פסקי דין על מיכאל שטיינמץ | פסקי דין על משה שטיינמץ | פסקי דין על זאב שטיינמץ | פסקי דין על סלע שיכון ייזום נדל"ן | פסקי דין על הסתדרות העובדים הלאומית |

37877-10/11 עשא     22/01/2012




עשא 37877-10/11 מיכאל שטיינמץ, משה שטיינמץ, זאב שטיינמץ נ' סלע שיכון ייזום נדל"ן בע"מ, הסתדרות העובדים הלאומית








בית משפט השלום בירושלים



עש"א 37877-10-11 שטיינמץ ואח' נ' סלע שיכון ייזום נדל"ן בע"מ
ואח'

תיק חיצוני
:
0309741118





בפני
כב' סגן הנשיאה גד ארנברג




מערערים

1
.
מיכאל שטיינמץ

2
.
משה שטיינמץ

3
.
זאב שטיינמץ



נגד


משיבות

1. סלע שיכון ייזום נדל"ן בע"מ
2. הסתדרות העובדים הלאומית




החלטה


בפני
ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ מאיה אב-גנים ויינשטיין אשר דחתה את הבקשה בטענת פרעתי שהגישו המערערים. לטענתם כב' הרשמת טעתה בהחלטה זו, היה עליה לקבל את הבקשה ולמצער לשלוח שאלת הבהרה לביהמ"ש אשר נתן את פסק הדין.

המדובר ב

פסק דין
שנתן תוקף להסכמה בין הצדדים ובנוסף לה קבע סכום לתשלום על דרך פשרה. ההסכמה בין הצדדים התייחסה למקרקעין שנמכרו למערערים על ידי המשיבות
(למעשה המקרקעין נמכרו על ידי אדם בשם קראוס אך מההליכים משמע שהצדדים הסכימו, לאור המלצת בית המשפט, שקראוס היה רשאי למכור את המקרקעין בשם המשיבים). בתביעה בפני
בית המשפט תבעו המערערים לקבל פס"ד הצהרתי לפיו הם רכשו את המקרקעין ולפיכך יש לאכוף את ההסכם. המשיבות טענו כי הם לא מכרו את המקרקעין ומי שמכר אותם לא היה מוסמך למכור בשמם. כמו כן טענו המשיבות כי במהלך השנים הם השקיעו סכומי כסף רבים במקרקעין ולפיכך לא ניתן, לאחר שנים כה
רבות (הסכם היה משנת 74 והתביעה הוגשה ב- 2007), לאכוף את ההסכם.

בדיון בביהמ"ש הסכימו הצדדים לקבל את הצעת ביהמ"ש ולפיה ינתן פס"ד שהמערערים רכשו את המקרקעין לפי ההסכם משנת 1974. כן נקבע כי המערערים ישלמו למשיבות סכומי כסף כמפורט בהסכמת הצדדים וסכום נוסף שביהמ"ש יקבע על דרך פשרה. הוסכם גם כי המערערים יהיו רשאים לנכות מהסכומים שעליהם לשלם למשיבות כדלקמן:

"מסכום זה יש לנכות סך של 39,140 לירות בתוספת הפרשי הצמדה
למדד מיום 29.12.75 ובכל מקרה, סכום זה שינוכה לא יעלה על דמי ההסכמה ודמי ההיתר בפועל שישלמו בסופו של דבר בגין העסקה".

אין מחלוקת כי הסכום שנקבע לניכוי בסך 39,140 לירות הוא סכום דמי ההסכמה ודמי ההיתר שנדרש המוכר (קראוס) לשלם לפי ההסכם משנת 1974, ואין מחלוקת כי תשלומו של סכום זה חל על המוכר. כאמור לעיל, אמנם המוכר היה קראוס אך מהסכמת הצדדים לאכוף את ההסכם עולה בבירור שהצדדים הסכימו שקראוס היה מוסמך למכור את המקרקעין בשם המשיבות.

בסופו של דבר מנהל מקרקעי ישראל דרש בגין מכירת המקרקעין דמי הסכמה בסכום העולה על 500,000 ₪ (כאשר הסכום של 39,140 לירות כשהם צמודים הגיע לסך של כ- 70,000 ₪ במועד פסק הדין).

המשיבות פתחו תיק הוצל"פ לאכוף על המערערים את התשלומים שהוטלו עליהם לפי פסק הדין. המערערים הגישו בקשה בטענת פרעתי. לטענתם ההסכמה לפיה ינתן פס"ד שהם רכשו את המקרקעין לפי ההסכם משנת 1974 כוללת גם הסכמה לפיה על המשיבות לשלם את דמי ההסכמה בכל סכום שאלה יהיו. האזכור של סכום הקיזוז בסך 39,140 לירות בגין דמי הסכמה נבע מכך שהצדדים סברו שסכום דמי ההסכמה שנקבעו בעת חתימת ההסכם נשאר גם בעת ההגעה להסכמה בביהמ"ש, בתוספת הצמדה למדד. הצדדים העלו על דעתם רק אפשרות אחת לפיה דמי ההסכמה שידרשו המשיבות לשלם יהיה נמוך מהסכום הנ"ל, ולפיכך צוין כי אם כך יהיה ניתן יהיה לקזז רק את סכום דמי ההסכמה בפועל. ואולם אין באי אזכור האפשרות האחרת, שדמי ההסכמה יהיו גבוהים מהסכום של 39,140 לירות בתוספת הצמדה, כדי לפטור את המשיבות מחובתן לשלם את דמי ההסכמה ולאפשר קיזוז של דמי ההסכמה בפועל. לציין כי קיזוז דמי ההסכמה שנדרשו בפועל מביא לכך כי אין על המערערים לשלם למשיבות דבר.

כאן מן הראוי לציין כי לאחר שהתברר הסכום הנדרש בגין דמי הסכמה הגישו המשיבות בקשה לביהמ"ש להבהיר את פסה"ד בה ביקשו להבהיר כי הסכום המקסימלי הנותר בניכוי בשל דמי הסכמה
הוא 39,140 לירות כשהם צמודים. בנוסף התבקש ביהמ"ש לקבוע כי גם אם ידרשו תשלומים נוספים על ידי גופים שונים (מס שבח ותשלומים לרשויות אחרות), מי שיצטרך לשאת בהם אילו המערערים. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקובעו כי לא מדובר בהבהרת

פסק דין
אלא בשינויו. ביהמ"ש ציין גם כי הבהרת פסה"ד אפשרית רק לפי הוראות סעיף 12 לחוק ההוצל"פ היינו פניה של רשם ההוצל"פ להבהרת פס"ד, גם מסיבה זו נדחתה הבקשה שהגישו המשיבות להבהרת פסק הדין.

כאמור, המשיבות פתחו תיק הוצל"פ לגביית הסכומים בהם חויבו המערערים לפי פסה"ד כאשר בפתיחת התיק ביצעו הפחתה של 39,140 לירות כשהם צמודים למועד פתיחת התיק.

המערערים הגישו את הבקשה בטענת פרעתי בה טענו כי לפי ההסכם משנת 1974 חובת תשלומי דמי ההסכמה חלה על המשיבות ויש לקזז את מלוא סכום דמי ההסכמה ולקבוע כי לא נותר להם חוב למשיבות.

כב' הרשמת דחתה את הבקשה בטענת פרעתי שהגישו המערערים כאשר היא
קובעת כי פסה"ד ברור ואין צורך בהבהרתו. פס"ד קבע את סכום הקיזוז המקסימלי בסך 39,140 לירות כשהם צמודים. אין בפסה"ד קביעה כלשהי לפיה על המשיבות לשאת בדמי ההסכמה ואין בפסה"ד אף
הצהרה שההסכם משנת 1974 תקף.
כל שמצהיר פסה"ד הוא שהמערערים
רכשו את המקרקעין לפי הסכם משנת 1974. לגבי
הקיזוז נקבע סכום מקסימלי של 39,140 לירות צמודי מדד ולא נקבע שניתן יהיה לקזז את דמי ההסכמה שידרשו בכל סכום שידרש. לגבי דחיית הבקשה שהגישו המשיבות להבהיר את פסה"ד, כאשר ביהמ"ש קבע שאין מדובר בהבהרת פסה"ד אלא בשינויו, קבעה כב' הרשמת כי קביעה זו מתייחסת לשאר החיובים שביקשו המשיבות לקבוע שיחולו על המערערים ולא לגבי שאלת דמי ההסכמה.

על החלטה זו הוגש הערעור כאשר המערערים טוענים כי כב' הרשמת טעתה הן בקביעה שלא ניתן לקזז את מלוא דמי ההסכמה, שכן, לטענתם, מתן פס"ד הצהרתי לפיו המערערים רכשו את המקרקעין לפי ההסכם משנת 1974 משמעותו שעל המשיבות לשלם את דמי ההסכמה במלואם גם לפי הסכום הנדרש על ידי מנהל מקרקעי ישראל בקביעה החדשה, שכן, כך נקבע בפירוש בהסכם. לטענת המערערים
איזכור הסכום של 39,140 לירות כקיזוז המותר נבע רק מכך שהצדדים לא חשבו שדמי ההסכמה שידרשו יהיו גבוהים יותר. כמו"כ המערערים טענו כי כב' הרשמת התעלמה מהחלטת ביהמ"ש בבקשה להבהרת פס"ד אשר קבעה כי אין מדובר בהבהרה אלא בשינוי פסה"ד.
לטענתם אין לקבל את פרשנותה של כב' הרשמת לפיה ביהמ"ש קבע כך בשל הפריטים האחרים שהתבקשו בבקשה. המערערים טענו עוד כי בסופו של דיון הם הסכימו לבקשת המשיבות, בתגובתם לבקשה בטענת פרעתי, בה ביקשו המשיבות לשלוח שאלת הבהרה לביהמ"ש ולפיכך היה על כב' הרשמת לפעול בדרך זו ולשלוח שאלת הבהרה
לביהמ"ש
בקשר
לקיזוז דמי ההסכמה.

המשיבות טענו כי יש לקבל את החלטת כב' הרשמת מבלי להתערב בה. לטענתן המערערים עצמם הסכימו, בתצהיר שצורף לבקשה בטענת פרעתי, כי לשון ההסכמה כפי שקיבלה תוקף של פס"ד אינה תומכת בעמדתם וכן טענו הם בסעיף 7 לתצהיר :

"נכון שבפסה"ד נאמר כי אנו זכאים לקזז את הסך של 39,140 ₪
(צ"ל לירות ג.א.) בתוספת מדד בלבד אולם הדבר נעשה משום שבאותו שלב לא ידענו
את
דמי ההסכמה".

לגבי הטענה לפיה ביהמ"ש דחה את בקשת ההבהרה ביהמ"ש
ביקשו המשיבות לאמץ את קביעת הרשמת לפיה, ביהמ"ש
קבע כך בשל העתירות האחרות שהיו בבקשה ולא בשל העתירה להבהרה בענין דמי ההסכמה. ולגבי הטענה של אי משלוח שאלת ההבהרה טענו המשיבים כי ההחלטה האם לשלוח שאלת הבהרה אם לאו נתונה לשקול דעתה של הרשמת אשר לא מצאה שיש צורך בהבהרה.

הצדדים הסכימו שינתן פס"ד ללא צורך
בשמיעתם ולפי כתבי הטענות ולאחר עיון בהם באתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתה של כב' הרשמת. למעשה נימוקיה של כב' הרשמת מקובלים עלי במלואם.

הצדדים קבעו בהסכם במפורש את סכום הקיזוז המקסימלי המותר בגין
דמי הסכמה. לא זו בלבד אלא שהצדדים אף הבהירו במפורש שאם דמי ההסכמה יהיו נמוכים יותר ניתן יהיה לקזז רק את הסכום של דמי ההסכמה בפועל. האפשרות של קיזוז בסכום גבוה יותר לא הועלתה כלל. יש לציין גם כי קביעה זו מתיישבת עם טענות המערערים בתיק ביהמ"ש עצמו לפיהן הם מחזיקים בפועל בנכס כבר משנת 1974 ולפיכך היינו לטענתם שלהם הרכישה כבר הסתיימה בשנת 1974 ולפיכך אין מקום לחייב עתה בדמי הסכמה
גבוהים יותר. על המערערים לפעול איפוא נגד מנהל מקרקעי ישראל, שגם הוא היה צד להסכם בביהמ"ש, בדרישה להעמיד את דמי ההסכמה כפי שהיו במועד המכירה.

עיון בהסכמת הצדדים ובפסה"ד מראה כי אין בהם הצהרה שההסכם על כל סעיפיו תקף כל שהוצהר ונקבע הוא שהמערערים רכשו את המקרקעין לפי ההסכם הנ"ל.

גם בענין שאלת ההבהרה והחלטת ביהמ"ש עליה מקובלות עלי מסקנותיה של כב' הרשמת. בקשת ההבהרה כללה פרטים שהצדדים לא התייחסו אליהם כלל בהסכמתם ולפיכך ברור שבקשה זו אינה בקשת הבהרה אלא בקשה ליצירת פס"ד חדש. ואולם אין ללמוד מכך שביהמ"ש קבע שבענין דמי ההסכמה בלבד הבקשה מהווה בקשה לשינוי פסה"ד. ניתן ללמוד זאת אף בכך שביהמ"ש מנה שתי סיבות לדחיית הבקשה, האחת, שמדובר בבקשה לשינוי פסה"ד ולא להבהרתו, סיבה זו מתייחסת לשאר העתירות שבבקשה להבהרה.
השניה, שהבהרה אפשרית רק לפי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ כאשר
סיבה זו מתייחסת לבקשת ההבהרה לענין דמי ההסכמה. אין בקביעה זו כדי ללמד על כך שאכן יש צורך בהבהרה, כל שנאמר בה הוא שהדרך היחידה, במקרה שיש צורך בהבהרה, היא פניות רשם ההוצל"פ לפי הוראות סעיף 12 הנ"ל. כאמור, גם אני סבור, כמו הרשמת, שפסה"ד אינו טעון הבהרה. סכום הקיזוז המותר נקבע בפירוש בפסה"ד ולפיכך צדקה כב' הרשמת בכך שלא פנתה בשאלת ההבהרה לבית המשפט.

התוצאה היא איפוא שהערעור נדחה ואני מחייב את המערערים לשלם למשיבות שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ שישולמו מתוך סכום הערבון.


המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.


ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"ב, 22 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.





קלדנית: כרמלה עובדיה







עשא בית משפט שלום 37877-10/11 מיכאל שטיינמץ, משה שטיינמץ, זאב שטיינמץ נ' סלע שיכון ייזום נדל"ן בע"מ, הסתדרות העובדים הלאומית (פורסם ב-ֽ 22/01/2012)