פסקי דין על עמרם טחנאי | פסקי דין על יונתן שרייבר

3545/09 א     30/01/2012




א 3545/09 עמרם טחנאי נ' יונתן שרייבר




44



44

בית משפט השלום בכפר סבא



30 ינואר 2012

ת"א 3545-09 טחנאי נ' שרייבר




בפני
כב' השופט דוד גדול



תובע
עמרם טחנאי
ע"י ב"כ עו"ד איתן גליק


נגד

נתבע
יונתן שרייבר
- בעצמו


פסק דין


א.

עובדות
1.
התובע חבר קיבוץ מעברות. הקבוץ יחד עם גוף אחר מחזיקים בבעלות על תרימה (להלן: "החברה"). האחרונה עוסקת בשווה והפצה של תרופות.
2.
אין חולק כי בחודש מאי 2008 התמנה התובע כמנהל תחום התרופות שאינן מצריכות מרשם רופא, וכממונה על תחום הפרסום של החברה.
3.
הנתבע, המנהל והבעלים של עסק הפועל תחת השם המסחרי "שרייבר מגזרים" (להלן: "העסק"). העסק עוסק בפרסום, כאשר תחום פעילותו המרכזי במגזר החרדים, הערבים ועולי בריה"מ לשעבר.
4.
הנתבע העניק שירותי פרסום
לחברה בין השנים 1998 ועד לשנת 2009, בה החליטה החברה על הפסקת קשריה העסקיים עמו.
5.
א.
אין חולק כי ביום 9.6.09 שלח הנתבע מכתב בדואר האלקטרוני והמיועד לתובע
כנמען. המכתב צורף כנספח א' לכתב התביעה (להלן: "המכתב"). העתק מן המכתב
נשלח למנכ"ל תרימה דאז אנדי קידר (להלן: "קידר") והעתקים סמויים לעוד 6
אחרים.

ב.
ביום 25.12.08 התקיימה ישיבה בה נכחו הצדדים, המנכ"ל קידר והגב' צ. אלמון
בה נסו הצדדים לברר חילוקי הדעות שביניהם (להלן – "הישיבה").
6.
בכתב התביעה שלפני עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 200,000 ₪ בתורת פיצויים וזאת מכח הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

ב.

הדיון
1.
התובע טוען כי:
א.
הנתבע בקש באמצעות המכתב להשפילו בעיני עמיתיו לעבודה בחברה, להטיל בו ובמקצועיותו רבב ואף לפגוע במשרתו ובמקור פרנסתו. משכך, יש במכתב משום לשון הרע כמשמעות המונח בחוק.
ב.
הנתבע אמר 8 אמירות במכתב הנ"ל, ואשר בכל אמירה בנפרד ובכלן יחד (כמפורט בסעיף 32 לכתב התביעה) יש משום לשון הרע כמשמעות המונח בחוק.
ג.
כינויו של התובע ע"י הנתבע בישיבה הנ"ל כשקרן ותככן יש בהן משום פרסום לשון הרע נגדו.
ד.
נוכח כל האמור הוא זכאי לפיצוי בסך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק בשל הפצת המכתב, סך של 100,000 ₪ מכח האמור בסעיף 7א (ג) לחוק, 50,000 ₪ בגין פגיעה בשמו הטוב.

2.
הנתבע טוען כי:

א.
שרת בנאמנות את החברה משך 11 שנים.
ב.
עקב יריבות אישית והתנכלות של התובע על רקע מגזרי (הנתבע משתייך למגזר החרדי), כינויו כגנב מבגדד הופסקה עבודתו כמבצע הפרסום של החברה למגזרים עליהם חלש העסק.
ג.
התובע כשל בתפקידו ומנסה להטיל עליו את כשלונו.
ד.
התובע נסה לעכב תשלום החברה כלפיו בסכום של 168,000$.
ה.
התובע סכסך בינו לבין קידר באופן שהחברה הפסיקה את ההתקשרות ביניהם, הכל מתוך צרות עין.
ו.
התובע נסה למנוע ממנו תשלום של 168,000$ תשלום שבסוף שולם לו לאחר עיכובים לאחר התערבות של המנכ"ל והוועצות משפטית.
ז.
נוכח העובדה שהתובע לא הוכיח את תביעתו, האמור במכתב הינו נכון.

3.
הצדדים הופיעו לפני בישיבת יום 12.9.11, ובה העידו התובע, הגב' צ. אלמון מנהלת הכספים של החברה, הגב' בן דב שהחלה כתועמלנית וכיום עוסקת בתפקיד ניהולי בשווק מטעם התובע.

מאידך גיסא העידו הנתבע, שמואל אבלס כאיש מכירות של החברה באזור ירושלים והדרום, המנכ"ל לשעבר אנדי קידר, מיכל פז סוכנת מכירות של החברה באזור הצפון, חיים זגרמן המשמש כראש אגף למינהל רפואי בחברה, ואיתן בלומנטל מי ששמש כמנהל השווק של החברה בין השנים 2005-2002.

4.
הנתבע שלא היה מיוצג ע"י פרקליט מטעמו האריך בדיון ומתוך סקירת העדויות שתובא להלן, חלק מן העדים שהובאו מטעם הנתבע היו מיותרים.

למקרא סיכומי הנתבע עולה כי הטענה החוזרת והנשנית בהם, שהנתבע חש עצמו פגוע קשות אחרי 11 שנות עבודה עם החברה.

לטעמו של הנתבע, מי שגרם למהפך שלילי ביחסה של החברה כלפיו היה התובע וכל זאת על לא עוול בכפו.

מתוך קריאה חוזרת ונשנית בסיכומי הנתבע לא מצאתי אמירה שיהיה בה כדי לסתור את טענתו המרכזית של התובע כי הן הפצת המכתב ע"י הנתבע והן האמירות שאמר הנתבע כלפי התובע בישיבה הנ"ל, יש בהן משום לשון הרע כמשמעות המונח בחוק.

הנתבע מבקש שגרסתו תתקבל משמע, עפ"י הבנתי, הוא טוען להגנת "אמת דברתי".

5.
אתחיל דווקא באירועי הישיבה מיום 25.12.08. באשר לאותה ישיבה טענה הגב' אלמון שהייתה אחת מתוך ארבעה שהשתתפו בה, קרי: היא עצמה, קידר, התובע והנתבע.

בסעיפים 14 ו-15 לתצהיר עדותה הראשית מספרת העדה אלמון כי הישיבה נועדה לקבל הסברים מהנתבע על התנהלותו ובעיקר דרישה לקבל אסמכתאות לקמפיינים שנהל.

בסעיף 15 אומרת העדה כי הנתבע כנה את התובע שקרן ואמירות בוטות נוספות, ירד לפסים אישיים ולא התמודד עם צד מקצועי.

כיוון שכך, מסיקה הגב' אלמון מסקנה כי באמירות בוטות אלו יש משום לשון הרע כהבנתו של אדם מן הישוב שאינו משפטן.

העדה נחקרה נגדית בתחילת ישיבת ההוכחות וספרה ברישא לעמ' 9 כי היא מכהנת כחברה בהנהלת החברה מתוקף תפקידה כמנהלת כספים.

העדה ציינה כי פרט לישיבה המפורסמת לא הייתה מודעת באופן ישיר לטיב הקשרים שבין הנתבע לבין החברה.

בשורות 12-13 לעמ' 9 נשאלה העדה ע"י הנתבע ללא כחל ושרק האם הוא דרש לקבל 168,000$ בגין קמפיין פרסומי והתובע אמר שלא מגיע לו דבר השיבה העדה בשלילה.

בסוף החקירה הנגדית בעמוד 11 בין השורות 14 עד 20 מודה הנתבע שכנה את התובע שקרן והוא שואל את העדה האם אין זה מוצדק? כאן התערבתי ובקשתי את העדה שלא לענות לשאלה, שכן מותר ואסור יקבע ביהמ"ש ולא העדה. בשאלה זו למעשה אשר הנתבע את טיעונה העובדתי של העדה בסעיף 15 לתצהירה.

6.
כאן המקום לעיין בעדותו של המנכ"ל לשעבר אנדי קידר. העד הוזמן ע"י הנתבע ולמרות הוראתי להחתים עדים על תצהיר עדות ראשית, טען העד במענה לשאלתי כי כלל לא התבקש לחתום על תצהיר ע"י הנתבע.

בנקודה זו הייתי יכול לעשות שמוש בסמכותי ולשלוח את העד לביתו, אך ע"מ שלא תשמע טענה כאילו לא ניתן לנתבע מלוא יומו בביהמ"ש החלטתי לשמוע את העד בכל זאת. בחקירתו הראשית ספר קידר כי בחלק מהמבצעים שעשה הנתבע הוא היה מרוצה (ברובם) ובחלק לא. קידר אשר כי הנתבע התלונן בפני
ו שלא מקבל מספיק תקציבי פרסום, והעד השיב כי תקציב מתחלק בין מגזרים והנתבע יקבל את שמגיע לו.

קידר נשאל ישירות האם התובע היה בעד או נגד הנתבע ותשובתו (בשורה 22 לעמ' 16) כשחשב שהעבודה טובה – היה בעדך, כשהעבודה הייתה פחות טובה אמר את דעתו.

קידר מאשר, בלי חדוה, שהתובע אמר לו ש"סימן" את הנתבע. מיד לאחר מכן נשאל העד שוב ע"י הנתבע האם הוא חושב שהתובע סימן אותו, השיב העד (בשורה 5 לעמוד 17) בקמפיין האחרון הוא (התובע – ד.ג.) לא היה מרוצה ועל כן החליט שמבקש לסיים את זה (אני מניח את זה = את ההתקשרות – ד.ג.).

קידר העיד כי הנתבע מסר לו חבילה של עתונים שלא מצאה חן בעיני החברה והם הגיעו למסקנה שלא קבלו תמורה לכסף שנתבע מהם כתשלום.

בהמשך חקירתו הראשית בעמ' 19 בין השורות 3-8 מאשר העד שכינה את העד תככן ושקרן. בהמשך העמוד מכחיש העד כי עבר נושא נושא עם הנתבע והחליט לשלם לנתבע עפ"י עצתו של עו"ד עדי קפלן שהמליץ לעשות כן.

7.
מכל האמור עד כאן, אני מסיק כי הפגישה נועדה לקבל הבהרות מהנתבע באשר לדרישת תשלום בסך 168,000$ שהגיש לחברה.

התובע, כמי שממונה בחברה על נושא הפרסום היה רשאי וזכאי לקבל תשובות ברורות מהנתבע. נקבעה פגישה בין צמרת החברה לבין הנתבע, והאחרון במקום לכלכל מעשיו ובעיקר תגובתו בתבונה ירד לפסים אישיים, תקף את התובע, עפ"י הודאתו שלו, בכינויי גנאי במקום ליתן מענה מקצועי לשאלות שנשאל.

הצדדים דכאן פעלו בצורה הפוכה לאור אירועי הישיבה.

החברה פעלה נכון וכיאות בכך שהבינה כי בחיים לא תמיד צריך להיות צודק אלא קודם להיות חכם. במקום להכנס עם הנתבע למאבקים משפטיים בין כתובעת בין כנתבעת שלמה לו את שדרש ממנה, וכפועל יוצא החליטה החלטה שאף היא נכונה להפסיק את קשריה עמו.

מאידך גיסא, הנתבע פעל ופועל גם עכשיו ע"מ להוכיח קודם כל לעצמו ואח"כ לזולתו כי הוא צודק. לטעמי, "נצחונו" לאחר הישיבה בקבלת הסכום שדרש הוכיחה את כשלונו, שכן פעל בניגוד למשפט החכם: "בחיים אל תהיה צודק (לפחות לא תמיד) תהיה חכם". אני מוכן לבוא לקראת הנתבע ולהסיק כי ספק לחברה אסופה של עתונים ופרסומים שבצע. אלא מאי, הנתבע הינו ספק והחברה הינה לקוח.

לצערי, בזמן האחרון שכחו ספקים לא מעטים כי הלקוח, עמו הם בקשרים, צריך לחוש סובייקטיבית כי הוא מקבל מה שציפה לקבל. העובדה שלקוח חש סובייקטיבית כי אינו מקבל את שמגיע לו עדיין לא הופכת את הלקוח, ובעיקר את מי שמייצגו, מנהל הפרסום, כתככן ושקרן.

התוצאה הבלתי נמנעת שהנתבע "שרף" את הגשרים עם החברה, זו שלמה לו את מלוא דרישתו וחדלה לעבוד עמו לאחר 11 שנים של התקשרות.

8.
נוכח האמור בסעיפים 5-7 אני סבור שהתובע הוכיח את גרסתו ביחס לאירועי הישיבה והוא זכאי לפיצוי.

9.
א.
מכאן יש לעבור לנתוח המכתב, כהגדרתו לעיל.
אם נתחיל דווקא במנכ"ל לשעבר קידר, הוא מאשר שקבל את המכתב. הוא מאשר שקבל את התצהיר שסומן ת/1 וסרב לחתום עליו כי יש לו הערכה לאנשים שעובד עמם.
העד לא ציין שהאמור בו אינו אמת, ואם נתייחס לסיפא שלו הוא לא האמין לכתוב בו, ובעיקר לנסיון לייחס לתובע תככנות ולתפוס את מקומו כמנכ"ל, ועל כן תגובתו הייתה לזרוק את המכתב לפח וחסל.

ב.
הנתבע זמן כעדה מטעמו את הגב' מיכל פז ששמשה כאמור כסוכנת מכירות בצפון.
שוב חזר על עצמו הסיפור כי הנתבע לא פנה אל העדה לקבל תצהיר אלא שלח לה הזמנה והיא התייצבה ובאה.
עדותה הקצרה במקום שתסייע לנתבע סייעה לזולתו – התובע. כאן רואים את הגישה הלא מקצועית של הנתבע שלא טרח לברר עם העדה מה תאמר לביהמ"ש קודם שהעידה ותמציתה כי היא לא מכירה את הנתבע, אך כן מכירה את התובע. חרף העובדה שאינה עובדת יותר בחברה, אין לה מלה רעה לומר על התובע. נהפוך הוא, המדובר באדם איכותי.
ג.
הנתבע העיד את שמואל אבלס ששמש כאיש מכירות בירושלים והדרום, ואף עמו חזרה ההתנהלות, הנתבע לא בקש ממנו לחתום על תצהיר.

העד ספר בחקירתו הראשית כי מסע פרסום ביחס לתרופה בשם ליפרנול כנראה נכשל והפסיקו לשווק את התרופה. כך ארע גם למוצר בשם מדבקלי.

בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ התובע נשאל העד לשם מה הגיע להעיד, השיב כי הוא יודע שיש תביעת דיבה בין הצדדים, אך הוא לא היה מכותב למכתב.
ד.
העדות הבאה אותה אבקש לנתח היא עדותו של חיים זיגרמן. במענה לשאלתי האם התבקש להגיש תצהיר וסרב, השיב העד כי לא זכור לו שהתבקש לחתום על תצהיר וסרב.

כך או אחרת העד סבר כי בתוקף תפקידו בחברה (מנהל אגף למינהל רפואי) ישב בפורום שווק וקבל את דעתו של הנתבע לעדוד פרסום על רקע מגזר.

בנקודה זו בקש הנתבע מהעד כי יאשר לו שהשוק המגזרי מבחינה
מספרית-כמותית הינו 50% אך חלקו בעוגת התקציב כ-10% , התשובה היתה חיובית.

אולם, באותה נשימה הוסיף העד כי חלוקה זו משקפת מדיניות רבת שנים בחברה והעד מצדיק אותה.

בהמשך חקירתו נסה הנתבע לעמת את העד עם הצלחות/כישלונות של מוצרי חברה שונים. בענין זה נשאל העד מיד בתחילתה של החקירה הנגדית מהי השכלתו הפורמאלית והשיב: רוקח. כיון שכך נשאל האם יש לו כלים לנתח קמפיינים ותוצאות של מכירות הודה העד כי אין לו כל כישורים לכך.

באשר למכתב מושא התיק הודה העד כי קבל אותו והוא לא זוכר אותו במיוחד. העד גם השיב כי הבין שהמכתב נכתב ע"י הנתבע על רקע של פגיעה פנימית קשה ובסערת רגשות.

בחקירתו החוזרת של העד (אף שהיתה מדריכה לא התערבתי), העד נשאל הכיצד מי שנכשל בקמפיינים (התובע) הביא להפסקת עבודתו של הנתבע בחברה, השיב העד מה שצפיתי ממנו כי אין לו יכולת לנתח קמפיינים ובאשר לסגנון הכתיבה כל אחד כותב על פי דרכו.
ה.
העד הבא איתן בלומנטל היה מנהל השווק בחברה. גם הוא כקודמיו אשר בתשובה לשאלתי כי לא התבקש למסור עדות בתצהיר.

העד ספר בחקירתו הראשית כי התובע כהן כבר כמנהל מכירות לפני שהעד הגיע לחברה ולכן התבקש העד להעמיק ולעסוק בנושא השווק ולהניח לנושא המכירות.

הנתבע נסה לתלות בתובע את הסבה שהעד לא נמצא בחברה והעד לא קנה את התיזה.

העד השיב כי הוא לא נמצא בחברה עפ"י מדיניות שההנהלה התוותה והיא זכאית לעשות כן. הראיה, ששנתים איש לא תפס את מקומו כמנהל שווק.

במענה לשאלות בחקירה הנגדית ענה העד כי התובע לא היה מנהל שקרן או כי לא
היה ישר כפיים.
ו.
העדות האחרונה אותה יש לנתח היא עדותה של הגב' רחל מועלם המנהלת תחום פרמה בחברה.
בתצהיר עדותה הראשית מספרת העדה כי בתוקף תפקידה היא חברה בצוות השווק של החברה.

משכך היא תמכה בעבודתו של הנתבע בצד המדעי שווקי ולא הייתה לה מעורבות כספית.
העדה מספרת כי קבלה את המכתב והופתעה מתוכנו. העדה מספרת כי הנתבע שגה, כפי שכבר גרסתי לעיל, במשלוח מכתב כה בוטה וחריף במקום לנסות וליישב חילוקי דעות.
כעובדת בחברה 14 שנים ספרה העדה כי התובע ידוע כאדם ישר ומקצועי. העדה מוסיפה כי היא נמנית על הציבור הדתי ומעולם לא חשה בעוינות של התובע כלפי הנתבע על רקע היותו של האחרון שומר מצוות.
העדה סיימה עדותה בכך שצינה כי לא ראתה ולא נחשפה לאיזה ניסיון של התובע לפגוע בנתבע על רקע מקצועי או אישי.

בחקירתה הנגדית ניסה הנתבע, באמצעות העדה, להוכיח כי התובע לא הסתדר עם איתן בלומנטל, מה שהוכחש ע"י בלומנטל עצמו.
באשר לגב' גלית לוי
ציינה העדה כי לא רק הנתבע מסוכסך עימה אלא גם היא עצמה. העדה ציינה בתום חקירתה הנגדית כי לקחה את המכתב הניחה אותו בצד ואף לא שוחחה עם התובע על האמור בו.
10.
משמע מכל העדויות "החיצוניות" קרי: העדויות שאינן התובע או הנתבע עצמם, אני בא למסקנה כי הנתבע כעס על הפסקת עבודתו בחברה ובמקום שיכלא את כעסו וימשיך הלאה, החליט לצאת במסע נקם כנגד התובע בכך שכתב את המכתב ועוד הפיצו בין אנשים נוספים בחברה.

על שכגון דא נאמר במקורותינו: "מתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות".

הנתבע תלה בתובע את הקולר והסבה להפסקת עבודתו בחברה כאשר אנשים שהיו בחברה ועברו למקומות אחרים אומרים לביהמ"ש באולם כי לא נתקלו בעוינות של התובע כלפי הנתבע בשל אמונתו.

התובע כאיש מקצוע לא טייח לא "מרח" ולא עגל פינות כמקובל במקומותינו אלא כשהיתה לו בקורת מוצדקת, הוא הביעה ללא כחל ושרק.
11.
הנתבע שגה שגיאה אסטרטגית בכך שהחליט לייצג עצמו, אבל רצונו של אדם-כבודו.

מנספחי התצהיר שצרף הנתבע (כך!!) עולה כי עו"ד גליק פנה אליו עוד קודם שהגיש את התביעה בניסיון לסיים את הענין מחוץ לכתלי ביהמ"ש, אך הנתבע עמד על שלו שכן כתב כי הוא מחזיק בראיות טובות שיאיינו את התביעה דנן, ראיות שלא הוצגו לביהמ"ש ואלו שכן הציג פעלו לרוב – פעולה הפוכה.

הנתבע הודיע לא אחת, הן קודם הגשת התביעה דנן והן לאחריה, כי בדעתו להגיש כתב תביעה שכנגד.

אמירות אלו לא באו לידי מימוש, חרף הזמן הרב שחלף.

אם הנתבע שלף את מרבית ראיותיו או כולן אזי ניתן לומר כי חסד עשה עימו הבורא שלא הגיש תביעה שכנגד שכן בכך היה מכביר את הוצאותיו.
12.
בכוונת מכוון אינני נדרש לעדויות התובע והנתבע שכן האחת סותרת את רעותה ודי לי לצורך הכרעה במה ששמעתי בעדויות החיצוניות.
13.
נוכח כל האמור לעיל האמור בסעיפים 1, 2, 3, 4, 6, 8 ו-9 הינם בבחינת לשון הרע כמשמעות המונח בחוק.
14.
באשר לגובה הנזק התובע עותר לפצותו בסכום של 50,000 ₪ כנקוב בסעיף 7א' לחוק, סך של 100,000 ₪ כנקוב בסעיף 7א'(ג) לחוק ועוד 50,000 ₪ בגין פגיעה בשמו הטוב.

נוכח העובדה כי המכותב הראשי, המנכ"ל דאז קידר, פעל כמצופה ממנכ"ל אחראי, קרי הבין את הרקע לכתיבת המכתב ולא פעל לסיום תפקידו של התובע בחברה ונוכח הודאתה של הגב' מועלם כי התעלמה מהמכתב ולא עשתה עמו דבר, יכול הנתבע שוב להודות לבורא עולם כי מכתבו לא יצר שרשרת תגובה חמורה של המכותבים כלפי התובע משום שלו כך היה מתרחש, הפיצוי המגיע לתובע היה גבוה פי כמה מהנפסק להלן.
15.
לאחר עיון חוזר ונשנה במכתב וכל האמור לעיל אני סבור שדין התביעה להתקבל בחלקה
ועל הנתבע יהא לשלם לתובע סכום כולל בסך של 26,000 ₪ אשר בו כלולים כבר כל רכיבי פיצוי אפשריים על פי הוראות החוק.

ג.
לסכום
1.
התביעה מתקבלת בחלקה ונדחית ברובה.
הנתבע ישלם לתובע סך של 26,000 ₪ עד ליום 15.3.12 שאם לא כן יתלוו לסכום זה רבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

2.
כפועל יוצא מהתוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד (כולל) בסך 5,000 ₪.

סכום זה ישולם אף הוא עד ליום 15.3.12 שאם לא כן יתלוו לו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום.

3.
נוכח אי ציות להוראות ביהמ"ש בנושא התצהירים, עובדה שהאריכה את הדיון, אמור הייתי לפסוק הוצאות אף לטובת אוצר המדינה אך סבורני כי בסכומים הנפסקים בסעיפים 1 ו-2 לעיל – די .


ניתן היום,
ו' שבט תשע"ב, 30 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.












א בית משפט שלום 3545/09 עמרם טחנאי נ' יונתן שרייבר (פורסם ב-ֽ 30/01/2012)