדבר זהות הכותב, ניתן לקבוע, שהמכתב הרלוונטי הנדון לא זויף, והוא אכן נכתב על ידי המנוח. אני קובע כי העלאת טענה כזו על ידי הנתבעים, בנסיבות העניין, לא רק שהיא מופרכת אלא אף מקוממת.

מכל מקום, אני רואה לנכון להתייחס למספר נקודות עובדתיות שהועלו בהקשר זה.

ראשית, קיים חוסר בהירות מסוים לגבי מספר המכתבים שהותיר המנוח ברכבו.
כנספח כ"ח לתצהירו של הבן, מר שחר סקברר
(להלן: "שחר") צורף אישור משטרתי מיום 6/6/10, בו נרשם:
"הנני לאשר בזאת שהושארו 3 מכתבי התאבדות לילדי המנוח אבשלום סקברר ז"ל לשחר סקברר
לדרור סקברר
ומכתב כללי למשפחה שנמצא בתוך הרכב בו התאבד המנוח. המכתבים נלקחו מהרכב וצורפו לתיק הנ"ל...".

לעומת זאת, על פי עדויותיהם של שחר ועמוס, נמצאו במכונית ארבעה מכתבים, כשהמכתב הנוסף (שלא הוזכר במזכר המשטרתי) מוען לעמוס. בחקירתו הנגדית, טען שחר בהקשר זה:
"ש: אמרת שהשאיר מכתבים באוטו לכל אחד מילדיו.
ת: נכון. שלושה מכתבים ממוענים אישית לכל אחד מהילדים. השאיר ברכב גם מכתב אליו הפנית קודם בו ניקה או ביקש לנקות את שמם של הקרובים אליו ושלח מכתב לפריז לעמוס. את זה לא השאיר באוטו. השאלה למה לא שלח... קודם כל אני לא יכול להכנס לראשו. אני השקעתי מטבע הדברים הרבה זמן בלנסות להבין. די ברור שהמכתב שנשלח לפריז נכתב עוד קודם למכתבים האחרים"
(עמ' 28 לפרוטוקול).


עמדה עובדתית זו מתיישבת גם עם דבריו של עמוס בחקירתו הנגדית:
"ש: חוץ מהמכתב שכאילו נשלח לצרפת אבא שלך השאיר לך מכתב נוסף במכונית.
ת: כן.
ש: אפשר לראות את המכתב הזה? למה לא צרפת את המכתב לכתבי הטענות למה אנו יודעים רק באקראי מחקירת שחר.
ת: ביקשנו חסיון בית המשפט.
ש: לא לגבי המכתב הזה לגבי מכתב ההתאבדות. את המכתב שהשאיר במכונית לא הראתם.
העלמתם מבימ"ש וגם מהצד שכנגד שלמעשה אביך כתב לך שני מכתבים את המכתב שהשאיר במכונית אנו לא יודעים מהו. אתה יכול להראות מהו (?)
ת: אני מוכן להראות לכבוד השופט. המכתב לא פה. יש לי אותו.
ש: למה אתה לא מוכן להראות לי(?)
ת: כי זה מכתב שאבא שלי השאיר לי מכתב אישי.
ש: למה אם השאיר מכתב במכונית למה היה צריך לשלוח מכתב לפריז זה לא נשמע הגיוני.
ת: אני יכול לתאר את העובדות אני קבלתי מכתב אחד שנשלח לפריז לפני מות אבי ועוד מכתב אחד שנמצא ברכב לשלושת הילדים פלוס עוד מכתב שקראתם לו מכתב התאבדות.
ש: כשבאת לשבעה הראו את המכתב שהיה במכונית ואז לא ידעת שהיה מכתב בפריז.
ת: כן.
ש: למה אדם השאיר מכתב לבנו במכונית מדוע הוא צריך לשלוח עוד מכתב בדואר רגיל לפריז.
ת: זה סברות על מה שאדם עשה. במכתב שהשאיר ברכב היה למכתב אופי אישי לא כספי מהעניינים הקשורים לשותפות. המכתב שנשלח לפריז מעבר לפן האישי היה לו פן עיסקי.
ש: למה לא השאיר את הפן העיסקי במכונית זה מוזר בעיני? שני מכתבים אחד שולח בדואר אחד משאיר?
ת: כך אבא שלי נהג
(עמ' 48 - 49 לפרוטוקול).


בהתייחס לתוכנו של המזכר המשטרתי האמור, טען עמוס:
"אני לא כתבתי את הדוח. עובדתית קבלנו מהמשטרה ארבעה מכתבים שלושה שהיו בתוך מעטפות ממוענות לי לשחר ולדרור ועוד מכתב כללי"
(עמ' 49 לפרוטוקול).

בסיכומיו טען ב"כ הנתבעים, כי התהיות שעלו לגבי מספר המכתבים שנמצאו ברכב גרמו לפניית הנתבעים לגרפולוגית גב' כבירי עוד בטרם הגשת התביעה (עמ' 144 לפרוטוקול).

ייתכן, כי חוסר הבהירות המאפיין סוגיה עובדתית זו נובע מטעות או אי דיוק במזכר המשטרתי שנכתב ביום 6/6/10, כלומר מספר שנים לאחר מקרה ההתאבדות.

כך או כך, אין בעניין זה כדי לגרוע מהמסקנה בדבר אותנטיות המכתבים.

21. תהייה נוספת שהעלו הנתבעים בהקשר האמור, עניינה עיתוי משלוח המכתב לפריז ועיתוי הגעתו לשם.
בחקירתו הנגדית הופנה עמוס לסוגיה זו:
"ש: אחרי אותם שבועיים שהיית בארץ וחזרת לפריז המכתב חיכה.
ת: לא. הגעתי לפריז אחרי שבועיים ורק שבוע לאחר חזרה שלי קיבלתי את המכתב בדואר רגיל.
ש: בערך פחות או יותר חודש אחרי הפטירה שלו.
ת: לא.
בדיוק שלושה שבועות אחרי הפטירה שלו.
ש: על המכתב יש חותמת מתי נשלח?
ת: כן.
(באי כוחי מראים לך)"
(עמ' 49 לפרוטוקול).


שחר הופנה גם הוא לסוגיית נסיבות משלוח המכתב:
"ש: המכתב הכי חשוב מכל המכתבים דווקא המכתב לעמוס? מכתב ההתאבדות. דווקא את המכתב לא השאיר באוטו ושולח לפריז. האם שלח בדואר רשום (?)
ת: איני יודע. נדמה לי שלא. על מה מבוססת התביעה עורכי הדין יאמרו לא אני. הדבר השלישי אמרתי שהמכתב נכתב לפני המכתבים האחרים. המכתב נכתב וכנראה גם נשלח איני יודע עוד לפני שאבא שלי דיבר איתי באותו יום שסיפר לי על ההסכם הפקטיבי..."
(עמ' 28 לפרוטוקול)
.

על גבי צילום (בצבע) של מעטפת המכתב שנשלח לעמוס (ת/1) מופיעה חותמת של רשות הדואר. התאריך העברי והתאריך הלועזי המודפסים בחותמת אינם ברורים כלל; ייתכן שהתאריך העברי הוא כ"ו או כ"ז שבט והתאריך הלועזי הוא, כפי הנראה 24/2 או 25/2 .
המנוח שם קץ לחייו ביום 24/2/06, כפי שעולה, בין היתר, מצו קיום צוואה מיום 19/7/06 (נספח א' לכתב התביעה). במצב דברים זה, יש להניח, כי המכתב שנשלח לפריז אכן נכתב לפני כתיבת המכתבים האחרים (שכן מטבע הדברים, החותמת הוטבעה על גבי המעטפה לאחר שהמכתב הוכנס לתיבת הדואר).

מכל מקום, עיתוי קבלת המכתב בפריז אינו מהווה אינדקציה העשויה להפחית ממידת האותנטיות שלו. הנתבעים העלו תהיה מסוימת גם לגבי מקור הצורך למשלוח המכתב הנוסף לצרפת, שעה שכאמור, ברכבו של המנוח נמצא מכתב נוסף שהופנה אל עמוס. מטבע הדברים, קשה להתחקות אחר מניעיו של המנוח וקשה למצוא הסבר ממצה לשאלה זו. ניתן לשער, כי המנוח ייעד לעמוס את הטיפול בעניינים הכספיים, ורצה לדאוג שהמכתב העוסק בעניינים אלה יתקבל, באופן אישי, אצלו. ייתכן גם שהמנוח רצה להימנע ממצב שבו המכתב העוסק בענייניו הכספיים יועבר לגורמים אחרים מלבד בניו, ולכן על מנת להבטיח את כמיסתו, הוא דיוור את המכתב עבור בנו המתגורר מחוץ לישראל.

כך או אחרת, השערות אלה אינן מעידות דבר על אותנטיות המכתב. סוגיית אותנטיות המכתב מוכרעת, באופן בלעדי, על דרך השוואת כתב היד שבמכתב לכתבי יד אשר, אין מחלוקת, ששייכים למנוח, ובהקשר זה, אני סבור, כמפורט לעיל, כי יש לאמץ את מסקנותיה של גב' ינאי.

22. לפיכך, ניתן לקבוע, כי תוכן המכתב שנשלח אל עמוס לצרפת עשוי להעיד, במידה רבה, על אומד דעתו של המנוח לגבי מהות ההתקשרות העסקית עם מר אוריאלי.
במכתב האמור כתב המנוח:
"העסק שלי עם יעקב בנוי על שותפות בעבודות קדוח".
כפועל יוצא מעמדה זו, חישב המנוח את סכומי הרווחים שהוא זכאי לקבלם בגין עבודות קידוח מסוימות, ציין את שווי הציוד וכן את גובה החובות המשוערים, למיטב ידיעתו.

דבריו האמורים של המנוח משקפים בצורה המדויקת ביותר את הבנתו לגבי אופן ניהול עסקי הקידוח, ולכן יש לייחס להם משקל ניכר. ניתן להתרשם, כי לדעת המנוח, הוא היה שותף,
עם מר אוריאלי, בעסקי הקידוח, קרי: בנכסים, ברווחים ובחובות גם יחד.

23. יש לבחון, בנוסף, את המערכת החוזית בין הצדדים.

כאמור, בכתב התביעה ובתצהיריהם, טענו התובעים, כי ביום 1/7/96 התקשרו אביהם המנוח ומר אוריאלי בהסכם להקמת שותפות בלתי רשומה. מר אוריאלי, בתצהירו, אינו מתכחש לשותפות זו, אך הוא טוען כי הוא לא היה שותף יחד עם המנוח בעבודות קידוחי מים, למעט במהלך מספר חודשים בשנת 1996 בהם נעשה ניסיון לשותפות ביניהם. כלומר, אין מחלוקת שההסכם מיום 1/7/96 נועד ליצור יחסי שותפות, אלא שהצדדים חלוקים ביניהם לגבי משך הזמן שבו התנהלה השותפות.
ההסכם האמור צורף, בין היתר, כנספח ה' לתצהירו של שחר, ומעיון בו ניתן להיווכח כי הוא מפורט ביותר, וכולל הוראות שונות לגבי עצם קיום השותפות ואופן ניהולה.

ראשית, לא יכולה להיות מחלוקת שמטרת ההסכם הייתה ליצור יחסי שותפות בין הצדדים, שכן בפתח ההסכם הובהר:
"הואיל: והצדדים החליטו להקים שותפות בלתי רשומה שתעסוק בין היתר בעבודות בתחום קדוחי המים.
(להלן: "השותפות")".
ההסכם נערך בין המנוח לבין מר אוריאלי, כאשר חברת אוריאלי דוד ובניו בע"מ
היא צד ג'.
בסעיף 2 להסכם נקבע כי:
"מכיון שצד א' הינו עצמאי תנוהל השותפות בשם צד ג' או בכל שם אחר שיוסכם על דעת הצדדים".
סעיף 3 להסכם קובע:
"הצדדים להסכם זה (להלן: "השותפים") מקימים בזאת שותפות אשר חלקו של כל אחד מהצדדים בשותפות ומבלי לצמצם את כלליות האמור לעיל, לרבות בהון השוטף, בצנורות ובמכונות הקדוח, בציוד העזר לקדיחה וברכבים מסוג ...ברווחים ו/או בהפסדים תהא כדלקמן:
צד א' 50% צד ב' 50%...".
סעיף 4 להסכם מסדיר את תקופת השותפות וקובע כי מוסכם שהשותפות בין הצדדים נעשית לתקופה בלתי מוגבלת או עד להפסקה מוסכמת על ידי שני הצדדים.
סעיף 5 להסכם מבהיר כי מטרתה של השותפות היא לעסוק בביצוע עבודות קידוח וכל הקשור בכך.
סעיף 6 להסכם מסדיר את אופן ההשקעה בהון השותפות, וקובע כי השותפים מתחייבים להשקיע בשותפות את כל הסכומים שיידרשו בהתאם לצורכי השותפות, בהתאם לחלקיהם בשותפות, וכן כי החלטות על השקעות השותפים בהון השותפות כפי שיידרש מעת לעת, חייבות להתקבל פה אחד.
בהמשך ההסכם, מוסדרות הוראות בדבר זכויות החתימה בשם השותפות, חשבון הבנק של השותפות, תשלום הוצאות השותפות, חשיבות השותפים וספרי השותפות.
בסעיף 13 להסכם נקבע:
"א. השותפים מתחייבים להיות ישרים ונאמנים איש עם רעהו וימסרו האחד למשנהו מידע נכון ושלם, על כל דבר וענין הנוגע לעסקי השותפות.
ב. הרווחים או ההפסדים בגין עבודות שביצעו השותפים ביחד יחולקו/ישולמו ע"י השותפים בחלקים שווים.
ג. ישולמו הלוואות שניתנו ע"י שותף ו/או שותפים לשותפות.
ד.
היתרה שתשאר, אם תשאר, תחולק בין השותפים לפי חלקיהם בשותפות".

בסעיף 15.3 לתצהירו, טען מר אוריאלי כי ניסיון השותפות בינו לבין המנוח לא יצא אל הפועל, מאחר שהוא נוכח לגלות, שלמרות בקשותיו המפורשות, לא היה בכוונת המנוח להשקיע כספים בשותפות או לתת בטחונות אישיים מטעמו, בטענה שאין לו אפשרות כלכלית (וזאת בעת שמר אוריאלי עצמו, לטענתו, משכן את רכושו לטובת עסקי הקידוחים וחתם עם אשתו, באופן אישי, על ערבויות לצורך ביצוע העבודות וקבלת הלוואות).

בחקירתו הנגדית, נשאל מר אוריאלי לגבי נסיבות עריכת הסכם השותפות והסיבה לכך שלבסוף, לטענתו, ההסכם לא יושם בפועל:
"ש: תסכים תסתכל בהסכם נספח ה' השותפות בין אבשלום באופן אישי לבינך באופן אישי 50 אחוז לכל אחד מכם.
ת: כן.
ש: הטענה שלך אם אני מבין נכון שהשותפות פורקה התחסלה פחות משנה לאחר מכן באפריל 1997.
ת: כן. חצי שנה.
ש: תשעה חודשים.
ת: כן. היא פקעה לפני בעל פה. כל הזמן ביקשתי ממנו שיפקיד כסף.
ש: האם בסוף תקופת השותפות הקצרה לשיטתך ביצעתם איזה שהיא התחשבנות מסודרת.
חלקתם את מה שהיה בשותפות בין השותפים.
ת: לא זוכר.
לא.
...
ש: איפה חתמתם על ההסכם (?)
ת: לא זוכר.
אני בדעה אישית שלי חשבתי הסכם יסוד ננסה לעשות שותפות.
מבחינה חוקית אולי זה לא נכון אבל זה מה שאני אישית חשבתי.
הוא היה צריך אותי לא אני אותו.
ש: אם ניקח את נושא הציוד אתה אומר לא היה ציוד משותף.
ת: לא היה".
(עמ' 67 לפרוטוקול).

24. כלומר, לטענת מר אוריאלי, הוא הבין כי השותפות עם המנוח אינה עונה על הנדרש מבחינה כלכלית, וזאת לאור אי יכולתו של המנוח להפקיד את סכומי הכסף הנדרשים (ראו גם דבריו של מר אוריאלי בעמ' 69 לפרוטוקול). לפיכך, טוען מר אוריאלי בתצהירו, כי ביום 20/4/97 נערך הסכם נוסף, המבטל הסכמים קודמים (ומכאן שגם את הסכם השותפות).

טענה זו מעוררת שני קשיים.
ראשית, בהתאם לטענתו של מר אוריאלי, לא נערכה התחשבנות מסודרת עם סיום השותפות קצרת המועד, וזאת על אף שעם ביטולה הנטען של השותפות היה מקום לפרקה, ולחלק ביניהם את הנכסים והרווחים נכון לרגע הפירוק (אפילו אם הסיבה לקרע הייתה נעוצה במחדלי המנוח). זאת לא נעשה.

שנית, ביום 18/4/97, ולגרסת הנתבעים, יומיים לפני עריכת הסכם ביטול השותפות, נערך הסכם בין המנוח לבין מר אוריאלי, המסדיר את דרך העברת התשלומים למנוח באמצעות חברת ווליום בע"מ, אשר הייתה בבעלות המנוח. יש להניח, כי ככל שיומיים לאחר מכן אכן נערך הסכם לביטול השותפות (וכאמור, מטרת ההסכם ועיתוי עריכתו שנויים במחלוקת), הרי שלעריכתו קדמה כוונה מוקדמת מצד מר אוריאלי, וההסכם לא נערך מתוך החלטה של רגע.
על רקע זאת, לא ברור מדוע נערך הסכם המסדיר את אופן העברת התשלומים למנוח, יומיים לפני ביטול השותפות.
למעשה, לא ברור מדוע נערכו שני הסכמים נפרדים בהפרש של יומיים זה מזה.

אין תמימות דעים גם לגבי מטרת ההסכם מיום 18/4/97. שחר טוען בסעיף 20 לתצהירו, כי ההסכם מיום 18/4/97 נועד להסדיר את דרך העברת התשלומים לאביו המנוח מאת השותפות, כך שיעברו לחברת ווליום, ולא אל המנוח אישית. בנוסף, ההסכם מאפשר לחברת אוריאלי לרשום את התשלומים שהמנוח זכאי לקבלתם מכח היותו שותף בשותפות, כהוצאה של השותפות. שחר חזר על עמדתו זו בחקירתו הנגדית (עמ' 17 - 19 לפרוטוקול).
מר אוריאלי הגדיר את מטרת ההסכם באופן שונה ולטענתו, בסעיף 15.4 לתצהירו, ההסכם האמור שינה את קודמו, בכך שקבע כי חברת ווליום תיתן ייעוץ, סיוע וניהול לחברת אוריאלי עבור עבודות קידוח שיתבצעו מפעם לפעם.

25. לשם בחינת מטרת ההסכם מיום 18/4/97 יש לבחון, ראשית, את לשונו (ההסכם צורף כנספח ז' לתצהירו של שחר וכנספח ח' לתצהירו של מר אוריאלי).
ההסכם נערך בין חברת ווליום ("צד א"), חברת אוריאלי ("צד ב") והמנוח ("צד ג"), ובו נכתב:
"הואיל: וצד א' הינו חברה העוסקת בדברים שונים ומופעלת ע"י אחד משותפיה מר אבשלום סקברר (צד ג') בעבודה בקדוחי מים, ויעוץ לקדוחי מים.
והואיל: וצד ב' הינו חברה העוסקת בדברים שונים ובין היתר גם בקדוחי מים.
והואיל: וברצון הצדדים לקבוע את התנאים וההוראות בנוגע לשתוף פעולה ביניהם, בנוגע ליחסים ההד(ד)יים בינם לבין עצמם.
לפיכך הוצהר הותנה והוסכם בין הצדדים כדלקמן:
המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו.

הצדדים התקשרו מפעם לפעם בהקשר לעבודות קידוחי מים שונות שיבוצעו ע"י צד ב'.
צד א' יתן יעוץ סיוע וניהול, תמורת סכום שיקבע בין הצדדים.

קדוחי המים שיבוצעו ינוהלו ע"י צד ב' בלבד כספית ונהולית.
תוקף ההסכם: בלתי מוגבל בזמן או עד לבטול מוסכם ע"י שני הצדדים.
צד ג' ערב לכל מחוייבות כלשהי של צד א' כלפי צד ב'.
הסכם זה אינו מבטל או סותר כל הסכם אחר שבין מי מהצדדים.

הודעות: כתובות הצדדים להסכם זה הן בקבוע במבוא לו כל הודעה שתשלח בדואר רשום לפי אחת מן הכתובות הנ"ל תחשב כאילו הגיע לידיעתו של הצד הנשגר בתוך 3 ימים ממועד שיגורה".

מר אוריאלי נשאל לגבי נסיבות עריכת ההסכם האמור:
"ש: אתה טוען בסעיף 15.4 לתצהירך אתה אומר שההסכם מאפריל... שינה את הסכם השותפות בשנת 1996.
ת: נכון.
ש: איפה חתמתם על ההסכם מ 18.4.
ת: אצלי בבית.
אצלי התנהלו כל העניינים.
ש: אתה מסכים שהיו מספר טיוטות להסכם?
ת: לא.
ש: מפנה למקור וצילום תסתכל. טיוטה תיקונים בכתב ידכם אפילו מחקתם את החתימה ועשיתם שינויים.
ת: מעיין-יכול להיות.
טיוטה מודפסת".
(עמ' 98 לפרוטוקול)
.

בהתאם להחלטתי, טיוטת ההסכם הוגשה כמוצג, לצורך הוכחת עצם ניהולו של המו"מ (ת/11), וניתן להיווכח כי אכן נעשה בה תיקון מסויים, שכנראה בעקבותיו, נמחקו ממנה חתימותיהם של הצדדים.
מכל מקום, לטענת הנתבעים, כאמור, הסכם זה לא מיצה את המערכת ההסכמית בין הצדדים.

ההסכם שתוקפו ועיתויו שנויים במחלוקת, הנושא את התאריך 20/4/97, צורף כנספח ט' לתצהירו של מר אוריאלי, וניתן להיווכח, כי הוא נערך בין חברת ווליום ("צד א"), חברת אוריאלי ("צד ב") והמנוח ("צד ג"), ולפיו:
"הואיל: וצד א' הינו חברה העוסקת בדברים שונים ומופעלת ע"י צד ג' בעבודת קידוחי מים ויעוץ לעבודות קידוחי מים.
והואיל: וצד ב' הנו חברה העוסקת בקידוחי מים וגם בעסקים אחרים.
והואיל: וברצון הצדדים לקבוע את התנאים וההוראות בנוגע לשיתוף פעולה ביניהם, וליחסים ההדדיים ביניהם.
לפיכך הוצהר והוסכם בין הצדדים כדלקמן:
המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו.

הצדדים מתקשרים לעבודות קידוחי מים ולעבודות נוספות הקשורות לעבודות אלה.
צד א' ייתן סיוע, יעוץ, עבודה וניהול עבודה.
צד ב' ייתן לצד א' תמורת עבודתו כפי שיסוכם מפעם לפעם לגבי כל עבודה ועבודה.
התמורה תינתן מפעם לפעם מותנה בקבלת הכספים ממזמיני העבודות.

כל כספי עבודות הקידוחים שישולמו על ידי מזמיני העבודות יופקדו בבנק הפועלים...
תוקף ההסכם: בלתי מוגבל בזמן ו(/)או עד לביטול מוסכם על ידי הצדדים.
צד ג' ערב לכל מחויבות כלשהי של צד א' כלפי צד ב'.
הסכם זה מבטל כל הסכם אחר שבין הצדדים.
כל הודעה שתשלח בדואר רשום לפי אחת מן הכתובות הנ"ל תחשב כאילו הגיע לידיעתו של הצד הנשלח בתוך 3 ימים ממועד שליחתו".

בסעיף 15.5 לתצהירו טוען מר אוריאלי, כי הסכם זה (שלטענתו, אינו פיקטיבי ונחתם במועד הנקוב בו) חוזר על העקרונות המפורטים בהסכם מיום 18/4/97 בשינויים קלים, ובתוספת הוראה, שלפיה ההסכמים הקודמים שנעשו בין הצדדים בטלים.

בחקירתו הנגדית, הופנה מר אוריאלי לכך שאין הסבר לצורך בעריכת הסכם נוסף, יומיים לאחר ההסכם מיום 18/4/97 (אשר תוקפו ומועדו אינם שנויים במחלוקת):
"ש: תאשר שאין בתצהיר שלך וגם לא בכתב ההגנה שום (ה)סבר מה קרה ביומים אלה שהביא לשינוי המהותי.
קודם לא מבטלים ואחרי יומיים כן מבטלים.
ציינת סיבה מסוימת בתצהיר שלך.
ת: לא זוכר.
אני יכול לענות עכשיו.
...
ש: אתה לא זוכר מה הסיבה?
ת: עכשיו אני כן זוכר.
אני לא זוכר אם כתוב בתצהיר.
ש: רציתי לקבל את הסיבה בתצהיר.
ת: תפנה לעורך הדין שלי.
אני יכול לתת תשובה עכשיו.
...
ש:
אני הייתי מצפה שאם יש שני הסכמים שהם בסך הכל אתה אומר די זהים יש בהם שינוי אחד מרכזי בסעיף 6 שתקחו את ההסכם נספח ח' שלך תעשו עליו איזה שנוי ותחתמו ליד השינוי ובכך תפתרו את השינוי שרציתם לעשות.
לא עשיתם.
ת: כן.
ש: אפילו לא פתחתם את אותו קובץ של נספח ח' ועשיתם עליו את השינויים וחתמתם.
ת: תן לי להסביר מתי חתמנו על הסכם מ 20.4 יומיים אחרי אסביר.
ש: על ההסכם 20.4
ת: לא היה קובץ לא היה מחשבים לא לאבשלום ולא לי.
אז אולי אבשלום הכין עם רואה החשבון למה הכין?
לא יודע. הוא בא תמיד עם הנוסח אני חתמתי כמו אדיוט ב 18.4 ובאותו ערב אחרי הצהרים בדקתי ויום יומיים אחרי הלכתי להדפיס במשרד חנות...אמרתי לאבשלום יש שינוי הוא בא למחרת וחתמתי על הדבר הזה.
יכול להיות שידעתי אז על שמשי.
היום אני לא זוכר.
ש: אני רוצה להבין עד הסוף.
אין ספק שנספח ח' הוקלד במחשב והודפס.
אתה אומר כנראה אצל אבשלום.
ת: לא יודע.
לא שאלתי איפה הדפיס.
בכל אופן לא באותה חנות.
ש: יומיים אחרי אתה אומר הדפסת את המסמך במקום אחר לכן נראה לגמרי שונה.
ת: נכון. יכול להיות.
ש: אתה אומר ב 18.4 בערב.
ת: ביום. אחרי שהלך עברתי. הלכתי להדפיס את זה ב 20.4 בבוקר. דיברתי איתו בשבת אני מתאר לי אמרתי לו לא מקובל והוא בא אלי למחרת יכול להיות שהיה צריך עוד דברים לעשות.
הבאתי והוא חתם.
אני רוצה להעיר שלא ידעתי שהוא אצל שמשי.
לא ידעתי שזה רואה חשבון או עורך דין הייתי לוקח צעד אחורנית.
יכול להיות ששמשי הדריך אותו...
ש: אם ההסכם נספח ח' שלך מ 18.4.97 אחרי יומיים מבחינתך הוא מבוטל לחלוטין שינית אותו לגמרי.
ת: כן.
ש: למה אתה שולח אותו בפקס ב 5.2.2006 לאבשלום.
ת: כי אבשלום לפי דעתי הסתבך ורציתי ולא היה לו אולי הסכם ושלחתי בפקס.
אני לא יכול לזכור מה היה ב 5.2.2006.
ב- 5.2.2006 הוא כבר בטח הסתבך אני מבין".
(עמ' 99 - 101 לפרוטוקול).

לאחר מכן, הופנה מר אוריאלי למסמך מיום 21/9/97 הנושא את הכותרת "התחייבות" (ת/12), ולפיו:
"אני החתום מטה, אבשלום סקברר, ת.ז......מתחייב לשפות את חב' אוריאלי ובניו בע"מ בסכומים שיקבעו ע"י שלטונות המס ובהוצאות התדיינות שיגרמו לחברת אוריאלי דוד ובניו בע"מ
במקרה ששלטונות המס לא יכירו בהוצאות ובתשלומים הנובעים מההסכם שנערך בין אוריאלי דוד ובניו בע"מ
, לבין א.מ. ווליום בע"מ ולבין אבשלום סקברר".

מר אוריאלי נשאל, ככל שהמנוח וחברת ווליום אינם שותפים, אלא רק קבלני משנה, מה עשויה להיות הסיבה לכך שמס הכנסה לא יכיר בהוצאות פשוטות על פי החשבוניות. מר אוריאלי השיב, כי בתקופה הרלוונטית, בשנת 1997, בעת שהמנוח חתם על ההתחייבות, התפרסמו בעיתון מאמרים על כך שמס הכנסה לא הכיר בחשבוניות של קבלני משנה, אלא הם היו נתפסים כעובד שכיר בחברה וביקשו פיצויים בשל כך. בנוסף, העלה מר אוריאלי את האפשרות שרואה החשבון של המנוח הביא את המסמך (עמ' 103 לפרוטוקול).

מייד בהמשך, ב"כ התובעים הפנה את מר אוריאלי לקיומו של נייר פחם המעיד, לכאורה, על כך שההסכם מיום 18/4/97, הסכם השותפות מיום 1/7/96 וכן כתב ההתחייבות מספטמבר 1997, נשלחו אל המנוח בפקס ביום 5/2/06, כלומר שלושה ימים לאחר ביקורת מס הכנסה אצל מר אוריאלי.
מר אוריאלי השיב, כי המנוח ביקש ממנו לשלוח את המסמכים האמורים, ולבקשתו הוא שלח גם מסמכים שלדעתו היו חסרי תוקף (עמ' 103 לפרוטוקול).
מאחר שמר אוריאלי אכן אישר ששלח את המסמכים בפקס ביום 5/2/06, הסכים ב"כ התובעים שלא להגיש את נייר הפחם, וציין לפרוטוקול כי המסמך נשלח למנוח ביום 5/2/06 בשעה 12:58 בצהריים.
ולאחר מכן:
ש: אני ממשיך להקריא "אולי כדאי שאני אשלח לה פקס שבו אני אומר שמצאתי (אתה מוחק) ששילמתי במקום (אתה מוחק) לאבשלום דרך החברה שלו א.מ. ווליום בע"מ.
ומצורף שינוי (מחוקה) העברת ההסכם לא.מ. ווליום.
חתימה יעקב.
אני שואל את השאלה-האם זו חתימתך".
(עמ' 105 לפרוטוקול).

ב"כ הנתבעים הסכים לשאלה אך התנגד להגשת המסמך, והשיב כי הוא חותם אחרת, אך זה הכתב שלו, והוא סבור כי הוא כתב את המילה "יעקב" למטה, וכן אישר כי הוא כתב את הדברים באותה העת.
ומייד לאחר מכן:
"ש: כשאתה אומר אולי כדאי שאני אשלח לה זו הגברת ממס הכנסה.
ת: נכון.
כי לא היה. אוכל להסביר.
אבשלום הוא הסתבך.
וביקש ממני לעזור לו כמו שתמיד.
הצעתי לו כל מיני שינויים אם הוא רוצה ושיחתום.
אבל המסמך של 20.4 היה כבר ב 1997 זה בכלל לא קשור.
הם כל הזמן מסמנים מטרה ואחרי זה שמים את העיגולים מסביב".
(עמ' 106 לפרוטוקול).

26. שחר הציג גירסה עובדתית שונה מזו של מר אוריאלי, בעת שנשאל לגבי ההבחנה הנטענת, לשיטתו, בין ההסכמים הנושאים את התאריכים 18/4/97 ו-20/4/97:
"ת: אתה שואל למה נחתם ההסכם הפקטיבי אם היה הסכם ב 18.4.
התשובה שההסכם מה 18.4 הוא אמיתי.
הוא קובע במפורש שהוא איננו מבטל הסכמים קודמים בין הצדדים לרבות הסכם השותפות מיום 1.7.96.
לעומת זאת בא ההסכם הפקטיבי ורוצה לשנות איך שמציגים את פני הדברים וכאילו מבטל הסכמים כלשהם שהיו בין הצדדים זה כאילו.
ש: מה זה כאילו?
ת: זה כאילו. אתה לא שמעת את אבא שלי אני כן.
אין לי טענות אליך.
לכן היה צורך בהסכם הפיקטיבי.
ש: בסעיפים 56-58 לתצהירך אתה מספר על שיחות שהיו לך עם אביך ז"ל לאחר ההסתבכות של אביך עם שלטונות המס.
אתה מתאר שם שאבא שלך אמר לך לטענתך שעשה עם אריאלי הסכם פקטיבי ונתן גם את הסכמי השותפות הקודמים.
איך אתה מסביר שאביך לא השאיר לך מכתב שמדובר בהסכם פקטיבי שתוכל להוכיח בבוא היום.
ת: אבא שלי אמר לי בפיו בעינים הדומעות שיעקב דרש שיחתום על הסכם פקטיבי יעקב אמר לו בוא למטבח לחתום ליד רותי אמרתי לו אבא איך אתה חותם על הסכם כזה.
ש: אין שום מסמך לחזק את הטענה של הסכם פקטיבי אין שום מסמך שאביך אומר שההסכם פקטיבי. דבר כל כך חשוב אביך לא דאג?
ת: ... אבי אמר שהוא חתם הסכם פקטיבי עם אוריאלי כי הוא דרש ממנו כדי לא להסתבך אתה רוצה שיכתוב לי את זה?
ש: למה לא.
כדי שבבוא היום...
ת: אתה שואל למה לא כתב הוא כן כתב במכתב ההתאבדות בפירוש כתב שהם שותפים. אם ההסכם הפקטיבי לא היה פקטיבי אז הם לא היו שותפים.
ש: מה ההגיון אתה טוען שאביך חתם אמר לך שהוא חתם על ההסכם הפקטיבי כדי לנקות את אוריאלי להגן עליו.
אני לא מבין את הטענה.
אוריאלי לא היה חשוד בדבר הספרים שלו היו תקינים למה אביך היה צריך להגן עליו בכלל.
ת: אבא שלי אמר לי שיעקב דרש ממנו לחתום על ההסכם הפקטיבי כדי להגן על אוריאלי.
ש: מי שלא הציג הכנסות זה אביך לא יעקב.
ת: ...מה עבר לשניהם בראש איני יודע אני יכול לנחש.
יש לי שני ניחושים.
מתוך הגיון אענה.
יכול להיות שאם הם שותפים זה מקרב אותם משפטית הם קרובים יותר מאשר קבלן משנה...הסבר שני הגיוני שהם לאורך כל הדרך לא רצו משיקולים שלהם אגב מר אוריאלי בתמלולים מאשר שהם לא רצו להציג את עצמם כלפי חוץ כשותפים.
יכול להיות שבא ההסכם ונועד להסתיר את מה שביקשו להסתיר עד אז אצל רשויות המס אצל אוריאלי בבית.
מכל מקום אני יודע מידיעה אישית שזה מה שאבי אמר לי".
(עמ' 23 - 24 לפרוטוקול).

ניתן להיווכח, כי מר אוריאלי ושחר הציגו גירסאות עובדתיות שונות, המבססות את עמדתו של כל אחד מהם לגבי מידת אותנטיות ההסכם הנושא את התאריך 20/4/97.
למעשה, אינדיקציה ראייתית ישירה לאופן התרחשות הדברים, ניתן למצא רק בנייר הפחם מיום 5/2/06, אך קשה להסיק מקיומו מסקנה חד משמעית בדבר עיתוי החתימה על ההסכם האמור.

27. עם זאת, אני סבור כי הגיון הדברים מעיד על כך ומביא למסקנה מסתברת יותר, שלפיה השותפות, בכל מקרה, לא בוטלה. כפי שצויין קודם לכן, לא ברור מדוע, בהפרש של יומיים בלבד, נערכו הסכמים זהים כמעט לחלוטין, למעט הוראה בדבר תוקפם של הסכמים קודמים. כאמור, שאלה זו הופנתה למר אוריאלי בחקירתו הנגדית, ולא ניתנה לה תשובה מניחה את הדעת. שנית, כאמור, העדר התחשבנות מסודרת במסגרת ההסכם הנושא את התאריך 20/4/97, או לאחריו, מפחית במידה ניכרת מסבירותה של האפשרות בדבר ביטול השותפות בין הצדדים.
בנוסף, ומעל לכל, ההסכם הנושא את התאריך 20/4/97, על פי תוכנו, מבטל, כביכול, הסכמים קודמים שנערכו בין הצדדים, אך לא כלולה במסגרתו הוראה ברורה בדבר ביטול השותפות. טענת הנתבעים היא, כי משמעות ביטולם של הסכמים קודמים היא ביטול התקשרותם של הצדדים בדרך של שותפות (שהוסדרה, כאמור, בהסכם השותפות מיום 1/7/96), ולכאורה, טענה זו מתקבלת על הדעת, אלא שיש לשים לב לכך, שההסכם הנושא את התאריך 20/4/97 לא מסדיר אלטרנטיבה אחרת להתקשרות בין הצדדים, לפחות לא באופן פוזיטיבי ומפורש (וכך גם ההסכם מיום 18/4/97). הוראת סעיף 2 להסכם הנושא את התאריך 20/4/97 , מעגנת, אמנם, מנגנון מסויים לפיו, כביכול, חברת ווליום אמורה להעניק סיוע, ייעוץ וניהול של עבודת הקידוחים וכנגד זאת, חברת אוריאלי תעניק תמורה בגין כך, כפי שיסוכם מפעם לפעם, אך הוראה זו אינה יכולה להחליף הגדרה מסודרת וחד משמעית של מהות ההתקשרות בין הצדדים, בייחוד שעה שעל פי נוסחה, היא אינה מבטלת בהכרח ובאופן מפורש את השותפות ביניהם.
מסקנה זו מתחזקת על רקע העובדה, שהסכם השותפות מיום 1/7/96 הוא חד משמעי ונחרץ בניסוחו, ובמסגרתו נאמר במפורש, כי הצדדים מנהלים את עסקי הקידוח בדרך של שותפות, ויחלקו ביניהם את הרווחים שווה בשווה.
הגיון הדברים מחייב, כי הסכם המעגן את קיומה של שותפות בין צדדים באופן כה מפורש ונחרץ כדוגמת ההסכם מיום 1/7/96 יבוטל, ככל שמי מהצדדים רוצה בכך, באופן מפורש ונחרץ לא פחות, תוך הסדרת מנגנון חלופי ברור, שיבטא באופן הברור ביותר הן את ההתקשרות המחודשת בין הצדדים והן את מנגנון פירוק השותפות (הקודמת). הדבר לא נעשה. נראה, כי המניע להסכם מיום 18/4/97 ולהסכם הנושא את התאריך 20/4/97 נובע משיקולי מיסוי, ועל כך מעיד, בראש ובראשונה כתב ההתחייבות מיום 21/9/97, שצוטט קודם לכן.

28. נוסח ההסכמים בין הצדדים הוא פרמטר חשוב לבחינת אומד דעתם לגבי מהות ההתקשרות, אך הוא אינו הפרמטר היחיד.
מטעם התובעים הוגש תצהירו של מר ירון אלדד, דודם (אחי אמם), שטען כי לאחר פטירת המנוח, התבקש על ידי התובעים להפגש עם מר אוריאלי, על מנת לקבל מידע לגבי סכומים שלהם זכאים התובעים מכח השותפות.
בסעיף 5 לתצהירו, טען מר אלדד:
"בפגישה שהתקיימה בביתו של אוריאלי בחודש מרץ 2006 בנוכחות בני הזוג אוריאלי, עפר ילין (בעלה של אימם של התובעים) ואנוכי, הסביר לנו מר אוריאלי, כי הוא ואבשלום סקברר מעולם לא היו שותפים. הוא טען שפעם הם שקלו להיות שותפים והועברה ביניהם טיוטת הסכם, אולם זו מעולם לא נחתמה, כך שהוא ואבשלום סקברר אף פעם, ולו לתקופה כלשהי, לא היו שותפים".
מר אלדד חזר על גרסה עובדתית זו בחקירתו הנגדית (עמ' 16 לפרוטוקול).

בפועל, כאמור, אין מחלוקת, כי ביום 1/7/96 נערך הסכם שותפות בין המנוח לבין מר אוריאלי, והוא אף הוצג כנספח ה' לתצהירו של מר אוריאלי ועליו חתימותיהם של המנוח, מר אוריאלי וחברת אוריאלי.

מכאן, כי אין המדובר בניסיון להתקשרות על דרך שותפות, אלא בשותפות ממשית שהתנהלה בין הצדדים, והמחלוקת כעת היא רק לגבי פרק הזמן שבו היא התנהלה (וכאמור, על פי נוסח ההסכמים המאוחרים יותר, היא מעולם לא בוטלה).

29. על פני הדברים, השיחות בין התובעים לבין מר אוריאלי עשויות להעיד, גם אם בדיעבד, על אומד דעתו של מר אוריאלי לגבי מהות התקשרותו עם המנוח, או לכל הפחות על המצגים והביטויים בעל פה שניתנו לכך.
עמוס טען בתצהירו, כי במהלך פגישה ראשונית שנערכה עם מר אוריאלי לאחר מותו של המנוח, מר אוריאלי לא הכחיש את קיומה של השותפות, אך טען כי התובעים אינם זכאים לקבל סכום כספי כלשהו. על פי הנטען, מר אוריאלי הסביר לתובעים, כי הם זכאים לקבלת מחצית משווי הציוד, המסתכם בסך 200,000 ₪, אך מכיוון שהשותפות מצויה בהפסדים, הסכום מקוזז במלואו, והתובעים אינם זכאים לסכום כלשהו מאת השותפות.
השיחה האמורה לא הוקלטה.

מנגד, קיימות שתי שיחות מאוחרות יותר, אשר הוקלטו על ידי התובעים.
השיחה הראשונה, נערכה כפי הנראה, בפגישה בין שחר, מר יעקב אוריאלי
, גב' רותי אוריאלי ועפר (כנראה עפר ילין האמור), ובמהלכה התנהלה שיחת טלפון עם עמוס, אשר, כפי הנראה, הקליט את השיחה (נספח א' לתצהירו של עמוס).
האזנה לשיחה, בצירוף קריאת התמליל, מלמדת כי מר אוריאלי עמד על כך שהתקשרותו העסקית עם המנוח היתה במסגרת "שותפות וירטואלית". מר אוריאלי הסביר כי עסקיו התאחדו עם עסקיו של המנוח מפאת חוסר בעבודה. בנוסף, הבהיר מר אוריאלי, כי אילו קיימת שותפות בין הצדדים, הרי שהוא זכאי לקבלת רבע מיליון ₪ מאת התובעים, בגין חובות עסקי הקידוח (עמ' 6 לתמליל). בשלב מסויים, נשאל מר אוריאלי לגבי אופן חלוקת הרווחים הנובעים מעסקי הקידוח, ונשאל האם הצדדים התחלקו ביניהם שווה בשווה.
מר אוריאלי השיב:
"אני חייב להגיד לך שאין לי תשובה על זה מאה אחוז. זה להגיד לך דוגרי, אין לי תשובה. ואני אכחיש, כי למס הכנסה אני אגיד שהוא עבד לפי ימי עבודה... אנחנו לא צריכים כל דבר הסכם. אני צריך לעשות פה עם אבשלום, עבדתי עם אבא שלו, אני מכיר את הסבא שלך, אז עבדתי איתו ואני לא צריך הסכם איתו, אני יכול, הוא עבד שמונים ימי עבודה, נתתי לו אלף שקל ליום. נתתי לו אלף חמש מאות. ככה זה היה הסיכום בעל פה שלנו. מה, אלפיים שקל ליום. מה, אף אחד לא יכול להגיד לי מה, אתה מבין? הוא נתן לי חשבונית כללית עבור עבודה, ככה. לא היה, להגיד לך את האמת? לא היתה התחשבנות בינינו. לא יכלנו להתחשבן על עבודה... עבודה נמשכת ארבעה חודשים. אני צריך, הוא צריך כסף. אני יודע אם אני ארוויח או לא ארוויח? אז נתתי לו בעל חשבון הזה, ובאותו, וזה נכנס לעבודה, כהוצאה לעבודה הכסף שלו"
(עמ' 9 - 10 לתמליל).

יש לציין, כי לא לחלוטין ברור האם מר אוריאלי מאשר את עמדת התובעים בדבר שותפות שווה בנכסים (עמ' 10 לפרוטוקול).
מהמשך הדברים, ניתן להסיק כי בשלב מסויים לאחר פטירתו של המנוח, הסכים מר אוריאלי, או שקל להסכים, להציג בפני
התובעים את ספרי החשבונות, אך בשל עצה שקיבל לאחר מכן, הוא החליט שלא לעשות כן (עמ' 18 לתמליל).

שתי שיחות נוספות בין הצדדים - שיחה בין עמוס ושחר לבין מר אוריאלי, ושיחה בין עמוס לבין מר אוריאלי - התקיימו ביום 10/4/06 (נספח ה' לתצהירו של עמוס).
הנקודה העיקרית שעולה מהנאמר בשיחה השנייה שנערכה במועד האמור, היא שלדעת מר אוריאלי, לא קיימת שותפות בין הצדדים, אך גם אם, באופן היפותטי, התקיימה שותפות, הרי שהתובעים הם החבים כספים למר אוריאלי, ולא להיפך. בשיחה האמורה, הבהיר עמוס כי ככל שהמנוח עבד כקבלן משנה בעסקי הקידוח, הרי שממילא התובעים אינם אמורים להשתתף בחובות העסק.

30. אני סבור, כי אין מקום לייחס משקל רב לתוכן השיחות המוקלטות. הן נערכו לאחר שהתגלע ססכסוך, ולמעשה, במהלך השיחות, כל אחד מהצדדים הביע את עמדתו לגבי מהות ההתקשרות כפי שהיא מובעת גם במסגרת ההליך המשפטי.

מכל מקום, כאמור, המכתבים שהותיר המנוח אחריו וכן תוכן ההסכמים בין הצדדים מחזקים את עמדת התובעים בדבר כוונת הצדדים לנהל את עסקיהם על דרך שותפות. המכתבים שהותיר המנוח, ובעיקר המכתב ששלח לצרפת, מעידים על כך שאומד דעתו בתקופה הרלוונטית היתה שקיימת שותפות בין הצדדים, ושהתובעים, כיורשיו, זכאים לחלקו בה.

ההסכמים שנערכו בין הצדדים, על כל גלגוליהם, מעידים על קיומה של שותפות בין הצדדים.
כאמור, מנגנון ההתקשרות המעוגן בהסכם שתוקפו שנוי במחלוקת, נועד להשיג הטבות ויתרונות מס מסויימות, ואינו מעיד על כוונת הצדדים לביטול השותפות ביניהם ופירוקה. בהעדר ביטול מפורש של השותפות, ובהעדר קביעת מנגנון מסודר לפירוקה, לפי פקודת השותפויות, באותה נקודת זמן של "שינוי סטטוס היחסים" לכאורה, ניתן לקבוע, כי השותפות בין הצדדים לא נפסקה.

אבחן, אולי למעלה מן הצורך, אינדיקציות נוספות.

השתתפות המנוח בניהול עסקי הקידוח, ואופן הצגת הפעילות כלפי צדדי ג'

31. כאמור, פרמטרים נוספים המעידים על קיומה של שותפות בין צדדים, הם זכות שווה לניהול העסק ומימושה, וכן אופן הצגת הפעילות כלפי צדדי ג'.
כל אחד מפרמטרים אלה ניצב בפני
עצמו, אך במקרה הנוכחי, עשויה להיות חפיפה באינדיקציות השונות המעידות עליהם, שכן הן מתבטאות, בין היתר, ואולי בעיקר, בתכתובות שונות שהוחלפו בין המנוח לבין מר אוריאלי לגבי עבודות או הצעות מחיר ללקוחות, וכן תכתובות מצד מי מהם, שהופנו ללקוחות.

שחר טוען בתצהירו, כי אביו המנוח השקיע את זמנו ומרצו למען הצלחתה של השותפות, ונטל חלק מרכזי, בין היתר, בגיוס לקוחות וניהול משאים ומתנים, ומר אוריאלי ניהל, בסיוע אשתו, את חשבונותיה של השותפות, באמצעות חברת אוריאלי. כך, בהיותו שותף שווה זכויות בשותפות, החזיק המנוח פנקסי שיקים, חתומים מראש על ידי הנתבעים, לצורך ביצוע תשלומים במסגרת תפקידו ופעולותיו לטובת השותפות.

בנוסף, לתצהירו של שחר צורפו התכתבויות שונות, שנערכו בתקופה הרלוונטית להתנהלות עסקי הקידוח (נספח ח'). מעיון בתכתובות השונות, ניתן להסיק בבירור על קיומו של שיתוף פעולה בין המנוח לבין מר אוריאלי בכל הקשור לניהול עסקי הקידוח. שיתוף פעולה זה מתבטא, בין היתר, בטרמינולוגיה שבה נעשה שימוש בתכתובות השונות. כך, לדוגמא, בפתח מכתב שהופנה אל גזבר מושב נתיב העשרה ונכתב, כפי הנראה, על ידי מר אוריאלי, נכתב:
"לאחר קבלת המפרט הטכני וכתב הכמויות ולאחר ביקורי במקום הננו להגיש הצעתנו המצורפת לביצוע העבודה...".
בראש המכתב פונה מר אוריאלי למנוח, ומבקש את הערותיו למכתב.

במכתב נוסף, שהופנה אל חברת מקורות, מאת המנוח, נכתב:
"להלן הצעתינו לבצוע הקדוח שבנדון",
ונוסח דומה מופיע גם במכתב שהופנה אל מנכ"ל אנגל תשתיות ואנרגיה, ונכתב על ידי המנוח. נוסחים אלה מעידים על השיתוף בניהול עבודות הקידוח.

בהמשך, נראה כי מר אוריאלי פנה אל המנוח, בעניין הנוסח הסופי הראוי של המכתב שהופנה ללקוחות (חברת אנגל תשתיות ואנרגיה וחברת יו.וי תשתיות וקידוחי מים בע"מ), ובכתב ידו נכתב: "

לאבשלום

את ההמשך "נשמח" לפי דעתי לא צריך לכתוב עכשיו. אלא רק בהמשך המשא ומתן. אם אתה עומד על זה אוסיף.
נא הערותיך".
ובטיוטת מכתב אחרת:
"אבשלום מה דעתך להוסיף".

טרמינולוגיה זו מעידה על המשקל הניכר שמר אוריאלי עצמו ייחס לדעתו של המנוח, ועל שיתופו של המנוח בהיבטיהם הניהוליים של עסקי הקידוח.
ההתכתבויות הנוספות בין המנוח למר אוריאלי, שצורפו כנספח ח' האמור, מעידות גם הן על מעורבותו המשמעותית של המנוח בניהול עסקי הקידוח, ועל המשקל הניכר שניתן לדעתו. כך, לדוגמא, בולט מכתבו של המנוח מיום 8/7/01, שנכתב על גבי נייר מכתבים עם הלוגו "החברה המאוחדת לקידוח בע"מ", ומציע את שירותיה של החברה המאוחדת, שאין מחלוקת שהיתה מעין "נציגה" של עסקי הקידוח. במכתב זה נכתב:
"בימים אלה כאשר מצוקת המים גוברת ומצב משק המים בכל המדינה ובתחום השיפוט שלכם חמור ועדיין רוב הקיץ לפנינו, כך שהבעיות רק יגדלו, ברצוני להציע את שרותינו על מנת שנוכל להקל על המצוקה.
אנו חברה העוסקת בקידוחי מים ברחבי מדינת ישראל במשך כ-70 שנה, אנו דור שני לקודחי מים וביצענו מאות קידוחים ברחבי המדינה ומחוצה לה, ממטולה בצפון ועד אילת בדרום, לאורך החוף ובשפלה, במפרץ חיפה, בגליל העליון, בבקעת הירדן, בסיני וברחבי הגדה המערבית וברצועת עזה.
הקידוחים שביצענו היו עבור חברת "מקורות", מפעלי ים המלח, משרד הביטחון, הסוכנות היהודית, עיריות ומועצות אזוריות ומקומיות, קיבוצים ומושבים, לחברות ואנשים פרטיים.
אנו קשורים עם הידרולוגים, גיאולוגים ומהנדסי קידוחים, אשר יכולים לבדוק, לתכנן, לפקח ולהגיש בקשות לרשיונות קידוח בנציבות המים במרחב השיפוט שלכם.
על ידי קידוחים אלה תקטינו את תלותכם בקבלת מים מגורמים אחרים שכרגע אין באפשרותם לספק לכם מים כנדרש.
לקבלת הסברים נוספים נא התקשרו אלינו.

בכבוד רב,
אבשלום סקברר".

הבאתי מכתב זה בנוסחו המלא, על מנת להמחיש את מעורבותו של המנוח בעסקי הקידוח, המתבטאת גם בייצוג אל מול לקוחות פוטנציאליים. למעשה, המנוח חתום (לבדו, וללא חתימה נוספת של מר אוריאלי) על גבי מכתב שנועד לשווק את שירותי הקידוח לציבור הלקוחות הפוטנציאליים, כשהוא נוקט לשון רבים, שעה שהוא מתאר את פעילות הקידוחים. מכאן מתקבל הרושם, שגם כלפי צדדי ג', המנוח הוצג והתנהל כגורם בעל השפעה משמעותית בניהול עסקי הקידוח, בדומה לאופן שבו הוצג מר אוריאלי.

32. קבוצת תכתובות נוספת, המדגימה את מעורבותו של המנוח, צורפה כנספח ט' לתצהירו של שחר, וכוללת שורה של הצעות מחיר המופנות ללקוחות, החתומות על ידי המנוח ומנוסחות בלשון רבים: "הצעתנו". כך גם נספחים י'-י"ט לתצהירו של שחר. כנספח י' צורפו טיוטות הסכמים שונים, שהמנוח העביר למר אוריאלי, על מנת שיעיר את הערותיו; כנספח י"א צורפו מכתבים שונים, אשר לקוחות וספקים של עסקי הקידוחים (שנוהלו, כאמור, בשם החברה המאוחדת לקידוח בע"מ) הפנו אל המנוח, בקשר להצעות מחיר לפרוייקטים שונים. הלקוחות והלקוחות הפוטנציאליים של עסקי הקידוחים ראו במנוח גורם מוסמך שאליו ניתן וראוי לפנות בקשר להתקשרות עתידית פוטנציאלית לעבודות קידוחים, ובקשר למחירים שייגבו תמורת עבודות קידוחים אלה; במסגרת נספח י"ב צורפו מסמכים שונים, אשר לקוחות וספקים שונים הפנו אל המנוח, כגורם המייצג את חברת אוריאלי; כנספח י"ג צורפו חוזי עבודה ופרוטוקולים שנחתמו, במשותף, על ידי המנוח ומר אוריאלי, מטעם החברה המאוחדת לקידוח בע"מ; כנספח י"ד צורפו הצעות מחיר ללקוחות שהופנו, במשותף, על ידי המנוח ומר אוריאלי, בשם החברה המאוחדת לקידוח; כנספח ט"ו צורפו פניות של המנוח ללקוחות שונים, בשם החברה המאוחדת לקידוח, ולעיתים גם בשם חברת אוריאלי; כנספח ט"ז צורף מסמך "פרטי הקבלן והעבודה" של החברה המאוחדת לקידוח, בו מופיעים המנוח ומר אוריאלי גם יחד כבעלי החברה.

בנוסף, ניתן להתרשם כי החברה המאוחדת לקידוח היתה מעורבת בהליכים משפטיים מסויימים, והמנוח השתתף באופן פעיל בניהולם (נספחים י"ז-י"ח).

לא זו אף זו - במכתבו מיום 12/1/06 של מר אוריאלי (נספח י"ט), המופנה לחברת אולטרא כימיקליים בע"מ, נכתב בסופו:
"אני נוסע היום לחו"ל ואחזור ביום שני 16/1/06 אבקשכם להתקשר לשותף שלי אבשלום סקברר אם יש לכם שאלות...".

מכתב זה, שנערך סמוך לפטירתו של המנוח, מעיד על אומד דעתו של מר אוריאלי לגבי צורת ההתקשרות בין הצדדים, וכן על האופן שבו הוצג כלפי צדדי ג' (ראו גם עמ' 31 לפרוטוקול). הסברו של מר אריאלי לכיתוב האמור לא היה מספק.

לכך מתווספות תכתובות נוספות, שהופנו אל רו"ח אפרים שמשי ואל בנק הפועלים, במסגרתן הציג עצמו המנוח כשותף בעבודות הקידוח וכשותף בחברה המאוחדת לקידוח (נספחים כ"ד וכ"ה, בהתאמה).

מכלול מסמכים ותכתובות אלה מעידים על כך שהמנוח ומר אוריאלי פעלו בשיתוף לצורך קידום וניהול עסקי הקידוח, ושלמעשה, הם היו שותפים לכל דבר ועניין, כך הם התנהלו זה מול זה וכך הם התנהלו והוצגו כלפי גורמים חיצוניים.

33. בחקירתו הנגדית, נשאל שחר לגבי פניות התובעים לאותם גורמים, שעשויים להעיד על היקף ואופן פעילותו של המנוח בעסקי הקידוחים:
"ש: האם נכון שפניתם לכל מיני אנשים אחרים במסגרת הכנה לבימ"ש כמו מפקחים במקורות, מהנדס מרדלר, מהנדס דיקמן, נחמן ניר והעובדים של יעקב ואחרים כדי לבדוק מה גרסתם אם הייתה שותפות בין הצדדים?
ת: כן.
פנינו לשני מפקחים מרדלר ודיקמן נחמן ניר לא.
פנינו גם לעובדים אפילו לכולם. ודיברנו עם כולם. מהשיחות שהיו לנו איתם עלה...
ש: אני שואל שאלה אחרת. אם דיברת איתם למה לא צרפת תצהירים/הקלטות.
אני מסיק מזה שאמרו דברים שלא נוחים לכם?
ת: הדברים ששמענו מכל האנשים חלק כל אחד בגרסתו ודרך ניסוחו שאין להם ידיעה אישית לגבי הסכמים שנחתמו בין אוריאלי לבין אבי.
מרביתם או כולם לא זוכר להגיד על כל אחד מהשיחות, גם אמרו שלמיטב הידיעה מן המפורסמות במילים שלי שהיו שותפים"
(עמ' 32 לפרוטוקול).


בנוסף, נשאל שחר לגבי הסיבה לאי העדתו של רו"ח שמשי, והשיב:
"לא ראיתי כאן את רואה החשבון של יעקב.
אני אישית אין לי רואה חשבון אני שכיר. אין לי מושג בזה. אני יכול להגיד דיברנו על הגיון שאני רק יכול להניח שאם אוריאלי ואבי ביקשו להציג כלפי חוץ לרשויות המס את עצמם כפי שהציגו בהסכם מ 18.4.97 אז יכול להיות שההודעה לרואי החשבון שלהם הייתה מקלקלת להם את התכנית וכנראה שבגלל זה רואה החשבון של יעקב לא נמצא כאן".
(שם).

מייד בהמשך, שאלתי את שחר האם נעשה נסיון להתחקות אחר ידיעתו של רו"ח שמשי, והוא השיב:
"כן. נפגשנו איתו. אני חושב היה הראשון אחרי אוריאלי עוד לפני שהתחלנו לאסוף ראיות שאלנו מה הוא יודע הוא אמר במפורש אני יודע שהיו שותפים ממה שאבי לחש לו.
אבל לא יכול לאשר בצורה וודאית לא יודע באופן אישי.
רואה חשבון שמשי היה מאוד מפוחד בשלב הזה כי פתאום הבין שהוא חתום על ספרים של אבא שלי שהם שגויים לא נכונים.
נכון שאבא שלי כתב את אותה פיסקה בה הוא אומר ששמשי לא ידע.
אבל הוציא מכתב למס הכנסה נודע לי שהספרים לא נכונים לכן מאוד לא התלהב לדבר איתנו ולשתף פעולה"
(עמ' 32 - 33 לפרוטוקול).

בנסיבות אלה, אי-העדתם של עדים חיצוניים, גם אם הייתה רצויה, אינה עולה במשקלה כדי איון המסקנה העולה מהראיות האחרות.

34. בתצהירו, מסביר מר אוריאלי כי המנוח היה מנהל ובעל זכות חתימה בחברה המאוחדת לקידוח, ומכתבים רבים שעליהם חתם נערכו, למעשה, מטעמה, ולא מטעם חברת אוריאלי. מר אוריאלי טוען, כי הוא אכן נהג להתייעץ עם המנוח בקשר לעלויות ודיווח לו על משאים ומתנים, מאחר שהם חלקו אינטרס משותף להשגת עבודות קידוח. לעומת זאת, טוען מר אוריאלי, כי הוא עצמו ניהל את ההתכתבויות עם מהנדסים, נותני העבודה, הבנק ויועצים שונים, והוא זה שנתן הוראות לביצוע בזמן העבודה. כנספח י"א לתצהירו של מר אוריאלי צורפו תכתובות רבות עם צדדים שלישיים, שנערכו על ידי מר אוריאלי עצמו, מטעם חברת אוריאלי ולעתים גם מטעם החברה המאוחדת.
תכתובות אלה אכן מעידות על פועלו הרב וסמכויותיו הרבות של מר אוריאלי במסגרת עסקי הקידוח, אך הן אינן גורעות מפועלו וסמכויותיו של המנוח, אשר כאמור, חתום גם הוא על תכתובות ומסמכים רבים.

הרושם שמתקבל הוא, שלמנוח ולמר אוריאלי הוקנו סמכויות שונות במסגרת עסקי הקידוח, אשר חלקן מקבילות וחופפות וחלקן שונות, אך הן אינן מייתרות זו את זו. העובדה שכל אחד מהם התנהל באופן עצמאי אך תוך התייעצות עם משנהו, מחזקת את המסקנה שמדובר בשני שותפים, אשר כל אחד מהם פעל במסגרת חברה נפרדת משלו (שעסקה בתחומים נוספים), ושניהם יחד הפעילו וניהלו את עסקי הקידוח.

מר אוריאלי טוען בתצהירו, כי במרבית הפעמים הוגדר המנוח כמנהל עבודה, וצירף תכתובות שאכן מעידות על כך (נספחים י"ח-י"ט לתצהיר). העובדה שהמנוח הוגדר לעתים כמנהל עבודה, יחד עם אדם נוסף (מר יונתן גבירצר) אינה גורעת מהיותו שותף בעסקי הקידוח, אלא היא רק מעידה על כך שנוסף לשותפותו ולתפקידו הניהולי, המנוח גם פעל בשטח במסגרת עבודות הקידוחים.

מעבר לכך, בחקירתו הנגדית, מר אוריאלי לא הכחיש את החתימה המשותפת שלו יחד עם המנוח על גבי הסכמים שונים:
"ש: אנו יכולים להסכים שהרעיון של החברה המאוחדת שם מסויים מוניטין מסויים שרצו להשתמש בו.
ת: מוניטין למי?
ש: של החברה המאוחדת.
ת: כל עסקי המוניטין, איזה מוניטין?
ש: רצו להשתמש בחברה המאוחדת כי הכירו בה כחברה וותיקה זו הכוונה.
ת: כן. נכון.
ש: מעשית החברה המאוחדת היא שום דבר.
ת: כן.
ש: לכן כשאנו נראה שאבשלום חותם על חוזים מזמינים מים המלח, נאות הכיכר, מושב חרות המכון הגיאולוגי זה בעצם לא פסדה אלא מעשית הוא חותם בשם החברה שלך היא זה שעומדת מאחורי ההתחייבויות ותבצע את העבודות.
ת: כן. אני מכיר את זה.
ש: האם בכל ההסכמים בהם אנו רואים שאבשלום יחד איתך.
ת: כן.
תמיד החתימה שלי ראשונה הוא חותם אחריי.
ש: שניכם יחד חותמים.
ת: נכון. כי יש דוח רואה חשבון של החברה המאוחדת על שיקים יחתמו אחד וזה לרוב אני הוא לא הפקיד שיקים ועל חוזים חותמת+שתי חתימות כשהחתימה שלי תמיד ראשונה".
(עמ' 83 - 84 לפרוטוקול).

מייד בהמשך, אישר מר אוריאלי כי חברת אוריאלי היא שמתחייבת בחוזים וזוכה לפיהם, ואישר חוזה מסויים שנערך עם מכון ויצמן למדע (ת/7) עליו מופיעה חתימתו יחד עם חתימת המנוח, בשם החברה המאוחדת לקדוח. מר אוריאלי אישר שלעתים היה המנוח חותם לבדו על הצעות מחיר (כדוגמת הצעת מחיר לחברת מקורות - ת/8). בנוסף, אישר מר אוריאלי שהמנוח היה נוהג גם לסכם את המחירים אל מול הלקוחות (ת/9).
מר אוריאלי נשאל, האם המנוח סיכם את המחירים אל מול הלקוחות כקבלן משנה, ומר אוריאלי השיב-
"לא. הוא מנהל בחברה לקידוח"
. (עמ' 85 לפרוטוקול).

35. כאמור, החברה המאוחדת לקידוח היא חברה "ייצוגית", שבשמה נעשה שימוש לאור המוניטין שצברה בתחום, וממילא העובדה שהמנוח היה מנהל בחברה המאוחדת לקידוח אינה גורעת מהיותו שותף לעסקי הקידוח, אלא להפך, היא מחזקת מסקנה זו.

לאחר מכן, נשאל מר אוריאלי:
"ש: האם נכון שנהגת להעביר לאבשלום הצעות ספקים כדי שיביע דעתו.
ת: כן.
ש: נהגתם להחליף ביניכם נוסחים.
ת: כן.
ש: הוא השתתף איתך בחשיבה ובהחלטה גם לגבי תנאי תשלום.
ת: נכון. הוא היה דומיננטי ועצמאי.
בפעם הראשונה ששמעתי שהוא השותף שלי זה היה ביום השבעה או ביום אחרי השבעה.
...
ש: זה נראה לך שאתה כותב לקבלן משנה על הצעת מחיר "אם אתה מסכים..." זה סביר?
ת: כן.
כי הייתי ביחסים טובים איתו ועם אביו.
בחברה לקידוח עבדו כולם ביחד. היו כולם מחליטים.
ש: זה לא החברה לקידוח. הסכמנו שזה פסדה.
את הכל תבצע החברה שלך.
ת: נכון.
מה האסון אם מישהו חבר להתייעץ איתו?
ש: הוא קבלן משנה בסך הכל.
ת: הוא לא קבלן משנה הוא קבלן משנה אבל מתנהג כמו עצמאי.
ש: היו לו עוד קידוחים שהתנהג כמו עצמאי.
ת: האופי שלו אתם לא יכולים להבין היה דומיננטי חתך דברים.
ש: אני מדבר רק על (א)יך זה שהיה עצמאי.
ת: אני לא יכול להתעלם מזה.
ש: אתה אומר לקבלן המשנה שמקבל לפי הצעת עבודה שמשום מה ניסח אתה כותב שיש לך הערה ואם הוא עומד על הנוסח שלו תשנה?
ת: כן. סמכתי על ההגיון שלו ואם הוא טועה גם אני טועה".
(עמ' 87 - 88 לפרוטוקול).


בהמשך הדברים, הופנה מר אוריאלי לכרטיס ביקור שהפיק המנוח, בו הוא מוגדר כמנהל בחברה המאוחדת לקידוח בע"מ, ובכיתוב באנגלית הוא משוייך ל:
"
urieli david&sons linited
" (נספח כ"ג לתצהירו של שחר).
מר אוריאלי השיב כי המנוח הוציא את כרטיס הביקור על דעת עצמו, ולא ידוע לו על כך (עמ' 91 לפרוטוקול).

36. מר אוריאלי התייחס גם להליך המשפטי שהוגש על ידי החברה המאוחדת לקידוח ושבמסגרתו העיד המנוח, וטען כי:
"בחברה לקידוח גם אבשלום קיבל החלטות.
אין לי נסיון הרבה בבתי משפט כששופט מבקש להגיע לפשרה אבשלום נסע לבד נתן עדות.
וגם זכינו"
(עמ' 92 לפרוטוקול).

בנוסף, טען מר אוריאלי, כי המכתב שהפנה המנוח אל בנק הפועלים, ובו הציג עצמו כשותף (נספח כ"ה לתצהירו של שחר) הוא שקרי (עמ' 92 לפרוטוקול).

מר אוריאלי הופנה לפוליסת ביטוח שהופקה על ידי הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (נספח כ"א לתצהירו של מר אוריאלי) ממנו עולה כי המבוטחים בחבות מעבידים הם חברת אוריאלי, החברה המאוחדת לקידוח, חברת ווליום, קבלני משנה או עיריית חיפה. מר אוריאלי הסביר, כי מדובר בחבות עובדיו, ומר סקברר מבוטח כי הוא קבלן משנה (עמ' 93 לפרוטוקול).

37. מבלי להתייחס להסבר כזה או אחר שניתן על ידי מר אוריאלי (שרובם נראו או נשמעו דחוקים למדי), התמונה הכוללת היא, שהמנוח נטל חלק שווה בניהול עסקי הקידוח; הוקנו לו סמכויות; הוא התנהל מול צדדי ג', תוך התייעצות עם מר אוריאלי; ההסכמים השונים עליהם חתומים יחד המנוח ומר אוריאלי, גם אם בשם החברה המאוחדת לקידוח, מדגישים את פועלם המשותף ואת השיתוף בסמכויות ובניהול ענייני עסקי הקידוח; יתר המסמכים מחזקים את קיומה של שותפות עסקית זו.

משך קיומה של השותפות בין הצדדים

38. בתצהירו של שחר נטען, כי כבר בשנות ה- 80, המנוח ומר אוריאלי חברו לפעילות משותפת בתחום ביצוע עבודות קידוחי מים, תוך שיתוף פעולה בזכויות העבודה של החברה המאוחדת לקידוח בע"מ.
לעומת זאת, מתצהירו של מר אוריאלי, לא ברור האם שיתוף הפעולה החל כבר בשנות ה-80, או רק בשנת 1996, עם חתימת הסכם השותפות.
כך או אחרת, עולה בבירור, כי המנוח ומר אוריאלי עבדו תוך שיתוף פעולה מוחלט במשך תקופה ממושכת (עשר שנים, לכל הפחות).
שיתוף פעולה ממושך זה מחזק את עצם הוכחת קיומה של השותפות.

השתתפות הצדדים ברווחי העסק

39. בתצהירו, טוען שחר כי אביו המנוח ומר אוריאלי התחלקו ביניהם, בחלקים שווים, ברווחים שהופקו מפעילותם המשותפת, ובנוסף, הם התחלקו, באופן שווה, בהוצאות ובעלויות השונות, ובכלל זאת עלויות השכר, עלות הציוד וההוצאות השונות, לרבות הוצאות מימון. שחר טוען, כי ידוע לו, שאביו המנוח ומר אוריאלי נהגו לשייך הוצאות שהוציאו בנפרד לשותפות, ולאחר מכן ערכו ביניהם התחשבנות ביחס להוצאות אלה. בנוסף, לטענתו, בניגוד לטענת מר אוריאלי, היו מקרים שבהם המנוח נתן ערובה לפעילות השותפות (שחר מפנה למכתב מסויים, נספח כ"א לתצהירו, שאליו צורפה המחאת בטחון).

באשר לאופן חלוקת הרווחים, טען שחר, כי מר אוריאלי העביר סכום של 50% מהרווח לאביו המנוח, בין במועד קבלת התשלומים מהלקוחות ובין בדרך של תשלומי מקדמות והתחשבנות מאוחרת. לטענתו, הסכומים התקבלו באמצעות חברת ווליום מחברת אוריאלי, כנגד חשבוניות.

מר אוריאלי טוען מנגד, כי המנוח עבד כקבלן עצמאי בחלק מעבודות הקידוח שבוצעו על ידי חברת אוריאלי, והתמורה שקיבל מחברת אוריאלי עבור ימי עבודה הייתה 1,500 ₪ ליום עבודה "רגיל" ו- 2,000 ₪ ליום עבודה באזור הערבה.
לטענת מר אוריאלי, במרבית המקרים, קיבל המנוח תשלום עוד בטרם קבלת כל הכספים ממזמיני העבודה, וזאת לאור בקשותיו של המנוח, שהיה זקוק לכספים, ועבור כל תקבול שקיבל, הוציא המנוח חשבונית מטעם חברת ווליום, עליה רשומות המילים "עבור השתתפות בעבודת קידוחים". מר אוריאלי צירף חשבוניות לדוגמא כנספח י"ב לתצהירו, וכן חשבוניות המעידות על השתתפותו של המנוח ברווחי עסקי הבניה (נספח י"ג לתצהירו), המעידות, לטענתו, על כך שהיתה בין הצדדים שותפות בעסקי הבנייה, אך לא היתה שותפות בעסקי הקידוחים.

בנוסף, טוען מר אוריאלי, כי הוא מסר למס הכנסה, על פי בקשת הצדדים, לאחר פטירתו של המנוח, את פירוט התשלומים שהעביר לחברת א.מ. ווליום על פי ימי העבודה בכל פרוייקט.
מר אוריאלי מציין, כי המנוח לא עבד בכל עבודות הקידוח של חברת אוריאלי, ובגין העבודות שלא השתתף בהן, לא קיבל תקבול כלשהו.
מר אוריאלי צירף, כנספח י"ד לתצהירו, את פירוט ההתחשבנות עם המנוח לשנים 2001 - 2006, וכן צירף, כנספח ט"ו לתצהירו, כרטסת ממוחשבת של התשלומים ששילמה חברת אוריאלי לחברת א.מ. ווליום לשנים 2002 - 2006.
לטענת מר אוריאלי, הדוחות הכספיים שהופקו על ידי רואי החשבון של חברת אוריאלי מעידים על כך שהתשלומים ששולמו למנוח, מופיעים בדוחות כחלק מעלויות הקידוחים של חברת אוריאלי, והם מופיעים בכותרת "שונות, ביטוח קבלנים, יעוץ ושמירה" (כנספח ט"ז לתצהירו של מר אוריאלי צורף דו"ח כספי לשנת 2005).
מר אוריאלי טוען, כי חישוב ההכנסות וההוצאות של חברת אוריאלי מוכיח, כי לא רק שהמנוח ומר אוריאלי לא התחלקו בהכנסות וההוצאות של חברת אוריאלי, אלא שלמעשה, המנוח קיבל תקבולים הגבוהים מאלה של מר אוריאלי ואישתו גם יחד (פירוט הכספים צורף כנספח י"ז לתצהירו של מר אוריאלי).
בנוסף, לטענתו, המנוח לא השתתף בהוצאות המשרד של חברת אוריאלי, מעולם לא חתם על ערבויות לצורך ביצוע העבודות, ולא נטל על עצמו התחייבויות כלשהן.

40. התובעים הוכיחו, כי קיים קושי של ממש לתת משקל כלשהו לנתונים החשבונאיים של הנתבעים, ככל שהם מבקשים לבסס שיטת תשלום על בסיס דיווח של שעות עבודה בפועל.

מעיון ביומני העבודה שנערכו בשנים הרלוונטיות (ת/5) והשוואתם לדיווחים וההתחשבנויות שנערכו לצרכי מס הכנסה (נספח י"ד לתצהירו של מר אוריאלי), ניתן להיווכח בחוסר קוהרנטיות מוחלט בין שני הרישומים האמורים (כפי שהודגם בהרחבה בחקירתו הנגדית של מר אוריאלי, עמ' 71 – 82 לפרוטוקול). התרשומות, נספח י"ד, על פי כותרתן, מבטאות התחשבנויות שנערכו עם חברת ווליום לקבלת תמורה בגין עבודות הקידוחים, שבוצעו בין השנים 2001 - 2006. בחקירתו הנגדית אישר מר אוריאלי, כי תרשומות אלה נכתבו על ידי אשתו, לאחר פטירת המנוח, ולצורך הגשתן למס הכנסה (עמ' 71 לפרוטוקול). בנוסף, אין מחלוקת כי יומני העבודה אמורים לשקף עקרונית את מצבת העובדים בקידוחים השונים, אם כי לטענתו של מר אוריאלי, הם אינם תמיד משקפים את המצב הנכון בשטח, ובוודאי שאינם משקפים פעילויות אחרות, כגון פגישות במשרדים שונים וכיוצ"ב (עמ' 73 לפרוטוקול).

כך או אחרת, אין שום הסבר לפער הניכר בכמות ימי העבודה שיוחסו למנוח ביומני העבודה לעומת אלה שיוחסו לו במסגרת הדיווחים למס הכנסה, וטענתו של מר אוריאלי בדבר ביצוע ה"שיפטינג" מפרויקט לפרויקט אינה מספקת, בייחוד בהתחשב בכך שעל פי חלק מההתחשבנויות, נוצרו תוצאות בלתי הגיוניות בעליל בנוגע להיקפי הימים.

41. ההסבר לחוסר האחידות מתבקש. יומני העבודה נערכו בתקופות הרלוונטיות לביצוען של עבודות קידוח שונות במשך השנים, ולפיכך, גם אם לא כל הנתונים המופיעים בהם מדוייקים לחלוטין, הרי שיש בהם בכדי לשקף, באופן אותנטי למדי, את מספר הימים שבהם עבד המנוח בכל פרוייקט, לפחות בשהייה פיזית בשטח (והמנוח הרבה לעשות כן, מאחר וסיבות רפואיות מנעו ממר אוריאלי שהייה ממושכת בשמש).
לעומת זאת, הדיווחים וההתחשבנויות שצורפו כנספח י"ד לתצהירו של מר אוריאלי נערכו באופן רטרואקטיבי, לבקשת מס הכנסה, ובמסגרתם נעשה ניסיון "לתרגם" ו"לשייך", בדיעבד, את סכומי התמורה ששולמו בפועל לימי עבודה.
אם אכן ביקש המנוח תמורה וקיבל אותה על בסיס דיווח של שעות עבודה בפועל, היכן הדיווחים הללו? היכן פירוט השעות? היכן החשבונות הערוכים לפי פירוט מעין זה? הנתבעים לא יכלו להציג כאלה, והדבר אומר דרשני.

42. שני הצדדים הגישו חוות דעת חשבונאיות, על מנת להראות את שיעור התמורה ששולמה למנוח. התובעים ביקשו להראות כי זו עמדה על כ- 50%, מה שמהווה אינדיקציה נוספת ליחסי שותפות, ואילו הנתבעים ביקשו להפריך זאת.

מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של רו"ח משה יסקין. הוא בדק את הדוחות הכספיים המבוקרים ומאזני הבוחן של חברת אוריאלי לשנים 1998 - 2006; ניירות עבודה חלקיים; ספרי הנהלת חשבונות של חברת אוריאלי לאותם שנים וטפסי 126 של חברת אוריאלי לשנים האמורות.

בחוות דעתו, הסביר רו"ח יסקין את דרך חישוב הרווח הגולמי - גובה ההכנסות מפעילות הקידוחים בכל שנה בהפחתת עלויות הקידוחים. על פי האמור בחוות הדעת, לצורך חישוב הרווח הגולמי "נוטרלו" הסכומים ששולמו למנוח באמצעות חברת ווליום בכל אחת מהשנים; נוטרלו סכומי השכר של מר אוריאלי וגב' אוריאלי, שיוחסו לקידוחים; נוטרלו הוצאות פחת בגין רכב מנהלים. רו"ח יסקין טוען, כי לאחר ניטרול שלושה רכיבים אלה נותר רווח גולמי מתוקן, המשקף את רווחי החברה מקידוחים, לפני חלוקת הרווחים בין המנוח לבין מר אוריאלי. לטענתו, השוואת הסכום שהתקבל מדי שנה מחברת אוריאלי אצל המנוח, באמצעות חברת ווליום, ביחס לרווח הגולמי המתוקן משקפת את חלקו של המנוח ברווחים שהפיקה חברת אוריאלי מקידוחי מים. רו"ח יסקין ציין, כי יש לבצע את החישוב לאורך כל השנים שנבחנו, בעזרת חישוב ממוצע ובעזרת חישוב ממוצע נע, שהוא חישוב ממוצע מצטבר רב שנתי לסוף כל שנה. על סמך עקרונות אלה, קבע רו"ח יסקין, כי הממוצע הרב שנתי הנע של הסכומים ששולמו למנוח בשנים 1998 - 2005 הוא בשיעור של כ- 51%, וזאת בכפוף למספר הערות, הנובעות מפטירתו של המנוח בפברואר שנת 2006 וקיומה של התחשבנות חיצונית לספרים, בסכומים קטנים באופן יחסי. לפיכך, לדעת רו"ח יסקין, לא ניתן לקבוע את אחוז הרווחים המדוייק שהתקבל אצל המנוח, אך ניתן להסיק כי חלקו ברווחים שהפיקה חברת אוריאלי מקידוחי מים בשנים הללו מתכנס לשיעור של כ- 50%.

43. מחקירתו הנגדית של רו"ח יסקין עולה, כי הוצאות הנהלה וכלליות השייכות לכל פרוייקט מגולמות בחישוביו, ונקודת ההנחה היא שהן נלקחו בחשבון על ידי הנתבעים (עמ' 36 לפרוטוקול). בנוסף, ב"כ הנתבעים עימת את רו"ח יסקין עם נתונים נוספים של הוצאות מימון והוצאות כלליות (עמ' 37 לפרוטוקול).
לאחר מכן, נשאל רו"ח יסקין:
"ש: חברת אוריאלי לא רק חברה לקידוחים. מי נתן לך סמכות לפלח מתוך מאזן החברה דווקא את הקידוחים? זה מגמתי בניגוד לכל כללי חשבונאות בסיסיים.
קיבלת הזמנה וסיפקת סחורה.
אני מתפלא שעשית זאת.
כמפקח מס הכנסה לא היית מעז לעשות את זה.
ת: אני חולק על דעתך ודבריך ומוחה עליהם.
יצאתי מהספרים של החברה ויצאתי מדוחות רווח והפסד של החברה שאני מניח אני עונה כמפקח מס הכנסה לשעבר.
אני מניח שאף מנהל לא יחתום על דוח שהוא שיקרי ויסתכן.
לכן אם בוצע ייחוס לגבי הוצ' מסויימות וקיימת הוראה ברורה שהן שייכות לקידוחים אני יוצא מתוך הנחה שגם המנהל וגם רואה החשבון הפעילו מיטב שיקול הדעת ולכן ייחסו באופן ישיר את כל ההוצא' לעלות הקידוחים בדוחות עצמם.
עשיתי בדיקת סבירות וירדתי למסמכי הנהלת חשבונות וכרטיסים וראיתי שבאמת קיים ייחוס ספציפי של הוצא' שקיים טעם לייחס אותם מבחינתי".
(עמ' 38 לפרוטוקול).

מייד בהמשך, הבהיר רו"ח יסקין, כי לדעתו, אין זה נכון לייחס לקידוחים הוצאות שונות של חברת אוריאלי, אשר היא עצמה אינה טוענת שהן שייכות לפרוייקט מסויים (עמ' 39 לפרוטוקול).

44. עמדתו של רו"ח יסקין מקובלת עלי. לא ניתן לצאת מנקודת הנחה, שלפיה קיימות הוצאות מסויימות, המיוחסות לפרוייקטים שונים של קידוחים, ולא נוכו מסכומי ההכנסות במסגרת המאזן, וזאת בייחוד בהתחשב בכך שמדובר בדוחות כספיים של חברת אוריאלי, ושהיא עצמה הטוענת, כביכול, לאי השלמת הניכויים.

45. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת נגדית שנערכה על ידי רו"ח יורם תיבון, וגם במסגרתה, נבחנה, בין היתר, השאלה האם הסכומים שהועברו למנוח באמצעות חברת ווליום על ידי חברת אוריאלי, בשנים 1998 - 2005, מהווים חלוקת רווחים.
מקורות המידע עליהם התבסס רו"ח תיבון במסגרת חוות הדעת הם הדוחות הכספיים המבוקרים של חברת אוריאלי לשנים אלו, מאזני הבוחן וכרטסת הנהלת חשבונות; ניירות עבודה של רוה"ח של חברת אוריאלי; ספרי הנהלת החשבונות; כתבי הטענות בהליך וחוות דעתו של רו"ח יסקין.

רו"ח תיבון קבע בפתח הדברים, כי ההוצאות של חברת אוריאלי בגין הנהלה, מימון והוצאות כלליות הן חלק בלתי נפרד ואינטגרלי מפעילותה של חברת אוריאלי, והן חייבות למצא את ביטויין בחשבון הרווח וההפסד שלה בכל שנה. לדעתו, רו"ח יסקין לא התייחס להוצאות ההנהלה, מימון וכלליות ויצר מציאות שגויה, שבה לא נלקחות בחשבון כל ההוצאות הריאליות של חברת אוריאלי המשמשות אותה בכדי להפיק את הכנסתה.
רו"ח תיבון הציג בחוות דעתו טבלה המשקפת, לשיטתו, את האופן הראוי של ייחוס ההוצאות, והסיק מהנתונים השונים כי קיימים פרוייקטים שבמסגרתם נרשמו הוצאות לחברת
ווליום, ומנגד פרוייקטים אחרים שלא נזקפו בהם הוצאות לחברת ווליום.
לאור זאת, הסיק רו"ח תיבון, כי דרך התשלום הייתה לפי ימי עבודה, כשהם מוכפלים במחיר קבוע מראש ליום עבודה (על פי תעריף של 1,500 ₪ ליום עבודה במרכז ו- 2,000 ₪ ליום עבודה באזור הערבה).
רו"ח תיבון קבע, כי התשלומים ששולמו לחברת ווליום היו בגדר תשלום לקבלן משנה עבור ביצוע עבודה בפועל, ולא חלוקת רווחים. בנוסף, ציין רו"ח תיבון, כי מאחר שדרך ההכרה בהכנסה בדוחות הכספיים של חברת אוריאלי היא על פי שיטת העבודות הגמורות, הרי שממילא כל ההכנסות וההוצאות של פרוייקט מסויים נכללו בשנת מס אחת, היא השנה בה הסתיים הפרוייקט. לדעתו, גישתו של רו"ח יסקין לערוך ממוצע רב שנתי של התשלומים שקיבלה חברת ווליום אינה נכונה, אלא יש לבחון מהו הסכום שכל צד קיבל בכל שנה.
רו"ח תיבון הציג טבלה ובה מפורטים נתונים מתוך הדוחות הכספיים המבוקרים לשנים 2000 - 2005, והשווה את אחוז התשלום שקיבלה חברת ווליום מתוך הרווח אחרי מימון לעומת המשכורת שנזקפה למר אוריאלי באותה שנה. רו"ח תיבון ציין, כי הוצאות ההנהלה והכלליות הן חלק אינטגרלי מפעילות חברת אוריאלי, ולכן ההוצאות המשותפות לכלל הפעילות פוצלו על ידו כך ש- 90% ייוחדו לפעילות הקידוחים ו- 10% ייוחדו לשאר הפעילויות.
רו"ח תיבון מסיק, כי אין עקביות באחוז התשלום לחברת ווליום ולכן לא מדובר בשותפות אלא בתשלומים לקבלן משנה, מה גם שסך התשלומים שקיבל המנוח, באמצעות חברת ווליום אינו זהה לתשלומים שקיבל מר אוריאלי.

46. בחקירתו הנגדית, הופנה רו"ח תיבון לכך שהדוחות שצורפו כנספח י"ד לתצהיר נערכו על ידי גב' אוריאלי לצורך הגשתם למס הכנסה בשנת 2006. מתשובותיו של רו"ח תיבון משתמע, כי הוא לא הביא בחשבון אפשרות זו, ובנוסף, הוא לא בדק את אמיתות המספרים ולא ביקש יומני עבודה, אלא הניח, כי המסמכים שהוצגו לו הם נכונים (עמ' 111 לפרוטוקול).
ב"כ התובעים הפנתה את רו"ח תיבון לכך שעל פי יומני העבודה שהוגשו, כמות ימי העבודה של המנוח בפרוייקטים היתה קרובה לעשירית. רו"ח תיבון השיב כי יומני העבודה מוטלים בספק (עמ' 112 לפרוטוקול).

47. כאמור, לא ניתן להתעלם מכך שהדיווחים שהוגשו במסגרת נספח י"ד האמור הם דיווחים למס הכנסה שאינם משקפים באופן מדוייק, ואולי אף אינם משקפים כלל, את מספר ימי העבודה שבהם עבד המנוח בכל שנה מהשנים הרלוונטיות. כפועל יוצא מכך, יש להניח, כי חישוב המתבסס על דיווחים אלה, אינו מדוייק ואינו נכון.
בנוסף, כאמור, לצורך הדיון, לא ראוי להניח, כי חברת אוריאלי לא ניכתה את ההוצאות הרלוונטיות, שכן משמעות הדברים עשויה להיות, שהיא לא שיקפה באופן אמיתי את הנתונים הכספיים במסגרת הדוחות הכספיים.

מכאן, יש לקבוע שמסקנותיו של רו"ח יסקין תואמות יותר את מצב הדברים החשבונאי-העובדתי, כפי שתואר קודם לכן (אין בכך כדי למנוע בהמשך קביעה פרטנית לגבי הוצאה כזו או אחרת, וייחוסה, אם יתברר שנפלה טעות נקודתית לגביה).

48. אעיר, כי מר אוריאלי ניסה "לתרץ" את ממצאיו לכאורה של רו"ח תיבון, שמהם עולה שהמנוח הרוויח הרבה יותר מפעילות הקידוחים לאורך השנים מאשר מר אוריאלי עצמו, אך הסברו לא היה משכנע כלל ועיקר:
"ש:...אתה אומר לא היית מוכן לתת לאבשלום 50 אחוז כי לא היה מוכן להשקיע כסף.
כשהוא בוודאי לא השקיע כי הוא קבלן משנה קיבל במשך יותר מתשע שנים יותר מחמישים אחוז.
ת: כי אני אדם שמכבד חתימה ומילה.
סיכמתי על מחירים לפי ימים.
מה לעשות שזה יצא ככה. הוא נתן לי דווח אני כותב בתצהיר שהאמנתי בו ולא בדקתי אותו.
ש: תשע שנים אתה עובד בצורה זו.
ת: כן.
אין לי ברירה לפעמים שכירים מקבלים יותר מבעל הבית.
ש: לפני היה לך הסכם איתו לחמישים אחוז.
ת: אז אני מנהל לא טוב.
מה לעשות? אני לא גאון. טעיתי".
(עמ' 70 לפרוטוקול).


השתתפות בנכסים ובהחזקה של עסקי הקידוח

49. השאלה בהקשר זה היא, מהו האופן שבו החזיקו המנוח ומר אוריאלי בנכסי העסק.
שחר טען בתצהירו, כי בשנת 1984 רכשו אביו המנוח ומר אוריאלי, באופן משותף, ממר בן שמש (שהיה בעל מניות בחברה המאוחדת לקידוח) ציוד קידוח הכולל מכונות קידוח, כבלים וכלי קידוח, ובמסגרת הסכם זה, נרכשו במשותף גם זכויותיו של מר בן שמש בחברה המאוחדת (זכרון הדברים מיום 14/6/84 צורף כנספח ד' לתצהירו של שחר).
זכרון הדברים, על פי נוסחו, נערך בין המנוח וחברת אוריאלי (הקונים) לבין מר בן שמש וגב' בן שמש (המוכרים), ונכתב בו, בין היתר:
"הוסכם בין הצדדים כי כל ציוד הקדוח כלומר: מכונות קדוח, כבלים, כלי קדוח למינהם ימכרו ע"י המוכר לקונים.
זכויות העבודה בחברה המאוחדת לקדוח כלולים גם הם במכירת הציוד.
ציוד הקדוח שנמכר אינו כולל צנורות רגילים המשמשים לקדוח מים.
תמורת המכירה ישלמו הקונים למוכר סכום של 30,000$ אמריקאי אשר יהיה ביום תשלום הכסף לפי שער יציג של הדולר".

ניתן להיווכח, כי הציוד שנועד לעסקי הקידוח נרכש על ידי המנוח ומר אוריאלי באופן משותף.
מכאן, כי כבר בתחילת דרכם המשותפת, רכשו המנוח ומר אוריאלי, ציוד הנדרש לעסקי הקידוחים.

בסעיף 14 לתצהירו טען מר אוריאלי, כי בשנת 1984, בטרם החל שיתוף הפעולה עם המנוח, רכשו המנוח ומר אוריאלי ציוד קידוח ממר בן שמש, שהיה אחד מבעלי המניות בחברה המאוחדת לקידוח. לטענתו, הצדדים חילקו ביניהם את הציוד מייד עם רכישתו, כך שכל אחד מהם נטל את הציוד אשר היה נחוץ לו באותה העת בפרוייקטים בהם עסק באופן בלעדי.
מר אוריאלי מדגיש, כי מעולם לא היה ציוד המשותף למנוח ולו.
מר אוריאלי מפנה לסעיף 7 לזכרון הדברים, שבו נאמר כי תמורת כל תשלום ימציאו הקונים למוכרים קבלות על סך הסכום ששולם לזכות המנוח וחברת אוריאלי, ויירשם כי הסכום הוא עבור השכרת הציוד. לטענתו, סעיף זה מדגיש את העובדה שמדובר בתשלום נפרד לבעלות נפרדת בציוד.
מר אוריאלי טוען, כי את הציוד השייך לו הוא אחסן במגרש בהרצליה, המצוי בבעלותו, והציוד שנרכש על ידי המנוח אוחסן במחסן בפתח תקווה שהושכר למנוח, ולאחר שנים, פרצה שריפה במחסן בפתח תקווה, ונשרפה מכונת הקידוח הגדולה וכן ציוד נוסף, ולאחר מספר שנים, לפי בקשתו של המנוח, הסכים מר אוריאלי לאפשר למנוח להעביר את יתרת הציוד שנותרה לאחר השריפה, ולאפסנה במגרש בהרצליה. לטענת מר אוריאלי, המנוח מכר את כל הברזלים והציוד השרוף והעביר למחסניו של מר אוריאלי את מכונת הקידוח השרופה ומכונת קידוח נוספת שלא פעלה. מר אוריאלי מוסיף, כי לפני כשש שנים הוא העביר את מכונות הקידוח, הציוד והצנורות השייכים לו מהמגרש בהרצליה, למחסן ששכר במושב רשפון, לאחר שהעירייה פינתה אותו מהמגרש, אך שתי המכונות שבבעלות המנוח נותרו במגרש בהרצליה.

בחקירתו הנגדית, הסביר מר אוריאלי, כי המניע לרכישת הציוד, באופן משותף, ממר בן שמש, הוא הרצון להמנע מתחרות מצד מתחרים פוטנציאליים בעסקי הקידוח (עמ' 65 - 66 לפרוטוקול).

מצב דברים זה אינו מלמד על העדרם של יחסי שותפות, אלא אולי דווקא ההיפך הוא הנכון. גם אם כל שותף "שמר על נכסיו", ונוצר למעשה סוג של "הסכם ממון" לגבי רכוש זה, אזי הדבר יכול להשפיע, בנסיבות העניין, רק על האופן העתידי של חלוקת הנכסים.

סוף דבר

50. המשקל המצטבר של כל המפורט לעיל מצביע על כך שיש לראות את מערכת היחסים שבין המנוח לבין מר אוריאלי כשותפות, כמשמעה בפקודת השותפויות.

לאור זאת, התביעה מתקבלת, על כל רכיביה. הנתבעים ישאו בהוצאות התובעים בסך 100,000 ₪.

לשם בחינת היקף הנכסים, הזכויות וההתחייבויות של השותפות, אני רואה לנכון למנות רואה חשבון מטעם בית המשפט, אשר לו יימסרו מלוא הנתונים והחשבונות הרלוונטיים, בהתאם למבוקש בסעיף 49(ג) לכתב התביעה.

הצדדים מתבקשים להידבר ביניהם ולהודיע, בתוך 20 יום, האם קיימת הסכמה לגבי זהותו של רואה החשבון (מובן, כי ניתן וראוי להידבר ולהסכים על כל נושא, באופן שעשוי אולי לייתר את הדיון בשלב השני של ההליך, או לפחות את חלקו).


ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ב, 10 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.








א בית משפט מחוזי 1211/07 עמוס סקברר, שחר סקברר, דרור סקברר נ' יעקב אוריאלי, אוריאלי דוד ובניו בע"מ (פורסם ב-ֽ 10/01/2012)