פסקי דין על פרי ירוחם חברה לרכב בע"מ | פסקי דין על רם ד. יועצים | פסקי דין על רם דנינו | פסקי דין על יצחק גנון |

163143/09 א     29/01/2012




א 163143/09 פרי ירוחם חברה לרכב בע"מ נ' רם ד. יועצים בע"מ, רם דנינו, יצחק גנון








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



29 ינואר 2012

ת"א 163143-09 פרי ירוחם חברה לרכב בעמ נ' רם ד. יועצים בעמ ואח'






בפני

כב' בפני
כב' השופטת דליה אבי-גיא
, סגן נשיא


תובעת

פרי ירוחם חברה לרכב בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אביר בראל


נגד


נתבעים

1. רם ד. יועצים בע"מ
2. רם דנינו
ע"י ב"כ עו"ד מימון אביטן

3. יצחק גנון





פסק דין



מבוא

1.
התובעת, חברה להשכרת רכב, סיפקה לנתבעים 3-1 או למי מהם, כלי רכב לצרכי עסקיהם. החוב, לטענת התובעת, בגין השכרת ארבעה כלי רכב עומד על הסך של 44,632 ₪ בגין דמי שכירות, צריכת דלק ואגרות כביש 6, בתוספת ריבית פיגורים בשיעור של 15% עד ליום הגשת התביעה (סך של 6,676 ₪), ובסה"כ 51,308 ₪.
2.
התובעת טוענת כי הנתבעים 3-1 חייבים בתשלום החוב הן מכוח התחייבותם כלפיה בהתאם להזמנות כלי הרכב, ובשל היות הנתבע 2 בעל השליטה בנתבעת 1 ומעסיקו ושולחו של הנתבע 3, מבצע ההזמנה בפועל, והן מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט, שכן הפיקו רווחים וטובות הנאה מהשימוש ברכבים מבלי לשלם תמורתם.

בנוסף, טוענת התובעת כי הנתבע 3 חייב לשאת בדמי השכירות נוכח הודאתו באחריות אישית לפירעון החוב.
3.
הנתבעים 2-1 טוענים כי שילמו לתובעת את כל המגיע לה בגין כלי הרכב ששכרו ממנה (כלי הרכב "הקטנים", כמפורט בסעיף 8 להלן), וככל שהנתבע 3 התקשר עמה בהסכם להשכרת רכבים, אזי עליה לתבוע אותו בגין הסכם זה. לטענת הנתבעים 2-1, הם לא הפיקו דבר משכירת כלי הרכב על-ידי נתבע 3 ולא ידעו על כך מאומה.


4.
הנתבע 3 טוען כי שימש קבלן עצמאי שנתן שירותים לנתבעת 1 ולא שימש עובד שלה.

לטענתו, לא הזמין רכבים כלשהם מהתובעת, לא לצרכיו שלו ולא לצרכי הנתבעים האחרים, גם לא עשה שימוש ברכבים ולא הפיק מהם רווחים כלשהם ואף לא נטל אחריות לפירעון חוב כלשהו.

דיון ומסקנות
5.
אחרי בחינה עניינית של הראיות ומשקלן, ועל-פיהן את גרסאות הצדדים, מצאתי שיש לקבל את התביעה כנגד נתבע 3 ולדחותה כנגד נתבעים 2-1, ולהלן נימוקיי.

6.
מטעם התובעת העידה הגב' אתי עומרד, מנהלת חשבונות בתחום הגבייה, ולדבריה, התובעת השכירה כלי רכב שונים "לפי בקשתם של הנתבעים או מי מהם" (סעיף 4 לתצהירה). לטענתה, עסקאות ההשכרה נעשו על-סמך כתבי הזמנה חתומים על-ידי הנתבעת 1 (נספחים א' ו-ב' לכתב התביעה) וכן חוזי שכירות שנחתמו עם לקוחות הנתבעים 3-1 או מי מטעמם (נספחים ג'-ו' לכתב התביעה). התמורה המוסכמת בגין שכירות הרכבים לא שולמה, לפי גרסתה, שכן קיימת מחלוקת בין נתבעים 3-1 לבין עצמם ביחס להזמנת הרכבים ובדבר האחריות לפירעון החוב.
7.
אין מחלוקת כי העובדות נשוא התביעה אינן מידיעתה האישית של עדת התובעת, והיא למדה אותן מתוך המסמכים שבפני
ה: "באופן אישי אני לא מכירה, אני יודעת לקרוא את הכרטסת הנהלת החשבונות, ואת המסמכים שנלווים אליו." (פרוטוקול עמ' 22, מול שורות 15-14).

8.
מקריאת כתבי ההזמנה וחוזי השכירות לעיל עולה כי עסקינן בארבעה כלי רכב כדלהלן:

א.
רכב פרטי מסוג דייהטסו סיריון (מ.ר. 26-684-13), שהושכר על-פי חוזה שכירות עם צד שלישי ותחילתו ביום 25.7.2007 (להלן- "רכב א'"). לגבי עסקה זו לא הוצגה כל הזמנה בכתב מהנתבעת 1.
ב.
רכב מסחרי מסוג פיאט דוקאטו (מ.ר. 55-526-60), שהושכר על-פי חוזה שכירות עם צד שלישי ותחילתו ביום 21.8.2007 (להלן- "רכב ב'" או "הרכב המסחרי"). הוצגה הזמנה חתומה בכתב, מאותו מועד, על נייר פירמה של הנתבעת 1.
ג.
רכב פרטי מסוג יונדאי גטס (מ.ר. 44-246-14), שהושכר על-פי חוזה שכירות עם צד שלישי ותחילתו ביום 10.12.2007 (להלן- "רכב ג'"). הוצגה הזמנה בכתב, מאותו מועד, על נייר פירמה של הנתבעת 1, ללא כל חתימה.
ד.
רכב פרטי מסוג דייהטסו סיריון (מ.ר. 27-849-62), שהושכר על-פי חוזה שכירות עם צד שלישי ותחילתו ביום 7.2.2008 (להלן- "רכב ד'"). הוצגה הזמנה בכתב, מאותו מועד, על נייר פירמה של הנתבעת 1, עם חותמת החברה, אך ללא חתימה בצדה.
9.
קרן החוב בגין שכירות כלי הרכב נלמדת מתוך דו"ח מצב חשבון של הנתבעת 1 מתאריך 10.4.2008, ומחשבוניות מס שהנפיקה התובעת עבור הנתבעת 1 (נספחים ז' ו-ח' לכתב התביעה). עיון במסמכים אלו מעלה כי סכום החוב הכולל (לפני תשלומים שבוצעו) הינו 49,220.31 ₪ לפי הפירוט הבא:


א.
רכב א', סך של 2,403 ₪.
ב.
רכב ב', סך של 44,629.31 ₪. קרי, סכום התביעה בקירוב (ללא הריבית).
ג.
רכב ג', סך של 1,588 ₪.
ד.
רכב ד', סך של 600 ₪.
10.
בשורה התחתונה של דף החשבון הנ"ל צוין כי שולם סך של 4,588 ₪ "ע"ח חוב". לפי עדותה של עדת התובעת, הסכום שולם בשני תשלומים: האחד, סך של 1,588 ₪ (על-פי קבלה מיום 10.3.2008) (מוצג ת/1), ששולם על-ידי נתבעת 1 עצמה (ראה פרוטוקול הדיון בעמ' 32-31), והשני, סך של 3,000 ₪ (על-פי קבלה מיום 31.3.2008) (מוצג ת/2), ששולם "על-ידי חברה שבשליטת נתבע 3 ולא יוחס כלל ועיקר להזמנות הרכב הפרטי" (סעיף 22 לסיכומי התובעת).

11.
נתבע 2 העיד כי נתבעת 1, המספקת שירותי תיקון ופחחות רכב, שכרה מהתובעת מספר רכבים ופרעה תמיד את כל חשבונותיהם. לגרסתו, לא נעשה על-ידי הנתבעים 2-1 כל שימוש ברכבים בגינם הופקו החשבוניות נשוא התובענה, ולטענתו, החוב נובע כולו מהרכב המסחרי.

12.
נתבע 3 טען בחקירתו כי ביצע עבודות עבור נתבעים 2-1 בתור קבלן משנה עצמאי, וזאת טען גם נתבע 2 בתצהיר עדותו הראשית ובניגוד לאמור בכתב הגנתו, כאילו הנתבע 3 היה עובד לשעבר של הנתבעת 1. נתבע 2 צירף חשבוניות של נתבע 3 בגין שירותים שסופקו, לכאורה, לנתבעת 1 (נספח ז' לתצהיר הנתבעים 2-1), ביניהם גם טיפולים וחלקים לכלי רכב שונים. בתוך כך, הכחיש נתבע 2 את גרסת נתבע 3 ולפיה: "...ביצעתי עבודות עבורו ובין יתר העבודות שבצעתי גם הזמנתי דברים עבורו, מהרבה אנשים, בין היתר מהתובעת, הכוונה היא לחומרים, צבעים וגם רכבים." (ר' פרוטוקול הדיון מיום 11.5.2010, בעמ' 8 מול שורות 7-6).

13.
לטענת נתבע 3, עם סיום עסקיו עם נתבעים 2-1, סוכם ביניהם בעל-פה, שאת החוב לתובעת יסלק הנתבע 2: "היה לי סיכום עם רם דנינו
שהוא משלם דברים מסויימים ואני משלם דברים מסויימים. כשהוא הפסיק לשלם גם אני הפסקתי לשלם." (עמ' 8, מול שורות 23-22).


14.
כאמור, עסקת רכב א' נחתמה על-ידי צד שלישי כלשהו, מבלי שהוצגה כל הזמנה בכתב מאת נתבעת 1 (ובכלל), או הוכחה אחרת המעידה על ביצוע העסקה על-ידי נתבעת 1 או עבורה (לרבות הקשר שלה עם שוכר הרכב). ממילא עסקה זו לא נזכרת בסיכומי התובעת ודומה כי נזנחה על-ידה, ואף מן הטעם הזה, אין כל מקום לפסוק פיצוי בגינה.

15.
עוד עולה מהראיות כי התקבל בידי התובעת סך של 4,588 ₪ על-חשבון חובה של נתבעת 1 כלפיה. נתבעת 1 שילמה לה סך של 1,588 ₪, היינו כגובה החוב בגין רכב ג', ובנוסף, שולם לתובעת, על-ידי נתבע 3, סך של 3,000 ₪, מבלי שהוכח כי סכום זה ניתן עבור עסקאות רכב אחרות, שאינן נזכרות בדו"ח התובעת הרלבנטי.


בתוך כך, לא הוכח על-ידי מי מהנתבעים 3-1 כי בוצע תשלום בגין רכב ד'.
16.
יתרה מזאת, בכרטסת הנהלת החשבונות של נתבעת 1 (מוצג נ/2), ישנו רישום המתייחס לחיובי רכב ב', בחודשים ינואר ופברואר 2008, בסכום כולל של 6,428 ₪, אותו שילמה כביכול נתבעת 1, לשיטתה של התובעת (ראה סעיפים 20-18 לסיכומיה), אך לא הומצאו קבלות או הוכחות, כגון תצלומי שיקים, המעידים על ביצוע התשלום כנטען. אציין כי דבר התשלום כאמור הוכחש נמרצות על-ידי נתבע 2 במהלך חקירתו (ראה בעמ' 52-49).

17.
לטענת התובעת, שכירות רכב ב' (הרכב המסחרי) הינה לתקופה של מספר חודשים. החיובים שנוצרו בגין רכב זה הם לתקופה שמיום 21.8.2007 ועד ליום 27.2.2008.

18.
אלא מאי, ההזמנה לרכב מסחרי, בחתימת ידה של פקידת הנתבעת 1, הינה לתקופה בת יומיים בלבד (מיום 21.8.2007 ועד ליום 23.8.2007), בעלות של 83$ ליום. לגבי תקופה קצובה זו, מחויבת נתבעת 1 על-פי תנאי הזמנתה.

בעניינו של נתבע 2, לעומת זאת, לא הוכחה כל עילת תביעה – אישית, שילוחית או אחרת, וזאת במובחן מנתבעת 1, שכידוע מהווה אישיות משפטית נפרדת.
19.
כאן המקום לציין כי נתבע 2 העלה בבית המשפט טענה באשר לזיוף ההזמנה של הרכב המסחרי בידי נתבע 3. לטענה זו אין זכר בכתבי הטענות ובתצהירי נתבעים 2-1, לא כל שכן בסיכומיהם. אף לא הוגש תצהיר של הפקידה שחתמה על ההזמנה, וממילא לא התבקש זימונה לעדות, הגם שלפי הצהרת נתבע 3: "הזמנה לרכב הספציפי נחתמה על ידי איילה, היא היתה פקידה של רם דנינו
" (ר' פרוטוקול הדיון מיום 11.5.2010, בעמ' 8 מול שורה 15).

הלכה פסוקה היא, כי צד הנמנע מהמצאת ראיה האמורה להוכיח את טענותיו, פועלת ההימנעות לחובת הנמנע (ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד אסעד קנג' אבו סאלח (1996)).
אשר על כן, דין טענת הזיוף להידחות.
20.
מעבר לאמור, אין בידי התובעת שום ראיה, לפיה נתבעת 1 הזמינה את הרכב המסחרי לתקופה נוספת, העולה על יומיים, או על הסיבה שבעטיה נותר הרכב ברשותה כביכול במשך יתרת התקופה.

21.
במסגרת תצהיר שמסר (צורף כראיה מטעם הנתבעים 2-1), טען נתבע 3 כי את הרכב המסחרי בגינו נתבע החוב, הזמין בעצמו והעבירו לשימושם של אחרים (ה"ה ערן וניר דומינקביץ) כנגד פירעון חובותיו כלפיהם.

הנתבע 3 גם הודה כי ניסה להגיע להסדר תשלום החוב עם התובעת, וכי "הפיל" את החוב על הנתבעים 2-1 לצורך קיזוז חובה של הנתבעת 1 כלפיו.
22.
נתבע 3 זנח בשלב מסוים את ההליכים ולא התייצב עוד לדיונים, גם לא הגיש ראיותיו בתיק ולא נחקר בחקירה נגדית על גרסאותיו השונות והסותרות, אשר בכתב טענותיו, לרבות הצהרותיו בבית המשפט, אל מול תצהירו, אשר מאשש כי החוב נשוא התובענה הינו חובו שלו בלבד.

23.
לפי החומר המצוי בתיק, מתברר כי מי שקיבל את הרכב המסחרי בפועל, לידיו, היה חברו דאז של נתבע 3, מר ערן דומינקביץ, אשר חתום על חוזה השכירות ומופיע גם בחשבוניות המס ביחס לרכב הספציפי.

לפי עדותו של העד, מר דומינקביץ, "הנתבע 3 ביקש ממני לגשת לחברה להשכרת הרכב, התובעת, ולמשוך את הרכב משם... לא לקחתי אותו על דעת עצמי." (עמ' 64 לפרוטוקול מיום 9.11.2011, מול שורות 3 ו-16). כפי העולה מהעדויות שבפני
י, אין למר דומינקביץ כל קשר עסקי או אחר עם הנתבעים 2-1 (סעיף 13 לתצהיר נתבע 2 ועדות דומינקביץ בעמ' 64-63).
24.
מר דומינקביץ העיד עוד כי העביר את הרכב לנתבע 3 כעבור יומיים ממועד קבלתו לידיו:

"...הייתי עם הרכב יום אחד ואחרי זה צחי גנון לקח אותו... הוא עמד אצלי בחניה עוד יום עד שצחי לקח אותו" (עמ' 64, מול שורות 3 ו-23), ולא הובאה כל ראיה לסתור טענה זו.
25.
לטענת התובעת, כאילו נתבעים 2-1 הפיקו רווח ו/או תועלת מהשימוש ברכב המסחרי, לא נמצא כל ביסוס עובדתי וראייתי.

כמו כן, לא הוכח כי בתקופה בה מצוי הרכב המסחרי בידי נתבעים 2-1, לגרסת התובעת, עשתה האחרונה דבר מה כדי להחתים את מי מנתבעים 2-1 על מסמך הזמנה או לקבל מהם תשלום, גם לא בחלוף כחצי שנה שבמהלכה החוב בגינו אינו משולם. עוד יצוין כי הכתובת הרשומה בחלק מהחשבוניות שהוצאו בגין העסקה הנדונה היא כתובתו של הנתבע 3 (בגן יבנה) ולא של הנתבעת 1 (בבני ברק).

26.
לא זו אף זו – גם לשיטתה של התובעת, "הנתבע 3 יצחק גנון
חייב לשאת בתשלום דמי השכירות נושא התביעה היות והודה בשיחות טלפוניות עם עובדי התובעת ובא כחה באחריותו האישית לפרעון חובות אלה" (סעיף 8 לתצהיר הגב' עומרד). כתימוכין לכך, הציגו נתבעים 2-1 תרשומת של נציגי התובעת, המתעדת שיחות טלפוניות שנערכו עם נתבע 3 למטרת גביית החוב (נספח ו' לתצהיר נתבע 2).

27.
לאור נסיבות אלה ולאחר שקילת משקלן המצטבר של כלל הראיות שהובאו בפני
י ואלו שלא הובאו בפני
י, לרבות דברי העד דומנקביץ; דברי הנתבע 3 כי ניסה להסדיר את החוב לתובעת, עמה היה בדין ודברים לפירעון החוב (אף לגרסתה), וגם שילם סכום על חשבון החוב באמצעות המחאות אשר חוללו (ראה עדות הנתבע 2 בעמ' 45, מול שורות 27-26), מתבקשת המסקנה כי התובעת ראתה את נתבע 3 כמי שאחראי לפירעון החוב, בגין הרכב המסחרי.

28.
מכל המקובץ לעיל, אני מוצאת לחייב את נתבעת 1 בתשלום קרן החוב בגין רכב ד', דהיינו סכום של 600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תחילת החיוב, היינו מיום 12.2.2008, וכן סכום של 668 ₪ (השווה ל-166$) בגין דמי שכירות רכב ב' למשך יומיים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23.8.2007, ואת נתבע 3 אני מחייבת ביתרת החוב בגין רכב ב' (פיאט דוקאטו), בניכוי הסך של 3,000 ₪ ששולם על-ידו, דהיינו סך של 40,961.31 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.2.2008.

29.
לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות ביחסים שבין התובעת
לנתבעים 2-1. הנתבע 3 ישא בהוצאות התובעת כן בשכ"ט בא כוחה, בסך כולל של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ.


ניתן היום,
ה' שבט תשע"ב, 29 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 163143/09 פרי ירוחם חברה לרכב בע"מ נ' רם ד. יועצים בע"מ, רם דנינו, יצחק גנון (פורסם ב-ֽ 29/01/2012)