פסקי דין על משה פטל |

30884-10/11 עפ     02/02/2012




עפ 30884-10/11 משה פטל נ' מדינת ישראל




לפני:
כב' השופטת רות לורך
[אב"ד]
כב' השופט צבי דותן

כב' השופטת זהבה בוסתן

המערער משה פטל


נגד

המשיבה מדינת ישראל
נוכחים:
ב"כ המערער עו"ד בועז קניג

ב"כ המשיבה עו"ד פמיליה
פסק דין


השופט צבי דותן

1. בפני
נו ערעור על החלטת בימ"ש השלום בראשל"צ (כב' השופטת ש' יעקובוביץ) מיום 4/9/11, בה נדחתה בקשת המערער לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז-1977.

הרקע
2. המערער והמתלוננת היו, במועדים הרלוונטיים, נשואים זה לזו, ולהם שני ילדים קטינים. ביום 11/1/07 הגישה המתלוננת תלונה נגד המערער במשטרה, בענין אלימות פיזית שהמערער נקט כלפיה, יום קודם לכן, וגם בשנת 2005. אולם, בשלב מאוחר יותר באותו יום, ביטלה את התלונה, כי "דיברנו והשלמנו ועכשיו אני רואה שכל העניין שטותי"(ת/9). חיי בני הזוג לא התנהלו על מי מנוחות, שכן, לטענת המתלוננת (שהמערער כפר וכופר בה מכל וכל), היא סבלה מאלימות מצידו לכל אורך הדרך. ביום 30/7/08 או סמוך לאחר מכן עזבה המתלוננת את הדירה, יחד עם שני הקטינים, ועברה למקלט לנשים מוכות.

הליכי המעצר
3. ביום 13/8/08 הגישה המתלוננת תלונה נגד המערער במשטרה, בענין איומים ואלימות שהמערער לטענתה נקט כלפיה וכלפי בנם הקטין בן השנתיים וחצי. באותה תלונה אמרה, בין היתר, כי את תלונתה משנת 2007 ביטלה רק בשל לחץ של המערער שאיים עליה שאם לא תבטל את התלונה הוא יפגע בילד ויעלים אותו.

המערער טוען כי כל גירסת המתלוננת בתלונתה הינה סיפור מופרך ושיקרי, ללא כל אחיזה במציאות.

4. בעקבות התלונה הנ"ל, נעצר המערער, ביום 13/8/08 בלילה, ולמחרת, 14/8/08, הובא להארכת מעצרו, בבימ"ש השלום בראשל"צ, כאשר העבירות המיוחסות לו הן איומים, שיבוש הליכי משפט, תקיפת בן זוג והתעללות בחסר ישע. ביהמ"ש (כב' השופט ר' ארניה) עיין בחומר החקירה וקבע כי קיים חשד סביר שהמערער מעורב בעבירות המיוחסות לו. הוא האריך את המעצר עד יום 17/8/08.

5. ביום 17/8/08 נתבקשה שוב הארכת מעצר, וביהמ"ש (כב' השופטת י' בלכר), לאחר שעיין בקפידה בחומר החקירה, קבע כי קיים חשד סביר שהמערער מעורב בעבירות המיוחסות לו, והאריך את המעצר עד יום 18/8/08.

6. ביום 18/8/08 נדונה בקשה שלישית להארכת המעצר, וביהמ"ש (כב' השופטת י' בלכר) האריך את המעצר עד יום 19/8/08 בשעה 15:00, וקבע כי לאחר מכן ישוחרר המערער למעצר בית עד ליום 22/8/08 בשעה 13:00.

7. ביום 19/8/08 הגישה המשיבה ערר על ההחלטה לשחרר את המערער למעצר בית. הערר נקבע לדיון בפני
כב' השופט א' סטולר, אשר המליץ למשיבה למחוק את הערר. המשיבה קיבלה את המלצת ביהמ"ש המחוזי, ומחקה את הערר, והמערער שוחרר אפוא (19/8/08) למעצר בית, בתנאים כפי שנקבעו ע"י כב' השופטת בלכר.

8. ביום 20/8/08 הגישה המשיבה כתב אישום כנגד המערער. כתב האישום כלל את כל האירועים שהמתלוננת התלוננה עליהם, משנת 2005, משנת 2007 ומשנת 2008. העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום הן תקיפת קטין ע"י אחראי, הדחה בחקירה, תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת לחבלה של ממש, תקיפה בנסיבות מחמירות (בת זוג) (ריבוי עבירות), ואיומים (ריבוי עבירות).

9. בד בבד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים, אשר נקבעה לדיון ליום המחרת, 21/8/08, בפני
כב' השופטת ש' בן שלמה. בישיבה זו ביקש ב"כ המערער לדחות את הדיון דחייה קצרה על מנת לאפשר לו לעיין בחומר החקירה, ובינתיים, עד הדיון, להותיר את המערער במעצר בית (כפי החלטתה של כב' השופטת בלכר, שהערר עליה נמחק). אולם ב"כ המשיבה לא הסכים לכך וטען כי, נוכח העובדה שהוגש כתב אישום, ונוכח מסוכנותו של המערער, יש להורות כי, עד הדיון בבקשה, ישהה המערער במעצר. ביהמ"ש עיין עיין היטב בתיקי החקירה והורה על מעצרו של המערער, עד הדיון בבקשה ביום 26/8/08.

10. על החלטה זו הגיש המערער ערר, שנדון ביום 22/8/08 בפני
כב' השופט א' סטולר. כב' השופט סטולר קבע בהחלטתו כי עצם הגשת כתב אישום, על סמך אותן ראיות שבעטיין הורה ביהמ"ש (ביום 18/8/08) לשחררו למעצר בית, איננו מהווה נסיבה מיוחדת, המצדיקה מעצר, לאחר שהמערער כבר היה משוחרר. על כן הורה על שחרורו למעצר בית (עד הדיון ביום 26/8/08) תוך הוספת מפקחים ואיזוק אלקטרוני (תנאים שלא היו בהחלטה מיום 18/8/08). מכיוון שהחלטה זו ניתנה ביום 22/8/08, שהיה יום שישי, לא ניתן היה באותו יום להסדיר את האיזוק האלקטרוני, ועל כן נותר המערער במעצר עד יום א' 24/8/08, ושוחרר למעצר בית בתאריך זה (24/8).

11. הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים אמור היה, כאמור, להתקיים ביום 26/8/08, אך נדחה ליום 15/9/08. בדיון זה עמדת המשיבה היתה, כי יש להורות על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. ב"כ המערער, מצידו, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה (לצורך הליך המעצר בלבד כמובן), ולקיומה של עילת מעצר, אך ביקש להותיר את המערער במעצר בית, ולהתיר לו לצאת לעבודה. ביהמ"ש דחה את המשך הדיון, לצורך קבלת תסקיר מעצר בעניינו של המערער. נקבע כי עד למועד הדיון הנדחה, ישהה המערער במעצר בית בתנאים כפי שנקבעו ע"י כב' השופט סטולר ביום 22/8/08.

12. בתסקיר מעצר מיום 5/1/08 כתב קצין המבחן, בין היתר, כי "איננו יכולים לשלול הסיכון מצידו" של המערער וכן כי "אין באפשרותנו להמליץ על הקלה בתנאים בעיתוי הנוכחי".

13. הדיון הבא בבקשה למעצר עד תום ההליכים נתקיים ביום 11/11/08. גם הדיון זה חזר ב"כ המערער על הסכמתו לראיות לכאורה, מבלי לגרוע כהוא זה מטענתו כי המערער חף מפשע ולא עשה דבר מכל המיוחס לו בכתב האישום.

14. ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים ניתנה ע"י כב' השופטת א' נחמן ביום 16/11/08. ביהמ"ש לא קיבל את עמדת המשיבה כי יש להחזיר את המערער, לאחר כמעט שלשה חודשי מעצר בית, למעצר מאחורי סורג ובריח. ביהמ"ש הורה אפוא כי המערער ימשיך לשהות במעצר בית, באותם תנאים כפי שהיו עד כה, אך תוך החמרת הערבויות הכספיות לרבות הפקדת סך 10,000 ₪ במזומן.

15. על ההחלטה הנ"ל (בעיקר על ענין הפקדת סך 10,000 ₪ במזומן) ערר המערער לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט מ' יפרח) בהחלטתו מיום 19/11/08, קיבל חלק זה של הערר, והעמיד את ההפקדה במזומן על סכום של 5,000 ₪.

16. בהמשך הגיש המערער בקשה לעיון חוזר, ובה ביקש להקל בתנאי שחרורו באופן שמעצר הבית יהיה בביתו שלו (ולא בבית חברו, כפי שהיה עד כה) וכן לאפשר לו יציאה לעבודה. הדיון בבקשה זו נתקיים בפני
כב' השופט א' הימן, אשר בהחלטתו מיום 2/2/09, ולאחר שעיין בין היתר בתסקיר נוסף מיום 29/1/09, קיבל את הבקשה והורה כי המשך מעצר הבית יהיה בכתובת ביתו של המערער (בה התגורר בעבר עם המתלוננת), וכן התיר לו לצאת לחיפוש עבודה שלשה ימים בשבוע.

ההליכים בתיק העיקרי
17. התיק העיקרי נקבע להוכחות בפני
כב' השופטת ש' יעקובוביץ ליום 29/3/09. בישיבה זו העידו מספר עדים, וביניהם המתלוננת עצמה. בעדותה של המתלוננת התעוררו מספר נושאים מהותיים שהיה בהם כדי לעורר ספק באשר למהימנותה. כך, למשל, בענין האישום הנוגע לכך שהמערער הצמיד סיגריה בוערת לגבו של הקטין וגרם לו כוויה, אמרה המתלוננת בעדותה (עמ' 30) כי "אני לא יודעת אם זה היה בכוונה או לא בכוונה". או, למשל, עדותה בביהמ"ש (עמ' 44- 45, 59) כי המערער אנס אותה, פעם אחת, במהלך נישואיהם, דבר שאין לו זכר ורמז בתלונתה במשטרה.

18. יש לציין כי זמן קצר לאחר עדות המתלוננת בוטלו, בהסכמת המשיבה, כמעט כל התנאים המגבילים שהוטלו על המערער.

19. בישיבת ההוכחות הבאה, 22/2/10, הודיעה ב"כ המשיבה בפתח הדיון כי: "לאור המצב הראייתי בתיק, הן עדותה של המתלוננת, והן ראיות נוספות, אשר טרם הובאו בפני
ביהמ"ש, לדוגמא: אמה של המתלוננת, אשר לא יכולה להעיד, בשל מצב רפואי קשה, ולאחר שקילה נוספת של ראיות, הוחלט על חזרה מכתב האישום, לא בהסכמת הנאשם, לפי סעיף 94(א) לחסד"פ". לאור הודעה זו, זיכה ביהמ"ש את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ההחלטה נושא ערעור זה
20. אחר הדברים האלה הגיש המערער לביהמ"ש בקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. המשיבה הגיבה לבקשה בכתב, וכן נשמעו טענות הצדדים בע"פ, וביום 4/9/11 נתנה כב' השופטת ש' יעקובוביץ את החלטתה בבקשה זו, היא ההחלטה נושא הערעור שבפני
נו.
ביהמ"ש קמא ציין בהחלטתו כי פיצויים לפי סעיף 80 לחוק ייפסקו באחד משני מקרים: או במקרה שביהמ"ש "ראה שלא היה יסוד להאשמה", או "שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

21. ביחס לחלופה הראשונה ("לא היה יסוד להאשמה") קבע ביהמ"ש קמא כי בשים לב לתשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני
המשיבה ערב הגשת כתב האישום, לא ניתן לקבוע כי הגשת כתב האישום לקתה בחוסר סבירות. גם אם ישנן "תהיות ותמיהות", שב"כ המערער מציין אותן, הרי הן לכל היותר "מכרסמות" בראיות, אך לא מקעקעות את כתב האישום מיסודו. ועל כן ההחלטה להגיש כתב אישום בהתבסס על תשתית ראיות זו היתה סבירה. התשתית הראייתית שהונחה בפני
המשיבה ערב הגשת כתב האישום, אין בה כדי לחייב את המסקנה שתלונת המערערת מופרכת מיסודה, ועל כן, נהגה המשיבה באופן ראוי עת החליטה להגיש את כתב האישום.

22. ביחס לחלופה השניה ("נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי) קבע ביהמ"ש קמא כי לא נפל בהתנהלותה של המשיבה, לאורך ההליך המשפטי כולו, אותו פגם או ליקוי, העולה כדי "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי. בקשת המשיבה להורות על מעצרו של המערער עד תום ההליכים לא חרגה ממתחם הסבירות בשים לב להערכה שהיתה כי מסוכנותו של המערער היא ברף הגבוה וזאת על יסוד פנייתה ושהותה של המתלוננת במקלט לנשים מוכות. ביהמ"ש קמא ער לכך שהמשיבה חזרה בה (19/8/08) מהערר שהגישה על ההחלטה (18/8/08) לשחרר את המערער למעצר בית, אך קבע כי אין בידו לקבוע שהחלטתה לשוב ולעתור למעצר (20/8/08) היתה נגועה בזדון, או בחוסר תום לב, או נבעה משיקולים זרים. על בסיס התשתית הראייתית שהיתה בידיה, לרבות הערכתה את מסוכנותו של המערער, לא היה זה בלתי סביר לשוב ולעתור (ב-20/8) למעצר. חלף יום אחד בלבד מאז שוחרר המערער למעצר בית (19/8/08) ופרק זמן כה קצר אין בו כשלעצמו כדי להצדיק שינוי הערכתה הראשונית של המשיבה באשר למסוכנותו.

ביהמ"ש קמא אף חיווה דעתו כי התנהלות המשיבה היתה עניינית וראויה, בכך שסמוך לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת, הסכימה לביטול מעצר הבית, ומשהתברר בהמשך כי קיימת גם מניעה מלהעיד את אמה של המתלוננת, העריכה מחדש את מארג הראיות כולו ואת סיכויי ההרשעה, והחליטה לחזור בה מכתב האישום.
ביהמ"ש קבע כי פסיקת פיצוי בעניינו של המערער עלולה להרתיע הרתעת יתר את התביעה, לגרוע משיקול הדעת המסור לה ולפגוע באינטרס הציבורי לקיומם של הליכים פליליים במדינה.
סיכומו של דבר, דחה ביהמ"ש קמא את הבקשה לפיצויים, בקובעו כי לא נתקיים התנאי, שבסעיף 80 לחוק, כי לא היה יסוד להאשמה, וגם לא התנאי השני שבסעיף, קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי.

טיעוני הצדדים בערעור
23. בכתב הערעור אין המערער מצביע על טעות שנפלה, לטעמו, בהחלטה נושא הערעור, אלא חוזר על הטענות כפי שהעלה בבקשתו המקורית לפסיקת פיצויים.
לשיטת המערער זכאי הוא לפיצוי בגין התקופה הארוכה בה נשללה חירותו (מעצר בפועל ומעצר בית) ולהשבת הוצאות הגנתו, הן מן הטעם כי לא היה יסוד להאשמה כנגדו והן מן הטעם כי נתקיימו בעניינו אותן "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי.
לטענת המערער "גיבוש כתב האישום כנגדו נעשה מתוך שיקול דעת לקוי ותוך התעלמות ברורה מכל תמרורי האזהרה שצצו מכל עבר", לרבות: כבישת תלונתה של המתלוננת, עיתוי הגשת התלונה (לאחר שהומצא לה צו ביה"ד הרבני בעניינם של הילדים המשותפים), הימנעות המתלוננת מעריכת עימות עם המערער, תמלילי שיחות טלפון שקיים המערער עם המתלוננת ואמה, בהם אין כל אזכור להתנהגות פלילית של המערער, בקשתו של המערער לעמוד לבדיקת פוליגרף, שלא נעתרה, והטענות חסרות השחר בדבר היותו "מהמר" ו"נרקומן".
עוד ובנוסף יוצא המערער חוצץ כנגד התנהלותה של המשיבה, אשר מצאה מקום לבקש, ולעמוד על עמדתה, בענין מעצרו עד תום ההליכים, גם לאחר שהיה משוחרר במשך מספר חודשים.

24. מנגד סבורה המשיבה כי דין ערעורו של המערער להדחות, באשר עניינו אינו בא בגדרה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כפי שנתפרשה בפסיקה.
לדידה, בעת הגשת כתב האישום היתה קיימת תשתית ראייתית מספקת להגשתו, לרבות הודעותיה המפורטות של המתלוננת, אשר זכו לחיזוק בהודעותיהן של אמה (הגב' סוזן ואזנה) ואחיותיה (הגב' אביבית ואזנה והגב' יסמין אבו חליפה) ובמזכר שערכה העובדת הסוציאלית (הגב' איריס יהושע) ביחס לסימן כוויה בו הבחינה על גבו של בנו הקטין של המערער.
כמו כן נמצאו תימוכין לגרסת המתלוננת בדבר היות המערער מהמר, בהודעותיו שלו.
לעמדת המשיבה, עניינו של המערער אינו מעלה אף "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי.
המשיבה התנהלה לאורך ההליך המשפטי באופן ראוי, ההולם את חומר הראיות שהיה בפני
ה בכל עת, כשראיה לכך תשמש החלטתה לחזור בה מכתב האישום בסמוך לאחר שנתבררו אותם קשיים ראייתיים, אשר היה בהם כדי לשנות הערכתה בדבר סיכויי הרשעתו של המערער.

דיון והכרעה
25. סעיף 80(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977 קובע כי:
"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט".

האם נתקיים הרכיב "שלא היה יסוד להאשמה"?
26. ביהמ"ש העליון, בע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י פ"ד נ"ו (3) 73, בעמ' 88-89, קבע כי כדי לבדוק התקיימותו של רכיב זה-
"שומה עליו על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות שהייתה עובר להגשת כתב-האישום לבית המשפט, שרק כך יוכל להגיע לכלל מסקנה אם היה ואם לא היה יסוד להאשמתו של פלוני בדין פלילי. כך, למשל, ניתן לומר כי לא היה יסוד להאשמה במקום שהמעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או במקום- והוא השכיח- שאין תשתית ראיות ראויה... יש לבחון באורח אובייקטיבי "אם חומר החקירה שהיה בפני
התביעה עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה"... נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום "ששום משפטן בר-דעת, לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו... כך הוא כאשר "לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה" פרטים מרכזיים באישום... עוד נאמר, כי יש מקום לבחון, לאחר מעשה, אם הזיכוי היה צפוי מראש... במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יֵצֵא נאשם זכאי בדינו. ואילו אם התביעה נהגה שלא בסבירות ושלא בזהירות ראויה, תישא המדינה בהוצאותיו של הנאשם ותיאלץ לפצותו על מעצרו ועל מאסרו".

27. במקרה דנן, תשתית הראיות, שהיתה עובר להגשת כתב האישום, כללה את אלה:
תלונת המתלוננת במשטרה, מיום 11/1/07, תלונה שאמנם חזרה בה ממנה בו ביום, אולם בעדות מאוחרת יותר במשטרה (ת/10) הסבירה כי ביטלה את התלונה הראשונה בשל איומיו של המערער כי אם לא תבטל התלונה הוא יפגע בילד ויעלים אותו, וגם הכה את המתלוננת;

תלונת המתלוננת במשטרה מיום 13/8/08, ועדותה במשטרה מיום 19/8/08 (ת/10, ת/11). עדויות אמה של המתלוננת במשטרה, מיום 11/1/07, ומיום 14/8/08. האם תומכת באופן מלא בגירסת המתלוננת, והעידה בין היתר כי המערער היה מכה את המתלוננת בכל פעם שהיה ב"קריז" מהסמים, וכן שהכריח אותה לצאת לעבוד מיד לאחר שילדה, והיה לוקח לה את הכסף. ביחס לאירוע האלימות נושא התלונה מיום 11/1/07, העידה האם כי היא אכן ראתה סימנים אדומים בגרונה של המתלוננת. האם אישרה בעדותה במשטרה גם את האירוע שבו המערער הצמיד סיגריה בוערת לגבו של הילד בן השניים וחצי, וכיבה עליו את הסיגריה, אך לדבריה, אח"כ הוא טען ש"זה לא בכוונה".

עדות אחותה של המתלוננת, אביבית, ועדות אחות נוספת שלה, יסמין, ששתיהן העידו על האלימות הפיזית של המערער כלפי המתלוננת. אביבית העידה כי היא ראתה סימנים על צווארה של המתלוננת, ויסמין העידה כי היא ראתה סימנים כחולים בגופה ובפני
ה של המתלוננת. אביבית העידה כי המערער היה משתמש בסמים ומהמר ובכל פעם שהמתלוננת רצתה ללכת למשטרה, הוא איים עליה שיהרוג אותה. גם יסמין בעדותה מסרה דברים דומים.

לכך יש להוסיף את העובדה שהמתלוננת, החל מיום 3/8/08 ואילך, ובזמן דיוני המעצרים, שהתה במקלט לנשים מוכות. בין יתר הראיות בתיק קיים אישור של עו"ס המקלט לנשים מוכות המאשרת כי בתאריך 6/8/08 היא ראתה סימן כוויה עגול על גבו של הילד (בנם הקטין של המערער והמתלוננת).

28. בדיקת התשתית הראייתית עובר להגשת כתב האישום, כמפורט רק בתמצית לעיל, מצביעה לדעתי על כך, שהיה יסוד להאשמה. עיון בתוכן העדויות שנגבו מהמתלוננת, מאמה, ומאחיותה, והאישור של העו"ס מהמקלט לנשים מוכות, כל אלה היו מעלים אצל כל תובע סביר ציפייה כי יש די ראיות לכאורה לביסוס הרשעה. נראה לי, למקרא חומר הראיות, כי המשיבה נהגה בסבירות ובזהירות הראויה בהחלטתה להגיש נגד המערער כתב אישום.

29. אכן כן, בשקילת השאלה אם להגיש כתב אישום אם לאו, מוטל על המשיבה לשקול את כלל הראיות שבתיק, לרבות הראיות והטענות שמעלה הנאשם, ואינני מתעלם מן הטענות הללו, כמפורט בפיסקה 45 לכתב הערעור. יחד עם זאת, "בקיומן של סתירות ותמיהות בחומר הראיות אין כדי להשמיט בהכרח את הבסיס מתחת לתשתית הראייתית המספיקה להגשת כתב אישום" (ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מ"י, בפיסקה 17).

30. יש לציין את העובדה כי, חרף כל טענותיו של ב"כ המערער בפני
ביהמ"ש קמא ובפני
נו, הרי בדיוני המעצר עד תום ההליכים, הוא הסכים לקיומן של ראיות לכאורה (ר' הדיון בפני
כב' השופטת נחמן ביום 15/9/08, בעמ' 12 לפרוטוקול, וכן הדיון בפני
ה ביום 11/11/08, בעמ' 25 לפרוטוקול). (על כך שניתן להיעזר בהחלטות המעצר, לענין הקביעה האם היה יסוד להאשמה, ראה ע"פ 10425/05 מ"י נ' פדרמן, בפיסקה 21, ע"פ 5205/04 גואטה נ' מ"י, בפיסקה 9).

31. נכון שבשלב מאוחר למועד הגשת כתב האישום חלו התפתחויות, שאותן לא ניתן היה לצפות מראש, במועד הגשת כתב האישום. התפתחות אחת היא בכך שהמתלוננת בעדותה בביהמ"ש שינתה גירסתה במספר עניינים מהותיים (ראה פירוט בפיסקה 16 לתגובת המשיבה בביהמ"ש קמא לבקשה לפסיקת הוצאות הגנה) באופן שהיה בו כדי להשליך על מהימנותה.
התפתחות שניה היא, שהתברר כי אמה של המתלוננת, שהיתה עדת תביעה מרכזית, לא תוכל להעיד בביהמ"ש, בשל מצבה הרפואי הקשה.

להתפתחויות אלה אין כל השפעה לענין השאלה הנבחנת כאן, שכן, "המועד הקובע לבדיקת התשתית הראייתית, האם הצדיקה הגשת כתב אישום, הינו המועד שקדם להגשת כתב האישום" (תפ"ח (חי') 4067/07 קרוטר נ' מ"י בפיסקה 7.2 לפסה"ד של כב' השופטת למלשטריך-לטר). "העילה של "לא היה יסוד להאשמה" אינה יכולה להיבנות על יסוד התפתחויות מאוחרות במשפט, אשר צבעו בצבעים חדשים את חומר הראיות שהיה קיים בטרם משפט" (שתיאווי הנ"ל, בפיסקה 12).

32. לסיכום חלק זה, צדק ביהמ"ש קמא במסקנתו כי ההחלטה להגיש כתב אישום, בהתבסס על תשתית הריאיות שהיתה באותה עת, היתה החלטה סבירה ואין מקום לקבוע "שלא היה יסוד להאשמה".

האם נתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי?
33. כפי שנקבע בהלכת דבש הנ"ל, ובפסיקה שבעקבותיה, ה"נסיבות", האמורות בסעיף 80, נחלקות לשלשה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם.

34. נסיבותיו האישיות של המערער לא הובאו בפני
ביהמ"ש קמא או בפני
נו, ולא הועלו כטיעון במסגרת הבקשה לפסיקת פיצוי או במסגרת הערעור.

35. בענין אופי זיכויו של המערער נציין, כי מדובר במקרה דנן בזיכוי מוחלט (רע"פ 960/99 מקמילן נ' מ"י פ"ד נ"ג (4) 294, בעמ' 305, 307), ועובדה זו מהווה שיקול חשוב, שיקול נכבד, בין השיקולים לטובת פסיקת פיצוי (בדש, בעמ' 12). יחד עם זאת, אין כלל האמור כי זיכוי מוחלט כשלעצמו מצדיק בכל מקרה פסיקת פיצוי (בדש, בעמ' 112-117). יש להבחין לענין זה בין זיכוי מוחלט מחמת חזרתה של התביעה מכתב האישום (כמו בענייננו), לבין זיכוי מוחלט המבוסס על הכרעה שיפוטית כי הנאשם לא ביצע את העבירה שיוחסה לו. אולם, "בכך שזיכויו של המערער התבסס על החלטת התביעה לחזור בה מכתב האישום (ולא על הכרעה שיפוטית שהוא לא ביצע את העבירה שיוחסה לו) גם לא נובע כי אין לזכותו בפיצוי ושיפוי (ע"פ 4492/01 עשור נ' מ"י, בפיסקה 7).

36. מן האמור לעיל עולה, כי השיקול המרכזי, בדרך כלל וגם בענייננו, הוא הנסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם. "בבחינת נסיבות שעניינן הליכי המשפט מושם הדגש על אופן התנהלותה של התביעה במהלך המשפט, ועל עניינים נוספים הקשורים בהליך עצמו" (שתיאווי, בפיסקה 20). אחד השיקולים שניתן לשקול לענין זה הוא, למשל, "האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתירות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש" (ע"פ 7826/96 רייש נ' מ"י נ"א (1) 481, כב' השופט י' שמיר).

כהנחיה כללית נקבע בפרשת דבש (שם, בעמ' 118) "כי לאחר חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועד שיחליט על שיפוי ופיצוי, יספק בית משפט עצמו בנסיבות שאינן חמורות במיוחד".

37. פיצוי בגין ימי המעצר 24/8/08-21
במקרה דנן, היה המערער נתון ב"מעצר ימים", משך שבעה ימים (13/8/08-19/8/08). בימ"ש השלום (כב' השופטת בלכר) קבע כי מעצרו יסתיים ביום 19/8/08 בשעה 14:00, וממועד זה ישהה במעצר בית. ניתן לומר כי ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט סטולר) סמך ידו על החלטה זו (בכך שהמליץ למשיבה למחוק הערר עליה). ניתן לראות את המשיבה כמי שהסכימה לשחרורו של המערער למעצר בית, ביום 19/8/08, שאם לא כן, לא היתה מסכימה למחיקת הערר. והנה, יומיים אח"כ, ביום 21/8/08, מבלי שנשתנה דבר (לבד מעצם הגשת כתב אישום), ומבלי שנוספו ראיות חדשות כלשהן, הציגה המשיבה עמדה נוקשה ובלתי מתפשרת לפיה היא עומדת על מעצר דווקא. זאת בניגוד לעמדת בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי, ובניגוד לעמדתה שלה, יומיים קודם לכן. ב"כ המשיבה אף לא הסכים לבקשתו הטריוויאלית של ב"כ המערער לדחות את הדיון במספר ימים על מנת לעיין בחומר הראיות, ולהשאיר בינתיים את המצב הקיים כמות שהוא, קרי, מעצר בית. ב"כ המשיבה עמד על כך שגם בפרק הביניים עד לדיון, יהיה המערער במעצר מאחורי סורג ובריח דווקא, וכך אכן החליט ביהמ"ש (כב' השופטת בן שלמה). ביהמ"ש המחוזי בערר (כב' השופט סטולר) אמנם ביטל החלטה זו (ראה פיסקה 10 לעיל), והורה על שחרורו של המערער למעצר בית, תוך הוספת איזוק אלקטרוני. אך בינתיים, עמדה נוקשה ובתי מוסברת זו של המשיבה "עלתה" למערער בארבעה ימי מעצר (21/8/08- 24/8/08) בלתי מוצדקים, שלא היתה הצדקה לעתור להם, ואשר בגינם זכאי המערער לפיצוי. גם אם ניתן היה אולי להצדיק עמדה של המשיבה לפיה, נוכח כתב האישום שהוגש, המייחס למערער שורה של מעשי אלימות פיזית ואיומים כלפי בת זוגו וילדו, ונוכח מסוכנותו הנטענת, ושהותה של המתלוננת במעון לנשים מוכות, ראוי לבקש מעצר עד תום ההליכים, הרי לא היתה כל סיבה שלא להיענות לבקשתו הקוליגאלית של הסניגור לדחייה קצרה של הדיון לצורך צילום החומר, תוך הסכמה להשארת המצב הקיים (מעצר בית) על כנו עד לדיון. מה נשתנה מיום 19/8/08 עד יום 21/8/08, שחייב לכלוא את המערער מאחורי סורג ובריח? עצם העובדה שהוגש כתב אישום בוודאי איננה "עושה את ההבדל", וכך גם קבע כב' השופט סטולר בהחלטתו במפורש. דעתי היא אפוא כי ביחס לארבעת ימי המעצר 21/8/08- 24/8/08, זכאי המערער לפיצוי מלא.

38. לאחר החלטת כב' השופט סטולר מיום 22/8/08 נתקיימו בבימ"ש השלום שני דיונים בבקשה למעצר עד תום ההליכים (15/9/08, 11/11/08). בשני דיונים אלה, עמדת המשיבה היתה כי יש להורות על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. נראה לכאורה, מבלי לקבוע מסמרות, כי עמדה זו היתה בעייתית משהו, בהיותה עומדת בניגוד לפסיקת כב' השופט סטולר בתיק זה, לפיה עצם הגשת כתב אישום כשלעצמה איננה מהווה נסיבה מיוחדת הדרושה למעצר לאחר ששוחרר. דברים אלה של כב' השופט סטולר נאמרו לאחר שהמערער היה משוחרר יומיים בלבד (21/8/08- 19), והם נכונים ביתר שאת וביתר תוקף כאשר המערער משוחרר (מבלי שהפר התנאים) כבר כחודשיים וחצי (24/8/08-11/1/08).

למרות זאת, עמדתה זו של המשיבה אינה יכולה לשמש בסיס לפסיקת פיצוי למערער, מהטעם הפשוט, שעמדה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש, שדחה את הבקשה למעצר מאחורי סורג ובריח, והורה על מעצר בית, בתנאים כאלה ואחרים.

39. החל מיום 24/8/08 ואילך, ועד ככל הנראה תחילת אפריל 2009 (זמן קצר לאחר ישיבת ההוכחות מיום 29/3/09) שהה המערער במעצר בית. אמנם, "במסגרת שיקולי הצדק, הנשקלים בעילה השניה הכלולה בסעיף 80, ובמסגרת הערכת הסבל, שהיה מנת חלקו של נאשם שזוכה, ניתן לתת את הדעת גם להשלכותיהם של תנאים מגבילים שהוטלו על נאשם, לרבות מעצר בית" (שתיאווי, בפיסקה 27) אולם במקרה דנן, הסניגור הוא שביקש, בכל הדיונים הרלוונטיים, לשחרר את המערער למעצר בית (ר' פרוטוקול מיום 21/8/08 עמ' 7 ש' 9-15, פרוטוקול מיום 22/8/08, עמ' 3, פרוטוקול מיום 15/9/08, עמ' 16, ש' 9-11, פרוטוקול מיום 11/11/08, עמ' 26 ש' 20-26, פרוטוקול מיום 19/11/08, עמ' 4, ש' 25-28). ברור, לפיכך, שהמערער אינו יכול לדרוש פיצוי על התקופה בה שהה במעצר בית, שכן, כאמור, עמדתו שלו היתה- להשאירו במעצר בית. נכון שתנאי מעצר הבית הוחמרו מעת לעת, וביהמ"ש גם לא קיבל עתירתו לשינוי כתובת מעצר הבית, אך אלה הן החלטות שניתנו וכדין ע"י השופטים שדנו בענין, לרבות כב' השופט סטולר וכב' השופט יפרח, וזאת לאחר ששקלו את מכלול השיקולים הצריכים לענין, לרבות המסוכנות הנשקפת מאת המערער כעולה מתסקיר שירות המבחן מיום 5/11/08. אינני רואה מקום למתן פיצוי למערער, בשל כך שכב' השופט סטולר הורה על הוספת איזוק אלקטרוני ומפקח נוסף, או בשל כך שכב' השופט יפרח הורה על הפקדת מזומן בסך 5,000 ₪ (במקום 1,000 ₪ כפי שהיה עד אז), או בשל דחיית עתירתו של המערער לשינוי כתובת מעצר הבית. ואזכיר כי במועד מאוחר יותר (2/2/09) ניתנה החלטת כב' השופט הימן, שנעתר לבקשת המערער לשנות את כתובת מעצר הבית לכתובתו שלו, וכן התיר לו יציאה שלש פעמים בשבוע לחיפוש עבודה.
40. בסופו של דבר, זמן קצר לאחר שנתקיימה ישיבת הוכחות הראשונה (29/3/09) הסכימה המשיבה לביטול כמעט כל התנאים המגבילים שהוטלו על המערער (מלבד הרחקה מהמתלוננת ואיסור יציאה מן הארץ), ובכך נהגה המשיבה כראוי וכדין.

41. לעומת זאת, מאז ישיבת ההוכחות ועד אשר הודיעה המשיבה כי היא חוזרת בה מכתב האישום, חלפה לה תקופה של 11 חודשים (29/3/09- 22/2/10), תקופה ארוכה ומיותרת, שבה המשיך כתב האישום להיות תלוי כחרב מעל צווארו של המערער, על אף שהמשיבה בשלב הזה כבר היתה מודעת לבעייתיות במהימנותה של המתלוננת. נכון שבתקופה זו לא היה המערער נתון במעצר או במעצר בית ולא בתנאים מגבילים כלשהם (למעט הרחקה מהמתלוננת ואיסור יציאה מן הארץ), אך אין לזלזל בעצם העובדה שההליך הפלילי על כל הכרוך בו והתוצאות העלולות לנבוע ממנו (ועלויותיו) היה עדיין תלוי ועומד ומתנהל כנגדו. נכון שהמשיבה חזרה בה מכתב האישום לא רק בשל עדות המתלוננת בביהמ"ש (29/3/09), אלא גם בשל כל שהתברר לה שעדת תביעה מרכזית (אמה של המתלוננת) לא תוכל להעיד, בשל מצבה הרפואי הקשה. אלא שענין מצבה הרפואי הקשה של אמה של המתלוננת איננו דבר חדש שהתברר למשיבה במפתיע רק סמוך לפני ישיבת 22/2/10. מצבה הרפואי הקשה של האם היה ידוע למשיבה עוד משנת 2007-2008 (ראה פרו' הדיון בפני
נו עמ' 3 ש' 23-30, וכן ר' פיסקה 18 לתגובת המשיבה (בביהמ"ש קמא) לבקשה לפסיקת הוצאות הגנה). יוער כי האם היתה אמורה להעיד כעדת תביעה בישיבת יום 29/3/09, אך לא העידה, מכיוון שהיתה מאושפזת באותו תאריך. נוכח מצבה הרפואי הקשה, ונוכחה עובדה שלא התייצבה למתן עדותה בישיבת 29/3/09, ניתן היה לצפות באופן סביר שכך יקרה גם בישיבת 22/2/10, ולא ראוי היה להמתין 11 חודשים עד למסירת ההודעה בדבר ביטול כתב האישום.

סיכום
42. (א) לכתחילה, לפי חומר הראיות שהיה בידי המשיבה עובר להגשת כתב האישום, היה יסוד להאשמה.

(ב) בסופו של יום, המערער זוכה אמנם זיכוי מוחלט, אך מדובר בזיכוי מוחלט הנובע מחזרת המשיבה מכתב האישום, ולא מהכרעה שיפוטית המנקה אותו מכל אשמה.

(ג) התנהלות המשיבה, בייחוד בקשר לעמידתה על מעצר בכליאה, והתנגדותה להשארת המצב הקיים (מעצר בית) בפרק הביניים שעד לדיון, היתה, בנסיבות שפורטו לעיל בפיסקה 37, לא ראויה, ומצדיקה תשלום פיצוי למערער עבור 4 ימי מעצר.

(ד) המשיבה נהגה כדין וכראוי בכך שהזדרזה לבטל כמעט את כל ההגבלות שהמערער היה נתון בהן, סמוך לאחר עדותה של המתלוננת בביהמ"ש.

(ה) מאידך, המשיבה לא נהגה כראוי בכך שהתעכבה 11 חודשים מאז הישיבה בה העידה המתלוננת ועד אשר הודיעה על ביטול כתב האישום.

(ו) ניהול המשפט, ובייחוד דיוני המעצר והעררים, גזלו ישיבות בימ"ש רבות, אשר המערער מן הסתם שילם בעבורן שכ"ט עו"ד (ר' פירוט בסעיף 53 לכתב הערעור). בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב-1982 נקובים הסכומים לתשלום הוצאות הגנתו של עצור או של נאשם, לפי מספר הישיבות בביהמ"ש, אולם הסכומים הנקובים שם הם סכומי מכסימום, וביהמ"ש רשאי לקבוע סכומים נמוכים מהם לפי שיקול דעתו ועפ"י כלל נסיבות הענין.

(ז) בשים לב למכלול השיקולים כמפורט לעיל, לכאן ולכאן, אמליץ לחברי להרכב לקבל את הערעור חלקית, ולפסוק למערער כלהלן:
- פיצוי בגין 4 ימי מעצר (24/8/08- 21), לפי תקנה 8 לתקנות הנ"ל- סך 1,370.
- בגין הוצאות הגנתו של המערער- שכ"ט עו"ד בסכום גלובלי של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ.
סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

השופטת רות לורך
, אב"ד
אני מסכימה.
השופטת זהבה בוסתן

אני מסכימה

סוף דבר
הערעור מתקבל באופן חלקי, כמפורט בסעיף 42(ז) לפסק דינו של כב' השופט דותן.

ניתן והודע היום ט' שבט תשע"ב, 02/02/2012 במעמד הנוכחים.

___________________ _______________________ ___________________
רות לורך
, שופטת זהבה בוסתן
, שופטת צבי דותן
, שופט
אב"ד
בית המשפט המחוזי מרכז
ע"פ 11-10-30884 פטל(עציר) נ' מדינת 02 פברואר 2012
ישראל
8









עפ בית משפט מחוזי 30884-10/11 משה פטל נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 02/02/2012)