פסקי דין על יונתן לנגר | פסקי דין על אלכס קרשבאום |

15578-05/10 פ     26/01/2012




פ 15578-05/10 מדינת ישראל נ' יונתן לנגר, אלכס קרשבאום








בית משפט השלום בתל אביב - יפו


בפני
כב' השופט אביחי דורון



ת"פ 15578-05-10 מדינת ישראל
נ' לנגר ואח'

תיק חיצוני
:
0-2360-02406-2010





מדינת ישראל


מאשימה



-נגד-

1. יונתן לנגר

2. אלכס קרשבאום

נאשמים


החלטה

כנגד הנאשם 1 הוגש כתב אישום בגין עבירות סחר בסמים לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973 (להלן: "
פקודת הסמים
"). על פי עובדות כתב האישום, בתקופות שונות מכר הנאשם סם מסוג חשיש ל-4 משתמשים שונים, ובסך הכל ערך בין 63 ל-68 עסקאות סמים עבורן קיבל תמורה כספית.

במסגרת הסדר טיעון הוגש כתב אישום מתוקן באותו עניין כנגד נאשם 2, וביום 22.2.11 קבע בית המשפט כי עבר את העבירות המיוחסות לו באישומים (המתוקנים) - הספקת סם לפי סעיף 13 לפקודת הסמים - והוא נשלח לשירות מבחן לקבלת תסקיר אשר יבחן, בין היתר, את הרשעתו.

בדיון מיום 12.4.11 העלה ב"כ נאשם 1 טענה מקדמית של הגנה מן הצדק בגין
אכיפה בררנית
, על פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש] (להלן: "
החסד"פ
").
בדיון ביום 25.1.12 העלה גם ב"כ הנאשם 2 טענה מקדמית דומה, ביקש לאמץ את טענותיו של ב"כ הנאשם 1 בסיכומיו, ואף הוסיף עליהן כפי שיוזכר בהמשך.

טענות הנאשם 1
עיקרי הטענה הם כי הנאשם 1 (להלן: "
הנאשם
") נמנה על חבורה של בחורים צעירים, חלקם קטינים, אשר השתמשו וסיפקו סמים איש לרעהו.
עד תביעה 5, אף הוא חלק מאותה "חבורה", הינו קטין אשר ביצע עבירות דומות ואף חמורות מאלה המיוחסות לנאשם 1 ואף על פי כן הוחלט של להגיש כתב אישום נגדו בעוד כנגד הנאשם 1 הוגש כתב אישום כאמור.
ב"כ הנאשם 1 העלה טענות קשות ובינהן "
נגד אותו קטין הוחלט, משום מה, ואני ארמוז כי לטעמי, יכול להיות בגלל קשרים משפחתיים, לא להגיש כתב אישום ולסגור את התיק נגדו.
" (ר' פרוטוקול מיום 12.4.11 עמ' 11 ש' 16-17).
לדידו של המבקש אפוא, העמדתו לדין של הנאשם 1 עומדת בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית ועל כן ביקש מבית המשפט להפעיל את סמכותו לפי סעיף 150 לחסד"פ ולהורות על ביטול כתב האישום.

ב"כ הנאשם 1 הגיש גם עיקרי טיעון ופסיקה, בהן פירט בהרחבה את הדין המצוי והרצוי בטענה מקדמית של הגנה מן הצדק בגין אכיפה בררנית, והשלכותיה של קבלת טענה מסוג זה.

ב"כ הנאשם 2 הצטרף לאותה בקשה בשלב מאוחר של הדיון והמציא לבית המשפט מסמך המגולל פרשייה של עבירות סמים בקרב חבורת נערים, הקטין ביניהם, המפרטת את כל העבירות אשר מי מהצעירים, לרבות הקטין, עבר במסגרתה, וזאת כראיה לכך שכמות העבירות המיוחסות לקטין הינה חסרת השוואה למרשו, המואשם רק בשלושים וחמישה מקרי אספקת סם לקטינים. עוד הוסיף ב"כ הנאשם 2 כי מרשו היה בן 20 בלבד במועדי ביצוע העבירות (אף שהיה בן למעלה מ 21) ויש בכך כדי לקרבו לגדר ה"קטינות" בעטיה נמנעה התביעה להעמיד לדין את הקטין.



תגובת התביעה לטענות


ב"כ המאשימה עתרה לדחיית טענת הנאשמים על הסף.
לטעמה עניינם של הנאשמים שונה מהותית מעניינו של הקטין, וזאת ממספר טעמים:
בעניינו של הקטין לא התגבשו ראיות מספיקות כדי העמדה לדין בעוד שבעניינם של הנאשמים קמה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום נגדו, ודי בעובדה זו כדי לדחות את טענתם. לא למותר לציין כי בקשתו של הנאשם 2 לביטול האישומים נגדו מחמת הגנה מן הצדק הוגשה לאחר שהנאשם 2 הודה והורשע בכתב אישום מתוקן ואף הוזמן תסקיר שרות מבחן בעניינו.

כנגד הקטין נגנזו זה מכבר שני תיקים מטעמים של חוסר עניין לציבור, בעוד שכנגד הנאשם 1 תלויים ועומדים ארבעה אישומים בגין עבירות סחר בסם.

כנהוג וכמצווה על פי החוק, הקטין הופנה לשירות מבחן לנוער בטרם גיבשה התביעה עמדתה בעניינו. התביעה הביאה במסגרת שיקוליה אם להעמידו לדין אם לאו את חוות הדעת החיובית שהוגשה בעניינו והמלצת שירות המבחן בסופה. "מחובת התביעה להביא בחשבון את מכלול השיקולים וכך גם נעשה לגבי הקטין כאשר השיקול המרכזי בתיקים בהם מעורבים קטינים הינו שיקומם של אותם קטינים לצד ההליך הטיפולי.".


לאור כל אלו טענה המאשימה כי מדובר באבחנה מותרת בין שונים (להבדיל מהפליה אסורה בין שווים). התביעה לא פעלה באופן "שערורייתי ובלתי נסבל" ולא מתוך שיקולים פסולים, ומכל מקום הנאשם לא ביסס טענותיו על מנת להוכיח זאת, ועל כן דין הטענה בדבר אכיפה בררנית להידחות.

התביעה דחתה גם את טענתו של הנאשם 1 כפי שהועלתה בדיון מיום 12.4.11 כי קשרים משפחתיים עם הקטין הם שהביאו לגניזת התיק נגדו.

לטיעוניה צירפה התביעה את ריכוז התיקים שנגנזו בעניינו של הקטין (א'), חוות דעת שירות המבחן לנוער (ב') ומרשם פלילי של הנאשם 1 (ג'). מאוחר יותר, על פי הוראת בית המשפט בדיון מיום 12.9.11, צירפה התביעה השלמות לתגובתה.
המצב המשפטי
1.
טענת ה"הגנה מן הצדק" שפותחה ואומצה בפסיקה, הוסדרה זה מכבר בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן "החסד"פ"). וכך קובע סעיף 149(10) לחסד"פ:
"לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –
...

(10)
הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

"

2.
דוקטרינת ההגנה מן הצדק מכירה בסמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל כתב אישום בשל פגיעה בעקרונות ההגינות והצדק. דוקטרינה זו נטמעה בשיטת המשפט הישראלי מכוח פסיקת בית המשפט העליון, תחילה בפרשת יפת (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(2) 221 להלן "הלכת יפת").

3.
בהלכת יפת נדחתה טענת הנאשמים להגנה מן הצדק אך נסללה הדרך להעלאת טענת ההגנה מן הצדק בהליכים פליליים אחרים.

4.
אמת המידה שנקבעה במסגרת הלכת יפת לביטול הליכים פליליים בשל הגנה מן הצדק התייחסה למקרי קיצון נדירים (הלכת יפת עמ' 360-361):
"לבית המשפט במדינת ישראל
שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם .... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובעניני דיומא סתם."

5.
דוקטרינת ההגנה מן הצדק יושמה במספר מקרים מאז הוכרה בהלכת יפת. אולם,
יישום הדוקטרינה נותר חריג אשר יופעל רק במקרי קיצון יוצאי דופן.

6.
בפסיקה מאוחרת יותר רוככה הלכת יפת ונקבע כי גם התנהגות שאינה "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" עשויה להיחשב לעילה לביטול כתב אישום, ראה ע"פ 4855/02 מדינת ישראל
נ' בורוביץ,פ"ד נט(6) 776 (להלן "פס"ד בורוביץ").

"...אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות."(פס"ד בורוביץ עמ 807)

7.
בהמשך פס"ד בורוביץ נקבע מבחן בן שלושה שלבים לעניין החלת ההגנה מן הצדק:
"שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים: בשלב הראשון על בית
-
המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית
-
המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות... בשלב השלישי, מששוכנע בית
-
המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב
-
האישום.
" (פס"ד בורוביץ עמ' 808).

8.
מפס"ד בורוביץ עולה אפוא כי בכדי שתקום עילת ההגנה מן הצדק יש לבחון את נסיבות המקרה העומד להכרעה בפני
בית המשפט. רק במידה ובנסיבות המקרה לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם משפט הוגן ובעצם העמדתו לדין פלילי ישנה פגיעה ממשית בתחושות הצדק וההגינות, רק במקרה שכזה תקום לנאשם עילת ההגנה מן הצדק.

9.
באשר לאכיפה בררנית -
בבג"צ 6393/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289 (להלן: "עניין זקין") נדונה האכיפה הבררנית כתופעה העומדת בפני
עצמה במובחן מאכיפה חלקית או אכיפה מדגמית ונפסק מפורשות, כי אכיפה בררנית אינה חוקית. כב' השופט זמיר הגדיר אכיפה בררנית ככזו "הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמא מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני".

בפס"ד
בורוביץ
נקבע, בין השאר, כי ההכרעה
בשאלת תחולתה בנוגע להעמדה סלקטיבית לדין "... תהא לרוב תלויה בבירור השאלה אם הרשות הבחינה בין המעורבים על יסוד שיקולים ענייניים או שמא פעלה 'לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא...." (שם, עמ' 806).


ניתן לומר אפוא כי ביסוד בחינת הבקשה שלפני עומדת בחינת השיקולים שהופעלו על ידי המאשימה, מידת היותם עניניים, שרירותיים או פסולים.
אין ספק כי העמדת הנאשם לדין בעבירות זהות לאלו שעברו אחרים אשר לא הוגש נגדם כתב אישום היא, לפחות לכאורה, בבחינת סטייה מן העיקרון הראשון במעלה של שוויון בפני
החוק המתגלם ב"דין שווה יהיה לנאשמים אשר עניינם זהה" (ת"פ (רמ') 1704/98 דהן נ' מדינת ישראל
, פס"ד מיום 3.10.00 [פורסם בנבו]).





דיון ומסקנות

בטענה מקדמית של הגנה מן הצדק על בית המשפט לדון בשאלה אם ראוי היה להעמיד את הנאשמים לדין בנסיבותיו המיוחדות של המקרה.
לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון בפסיקה אשר אליה הפנו הצדדים, אני קובע כי דין הבקשה לביטול כתב האישום בגין אכיפה בררנית – להידחות, וזאת כמפורט להלן.


ביטול כתב אישום על יסוד טענה מקדמית של הגנה מן הצדק הינו כלי חריג אשר הפעלתו נועדה למקרים בהם הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות הינה כה חריפה ובולטת עד כי המרפא היחיד לפגמים שנפלו בהליכים שננקטו כנגד הנאשמים הינו ביטול כתב האישום, עוד בטרם התבררו האישומים.

בנסיבות המקרה שלפנינו סבורני כי הפגמים, לכאורה, שנפלו לטענת ב"כ הנאשמים בהליכים שננקטו כנגדם, אם כלל היו כאלה, אינם עולים כלשון סעיף 149(10) כדי "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" המחייבת את ביטול כתב האישום כנגדם.

לעניין האכיפה הבררנית נקבע בפסיקה כי רשות מנהלית נהנית מחזקה שפעולותיה תקינות וכי על הטוען לפסלות החלטות הרשות מוטל נטל ההוכחה.

"אכן, רשות מינהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מינהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת"
(ר' עניין זקין, שם, עמ' 307).

לתביעה שיקול דעת רחב בהגשת כתבי אישום וסמכותו של בית המשפט להתערב בשיקול דעתה מצומצמת ביותר.


"
ככלל, כידוע, אין בית-המשפט נוטה להתערב בהחלטות היועץ המשפטי בנושאי העמדה לדין. אף שגם החלטות אלו אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית, העמדה המקובלת היא כי אך במקרים נדירים, ורק אם נוכח שהחלטת היועץ המשפטי לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי, יהיה בית-המשפט עשוי להתערב בה
(
בג"ץ 935/89
גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה
,
בעמ' 523
;
ובג"ץ 6271/96
בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה
,
בעמ' 430
). במישור המעשי יש להבחין בין החלטה "שגויה" של היועץ המשפטי להגיש כתב-אישום לבין החלטתו ה"שגויה" להימנע מלהגיש כתב-אישום. ענייננו הוא רק בהחלטות מן הסוג השני. אמנם, גם החלטה מן הסוג הראשון אינה חסינה מפני ביקורתו השיפוטית הישירה של בית-המשפט הגבוה לצדק (
בג"ץ 6781/96
אולמרט, ח"כ נ' היועץ המשפטי לממשלה
,
בעמ' 806
), ואם הונחה לפניו תשתית מספקת לטענה כי בנסיבות העניין מנוּע היועץ המשפטי מלהגיש כתב-אישום, עשוי בית-משפט זה להתערב בהחלטה (
בג"ץ 1563/96
כץ, עו"ד נ' היועץ המשפטי לממשלה
,
בעמ' 544
), אך דין זה יפה למקרים נדירים ויוצאי דופן, בעוד שתרופתו הרגילה של נאשם הטוען כי הועמד לדין עקב החלטה בלתי סבירה של היועץ המשפטי היא בטענת "הגנה מן הצדק", שהמסגרת המתאימה לבירורה הוא ההליך הפלילי גופו (
ע"פ 2910/94
יפת נ' מדינת ישראל

,
בעמ' 352 ואילך
;
ופרשת כץ
,
בעמ' 551-550
).
"

(ר' בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, עמ' 208 – 209).

מערכות חוקים שונות מחייבות את התביעה לנהוג בדרך שונה בין נאשמים המעורבים באותה פרשה וזאת בין היתר בשל גילם. נוצרים לפרקים מצבים בהם נאשמים אשר הפרש הגילאים בינהם לא גדול "זוכים" להתייחסות שונה של החוק. למשל, כנגד האחד יוגש כתב אישום בבית משפט למבוגרים בעוד כנגד האחר יוגש כתב אישום בבית משפט לנוער, בו מערכת הכללים ומיקוד השפיטה ואף הענישה שונים בתכלית. כאשר עומד לפני בית המשפט מצב כזה, לדוגמה כשמדובר בשני "שמיניסטים" השותפים לאותה עבירה כשהמפריד ביניהם הוא תאריך לידה "שרירותי" בלבד, מכוחו יידון עניינו של אחד כבגיר ושל השני כקטין, הדעת נותנת שבית המשפט יעשה כמיטב יכולתו "לקרב" בין מערכות הדינים ולהפעיל גזירה דומה, גם אם לא שווה.


לא כך הדבר בענייננו. הנאשם 1, יליד 1984, היה בן 26 בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. המתלונן, אשר על פי הטענה היה מעורב באותה מסכת אירועים, היה באותו מועד קטין בן 17.
הנאשם 2 היה בן 21 באותו זמן.
שמונה שנים וארבע שנים מפרידות בין השלושה בהתאמה והן מבססות את התייחסותה השונה של התביעה ובדין עשתה כאשר שקללה נתון זה בין שיקוליה.
יתרה מזו, מערכת הדינים השונה לא באה לעולם אלא על סמך הנחות, גם אם אפריוריות, לעניין בגרותם היחסית של אנשים בגילאים השונים, התפתחותם, עיצוב ובשלות אישיותם והיכולת להשפיע באמצעים שונים על חזרתם לדרך הישר. ככל שמתרחק אדם מגיל הקטינות גדלות הציפיות ממנו לבגרות ואחריות, ומצטמצמות ה"הנחות" שהוא מקבל כשבהתנהגותו הוא עובר עבירות ואינו נשמע לנורמות החברתיות שהחברה מנסה לקבע לעצמה.

אין בפני
נו מצב שבו נאכף הדין בין בני אדם דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא.
התביעה מחויבת הייתה לנקוט בהליכים שונים כלפי הקטין ובין היתר לשלוח אותו לבחינת שירות המבחן לנוער ולשקלל גם את המלצתו בטרם יוגש נגדו כתב אישום.


עיינתי בחוות הדעת שהגיש שירות המבחן לנוער לידי התביעה
(נספח ב' לתגובת התביעה) ומצאתי כי התביעה שקללה כראוי את הנאמר בהן, בחרה לפעול על פי ההמלצות שבסופן ובכך פעלה במתחם הסבירות. התעלמות מחוות הדעת שנכתבו על ידי שירות המבחן לנוער והוגשו לתביעה הייתה שמה לאל את עבודתו הנאמנה של שירות המבחן כזרוע של מערכת אכיפת החוק וככלי עזר בידה.

על מנת לשמור על חיסיון הקטין לא אפרט את האמור בחוות הדעת ואסתפק בהבאת המלצת שירות המבחן לנוער מיום 27.10.10 כלשונה: "לאור האמור, אנו ממליצים לתת לר. הזדמנות להוכיח התנהלותו בחיים ללא שימוש בסמים תוך הימנעות מהכתמתו בכתם פלילי ולפיכך ממליצים לגנוז את כל התיקים כנגדו.".

זאת ועוד. רשימת התיקים בעניינו של הקטין (אשר נשלחה בהשלמות לתגובת התביעה ואף הוגשה באופן אחר על ידי הסנגורים) מחזקת את האמור בחוות הדעת של שירות המבחן וחושפת תמונה לפיה הקטין הסתבך בתקופה מוגדרת של פחות משנה, בין אוגוסט 2009 לאפריל 2010 ולא יסף. לא מצאתי כי כמות המקרים בהם סחר או סיפק הקטין סם לאחרים , ביחס לאלו של הנאשמים, היתה מחייבת את התביעה להחליט בעניינו אחרת מכפי שהחליטה, וגם ביחס לנתונים אלה הפעילה התביעה שיקול דעת במסגרת מתחם הסבירות.


בנסיבות המקרה אשר נבחנו לעיל, ולאור העובדה שלא הוצגה בפני
בית המשפט כל ראיה לביסוס טענות הנאשמים בדבר הפגם לכאורה שנפל באפלייתם, אני דוחה את הבקשה לביטול כתב האישום.


לסיכום, לא שוכנעתי כי בהליכים שננקטו כנגד הנאשמים נפלו פגמים העלולים לקפח את הגנתם או את זכותם לניהול משפט הוגן וכי הגשת כתב האישום כנגדו עומדת ב"סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" כלשון סעיף 149(10) לחסד"פ, עד כדי כך שרק ביטול כתב האישום יהווה מרפא לפגמים.

אם לאחר כל אלה נותרת תחושה של חוסר צדק בלב מי מהנאשמים, הרי שיוכל הוא למצוא לה תרופה בשלב הטיעונים לעונש אולם ודאי לא בביטולו של כתב האישום.

הבקשה נדחית.



ניתנה היום, א' שבט תשע"ב, 26 ינואר 2012, במעמד הצדדים.








פ בית משפט שלום 15578-05/10 מדינת ישראל נ' יונתן לנגר, אלכס קרשבאום (פורסם ב-ֽ 26/01/2012)