פסקי דין על אברהם אלחיאני

9329/11 בשפ     19/01/2012




בשפ 9329/11 מדינת ישראל נ' אברהם אלחיאני




החלטה בתיק בש"פ 9329/11



בבית המשפט העליון


בש"פ 9329/11



לפני:

כבוד השופט א' גרוניס


העוררת:
מדינת ישראל



נ


ג


ד



המשיב:
אברהם אלחיאני


ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק

מ"ת 31971-06-11 מיום 05.12.2011 שניתנה ע"י

כב' השופט ר' שפירא

תאריך הישיבה :
י' בטבת התשע"ב (05.01.12)

בשם העוררת:
עו"ד תמר פרוש

בשם המשיב:
עו"ד טל פפרני


החלטה


1.
לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא), אשר הורה לעוררת לגלות למשיב מסמכים מסוימים כחלק מחומר החקירה בעניינו.

2.
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה ועבירת ניסיון לרצח. לפי המתואר בכתב האישום, המשיב והמתלוננת היו בני זוג אשר נפרדו. במועד הרלוונטי לכתב האישום הייתה המתלוננת בת זוגו של אמיל בניטה ז"ל (להלן -

המנוח
). על פי המסופר, ביום 31.5.2011 הגיעו המתלוננת והמנוח לתחנת המשטרה בנשר על מנת להסדיר את הגעת המתלוננת לדירת המשיב, כדי לקחת משם בגדים השייכים לה. המשיב נתן הסכמתו לכך שהמתלוננת תגיע לדירה בליווי שוטרת ומתנדב. המשיב, המתלוננת, השוטרת והמתנדב נכנסו לדירה, כאשר המנוח המתין מחוצה לה. במהלך השהייה בדירה, כך נטען, התפתחו חילופי דברים בין המשיב לבין המתלוננת, במהלכם היכה המשיב את המתלוננת באגרופו. אז ניגש המשיב אל שידה שהייתה בחדר, נטל סכין, התקרב אל המתלוננת ודקר אותה שתי דקירות. זאת, בעת שהשוטרת עומדת בינו לבין המתלוננת. לאחר מכן, לפי המסופר, נכנס המנוח לדירה והמתלוננת נמלטה ממנה. המנוח והמשיב החלו דוחפים זה את זה, בעוד המתנדב אוחז בחולצתו של המשיב במטרה למנוע ממנו להתקרב למנוח. המשיב הצליח להשתחרר מאחיזתו של המתנדב והחל לרדוף אחר המנוח כשהסכין בידו. המשיב השיג את המנוח ודקר אותו בחזהו, המנוח נמלט אך המשיב השיגו בשנית ובעוד המנוח שרוע על הקרקע דקר אותו מספר פעמים בפלג גופו העליון. עקב מעשים אלה נגרמו למנוח פצעי דקירה שהביאו למותו. למתלוננת נגרמו חבלות חמורות.

3.
במסגרת ניהול ההליך, התעוררה מחלוקת בין המשיב לעוררת ביחס למסירת חומרי חקירה. המחלוקת נסובה סביב שני נושאים. האחד, העברת מלוא הנתונים במרשם הפלילי לגבי המתלוננת, כולל רישום של תיקים סגורים, לעיונו של המשיב. השני, העברת טופס מלא של תחקיר שנערך במשטרה ביחס לאירוע. ביום 5.12.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב להעביר לידיו את החומרים האמורים. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. ביום 5.1.2012 קיימתי דיון בערר ובמסגרת הדיון הושג פתרון מוסכם לגבי העברת הנתונים שבמרשם הפלילי (ראו החלטתי מיום 5.1.2012). עתה נותר להכריע בשאלת העברת התחקיר שערכה המשטרה לגבי האירוע.

4.
כאמור, האירוע נשוא כתב האישום התרחש בנוכחותם של שוטרת ומתנדב משטרה. המשטרה ערכה תחקיר לבדיקת האירוע. המשיב ביקש לקבל את טופס התחקיר המלא, אך העוררת הסכימה להעביר לעיונו רק את חלק העובדות המרכזיות, הכולל את תיאור הדברים שבאו מפי השוטרת והמתנדב. חלקים נוספים בתחקיר, אותם לא הסכימה העוררת להעביר לעיון המשיב, הם: שאלת התחקיר, תמצית האירוע, ממצאים וניתוחם, מסקנות מרכזיות, לקחים ליישום והמלצות. במהלך הדיון שנערך ביום 5.1.2012 הסכימה העוררת לחשוף גם את חלקו של התחקיר בו מתוארת תמצית האירוע ושאלת התחקיר, כך שהמחלוקת שנותרה בעינה נוגעת לפרקי הממצאים, המסקנות, הלקחים וההמלצות. יצוין, כי העוררת העבירה לעיוני עותק מלא של התחקיר.

5.
לטענת העוררת, התחקיר שנערך על ידי המשטרה, ובפרט חלק הממצאים, המסקנות והלקחים המופיע בו, הינו בגדר "תרשומת פנימית", שאינה עולה כדי חומר חקירה אותו יש להעביר לנאשם. אכן, הפסיקה הכירה בכך שמסמכים פנימיים של רשויות החקירה לא ייחשבו במקרה הרגיל כחומר חקירה בו יש לנאשם זכות עיון. כך, נקבע כי סיכומי חקירה, עיבוד וניתוח של חומר הראיות, התכתבויות פנימיות בין רשויות חקירה וסיכומי דיונים פנימיים לא ייחשבו כחומר חקירה. זאת, להבדיל מחומרי הגלם הנאספים על ידי רשויות החקירה (ראו למשל, בש"פ 7008/97

מדינת ישראל
נ' הורוביץ
, פ"ד נא(5) 224 (1997); בש"פ 4157/00
נמרודי נ' מדינת ישראל

, פ"ד נד(3) 625, 636-635 (2000)). זאת, בין היתר, בשל החשש כי חשיפת חומר מסוג זה תפגע בסדרי העבודה של רשויות החקירה. השאלה המתעוררת בענייננו היא האם מסקנות והמלצות המופיעות בתחקיר שנערך ביחס לנוכחות שוטרת ומתנדב בזירת האירוע נשוא כתב האישום הן בגדר "תרשומת פנימית" כאמור. בית המשפט המחוזי נסמך בהחלטתו על החלטה שהתקבלה בבש"פ 7553/10
בר אושר נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, מיום 7.12.2010). בעניין
בר אושר
הורה בית משפט זה למשטרה להעביר לעיונו של הנאשם מסמך סיכום שהוכן על ידי ועדת בדיקה שמינתה המשטרה לבחינת האירועים נשוא כתב האישום באותו מקרה.

6.
אכן, נסיבות המקרה דנא ונסיבות המקרה בעניין

בר אושר
דומות מאוד. בשני המקרים מדובר על תחקיר משטרתי שנערך לאחר התרחשותו של מעשה רצח. בשני המקרים הייתה מעורבות כלשהי של שוטרים בהשתלשלות האירועים. בענייננו נכחו שוטרת ומתנדב בזירת האירוע ואילו בעניין
בר אושר
פנתה הנאשמת למוקד המשטרה בטרם ביצעה לכאורה את המיוחס לה. ברם, חרף הדמיון הרב בין נסיבות המקרה בעניין
בר אושר
לבין ענייננו, אינני סבור כי במקרה דנא מוטלת חובה על העוררת למסור את התחקיר במלואו לידי המשיב. זאת, שכן עיון בחלקים אותם סירבה העוררת למסור למשיב מעלה, כי אין בהם כל רלוונטיות לניהול הגנתו של המשיב. אכן, לנאשם ישנה זכות לעיין בחומר חקירה בעניינו. ואולם, חובת מסירת חומר החקירה לנאשם חלה רק על חומר רלוונטי, ולוּ בעקיפין, לאישום. בגדרו של חומר חקירה לא יכללו ראיות שהרלוונטיות שלהם לאישום הינה רחוקה ושולית (ראו למשל, בג"ץ 233/85
אל הוזייל נ' משטרת ישראל
, פ"ד לט(4) 124, 129 (1985); בש"פ 10787/06
אבו שחאדה נ' מדינת ישראל

, פיסקה 6 וההפניות שם (לא פורסם, 17.1.2007)). כזכור, העוררת מסרה למשיב את החלק בתחקיר בו מתוארת השתלשלות האירועים העובדתית. חלקו זה של התחקיר עשוי להיות רלוונטי במידה מסוימת לאישום, שכן הוא מתאר את השתלשלות האירועים מנקודת מבטם של השוטרת והמתנדב, שישמשו עדים במשפט. אם כי, חובה לציין, שהאמור בתחקיר הוא בגדר עדות שמועה בלבד. החלק שלא נחשף בפני
המשיב נוגע לממצאים ולמסקנות ביחס להתנהלות השוטרת והמתנדב בזירת האירוע. לאחר שעיינתי בחלקים אלה מצאתי, כי הם אינם נוגעים כלל למשיב ואין בהם כדי לסייע לו להוכחת הגנתו, הנסמכת על טענת הקינטור ועל טענה של הגנה עצמית. במצב דברים זה, אין הצדקה להורות לעוררת להעביר למשיב את התחקיר במלואו. לצד זאת, ובהתאם להסכמה שניתנה לעניין זה בדיון שנערך בפני
י, על המשיבה להעביר למשיב עותק של התחקיר בו הוסרו החלקים המושחרים שהיו בעמוד הראשון לתחקיר.

7.
סיכומם של דברים הוא כי הערר, ככל שהוא מתייחס למסירת התחקיר המלא לידי המשיב, מתקבל והחלטת בית משפט קמא מבוטלת.


ניתנה היום, כ"ד בטבת התשע"ב (19.1.2012).



ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

11093290_s03.doc

לא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








בשפ בית המשפט העליון 9329/11 מדינת ישראל נ' אברהם אלחיאני (פורסם ב-ֽ 19/01/2012)