פסקי דין על מיכאל גנון

3009/07 פ     22/01/2012




פ 3009/07 מדינת ישראל נ' מיכאל גנון






בית משפט השלום בבאר שבע
ת"פ 3009-07 מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי נ' גנון

22 ינואר 2012

בפני
כב' השופטת דרורה בית אור
, סגן נשיא
המאשימה
מדינת ישראל
– פמ"ד
ע"י ב"כ עוה"ד רננה לוי
נגד

הנאשם
מיכאל גנון
- בעצמו
ע"י ב"כ עוה"ד ארז שלו
<#1#>
<#2#>
גזר דין
1. בתום הליך ההוכחות, בהכרעת דין מיום 08.02.11, הרשעתי את הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק") וזיכיתי אותו מחמת הספק מעבירות של הדחה בחקירה ואיומים.

2. לנאשם יוחס כי תקף את המתלוננת א.ס., קטינה ילידת 1995 (להלן: "המתלוננת"). על פי כתב האישום ביום 22.07.06 בסמוך לשעה 18:30, בפארק שעשועים ליד סופרמרקט גולדה בבאר שבע, התפתח ריב בין בתו של הנאשם, ילידת 1995 אף היא, לבין המתלוננת, במהלכו תקפו אחת את רעותה כשאם המתלוננת ניסתה להפריד ביניהן. בהמשך לאמור הגיע הנאשם למקום לאחר שבתו הזעיקה אותו, וחשד כי המתלוננת הכתה את בתו. על פי כתב האישום במועד ובמקום הנ"ל הכה הנאשם את המתלוננת בגבה, אחז בגרונה בחוזקה, חנק אותה והשליך אותה לעבר המדרגות. כתוצאה מכך המתלוננת נפלה, נחבלה בידה וברגלה, התקשתה בהזזתן ואושפזה בבית חולים ליממה לצורך השגחה.

3. הנאשם כפר בתקיפת המתלוננת, כשלטענתו, תגובתו לעימות הפיזי שפרץ בין בתו לבין המתלוננת הסתכמה בויכוח קולני ותו לא. כאמור, בתום שלב הבאת הראיות, כמפורט בהכרעת הדין, מצאתי את עדויות המתלוננת ואמה מהימנות, העדפתי אותן על פני עדויות הנאשם ובתו והרשעתי את הנאשם בתקיפת המתלוננת בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

4. במועד הכרעת הדין, לבקשת הסניגור, הופנה הנאשם אל שירות המבחן לשם עריכת תסקיר לעניין העונש, אשר יתייחס בין היתר גם לשאלת ביטול הרשעתו בדין בהתאם לסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ").

תסקיר שירות המבחן
5. על פי תסקיר שירות המבחן, הנאשם בן 41, נשוי ואב לשלוש בנות בגילאים 6-16, מתגורר עם אשתו ובנותיו בבאר שבע. מעט לאחר שחרורו מצה"ל התגייס לשירות בתי הסוהר, שם משרת עד היום בדרגת כלאי בתפקיד מפקד משמרת בכלא קציעות. הנאשם הביע בפני
קצינת המבחן שביעות רצון גבוהה מעבודתו וסיפוק רב.

6. שירות המבחן התרשם מהנאשם כאדם נורמטיבי המתפקד באופן חיובי ותקין במישורי חייו השונים. הנאשם הציג בפני
שירות המבחן תעודות הוקרה ומכתבים אשר נכתבו על ידי מפקדיו בשב"ס לאורך השנים, מהם עולה כי מדובר באדם נעים המגלה יחסי אנוש טובים, הן כלפי פקודיו והממונים עליו והן כלפי האסירים. מבחינה מקצועית תואר הנאשם כקצין בעל יכולות פיקודיות טובות, נאמן, אחראי ורציני.

7. לשם עריכת התסקיר שוחחה קצינת המבחן גם עם מפקד כלא קציעות, מפקדו של הנאשם בהווה. מהשיחה עלה כי מדובר בקצין אחראי ומקצועי אשר מתנהל באופן רגוע, ללא כל תוקפנות, הן כלפי עמיתיו הסוהרים והן כלפי האסירים. על פי התסקיר, מפקד כלא קציעות מסר באופן חד משמעי כי במידה והנאשם יורשע לא יוכל להמשיך ולשרת בשב"ס.

8. שירות המבחן התרשם כי הנאשם חש בושה עקב ההליך הפלילי המתנהל נגדו וחרד מההשפעה של תוצאותיו בייחוד על עתידו התעסוקתי. כמו כן התרשם כי מדובר באירוע עבירה שנבע מכעס והוא בגדר חריג בחיי הנאשם. גם רעיית הנאשם, אשר תיארה את הנאשם כאיש משפחה דואג ותומך, סיפרה על הפגיעה בדימויו העצמי עקב ההליך הפלילי ועל החשש שמלווה אותו בנוגע לפיטוריו מעבודתו.

9. על פי התסקיר, ביחס לעבירה בה הורשע, הנאשם מקבל על עצמו אחריות חלקית לביצועה. הנאשם הביע חרטה על אובדן השליטה ועל הפגיעה במתלוננת ואף הביע רצון להתנצל בפני
ה ובפני
אמה. עם זאת, על פי התסקיר גם בשלב זה הנאשם עודנו טוען כי אובדן השליטה במהלך האירוע הגיע לכל היותר רק לכדי אלימות מילולית. הנאשם לא הודה בפני
שירות המבחן בהכאת המתלוננת.

10. לאור האמור התקשה שירות המבחן לבוא בהמלצה בעניינו של הנאשם והביע באופן גלוי את התלבטויותיו. יחד עם זאת, בשל ההתרשמות החיובית הכללית הימנו ונוכח דברי מפקדו לפיהם הרשעה תמנע את המשך שירותו בשב"ס, דבר העלול לפגוע בפרנסת משפחתו, בסופו של יום המליץ שירות המבחן לשקול בחיוב את ביטול הרשעתו בדין. כמו כן המליץ להשית עליו 400 שעות של"צ, התחייבות ופיצוי למתלוננת.
ראיות לעונש
11. בדיון מיום 03.11.11 הציג הנאשם עדים מטעמו במסגרת הראיות לעונש.

12. ראשון העיד מר אסף מוטי, רנ"ג בכיר בשב"ס, מכיר את הנאשם משנת 93' ופיקד עליו. מר מוטי סיפר כי מכיר את הנאשם כאדם שקט, רגוע, פועל בשכל ובהיגיון הן כלפי הסגל והן כלפי האסירים. עוד סיפר כי הנאשם פיתח בכלא קציעות פרוייקט בשם "החייל שלי", במסגרתו משולבים בשב"ס חיילים צעירים בשירות חובה. לדבריו הנאשם מפקד גם על חיילים אלה ומסייע רבות בקשיי ההשתלבות שלהם. עוד הוסיף בתשובה לשאלה, כי למיטב ידיעתו הרשעה בעבירת אלימות נגד ילדים תוביל לפיטורי הנאשם משב"ס.

13. עד נוסף הינו עידו כהן, לוחם ביחידת נחשון של השב"ס, מכיר את הנאשם כ-7 שנים, היה פקודו של הנאשם. מר כהן סיפר כי הנאשם אדם אהוב בשב"ס, טיפל באסירים ובסוהרים על הצד הטוב ביותר.

14. ב"כ הנאשם הגיש בנוסף אסופת מכתבי המלצה אודות מרשו מאת שכנו יהודה אילוז, מסוהרים וקציני שב"ס נוספים. כותבי המכתבים כולם דיברו על הנאשם בחיוב, על אופיו הנעים ועל תפקודו המקצועי התקין.
טיעוני הצדדים לעונש
15. בדיון מיום 15.12.11 טענו הצדדים לעונש.

16. בפתח טיעוניה אמרה ב"כ המאשימה כי מבירור שערכה עם הלשכה המשפטית של שב"ס עלה כי ההרשעה כשלעצמה לא היא זו שתקבע את המשך שירותו של הנאשם בשב"ס. לדבריה, בכל מקרה, באם יורשע הנאשם יבחן טיב ההרשעה, והנאשם לא ישוחרר משירותו בטרם שימוע, קבלת חוו"ד והחלטת נציב שב"ס, ובמקרה דנן, הואיל ומדובר בקצין, ההחלטה הסופית נתונה בידי השר לביטחון פנים.

17. ב"כ המאשימה עמדה על חומרת מעשי הנאשם מבחינת הפגיעה במתלוננת, קטינה בת 11 שהוכתה בחוזקה בגן השעשועים על ידי מבוגר, וההשפעה המתמשכת של פגיעה זו ברמה הנפשית לטווח הקצר והארוך. ב"כ המאשימה טענה כי במקרים שכאלה של אלימות נגד קטינים העונש ההולם הינו מאסר בפועל אך במקרה דנן, בשל חלוף הזמן, היעדר חבלה ממשית והיעדר עבר פלילי, תסתפק המאשימה בעתירה למאסר בעבודות שירות, מאסר מותנה ופיצוי למתלוננת.

18. ב"כ המאשימה טענה כי תסקיר שירות המבחן הינו בעייתי. לדבריה, הנאשם איננו לוקח אחריות מלאה על מעשיו ולכן המלצתו על ביטול ההרשעה אינה מובנת. לדבריה, בית המשפט איננו יכול לרחם על הנאשם רק משום שמדובר בקצין שב"ס. כמו כן, לדבריה לא ניתן לנמק את אי ההרשעה רק בנורמטיביות של הנאשם שכן מידת הנורמטיביות נבחנת דווקא בשעת מצוקה ובמבחן זה לא עמד הנאשם.

19. ב"כ המאשימה טענה כי בסוג העבירה בה הורשע הנאשם, אלימות נגד קטינים, גובר האינטרס הציבורי שבהרשעתו על פני נסיבותיו האישיות, השיקול השיקומי והחשש מפני פגיעה בפרנסה. אשר על כן ביקשה שלא לבטל את הרשעת הנאשם ולהשית עליו את העונשים הנזכרים לעיל.

20. ב"כ הנאשם הגיש טיעונים לעונש בכתב והוסיף עליהם דברים בעל פה.

21. ב"כ הנאשם ביקש לבטל את הרשעת מרשו ולהטיל עליו, בהתאם להמלצת שירות המבחן, עונש של של"צ ופיצוי למתלוננת.

22. ב"כ הנאשם עמד בפתח טיעוניו על חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה ועד עתה, תקופה של חמש וחצי שנים. לדבריו, במהלך תקופה ארוכה זו היה הנאשם מעוכב דרגה על כל המשתמע מכך וגם את זאת יש לשקול.

23. ב"כ הנאשם עמד על נסיבותיו האישיות של מרשו, על היותו נורמטיבי, על הבושה שהוא חש ממעורבותו בהליך הפלילי המתנהל נגדו ועל חרדתו מתוצאותיו. ב"כ הנאשם הפנה לתסקיר שירות המבחן בכל הנוגע לתפקוד התקין של הנאשם בכל מישורי חייו, לחריגותו של אירוע העבירה בה הורשע בנוף חייו ולדברים החד משמעיים שמסר מפקד הכלא, לפיהם הרשעה תשפיע על שאלת המשך שירותו של הנאשם בשב"ס.

24. ב"כ הנאשם הפנה לפסיקה המנחה בסוגיית ביטול הרשעתו של נאשם בדין ולפסקי דין נוספים בהם לא הורשעו נאשמים.

25. לאור האמור, בסיפא של דבריו ביקש ב"כ הנאשם, נוכח נסיבותיו האישיות של מרשו, חלוף הזמן, גילו, תפקידו, היעדר עבר פלילי, הבעת החרטה והבושה, המלצת שירות המבחן ומשמעותה של ההרשעה, לבטל את הרשעת הנאשם ולהשית עליו את העונשים הנ"ל.

26. הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה. אמר שהוא מתבייש שהוא נמצא במעמד הזה וכי זו פעם ראשונה ואחרונה. לדבריו, מעולם לא היה בבית משפט וכי אין לו רקע של אלימות. שב ואמר כי הוא מתבייש ומתנצל וביקש בכל לשון שלא להרשיעו, שכן לדבריו הרשעה בדין תביא להרס משפחתו ולקריסה אל מעגל העוני.

דיון:
המסגרת הנורמטיבית:
27. ככלל, נאשם שהודה במיוחס לו או שאשמתו הוכחה, יורשע בדינו. ההרשעה היא תוצאה מתחייבת ממהות ההליך הפלילי באמצעותה מביעה החברה את סלידתה ממעשה העבירה שביצע הנאשם במגמה להביא להרתעה אישית ולהרתעה כללית (ע.פ. 9262/03 פלוני נ. מדינת ישראל
פ"די נ"ח(4) 869).

28. עם זאת סעיף 192א לחסד"פ מסמיך את בית משפט אשר הרשיע את הנאשם, לפני מתן גזר הדין, לבטל את הרשעתו ולהשית עליו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור בלא הרשעה. הוראה זו מאפשרת לבית המשפט מרווח של שיקול דעת לבחון את נסיבותיו האישיות של הנאשם אל מול האינטרס הציבורי.

29. וכך אומרת כב' השופטת פרוקצ'ה בע"פ 2669/00 מדינת ישראל
נ. פלוני פד"י נ"ד (3) 685:
"משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את הכלל בדבר המנעות מהרשעה נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדבידואליות של הנאשם בראייה כוללת. נשקל מן הצד האחד הצורך במיצוי של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך בין היתר את גורם ההרתעה והאכיפה השיוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.
כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט הנאשם. ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו וביניהם – טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מההרשעה. באשר לנאשמים בגירים במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות חריגות ויוצאות דופן תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך של הרשעת העבריין וזאת לרוב כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה".

30. הכללים להמנעות מהרשעה או ביטול הרשעה נוסחו על ידי כב' השופטת דורנר בפסק הדין בע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל
(פד"י נב (3) 337) (להלן: "הלכת כתב") באופן הבא: "הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר 2 גורמים: ראשית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים".

31. בעיקרו של דבר נועדו כללים אלה למקרים יוצאי דופן "בהם אין יחס סביר בין הנזק הנגרם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה" (רע"פ 432/85 רומנו נ.מדינת ישראל
).

32. לצורך ההכרעה בשאלת אי ההרשעה יש לשקול את עברו של הנאשם, את חומרת העבירה, את נסיבות ביצועה, את מידת הפגיעה שהסבה העבירה לאחרים, את הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות, את דפוס התנהגותו של הנאשם, את יחסו לעבירה - האם נוטל הוא אחריות על ביצועה? האם הוא מתחרט עליה?, את משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם והשפעת ההרשעה על תחומי פעילותו (ראו פסק דינו של כב' השופט לוין בהלכת כתב הנ"ל).

33. זאת ועוד, גם שאלת השיקום של הנאשם נלקחת בחשבון במסגרת שיקולי הענישה, ואינטרס שיקומו של העבריין יכול לא אחת להטות את הכף מול האינטרס הצבורי. אומרת על כך כב' השופטת שטרסברג כהן בע"פ 9090/00 בועז שניידרמן נ. מדינת ישראל
: "האינטרס של המערער בשיקומו אינו רק האינטרס של העבריין ואינו רק פועל יוצא מנתינת הדעת על נסיבותיו האישיות לטובתו הוא, אלא זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. עניינו של אינטרס זה הוא לתת סיכוי למי שנכשל בעבירה בנסיבות כבענייננו לחזור לחיק החברה ולהשתלב בה כאדם נורמטיבי. הסטיגמה הדבקה בהרשעה עלולה לפגוע בכך".

34. במכלול השיקולים הללו על בית המשפט להביא בחשבון גם את עברו של הנאשם מבחינת תרומתו לחברה, שמעיד על היותו אדם נורמטיבי ובעל ערכים, והשפעת ההרשעה על תחומי פעילות אלה (הלכת כתב הנ"ל) כחלק משיקומו בעתיד. ברע"פ 2976/01 בתיה אסף נ. מדינת ישראל
פד"י נ"ו (3) 418 נאמר: "בחשבון ההחלטה שלא להרשיע את הנאשם מובאות נסיבות הענין אך גם אופיו של הנאשם ושאר נסיבותיו האישיות – כל אלה הם שיקולים שאין להם דבר עם הכרעת הדין, ויש להם זיקה לדרכי שיקומו של הנאשם".
מן הכלל אל הפרט
35. הנאשם הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה. המדובר בעבירה חמורה ביותר. לא זו בלבד שמדובר בעבירת אלימות שהיא מגונה וחמורה בפני
עצמה. במקרה דנן, הנאשם אדם מבוגר בשיא כוחו, הפעיל כלפי המתלוננת, קטינה בת 11, אלימות ברוטאלית, כשהוא מכה בגבה, אוחז בגרונה ומשליך אותה אל המדרגות. העובדה המוסכמת, לפיה אירוע התקיפה אירע על רקע מריבה אלימה שפרצה בין המתלוננת לבתו של הנאשם, אין בה כדי להצדיק את התנהגות הנאשם או להוות נסיבה מקילה בביצוע העבירה.

36. למתלוננת נגרמו נזקים גופניים ונפשיים בעקבות התקיפה. מבחינה פיסית היא נחבלה בידה ורגלה, התקשתה בהזזתן והייתה מאושפזת למשך יממה. בעדויות עדי התביעה - רופא הילדים ד"ר יובל בלוך והעובדת הסוציאלית שנונית מדעי, כפי שכתבתי בסעיפים 70-72 להכרעת הדין, לא היה אומנם כדי לתמוך עובדתית בעדויות המתלוננת ואמה ביחס לאירוע התקיפה אך היה בהן כדי ללמד על המצב הנפשי הקשה בו הייתה נתונה המתלוננת בעקבות התקיפה.

37. העבירה החמורה בה הורשע הנאשם, הנסיבות בהן נעברה והנזק שהסבה מחדדים את הצורך שבמיצוי הדין עימו על ידי הרשעתו בדין ועל ידי ענישה הולמת. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה שהנאשם עד היום מסרב לקחת אחריות מלאה על מעשיו. הנאשם אומר כל העת, בפני
שירות המבחן ובבית המשפט, כי הוא מתחרט ומתנצל אך עושה זאת רק ביחס לאלימות המילולית בה נקט ועודנו מחזיק בגרסתו כי כלל לא תקף את המתלוננת.

38. אל מול שיקולים אלה המבטאים את האינטרס הציבורי מצווים אנו לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם ושיקולים נוספים לקולא.

39. הנאשם נעדר כל עבר פלילי. מתסקיר שירות המבחן, כמו גם מעדי האופי שהביא הנאשם וממכתבי ההמלצה שהגיש, עולה כי מדובר באדם נורמטיבי אשר כל חייו הבוגרים שירת בשב"ס בתפקידים מגוונים לשביעות רצון כל הסובבים אותו, מפקדים, פקודים, עמיתים לעבודה ואסירים, הן ברמה הבינאישית והן מבחינה מקצועית.

40. מכלל הראיות שהונחו בפני
נראה כי האירוע נשוא כתב האישום הינו חריג ואף קיצוני ביחס להתנהלותו של הנאשם במשך כל ימי חייו. נראה כי מדובר במעשים אשר לא ייעשו, אותם ביצע הנאשם בהחלטה של שבריר שנייה בעידנא דריתחא. לאור האמור גם נראה כי ההליך הפלילי שהתנהל נגד הנאשם יהווה עבורו גורם מרתיע כך שהסבירות כי אירוע שכזה ישוב ויישנה היא נמוכה.

41. עוד יש לקחת בחשבון לקולא את חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה, תקופה של 5.5 שנים.

42. לאחר ששקלתי את עניינו של הנאשם לחומרא ולקולא מצאתי לנכון שלא לבטל את הרשעתו בדין.

43. יש לזכור כי ההרשעה היא הכלל וביטולה הוא החריג. העבירה בה הורשע הנאשם, עבירת אלימות כלפי קטינה, היא מכוערת וחמורה. סוג העבירה במקרה דנן ונסיבות ביצועה נותנים עדיפות ברורה לשיקול הציבורי ואינם מאפשרים לחרוג מן הכלל של ההרשעה. על הרקע הזה לא מצאתי כי נסיבותיו האישיות של הנאשם הינן חריגות ובעלות משקל באופן שיצדיק את ביטול הרשעתו. במקרה דנן, את נסיבותיו של הנאשם, עברו הפלילי הנקי וחלוף הזמן מצאתי לנכון לשקול לקולא ביחס לעונש אך לא לעצם ההרשעה.

44. ביחס לנזק האפשרי הקונקרטי שתסב ההרשעה לנאשם לא נשמעו דברים חד משמעיים. כאמור מתסקיר שירות המבחן עלה כי הותרת ההרשעה על כנה תפגע בהמשך שירותו של הנאשם בשב"ס ובהתאם לכך המליץ לבטלה. בהקשר זה אמרה ב"כ המאשימה דברים אחרים לפיהם מבדיקה שערכה אין לומר בוודאות כי הרשעה בדין תביא לסיום דרכו של הנאשם בשב"ס. כך או כך, השפעת ההרשעה על שיקומו של הנאשם והפגיעה האפשרית שתסב למשלח ידו הינן רק שיקול אחד מיני רבים בשאלת ביטול הרשעתו וגם אותו יש לאזן עם חומרת העבירה והאינטרס הציבורי.

45. בשולי הדברים ארשה לעצמי להוסיף כי נוכח נסיבותיו של הנאשם וחריגותו של האירוע נשוא העבירה במסכת חייו, בית המשפט ממליץ לשקול בחיוב את המשך שירותו בשב"ס חרף הרשעתו, במידה ושאלה זו תעמוד על הפרק.

46. סוף דבר, לאור כל האמור, אני מותירה את הרשעת הנאשם על כנה ואני גוזרת עליו את העונשים הבאים:

א. אני משיתה על הנאשם לבצע 400 שעות שירות לתועלת הציבור במתנ"ס יא' בבאר שבע, בהתאם לתוכנית שנבנתה עבורו על ידי שירות המבחן.

ב. אני משיתה על הנאשם פיצוי למתלוננת על סך של 7,000 ₪. הפיצוי ישולם ב – 7 תשלומים של 1,000 ₪ החל מיום 15.4.12 ואילך.

ג. עותק החלטה זו ישלח לשירות המבחן.

הודעה זכות הערעור.

<#3#>

ניתנה והודעה היום כ"ז טבת תשע"ב, 22/01/2012 במעמד הנוכחים.
דרורה בית אור
, סגן נשיא
שופטת









פ בית משפט שלום 3009/07 מדינת ישראל נ' מיכאל גנון (פורסם ב-ֽ 22/01/2012)