פסקי דין על ברטי ביבס | פסקי דין על אברהם פירו |

2796/03 עפ     05/07/2004




עפ 2796/03 ברטי ביבס,אברהם פירו נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2796/03
ע"פ 2840/03

בפני
:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער בע"פ 2796/03:

המערער בע"פ 2840/03:
ברטי ביבס
אברהם פירו

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ערעור על הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים, בת.פ. 1001/01, מיום 3.3.02, שניתנה על-ידי כבוד השופט ב' אוקון

תאריך הישיבה:
ט' בכסלו תשס"ד
(4/12/03)

בשם המערער בע"פ 2796/03:
עו"ד ראובן בר חיים


בשם המערער בע"פ 2840/03:
עו"ד עמי קובו
בשם המשיבה:
עו"ד דודי זכריה
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן
:

העובדות הצריכות לעניין

1. המערער בע"פ 2840/03, אברהם פירו
(להלן: המערער 1), כיהן כמנהלה הכללי של עמותת "מרכז התרבות לעמים" (להלן: העמותה) החל משנת 1995 ועד שנת 2000. המערער בע"פ 2796/03, מרטי ביבס (להלן: המערער 2) כיהן כסגן המנהל הכללי של עמותה זו החל משנת 1998.

מטרת העמותה הינה קידום פעילויות תרבותיות שונות לנוער, כגון ארגון משלחות נוער לחו"ל ואירוח משלחות נוער מחו"ל בישראל. העמותה מתקיימת מתמיכתם של גופים שונים. תקציבה השנתי של העמותה הינו כ- 6 מליון ש"ח ורובו מגיע ממשרד החינוך.

העמותה ערכה בשנים האחרונות שורה של פעילויות והצהירה על שורה של פעילויות נוספות, אשר דבר הוצאתן אל הפועל, ובכל מקרה, על-ידי העמותה, מוטל בספק. פועלם של המערערים במסגרת אותן פעילויות, כפי שיפורט להלן, הוא שהוליד את כתב האישום נגדם.

2. כתב האישום, אשר הוגש כנגד המערערים לבית-המשפט המחוזי בירושלים, מגולל פרשה מסועפת של מעשים, שעיקרם קבלת דבר במרמה, גיוס כספים שלא כדין ושימוש בהם לצרכים פרטיים. מכתב האישום עולה, כי המערערים ניצלו את סמכויותיהם כמנהלי העמותה על מנת לעשות בה כבתוך שלהם, וכי פיתחו דפוס של דיווחים פיקטיביים לגורמים עימם היו בקשר בניהול עסקי העמותה. המערערים מואשמים שפעלו בתחבולות שונות על מנת להעשיר את קופת העמותה ובכך להקל על עצמם ליטול ממנה כספים.

לפי כתב האישום, המורכב מ-10 אישומים נפרדים, יוחסו למערערים עבירות של קבלת דבר במרמה – לפי סעיף 415 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק), זיוף – לפי סעיף 418 לחוק, שימוש במסמך מזויף – לפי סעיף 420 לחוק וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 415 סיפא לחוק. כמו כן, למערער 1 יוחסו עבירות נוספות: רישום כוזב במסמכי תאגיד – לפי סעיף 423 לחוק, שיבוש הליכי משפט – לפי סעיף 244 לחוק, וכן עבירת סחיטה באיומים – לפי סעיף 428 סיפא לחוק.

פסק דינו של בית-המשפט המחוזי

3. בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' אוקון) בחן פרטי כל אישום בנפרד וציין בהכרעת דינו, שיש נפקות ברורה לתמונה הכוללת המצטיירת ממכלול המעשים, מעבר לכל אישום בפני
עצמו.

בית-המשפט המחוזי זיכה את מערער 1 מארבעה אישומים: האישום הרביעי, השישי והעשירי, שהתייחסו כולם לעבירה של קבלת דבר במרמה ומהאישום התשיעי, שעניינו עבירה של סחיטה באיומים. את המערער 2 זיכה בית-המשפט המחוזי משני אישומים: האישום השני והרביעי, שעניינם עבירה של קבלת דבר במרמה. ביתר האישומים הורשעו המערערים.

4. בית-המשפט המחוזי גזר את דינם של המערערים בגין העבירות בהן הורשעו ודן את המערער 1 לעונש של ביצוע שלוש מאות ושישים שעות של שירות לתועלת הציבור, אשר יבוצע במשך שמונה עשר חודשים, בשל מגבלותיו הרפואיות. כן הוטל עליו קנס בסך 5,000 ש"ח. המערער 1 נקנס בסכום נמוך משום התחשבותו של בית-המשפט המחוזי במצבו הכלכלי הקשה, אליו נקלע עקב בעיותיו הרפואיות. כמו כן הוטל עליו עונש מאסר על תנאי של שמונה חודשים למשך שנתיים.

על המערער 2 הוטל עונש של ביצוע מאה וחמישים שעות של שירות לציבור ובנוסף הוטל עליו עונש מאסר על תנאי של שישה חודשים למשך שנתיים.

5. להלן השתלשלות האירועים אשר הביאו להרשעתם של המערערים, כפי שפורטה בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי:
האישום הראשון

6. בגדר האישום הראשון הורשעו המערערים בעבירה של קבלת דבר במרמה.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי במהלך שנת 99' אורגנה על-ידי העמותה משלחת של בני נוער להונגריה. ביום 10.10.99, שלח המערער 2, בהנחיית המערער 1, מכתב להנהלת החשבונות של העמותה, בו נאמר כי העמותה היא שתשא בעלות כרטיסי הטיסה, וכי המשלחת מונה כארבעים חברים. בהתאם לפרטים הללו, העבירה העמותה ביום 9.11.99 סכום בשקלים השווה ל- 15,104 דולר ל"אילה נסיעות", משרד הנסיעות באמצעותו פעלה העמותה.

בפועל, נסעו להונגריה 20 תלמידים ו-3 מלווים בלבד. כמעט כל התלמידים הפקידו בידי המערער 2 סכומים הנעים בין 400 לבין 450 דולר.

במפגש ההכנה השני, שהתקיים עם חברי המשלחת, העבירו התלמידים את סכומי הכסף לידיו של המערער 2, שנכח במקום וערך רישום של הכספים שהתקבלו. במפגש זה הוסבר לתלמידים והוריהם, על-ידי הגברת הדרה רוזנבלום, מנהלת יחידת מועצות תלמידים ונוער במשרד החינוך, שהסכום ששולם נועד ברובו לכסות את עלות כרטיסי הטיסה.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי נמצא שהמסר הועבר בנוכחותו של המערער 2, וכן ברור כי המידע שהיה מקופל בו נמסר להדרה רוזנבלום על-ידי אנשי העמותה, אם כי היא אינה זוכרת מיהו האדם הספציפי שהנחה אותה בעניין זה.

כאמור, העמותה נשאה בעלות כרטיסי הטיסה ובמקביל נדרשו גם התלמידים לשלם עבורם. כמו כן, העמותה העבירה סכומי כסף הנחוצים לצורך רכישת ארבעים כרטיסים, כאשר בפועל נדרשו רק עשרים ושלושה כרטיסים, כמספר חברי המשלחת בפועל.

עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי העמותה העבירה לסוכנות הנסיעות מימון לצורך רכישת כרטיסים על יסוד מצגי השווא של המערערים . בחשבון משרד הנסיעות נזקפו הכספים לזכות העמותה.

באשר למערער 1, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הוא ידע, מתחילת הדרך, שהעמותה מממנת נסיעת 40 משתתפים, למרות שבפועל המשלחת מצומצמת יותר; כן ידע שהעמותה מממנת את כרטיסי הטיסה. עוד נקבע כי ניכרת מעורבותו העמוקה של המערער 1 בכל מהלכי הנסיעה, והדבר מהווה תשתית מספקת לקביעה שהוא ידע על הלך דעתה של הדרה רוזנבלום, אשר סברה כי יש לגבות מהתלמידים כסף עבור כרטיסי הטיסה.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי ניכר שהמערערים עבדו זה עם זה ולא פעלו במנותק ומשמעות הדבר הינה שגם המערער 2 ידע שהעמותה עתידה להשתתף במימון הוצאות של כארבעים כרטיסי טיסה, כאשר בפועל נדרשים רק עשרים ושלושה כרטיסים, וכאשר התלמידים, כביכול, שילמו את עלויות הכרטיסים. ידיעתו, כך נקבע, הקימה מבחינתו חובת עדכון. כמו כן, נקבע שהמערער 2 היה אחראי אף הוא למצג השווא כלפי המשתתפים בנסיעה. עוד נקבע, כי המערערים ידעו על מצג השווא שהוצג לחברי המשלחת ביחס למימון עלות כרטיסי הטיסה וכי קיבלו את הכסף לידיהם.

האישום השני

7. בגדר האישום השני הורשע המערער 1 בעבירה של קבלת דבר במרמה.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי במשרד הנסיעות אילה נוצרה יתרת זכות של 6,130 דולר לפחות. ההסבר ליתרה מצוי, בין היתר, בהפרש שבין מספר המשתתפים בפועל לבין מספר המשתתפים שדווח לעמותה. יתרת זכות זו שימשה לצורך כיסוי נסיעות פרטיות של המערער 1 לחוץ לארץ.

עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי המערער 1 קיבל לידיו חלק מן היתרה שהצטברה בחשבון העמותה במשרד הנסיעות על-ידי מימון נסיעותיו הפרטיות בלא שהפקיד סכומי כסף מקבילים בכספת העמותה.
האישום השלישי

8. בגדר האישום השלישי הורשעו שני המערערים בעבירות של זיוף, שימוש במסמך מזויף וכן קבלת דבר במרמה.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי פעילותה של העמותה ממומנת בחלקה על-ידי עיריית ירושלים. העמותה שלחה בכל תחילת שנה הצעת תכנית לעירייה, וזו החליטה אלו מן התכניות ראויות לתמיכתה ומהו היקף התמיכה. מדי שלושה חודשים הגישה העמותה דו"ח ביצוע, שעל פיו שולמו כספים לעמותה.

בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערערים בעבירה של קבלת דבר במרמה ביחס לאירוע אחד לפחות, שלא התקיים בפועל ואשר נדרשה עבורו תמיכה, וקבע כי הובאו ראיות מספיקות להוכחת קיומו של דפוס דיווח על תוכניות לאירועים שלא התבצעו בפועל. כמו כן, נקבע כי אף שהעדויות מעלות קשיים, לא ניתן להתעלם ממשקלן המצטבר, המוביל לממצא, לפיו העמותה יצרה מצג בנוגע לאירועים שקוימו על ידה. בית-המשפט ציין עוד, כי תמיכה של ממש בעדויות ניתן לשאוב מהודעתו במשטרה של המערער 2, אשר אישר, כי היו מקרים בודדים בהם הגישה העמותה בקשה לתמיכה בשל ארגון אירוע מסוים, הגם שאירוע זה לא התקיים ולא נגרמו בגינו הוצאות. אמנם המערער 2 נסוג בו בשלב מאוחר יותר מהודעתו זו וטען שזו נגבתה תחת לחץ, אולם בית-המשפט המחוזי קבע כי ההודעה קבילה.
האישום החמישי

9. בגדר האישום החמישי הורשע המערער 1 בעבירה של קבלת דבר במרמה.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי בחודש יולי 1999 נסע המערער 1 לאיטליה מטעם העמותה ביחד עם חיים בן שמעון, מנהל מחלקת אירועים באגף התרבות במשרד החינוך. בן שמעון העביר לידי מערער 1 סכום של כ-600 דולר במזומן בעד רכישת כרטיס הטיסה. המערער 1 נטל את הכספים לעצמו וחייב את חשבון העמותה במשרד הנסיעות אילה בסכום של 568.5 דולר, הוא עלות כרטיסו של חיים בן שמעון.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער 1 בעבירה של קבלת דבר במרמה, מהטעמים שפורטו בפרט האישום השני, היינו, שגרסתו של המערער 1 בדבר מסירתו את הכספים לעמותה אינה אמינה.
האישום השביעי

10. בגדר אישום זה הורשע המערער 1 בעבירה של קבלת דבר במרמה.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי במהלך שנת 1999 הועבר לידי העמותה סכום של 30,000 ש"ח ממשרד הקליטה. סכום זה הועבר לעמותה כהשתתפות של משרד הקליטה במיזם שנקרא "צוהר למורשת יהודית".

עוד נקבע, כי העברת הסכום נעשתה על יסוד דו"ח שהגישה העמותה למשרד הקליטה, בהנחיית המערער 1, בו פורטו 108 פעילויות שעלותן 52,648 ש"ח ואולם, בפועל, לא בוצעה כל פעילות.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער 1 בעבירה של קבלת דבר במרמה, וקבע שאל מול העדויות האחרות, נותרת עמדת המערער 1 כשהיא תלויה על בלימה.

האישום השמיני

11. בגדר האישום השמיני הורשע המערער 1 בעבירה של שיבוש הליכי משפט.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי עת חקירתו הראשונה במשטרה, בתאריך 22.10.00, הוצגו למערער 1, בין היתר, שאלות הנוגעות ליתרת הזכות שנוצרה במשרד הנסיעות אילה ושאלות הנוגעות למימון נסיעותיו הפרטיות דרך משרד נסיעות זה.

לאחר חקירה זו הנחה המערער 1 את מזכירתו להפיק מספר מסמכים הנוגעים לחקירה, ומפרטים את דו"ח קופת המזומנים בכספת. מסמכים אלו מעידים על זיכוי, כביכול, של קופת המזומנים, בהתאם לגריעותיו לצרכים פרטיים מיתרת הזכות שבמשרד הנסיעות.

בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער 1 בשיבוש הליכי משפט בעצם בידוים של מסמכים, והתכחשותו למעשה בידוי זה. כוונת הבידוי, כך נקבע, עולה ממסירת תשובות כוזבות ומטעות ביחס למסמכים הבדויים.

הערעור שבפני
נו מופנה כנגד הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי.
טענות המערערים

12. המערערים תוקפים, בראש ובראשונה, את ממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה בכל אחד מן האישומים בהם הורשעו.

13. בנוגע לאישום הראשון טוען המערער 1, כי לא ניתן לקבוע על פי עדותה של הדרה רוזנבלום, כי זו פעלה בהתאם להנחיותיו של המערער וכי שגה בית-המשפט המחוזי בפרשו את דבריו של המערער 1 בעת מתן עדותו ובהניחו כי המערער 1 התעתד להורות להדרה רוזנבלום לגבות סכום כסף נוסף מן התלמידים.

המערער 2 טוען לגבי אישום זה, כי הרשעתו התבססה על עובדות שלא היה להן בסיס בראיות וכי לא היה שותף להתהוותו של מצג שווא כלפי התלמידים.

14. באשר לאישום השני טוען המערער 1 כי מצג השווא, שעל פיו הועברו כספים למשרד הנסיעות, כלל לא התקיים וכי שגה בית-המשפט המחוזי בדחותו את גרסת המערער, כי נהג להכניס כספים לכספת העמותה כל פעם שנעשה שימוש בזיכוי העמותה במשרד הנסיעות.

15. לגבי האישום השלישי טוען המערער 1, כי מעדויותיהן החסרות של העדות לבנת ענתבי וסיגל קליין לא ניתן היה להגיע למסקנות מרשיעות לגביו. כמו כן, טוען הוא, כי מהודעתו של מערער 2 עולה, כי האירועים המדוברים בעמותה אכן התקיימו בפועל. המערער 1 מוסיף וטוען, כי בפני
בית-המשפט המחוזי לא עמדה ולו ראיה אחת המצביעה על המערער 1 כמעורב בביצוע עבירה של זיוף דף פרסום.

המערער 2 טוען לגבי פרט אישום זה, כי בית-המשפט המחוזי הרשיעו בעבירה של זיוף מסמך מבלי שהוצגה כל ראיה הקושרת אותו למעשה הזיוף. כן מוסיף הוא טענות רבות הנוגעות לקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי, בהתבססו על העדויות ששמע.

16. באשר לאישום החמישי טוען המערער 1, כי מסיבות שונות לא ניתן ללמוד מטעמי ההרשעה באישום השני לגבי טעמי ההרשעה באישום החמישי, זאת בניגוד לקביעתו של בית-המשפט המחוזי.

17. לגבי האישום השביעי טוען המערער 1, כי הדו"ח אשר הוגש למשרד הקליטה עסק בתכנית עבודה מוצעת, ולא בהסדרה של פעולות שבוצעו, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי. כן טוען הוא, כי בדו"ח הכספי שהוגש למשרד הקליטה כלל לא נתבקש סבסוד עבור הפעילויות עצמן.

18. בנוגע לאישום השמיני טוען המערער 1, כי הטיוטה הכוללת את יתרות הזכות אותן הפקיד בכספת, אכן זהה למסמכים אשר הוגשו על ידו בעת חקירתו במשטרה וכן כי תשובותיו בעת חקירתו היו מלאות, אך הוקלדו באופן לקוי.
תגובת המדינה

19. המדינה מצידה מבקשת לדחות את הערעור וטוענת כי מדובר בתיק המתבסס רובו ככולו על הכרעת מהימנות ועל הודיה חלקית של המערער 2.

דיון

20. לאחר עיון בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ונימוקיה ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים בפני
נו, הגעתי למסקנה, כי דין הערעורים להידחות, כפי שיפורט להלן.
הממצאים העובדתיים

21. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפני
ה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה. (ראו, למשל, ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא(1) 551, בעמודים 555-556; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(1) 2, בעמוד 20). כך קובע כב' הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) בע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ(2) 564, בעמוד 573:

" כמקובל עלינו, יש משקל רב להתרשמותה של הערכאה הראשונה, אשר שומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומתוך אופן מסירת העדות, לרבות תגובתו בעת החקירה הנגדית. כפי שציינו בע"פ 406/78, בעמ' 437: '... עניין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין עניינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית-המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד...'"

מן האמור לעיל נובע, כי על אף שערכאת הערעור רשאית להפוך ממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, על יסוד התרשמותה בדבר מהימנותם של העדים, הרי שתעשה כן רק במקרים חריגים ורק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה (2) 918, בעמוד 924). השאלה הנשאלת היא האם המקרה שבפני
נו, שבו אופי העבירות ונסיבות ביצוען מכתיבים השענות בעיקר על ממצאי מהימנות לצורך הכרעת הדין, הוא מסוג המקרים החריגים, המצדיקים התערבות בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. נראה לי, כי התשובה על כך הינה בשלילה. הטענות שמעלים המערערים כבר נדונו בפני
בית-המשפט המחוזי. מדובר בטענות לגבי ממצאים שבעובדה. בית-המשפט התרשם ממהימנותם של העדים ונתן אמונו בעדים מסוימים, ואילו את גרסותיהם של המערערים דחה. בנסיבות אלה נראה, כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי.
קבלת דבר במרמה

22. כאמור, העמותה נשאה בעלות כרטיסי הטיסה של חברי המשלחת, ובמקביל נדרשו גם התלמידים לשלם עבורם. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אפילו נניח, כי הכספים שימשו לבסוף את הנוסעים, אין בכך כדי לשלול את התגבשות דבר העבירה.

כל אחד משני המערערים טוען, במסגרת התייחסותו לפרט האישום הראשון, כי משקבע בית-המשפט המחוזי כי הכספים אשר נלקחו מן התלמידים שימשו בסופו של דבר את התלמידים עצמם, הרי לא התקיים יסוד ה"קבלה" שנדרש בעבירת קבלת דבר במרמה בה הם הורשעו. שכן, לא ניתן לדבר על "קבלת" כסף ממאן דהוא, כאשר בסופו של דבר הוצא הכסף על צרכיו של אותו מאן דהוא.

טענה זו אינה מקובלת עלי.

למושג ה"קבלה" משמעות רחבה יותר מקבלה פיזית של חפץ מטלטל. לעניינה של "קבלת דבר" אין נפקא מינה אם הבעלות ב"דבר" עברה למקבל אם לאו; אם ה"דבר" נתקבל בשביל עושה מעשה העבירה או בשביל אחר; ואם הדבר נתקבל על-ידי עושה מעשה העבירה או על-ידי אחר (ראו י' קדמי, על הדין בפלילים (חלק ראשון), תשנ"ד, עמוד 402). כמו כן, יסודות העוולה מתקיימים בין אם נגרם נזק ממוני לקורבן ובין אם לאו; ובין אם הייתה תועלת ממונית לנאשם ובין אם לאו (ראו מאמרו של ד"ר דן ביין, "האינטרס החברתי המוגן בעבירת המרמה" הפרקליט כו (תש"ל) 85, בעמודים 88-89).

יפים הדברים שנאמרו בהקשר זה בע"פ 752/90 שמואל ברזל נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו (2) 539, בעמוד 556:

"וכשם שטובת ההנאה שמקבל המרמה אינה חייבת להתבטא ביתרון או בהישג חומריים, כך אין לראות כתנאי-בל-יעבור כי נגרמו למרומה, בעטייה של המרמה, נזק או הפסד מוחשיים. חזות הכל בעבירה של קבלת דבר במרמה הינה ביתרון או בהישג למרמה, ולא בחסר למרומה".
גם אם בסופו של דבר שימשו הכספים את צרכי המשלחת, הרי מטרתם הייתה להשיג יתרון למערערים. במטרה זו ובהתקיים יתר התנאים, יש כדי לגבש את דבר העבירה. כוונה להחזיר בעתיד את ה"דבר", בענייננו להשתמש בכספים לצרכי התלמידים בלבד, אינה שוללת קיומה של "כוונת מרמה", שזו באה לידי ביטוי בעצם הידיעה בדבר הכזב בטענה, שמכוחה הונע המרומה ליתן את הדבר (ראו ע"פ 224/57 בינימין ליברמן נ' היועץ המשפטי, פ"ד יב (1) 665, 671).

מן האמור עולה, כי גם אם בסופו של דבר, עקב התרחשויות שלא תוכננו, הוצא רובו של הסכום בהונגריה, לשם כיסוי צרכי התלמידים, הרי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי התקיימו יסודותיה של העבירה. העבירה הושלמה כבר עת קיבלו המערערים את הכסף לידיהם.

23. מערער 2 טוען, שעל-מנת להרשיעו בעבירה של קבלת דבר במרמה, היה על המדינה להוכיח, שאלמלא מצג השווא לא היו התלמידים משלמים את ששילמו. לטענתו, המשיבה לא עמדה בנטל זה.

טענה זו אינה מקובלת עלי. אסתפק בדברים שנאמרו בהקשר זה בע"פ 499/72 סאמי דיב אל שעבי נ' מדינת ישראל
, פ"ד כז (1) 602, 608:

"...אכן מחובתה של התביעה הכללית להוכיח את הקשר הסיבתי שבין המרמה ותוצאותיה. אבל, קשר זה ניתן להסיקו מן העובדות המוכחות ויש והוא 'צץ ועולה מעצם הנסיבות והתנהגות הצדדים...'".
במקרה שלפנינו, הקשר הסיבתי בין המרמה ותוצאותיה ברור. התשלום נעשה על יסוד הסבריה של הדרה רוזנבלום, שניתנו בהנחיית המערערים, לפיהם הסכום ששולם נועד, בין היתר, עבור רכישת כרטיסי טיסה. הדרה רוזנבלום העידה כי המסר אותו העבירה להורים היה ברור.

לפיכך, מצאתי, כי הרשעתם של המערערים בעבירה של קבלת דבר במרמה - בדין יסודה.

24. באשר ליתר טענותיהם של המערערים, המתייחסות לעבירות הנוספות בהן הורשעו על-ידי בית-המשפט המחוזי, כאמור, הגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בטענות לעניין ממצאים שבעובדה גרידא, שבית-המשפט המחוזי כבר דן בהן בהרחבה וכפי שקבעתי לעיל, אין מקום להתערבות מצדנו בממצאיו אלה. אכן, לגבי המערער מספר 2 יש משקל פחות לעובדה שהאישומים מצטברים זה לזה, כיוון שמדובר בשני אישומים בלבד. אולם, כפי שנראה, בעניין האישום השלישי קיימת הודאה של המערער מספר 2.
ביטול הרשעת המערערים

25. שני המערערים מבקשים לחילופין, כי במידה והערעורים על הרשעתם יידחו, ישתמש בית-משפט זה בסמכותו לפי סעיף 71א לחוק העונשין, יבטל את הרשעת המערערים וייתן צו שירות ללא הרשעה.

בנוגע לשאלה אימתי יעשה בית-המשפט שימוש בסמכותו להימנע מהרשעה נאמר, בין היתר, בע"פ 2513/96 מדינת ישראל
נ' שמש וגז פ"ד נ (3) 682, בעמוד 683:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זה הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני
החוק".
בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3) 337, בעמודים 341-342, נקבעו התנאים לביטול הרשעה:

"הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

יישום כללים אלה בענייננו מוביל למסקנה, כי אין זה המקרה הראוי לביטול הרשעתם של המערערים. האינטרס הציבורי בהרשעת המערערים במקרה דנן הינו חזק ומהותי וסוג העבירות המיוחס להם מצריך הרתעת הרבים באופן בולט ומשמעותי. לא מדובר במעידה חד פעמית, אלא בשורת מעשים המאופיינים בשימוש לרעה בסמכויות ובהטעיית אחרים. העבירות בהן הורשעו המערערים הינן חמורות. מדובר בהפרה של אמון הציבור והשגת טובות הנאה באמצעות ניצול המעמד. על-כן, שימוש בכלי של אי הרשעה אינו מתקבל על הדעת, בנסיבות העניין.
הגשת ראיות נוספות

26. במסגרת הערעור, ביקש המערער 1 להרשות לו להגיש ראיות נוספות, שהן מכתב שכתב המערער 1 לגב' הדרה רוזנבלום, מיום 21.12.99, לעניין האישום הראשון; שתי תמונות המתעדות את האירוע "קונצרט קאמרי באהבה", נשוא האישום השלישי והודעתו של מר חיים בן שמעון במשטרה, נשוא האישום החמישי. לטענתו, הוא סבר כי הראיה האחרונה אכן הוגשה לבית-המשפט ומשנתגלה כי לא הוגשה, מבקש הוא מבית-המשפט להתיר לו להגישה כעת. עוד מוסיף המערער 1 וטוען, כי יש בכל אחת מראיות אלו, כדי לגרום לשינוי של ממש בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי.

מנגד, המדינה התנגדה לקבלת ראיות אלו וטענה, כי הייתה בידי בא-כוח המערער 1 בערכאה הראשונה היכולת להביא את הראיות במסגרת המשפט וכי לאור חומר הראיות ולאור הכרעת הדין אין בראיות הנוספות כדי לשנות את תוצאות המשפט. אולם, במהלך הדיון בפני
נו, סייג בא-כוח המדינה את התנגדותו וטען, כי באשר לתמונות, הרי הן עומדות בדרישה הפורמאלית של קבלת ראיה נוספת בערעור, אולם אין לבית-משפט זה את הכלים לבדיקתן.

באשר למכתב ולהודעתו של מר חיים בן שמעון במשטרה - דין הבקשה להידחות.

27. הלכה היא, כי הגשת ראיות במסגרת ערעור הינה חריג לכלל הקובע, כי על בעלי הדין להביא ראיותיהם בפני
הערכאה הראשונה בלבד. על פי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982, בית-משפט שלערעור רשאי, אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, שעיקרה מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות. הסמכות קיימת, אולם על המבקש להביא ראייה בשלב הערעור ולשכנע על שום מה לא גילה את הראייה, כאשר ניהל את המשפט בערכאה הראשונה וכן לשכנע כי יש בכוחה של הראייה החדשה, אם תתקבל, לשנות באורח מהותי את הממצאים או המסקנות שבפסק הדין. בהקשר זה נאמרו הדברים הבאים:

"השיקולים שבהם על בית-המשפט הדן בערעור להתחשב בבואו לדון בשאלה אם יש להתיר קבלתן של ראיות נוספות הם, בעיקר, שלושה אלה: ראשית, האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת. שנית, האינטרס בדבר שמירה על עיקרון סופיות הדיון. שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת" (ע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(5) 289, 296)

בענייננו, הראיות הנוספות שמבקש המערער 1 להגיש אינן בעלות משקל סגולי, שיש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט. ראיות אלו אינן כוללות ממצאים חדשים, שיש ביכולתם להשליך אור חדש על מסקנותיו המשפטיות של בית-המשפט המחוזי.

המכתב אותו מבקש המערער 1 להגיש איננו ראיה חדשה במלוא מובן המילה, וממילא אין בו כדי לשנות מקביעת בית-המשפט המחוזי. עוד יש לציין, כי אף עדותו של מר בן שמעון, אין בה כדי להשליך על עוצמת הראיות.

באשר לתמונות – אמנם הוחלט במהלך הדיון לקבלן כראיות נוספות, אולם, לאחר שבחנו אותן ושקלנו את תרומתן, הגענו למסקנה כי אין בכוחן של תמונות אלו לשנות את התוצאה אליה הגענו, דהיינו, אין בכוחן לבטל את הרשעת המערערים בעבירות המיוחסות להם באישום השלישי. נזכיר כי בית-המשפט המחוזי קבע, לעניין האישום השלישי, כי לפחות בהזדמנות אחת הוצא עלון או דף פרסום מאוחר שנועד לבסס את דרישת העמותה, תוך יצירת מצג כי מדובר בעלון מזמן ממשי, כלומר מזמן עריכת האירוע. דברים אלה משקפים את הודאתו של המערער מספר 2 במשטרה, שלא נקב באירוע מסוים אלא דיבר על "תופעה" שארעה במקרים בודדים. על כן, גם בשים לב לתמונות שהוגשו, יש לאשר את ההרשעה כפי שהיא.
אחרית דבר

28. מהתבוננות כוללת בתיק, אכן מצטיירת תמונה של איסוף כספים שלא כדין ושימוש בהם לצרכים פרטיים. מצרף המעשים העומדים מאחורי כל פריט אישום, מצביע על פרשה עגומה של ניצול מעמד לשם השגת טובות הנאה ויישום מטרות פסולות. מחשבתם הפלילית של המערערים בכל אחד מן האישומים בהם הורשעו הוכחה על-ידי התנהגותם בפרשות האחרות שבהן הורשעו. קווי הדמיון שבין מעשי המרמה המיוחסים למערערים מצביעים על דפוס התנהגות נמשך, ומכניסים כל אחת מן הפרשות לגדר ההלכה בדבר מעשים דומים. מעשים אלה שוללים את טענות המערערים בדבר תום ליבם, ומוכיחים את המחשבה הפלילית שנלוותה למעשיהם (ראו ע"פ 1075/98 מדינת ישראל
נ' מרדכי אופנהיים, פ"ד נד(1) 303, בעמוד 322; ע"פ 4009/90 מדינת ישראל
נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, בעמוד 399)

29. כאמור, החלק הארי של טענות המערערים מופנה כנגד הכרעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי, המושתתות על ממצאי מהימנות. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת קביעותיו של בית-המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה, כי קביעותיו מעוגנות היטב בראיות שהובאו בפני
ו ואין כל עילה להתערבות מצידנו. גם טענותיהם המשפטיות של המערערים, אותן דליתי בקושי רב מתוך כתבי הטענות העמוסים לעייפה בטענות עובדתיות, לא ניצבות הן על בסיס איתן ואין מקום לקבלן.

אשר-על-כן, אני מציע לחברי לדחות את שני הערעורים.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק
:

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופטת מ' נאור
:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור, בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן
.
ניתן היום, ט"ז בתמוז תשס"ד (5.7.04).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03027960_h22.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









עפ בית המשפט העליון 2796/03 ברטי ביבס,אברהם פירו נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 05/07/2004)