פסקי דין על קרן קיימת לישראל | פסקי דין על אביב קומה | פסקי דין על זהבה קומה |

11940-06/09 א     24/01/2012




א 11940-06/09 קרן קיימת לישראל נ' אביב קומה, זהבה קומה








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בנצרת



ת"א 11940-06-09 מנהל מקרקעי ישראל - נ' קומה ואח'






בפני

כב' השופט
אחסאן כנעאן


תובעים

קרן קיימת לישראל

באמצעות מנהל מקרקעי ישראל – מחוז צפון

ע"י
עוה"ד משה לוי ואח'

נגד


נתבעים

1.אביב קומה
2.זהבה קומה

ע"י עוה"ד שולה אלמו זנינו זגורי




פסק דין


עובדות ברקע וההליך שלפני

1.
לפני תביעה לסילוק ידם של הנתבעים ולמתן צו מניעה כנגדם בכל הקשור למקרקעין הידועים כחלקה 5 בגוש 23023 (להלן: "המקרקעין").

2.
אין חולק כי התובעת, קרן קיימת לישראל
, הינה בעלת הזכויות הרשומות במקרקעין הנ"ל.

3.
על פי הנטען בכתב התביעה , הנתבעים השיגו את גובלה של התובעת, זאת על פי בדיקה שערך פקח מטעמה, לפיה הנתבעים הציבו במקרקעין קרוואן, הקימו דיר ומבנים לבעלי חיים ועיבדו את המקרקעין הנ"ל ללא שהיה בידיהם חוזה עיבוד אל מול התובעת ומינהל מקרקעי ישראל האמון על ניהול מקרקעי המדינה.

4.
מכאן הגישה התובעת תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין תוך מתן צו לפיו הם מסלקים את המחוברים להם ומתן צו מניעה נגדם האוסר עליהם להיכנס למקרקעין ולעשות שימוש כלשהו בהם.

5.
התובעת טוענת כי עובר להגשת התביעה שוגרו על ידה לנתבעים התראות בהן התבקשו לפנות את המקרקעין אך למרות זאת
הנתבעים לא שעו לאותן התראו ולא פינו את המקרקעין.

6.
הנתבעים הינם בני זוג אשר מודים כי תפסו חזקה בצורה זו או אחרת במקרקעין, כפי שיפורט להלן. הנתבעים טוענים כי להם ארבעה ילדים בני 3 – 17 וכי פרנסתם בדוחק והם שקועים בחובות עקב השקעתם במקרקעין.

7.

בכתב הגנתם הודו כי הקימו משק חקלאי במקרקעין. משק זה כולל מבנה חקלאי, דיר כבשים וכן קרוואן למגורים. לטענתם הם לא מחזיקים בכל המקרקעין והם צירפו לכתב ההגנה תשריט התוחם את גבולות השטח בו הם מחזיקים.

8.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי המקרקעין אינם מקרקעין שעברו הסדר והם נרשמו לפי השיטה הישנה. הנתבעים מחזיקים ומעבדים את אותם מקרקעין תקופה של כשבע עשרה שנה, תקופה העולה על תקופת ההתיישנות במקרקעין לא מוסדרים העומדת על חמש שנים. במשך תקופה זו לא עשה מינהל מקרקעי ישראל מאומה, למרות שפקחיו הסתובבו בשטח והוא ידע על חזקתם של הנתבעים.

9.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי הדרך הנכונה הייתה שמינהל מקרקעי ישראל ינהל עימם משא ומתן וישלם להם פיצוי הוגן וראוי קודם להגשת התביעה. משלא עשה כן הוא מנוע מתביעתו בייחוד כאשר הוא כפוף לכללים של הגינות ומוסריות.

10.
ביום 21.6.2011 נשמעו עדי הצדדים כאשר מטעם התובעת העיד מר אליעזר רוזנבך פקח מטעם מינהל מקרקעי ישראל ומטעם הנתבעים העידו הנתבעים כאשר בתחילת עדות הנתבע הסתבר כי הוא חתם
על העמוד האחרון לתצהירו מבלי שהתצהיר הוקרא לו או שהוא קרא בעצמו ולכן פסילתי את תצהירו.

טענות הצדדים במסגרת הסיכומים

11.
התובעת מעלה בסיכומיה את הטענות כדלקמן:

11.1
התובעת הוכיחה את השגת הגבול מטעם הנתבעים ואת טענתה כי נשלחו התראות לנתבעים אודות פלישתם.

11.2
חקירת המפקח מטעם שהעדי מטעם התובע הייתה בבחינת מסע דיג בניסיון לדלות ממנו טענות הגנה חדשות.

11.3
הנתבע הורשע בבית משפט השלום בבית שאן בביצוע עבירה של בניה ללא היתר
על אותם מקרקעין.

11.4
אין ממש בטענת הנתבעים לפיה המקרקעין אינם מוסדרים. המקרקעין רשומים בלשכת רישום המקרקעין בפנקס הזכויות להבדיל
מפנקס השטרות. בפנקס הזכויות רשומים מקרקעין שעברו הליך הסדר כאשר בעניין זה מפנה בא כח התובע לפרסום שנעשה באתר הרשמי של משרד המשפטים למשמעות הרישום בפנקס הזכויות.

11.5
הנטל להוכיח טענת ההתיישנות הינו על הנתבעים והם לא עמדו בנטל זה.

11.6
הנתבעים לא טרחו להזמין לעדות עדים כגון פקיד ההסדר.

11.7
לגופו של עניין, הנתבעים הודו בפלישה המיוחסת להם.

11.8
טענת הנתבעים לפיה הושכר להם קרוואן על ידי עמידר בשטח המקרקעין אין בה ממש.

11.9
ההצדקות אשר ספקו הנתבעים לפלישתם אינן מקנים להם עילת הגנה.

11.10
טענת הנתבעים להשקעות במקרקעין לא הופיעה בכתב ההגנה. לגופו של עניין לא הוכחו אותן השקעות והן בגדר השקעות עלומות.

11.11
גם אם בנו הנתבעים במקרקעין הרי הבניה הייתה ללא היתר וגם מטעם זה אין לפצותם.

11.12
הנתבעים ניהלו את ההליך באופן מזלזל ויש להשית עליהם הוצאות לדוגמא.

12.
הנתבעים טוענים בסיכומיהם את הטענות כדלקמן:

12.1
יש להצהיר על הנתבעים כמי שנהנים ממעמד של ברי רשות כאשר רשותם היא בלתי הדירה.

12.2
במידה ובכל זאת יפונו מהמקרקעין יש לתת לנתבעים שטח חלופי דומה אשר יאפשר הקמת משק חקלאי כדוגמת המשק המוחזק על ידם כיום.

12.3
הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי הם מופלים לרעה לעומת אנשים אחרים שהחזיקו קרוואנים באותו איזור בשטחי המדינה.

12.4
דרישתם של הנתבעים החלופית לקבל פיצויים אינה בגדר הרחבת חזית.

12.5
טענת התובעת ביחס להתנהלות הנתבעים אינה שקולה לעומת חוסר תום הלב של התובעת באי המצאת מסמכים.

דיון והכרעה

13.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם ובראיות שהונחו לפני הנני סבור כי דין התביעה להתקבל.

14.
אתחיל בכך כי הנתבעים זנחו את טענתם להתיישנות התביעה
ולכן אין מקום לדיון בטענה זו הגם שאני סבור כדעתו של בא כח התובע כי דינה להידחות ומטעמיו.

15.
יתרה מכך, טענתם של הנתבעים לפיה הם ברי רשות, ברשות בלתי הדירה, הועלתה לראשונה במסגרת סיכומיהם ולכן מהווה שינוי חזית כפי שציינה התובעת בצדק. יחד עם זאת, אדון בה לגופה בשים לב למשמעות הרת הגורל ל

פסק דין
המורה על סילוק ידם של הנתבעים.


16.
מן הבחינה העובדתית אני מקבל את טענת התובעת לפיה הם החזיקו במרבית שטח המקרקעים כ- 12 דונם. וכך העידה הנתבעת בעמ' 18 ש' 4 – 8 :

"ש.
את טוענת כי בשנת 92 שכרת קרוואן בשטח של 70 מטר?

ת.
לא 70 מטר. ביום ששכרתי אותו הבית עצמו היה 45 מטר.

ש.
שלושה חדרים?

ת.
כן.

ש.
מסכימה איתי שהיום התפרסתם על משהו כמו 12 דונם?

ת.
נכון, פחות או יותר..."

17.
רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר, להחזיק או להתגורר בנכס מקרקעין שלו, בלי כוונה להקנות זכות בנכס, יכול שתהיה מעוגנת בחוזה ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין; ויכול שתינתן , כ"רשות גרידא", ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, כביטוי של רצון טוב, בלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין (

רע"א 1156/02


עבד אל סלאם חיר ו-9 אח' נ' אלון לידאי

, תק-על 2003(2), 1235 ).


18.
בהקשר זה נפסק בע"א 32/77
טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים
, פד' לא (3) 210, כי:

"לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימוש של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה יכולה להעיד על הסכמתו וליצור רשיון מכללא (

implied license
) שלא היה קיים מלכתחילה".

19.
ודוק, כאשר ההרשאה שניתנה היא הרשאת-חינם, זכאי המקנה לבטל את ההרשאה "כהרף עין", עם גילוי דעתו על כך שאינו מעוניין בהענקת הרישיון (ראה:

ע"א 126/83 אלעלמי נגד אל חטיב

, פד"י מ
(1) 397). וכך נפסק בע"א 50/77

אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו , פ"ד לא

(3), 433:
"מסיג- גבול, שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך

לבר-רשות

ללא תמורה או

בר-רשות

חינם, ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת

."


20.
הודעה על ביטול הרישיון ניתן לראות בהגשת כתב התביעה עצמו (ראה

ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש,פ"ד לא
(3), 210 ).

21.
הפסיקה הכירה בקיומה של רשות בלתי הדירה רק במקרים נדירים; כך למשל "בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות המעידות על הציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בר הרשות, בהסכמה מפורשת או בשתיקה, בדבר זכותו של זה להחזיק או להשתמש בנכס ועל הסתמכותו ושינוי מצבו לרעה כתוצאה מכך, יהיה מקום לבחון את מערכת היחסים שנוצרה לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי, אלא גם על פי שיקולים של צדק, ובית המשפט יקבע את תוכנם, משך תקופתם ותנאי סיומם של אותם יחסים" (

ע"א 1766/00
אברגיל ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל
- תל אביב ואח' , תק-מח 2005(2), 10671.

22.
ברע"א 2701/95

כנען נ' עבד אלטיף, פ"ד נג

(3), 151, 168
עמד בית משפט העליון על השיקולים אשר יש לשקול בעת ההכרעה אם מדובר ברשות הדירה כדלקמן:
"כאשר מתעוררת בפני
בית המשפט טענה בדבר ביטול רשיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרשיון מהמקרקעין עקב כך, על בית המשפט לבחון, על פי נסיבות המקרה, האם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרשיון והאם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרשיון, בתנאי הרשיון, בצפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרשיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרשיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך:
"הצפיה שיצר בעל המקרקעין אצל פלוני והנזק שסבל פלוני בהסתמך עליה מחייבים לבחון את מערכת היחסים שנוצרה לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי, אלא גם על פי שיקולים של צדק, לאמור, האם יהיה זה צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער בנסיבות אלה מן הרשות שנתן ולתבוע סילוקו של פלוני מן המקרקעין?"

(נ' זלצמן, שם בע'מ 30).
בנסיבות מתאימות, אפשר שבית המשפט יגיע למסקנה שאין בעל המקרקעין רשאי לבטל את הרשיון שנתן (ראו:

ע"א 588/81 ציזיק נ' הורביץ, פ"ד מ
(32 (1).
במקרים אחרים אפשר שניתן יהיה להסתפק בתשלום פיצויים לבעל הרשיון, או אף לשלול מבעל הרשיון סעד כלשהו..."
23.
בשנים האחרונות, ניכרת מגמה שלא להקנות לבר רשות במקרקעי ציבור, מעמד של בעל רשות בלתי הדירה, שכן הכרה בפולשים למקרקעי ציבור כבעלי זכות בלתי הדירה, תעודד פלישות למקרקעי ציבור.

24.
לעניין זה התייחס כב' השופט רובנשטיין ברע"א 11527/05
עיריית תל אביב-יפו נ' שרון לוי
,תק-על 2006(1), 3115 ,עמ' 3117, באומרו, כי:

"....הטעם הוא הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור, שכבר נזדמן לבית משפט זה לדון בו ..אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור... שב אני לנושא הקלות שבה מניחים אנשים ידם על מקרקעי ציבור, בתוך כניסה לפירצה של השתהותן של רשויות מאכיפת זכויות הציבור. קלות זו עצמה מחייבת מענה שיפוטי".
25.
בעניין זה ראה גם דברי כב' השופטת ברקוביץ' ב

ת"א (תל-אביב-יפו) 25067/05
רשות הפיתוח, באמצעות סוכנות 'עמידר', החב' הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' קיוויתי אשר
תק-של 2007(2), 21465. ורע"א 5946/07
אברהים אזברגה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל
תק-על 2007(3), 536 ,עמ' 537.


26.
ההסכם שנערך בין הנתבעים לבין מדינת ישראל ואשר צורף לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע הינו הסכם לשכירות בלתי מוגנת של קרון מגורים
ואינו מקנה זכויות כלשהן לנתבעים במקרקעין ואף לא זכויות מסוג רישיון.
עצם העובדה כי צוין בהסכם כי הקרוואן נמצא בתל תאומים היכן שממוקמים המקרקעין אינו הופך את ההסכם להסכם רישיון.

27.
בסעף 1. ג. להסכם צוין במפורש כי השוכר מצהיר שידוע לו כי ההסכם מקנה זכויות שכירות בקרוואן בלבד ולא בכל חלק מהמקרקעין שעליהם מוצב הקרון או שמסביב לקרון. השכור רשאי לעשות שימוש במקרקעין עליהם נמצא הקרון כאשר מדובר בשימוש נלווה לקרון לצורך מגורים בלבד. וכך
הוסכם באותו הסכם:

"ג.
השוכר מצהיר כי ידוע לו ומוסכם עליו שהסכם זה מקנה לו שכירות בקרון המגורים בלבד, ולא בכל חלק במקרקעין שעליהם מוצב הקרון ו/או שמסביב לקרון. אשר על כן זכאי השוכר להשתמש במקרקעין הנ"ל רק עד כמה שהדבר דרוש לצורך גישה סבירה לקרון המגורים וממנו ו/או לצרכים שהם מעצם טיבם נלווים לשימוש סביר למגורים, כל זאת בתנאי שהשוכר לא ימנע שימושים מקבילים כאמור משאר דיירי הקרונות שבאתר ולא יתפוס חזקה בלעדית במקרקעין הנ"ל או בכל חלק מהם."

28.
יתרה מכך ההסכם מקנה למדינה את הזכות לפנות את הנתבעים מהקרון ואף להגיש הסכם זה ישירות ללשכת ההוצאה לפועל על מנת שזו תפעל לפנותם מהקרון (סעיף 20.א. להסכם). הצדדים הסכימו להחיל את הוראות סעיף 1 לחוק לאכסון עולים בדירות שכורות, תשל"ד – 1974 אשר סעיף 1 (א) בו קובע:


"דירה ששכרה המדינה או הסוכנות היהודית כדי לאכסן בה עולה, והשוכרת או המאוכסן בה לא פינה אותה בתום תקופת השכירות, רשאי המשכיר, ואם לא פינה אותה המאוכסן - גם השוכרת, להגיש את הסכם השכירות ללשכת ההוצאה לפועל לשם ביצוע פינוי הדירה מכל מי שמחזיק בה, ולענין זה יראו את הסכם השכירות כ

פסק דין
סופי לפינוי הדירה, ואין צורך בצו בית המשפט."

29.
אינני בא לטעון כי התובעת יכלה לפנות להוצאה לפועל ישירות במקרה זה, שכן ההסכם מתייחס אך ורק לפינוי מהמושכר קרי הקרון ולא מהמקרקעין והדרך בה נקטה התובעת הינה הדרך הנכונה. בעזרת הסכם זה עולה במפורש כי לנתבעים לא היה כל יסוד להניח כי ניתנת להם זכויות מסוג רישיון במקרקעין ולא כל שכן רשות בלתי הדירה.

30.
גם אם הייתה להם זכות מסוג רישיון, רישיון זה ניתן לביטול כהרף עין והתובעת אשר הגישה תביעה לפינוי גילתה את דעתה שהרישיון אם היה קיים הוא מבוטל.

31.
אין גם מקום להעניק לנתבעים פיצויים עבור השקעותיהם במקרקעין.
על פי ההסכם מטרת שכירות הקרון הייתה למגורים בלבד. והנה הנתבעים עשו דין לעצמם הפרו את ההסכם ברגל גסה והקימו שם עסק. על פי עדות הנתבעת העסק התחיל בהבאת חיות לצורך טיפול בבנם של הנתבעים הסובל מבעית פיגור ולאחר מכן התחילו הנתבעים להתפרס ולהרחיב את הפעילות לעסק של ממש כאשר גנים ובתי ספר של ילדים עם מוגבלויות ונעשה טיפול בעזרת חיות (ראה עדות הנתבעת עמ' 18 ש' 11 – 14).

32.
כיום טוענת הנתבעת כי הקרקע שימשה אותם לגידולים חקלאיים ובהמשך לרעיה של כבשים. יתרה מכך, בשנת 2004 הביאו הנתבעים קרון נוסף ואז לטענתה הרשויות גילו אותם (ראה עמ' 18 ש' 26 – 30).

33.
לנתבעים נשלחו על ידי התובעת התראות אשר צורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם מר אליעזר רוזנבך (ת/2). התראות אלו מתיישבות עם עדות הנתבעת לפיה בשנת 2004 גילו אותם. התראות אלו מלמדות כי התובעת אשר ידעה באותו מועד על הפלישה הנרחבת במקרקעין לא שקטה ולא שתקה על זכויותיה ודרשה כי הנתבעים יפנו את המקרקעין. הנתבעים אינם יכולים להסתמך על כך שהמדינה לא נקטה בהליכים לפני 2004. אין לצפות מהמדינה המחזיקה בשטחים נרחבים כי תדע בכל רגע נתון מה המצב בכלל מקרקעיה ומדובר בדרישה בלתי סבירה.


34.
אין מקום לדרישת הנתבעים לפיה אם יפונו יש לחייב את המדינה להעניק להם שטח חלופי. דרישה זו אינה מעוגנת בחוק ואין לה כל בסיס. הנתבעים לא טרחו להביא ראיות כלשהם להוכחת גובה ההשקעה הנטענת על ידם.

35.
יפים לענייננו דברי בית משפט העליון ברע"א 9438/09

שלמה גואטה נ' מדינת ישראל
[פורסם במאגרים המשפטיים]

כאשר התייחס למחזיק בקרקע אשר היה ברשותו הסכם למתן שירותים והוא הפר את ההסכם תוך בניה במקרקעין ללא היתר:

"המבקש אינו בר-רשות וכי הוא פלש למקרקעין, השתלט עליהם מנה אחר מנה, עד שגידר בסופו של יום שטח של 68 דונם בו עשה כבשלו, משמיטות את הקרקע תחת טענתו של המבקש בדבר זכותו לפיצוי. מסכים אני עם בית המשפט המחוזי כי מקרה מעין זה, בו המבקש נמנע מלפעול על פי צווי בית משפט, בנה בנייה בלתי חוקית על שטח החוף ושלשל במשך שנים רבות רווחים לכיסו הפרטי על חשבון הציבור ותוך שימוש במקרקעין ציבוריים, אינו המקרה המתאים ליישום והפעלת עקרונות הצדק. לא זו אף זו, המינהל הוכיח כי בהסכם השירותים שנחתם בינו לבין המבקש ביום 10.5.1992 נכתב, שחור על גבי לבן, כי על המבקש חל איסור להקים בשטח "השין" מבנה של קבע כלשהו, אלא ביכולתו להקים מבנים ארעיים בלבד. בנסיבות אלה אין ביכולתי לקבל את טענת המבקש בדבר פגיעה באינטרס ההסתמכות שלו. הפועל בניגוד להסכם שנחתם בינו לבין המינהל, בונה בנייה בלתי חוקית על שטח ציבורי ומסרב לפעול בהתאם לצווי בית משפט, אינו יכול לדרוש בסופו של יום פיצוי מן המינהל. אין ספק כי מתן פיצוי למבקש בנסיבות אלה יגרום למצב בו חוטא יוצא נשכר, מצב שאין כל אפשרות להשלים איתו."

36.
בדומה הנתבעים קיבלו זכויות לשכור קרון שהיה מוצב במקרקעין. טיפין טיפין החלו להרחיב את חזקתם, הוסיפו קרון נוסף, בנו דיר עזים נטעו במקרקעין עד שלבסוף הגיעו לחזקה של כ- 12 דונמים. הבניה במקרקעין הייתה ללא היתר וללא רשות. על פי הסכם השכירות אף חל עליהם איסור לבנות ולהוסיף לקרון וחל עליהם איסור לעשות שימוש במקרקעין שמסביב שלא למטרת מגורים אלא שימוש סביר לקיום מטרת המגורים. הנתבעים הקימו שם עסק ושלשלו את הכספים לכיסיהם. בודאי ובודאי שהשתלטות על 12 דונמים אינם מהווה שימוש סביר לצורכי מגורים ומפרה את ההסכם בצורה בוטה. על כל אלה אין לתת לנתבעים פיצויים משיקולי צדק.

37.
הטענה כי הנתבעים מופלים לרעה לעומת שוכרי
קרוואנים אחרים שפוצו לא הוכחה כדבעי. היו
אף ניסיונות לתת לנתבעים שטח חלופי והם סרבו להצעה זו.
לא הובא על ידי הנתבעים ראיות כלשהן אם בעלי קרונות אחרים פוצו ומה היה היקף הפיצוי ולכן הטענה לא הוכחה.

38.
בשים לב לכך אין מנוס ממתן הסעד המבוקש והוא סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין.

39.
בטרם סיום אציין כי מהמסכמים שהונחו לפני עולה כי התובעת במסגרת המשא ומתן ולפנים משורת הדין הייתה נכונה לבוא לקראת הנתבעים בשל מצוקתם האישית
כאשר הייתה נכונה להקצות להם שטח חלופי של 500 מ"ר במקום אחר. בתום שמיעת הראיות חזרתי והפצרתי בנתבעים לקבל הצעה זו אך כנראה הם לא הסכימו לה.

40.
לכן אני מורה על סילוק ידם של הנתבעים
מהמקרקעין כשהם נקיים מכל חפץ מחובר או אדם. הפינוי יבוצע על ידם בתוך 120 יום מהיום. כמו כן, אני מצווה על הנתבעים במסגרת אותו זמן להרוס את המחוברים הבנויים על המקרקעין ולסלקם על חשבונם משם כל זאת במסגרת הזמן שקבעתי. כמו כן, לאחר פינוי המקרקעין ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים לשוב ולכנס למקרקעין.

41.
בנסיבות העניין בשל נסיבותיהם האישיות של הנתבעים ולפנים משורת הדין אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.


ניתן היום,
כ"ט
טבת תשע"ב, 24 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 11940-06/09 קרן קיימת לישראל נ' אביב קומה, זהבה קומה (פורסם ב-ֽ 24/01/2012)