פסקי דין על דניאל עשרי

13401-02/09 פ     02/02/2012




פ 13401-02/09 מדינת ישראל נ' דניאל עשרי








בית משפט השלום בפתח תקווה



ת"פ 13401-02-09 מדינת ישראל
נ' עשרי

ת"פ 13412-02-09 מדינת ישראל
נ' עשרי






בפני

שופטת עינת רון



בעניין:

מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד קרן פינקלס
המאשימה



נגד


דניאל עשרי


ע"י ב"כ עו"ד דפנה רינסקי
הנאשם


הכרעת דין

נגד הנאשם הוגשו שני כתבי אישום. הדיון בשני כתבי האישום נערך במאוחד ואף הכרעת הדין לגביהם תינתן במאוחד.
בתיק 13401/02/09 יוחסה לנאשם עבירה של איומים, בכך שבתאריך 12/6/04 איים על אשתו ועל בתו באומרו כי "אני אחסל אתכם ואני אראה לכם".

בתיק 13412/02/09 יוחסו לנאשם שני פרטי אישום: האחד בעבירות של תקיפה חבלנית ואיומים לגבי אירועים שהתרחשו בתאריך 2/12/06 והשני בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים לגבי אירועים שהתרחשו בתאריך 24/11/06.
כל המעשים הנטענים כוונו כלפי אשתו – המתלוננת.

רבקה עשרי, המתלוננת סיפרה כי היא נשואה לנאשם מאז שנת 1989 ולהם ילדה אחת משותפת.

באשר לאירוע הראשון סיפרה כי הנאשם חזר מבית הכנסת כעוס ועצבני ואמר לה "תשתקי אני אחסל אותך ואחסל את הילדה.. שקט לא רוצה לשמוע אף אחד וזה מה שאני אעשה".

משהוטחה בה טענת הנאשם כי היא זו שהתנפלה עליו אותו יום, השיבה כי היא אך קמה משנתה אותה עת והנאשם הוא המאיים עליה והיא חייה בחרדה בשל איומיו.

באשר לאירוע השלישי (על פי סדרו הכרונולוגי) סיפרה כי גם אז חזר הנאשם מבית הכנסת ואיים עליה. היא היתה במטבח והנאשם משך אותה בזרועותיה וגרר אותה. למשמע צעקותיה כי יעזוב אותה, צעקה כך גם הבת. המתלוננת ביקשה מהבת כי תזעיק את המשטרה ואזי הניח לה הנאשם. המתלוננת התקשרה אל המשטרה וציינה כי היתה זו הפעם הראשונה שחיללה את השבת משעשתה כן. לדבריה, מעבר לחרדה שחשה במהלך אותו אירוע, נגרמו לה סימנים אדומים על הזרועות. המתלוננת ציינה כי במלך אותו אירוע אמר לה הנאשם "אני אחסל אותך אזרוק אותך לפח, יאספו אותך משם, אני אחסל גם את הבת שלך".

באשר לאירוע השני, סיפרה המתלוננת כי היה זמן הקידוש, כאשר חזר הנאשם מבית הכנסת ובעומדה לצד השולחן דחף אותה הנאשם בכתפה, כפי שהדגימה בבית המשפט. לשאלת התובעת האם איים עליה, השיבה בחיוב כי איים עליה כי יחסל אותה וכך עשה גם ביום מתן העדות.

בחקירה הנגדית אישרה המתלוננת כי מאז שנת 2005 הנאשם אינו עובד ולשאלת ב"כ הנאשם השיבה כי הוא מתגורר בבית יחד עימה והכחישה כי הוא מתגורר במחסן מחוץ לבית. היא אישרה כי קיים מחסן כזה אולם לדבריה שם הוא מעשן ואוסף גרוטאות.
לדבריה מדובר במשק של אחותו ומי שפינה אותו מן המקום הם אחותו וגיסו ולא היא.

לשאלה האם היא מתגוררת במשק של אחותו, השיבה "כביכול" וציינה כי המשק עבר במרמה אל האחות, שכן משנישאה לנאשם הוא היה בעל משק, אלא שהאחות, שבמרמה החתימה את הנאשם על ויתור על המשק,
עושה מאמצים ניכרים לפנותה משם ואילו היא מסרבת להתפנות כחלק ממאבקה בענין הגט. ידוע לה שהאחות טענה כי היא המתלוננת פינתה את הנאשם.

המתלוננת חזרה על כך כי היא זו החרדה מפניו של הנאשם וחרדה כי הוא ייכנס לחדר בו היא ישנה. לדבריה, החלו חרדותיה מפניו מאז שנת 2004 מאז איים לחסל אותה ואת הילדה.

המתלוננת אישרה כי אכן ולמרות פחדיה, הגיעה לא המשטרה על מנת להגיש תלונתה רק מספר ימים לאחר מכן והסבירה זאת בכך שהיה לה "שבוע עמוס". היא הבהירה כי היא המפרנסת היחידה של הבת ואינה יכולה בשל כך להחמיץ ימי עבודה ועוד הסבירה כי תחילה סברה כי לא תתלונן ותסגור את ענין קבלת הגט לבדה אולם לאחר מכן הבינה כי
איומים הם בני ביצוע ועל כן עליה להתלונן.

הוטח במתלוננת כי היא זו שאלימה כלפי הנאשם, צועקת עליו, משליכה לעברו חפצים וכיו"ב והיא השיבה כי מרבית שעות היום היא אינה נמצאת בבית וכי כאשר תוקפים אותה ומקללים אותה, הרי שהיא אינה סותמת את פיה ואין לצפות ממנה שתעשה כן. היא הבהירה כי בעת שהנאשם אומר לה כי עליה לארוז את דבריה ולהסתלק מן המקום היא משיבה לו שתעשה כן לכשתקבל את הגט.
לשאלת ב"כ הנאשם האם היא ממררת את חייו של הנאשם, השיבה כי לו עשתה כן היה הוא "זורק אותה" ומגיע אל הרבנות ליתן לה גט. היא ציינה כי לא תעזוב את הבית כל עוד אין לה גט וכי כך אף נמסר לה ברבנות, שכן אם תעשה כן תחשב כאישה מורדת.

משהטיחה בה ב"כ הנאשם כי היא אינה נראית אישה מפוחדת ומוטרדת מחרדה, השיבה כי אינה מעסיקה עצמה בכך כל העת וכי ממילא אין לה לאן לפנות. ב"כ הנאשם המשיכה והקשתה בשאלה שמא אין היא בסיכון כזה, כפי שתארה ועל כך השיבה לה: "למה את מחכה לכותרת בעיתון? דברים קורים הרי.. אני מחכה לקבל את הגט. תשלחי אותו מפה לרבנות שיסגור את הענין הזה ובאותו הרגע אני מתפנה".

המתלוננת סיפרה כי מאז שנת 2006 ועד כה היא מצוייה בהליכי גירושים כיוון שהנאשם אינו מגיע אל הרבנות.

בחקירה הנגדית ולבקשת ב"כ הנאשם חזרה המתלוננת על תיאור האירוע השלישי. כמו כן חזרה על כך כי האיום באותו אירוע הופנה הן אליה והן אל הבת. אם כך, שאלה אותה ב"כ הנאשם מדוע לא מסרה על האיום שהופנה כלפי הבת במשטרה והשיבה כי יתכן והדברים לא נרשמו.

הוגש דו"ח פעולה של השוטרת רינת מליחי אשר הגיעה אל ביתם של בני הזוג ובדו"ח זה (ת/3) רשמה כי פגשה במתלוננת אשר היתה "נסערת נורא" וסיפרה כי בעלה "תפס אותה בשתי הידיים וזרק אותה על הרצפה ולאחר מכן גרר אותה מידיים על הרצפה" וציינה כי לכל אלה היתה עדה בתם, אשר צעקה לעבר הנאשם כי יניח למתלוננת, אך ללא הועיל.

במזכר נוסף שערכה שוטרת זו
(ת/5) ציינה כי משפגשה במתלוננת הראתה לה זו "סימנים אדומים של נקודות כמו ציפורניים על שתי הידיים שלה למעלה".
בתם של בני הזוג זומנה להתייצב בבית המפשט למסירת עדות ושלא עשתה כן ביקשה התביעה תחילה להוציא צו הבאה בעניינה. עם זאת, משהגיעו השוטרים לבצע את צו ההבאה הובהר כי היא אינה מתגוררת עוד בבית אמה. המתלוננת סרבה למסור את מקום מגוריה וסיפרה כי אינה מעוניינת להעיד מטעמים שמסרה לשוטרים. משכך ויתרה התביעה על עדותה.

הוגש דו"ח העיכוב בעניינו של הנאשם (ת/4) בו נרשמה תגובתו לעיכוב: "שום דבר, לא עשיתי שום כלום".

כן הוגשה הודעותיו של הנאשם במשטרה.
בהודעתו מיום 23/6/04 (ת/1) מסר הנאשם כי הוא רגוע תמיד וכי לא איים על המתלוננת. היא זו שהתנפלה עליו לכשחזר מבית הכנסת וללא סיבה כלשהי, קיללה אותו.
הנאשם סיפר כי השניים מצויים בהליכי גירושין ולא ידוע לו מדוע רוצה המתלוננת להתגרש ממנו.הנאשם סיפר כי כל אחד מהשניים חי את חייו וכי המתלוננת רבה עימו כל העת.

בהודעתו מיום 2/12/06 (ת/2) סיפר הנאשם כי כל טענותיה של המתלוננת הן שקר וכי היא זו המתנפלת עליו.
הוא אישר כי אותו יום נתגלע ביניהם ויכוח, אך היא זו שהתנפלה עליו ללא כל סיבה. בהבהירו את המושג "התנפלה" ציין כי מדובר בצעקות והשלכת חפצים ועוד סיפר כי הרקע לויכוח היה בשל כך שהוא הכין לעצמו אוכל.
הנאשם אישר כי הבת נכחה בבית אותה עת, אך הכחיש כי תקף את המתלוננת, או כי היה מגע פיזי אלים כלשהו ביניהם. כן הכחיש כי איים עליה. עוד הכחיש הנאשם כי שבוע קודם לכן דחף את המתלוננת.

בבית המשפט הכחיש הנאשם את כל שיוחס לו בשני כתבי האישום.

הנאשם הציג תמונות אשר לדבריו מתעדות את המחסן בו הוא ישן ומתגורר, כאשר כיור נמצא מחוצה לו וכך גם השירותים. הנאשם מסר כי לא ידוע לו על הסכם כלשהו לפיו אמורה המתלוננת לפנות את הבית.

בחקירה הנגדית אישר הנאשם כי בחדר אותו הציג בתמונות הוא מתגורר כשנתיים ימים . עוד אישר לשאלת התובעת כי בעת אירוע הראשון בשנת 2004 היתה מערכת היחסים בינו לבין המתלוננת תקינה. אם כך, הקשתה התובעת, הכיצד מסר כבר אז במשטרה כי כל אחד מהם חי את חייו בנפרד. הנאשם השיב כי המתלוננת צועקת כל העת וכי גם אז היה כך והשניים כמעט ולא שוחחו ביניהם.

אם כך, המשיכה התובעת בהקשותה עליו, האם לא ידע זאת כבר אז בשנת 2004, כיוון שזוהי התנהגותה הקבועה של המתלוננת ובכל זאת השיב לחוקר כי אינו יודע מדוע הוא מצוי בהליכי גירושין מהמתלוננת. על כך השיב: "לא ידעתי שהיא מתנהגת בצורה הזאת". הנאשם הכחיש כי איים בשנת 2004 על המתלוננת כפי שיוחס לו. מששאלה אותו התובעת מיד לאחר מכן באשר לאירוע בשנת 2006 אשר אירע במהלך הקישו וטענה כי אז דחף את המתלוננת ואיים עליה, השיב: "לא זוכר" ומששאלה בהמשך האם גם אז היה הכל בגדר עלילה של המתלוננת , השיב: "היא תמיד ממציאה עלילות". המשיכה התובעת והטיחה בפני
ו כי הנה לגרסתו הוא והמתלוננת מסוכסכים מזה כשנתיים ועל כן אז, בזמן הגשת התלונות לא היתה סיבה למתלוננת להעליל עליו ועל כך השיב הנאשם כי: "ממתי שהיא התחילה את המקרה הראשון כל הזמן היא נוהגת ככה".

הנאשם נשאל לפשר הסימנים שנמצאו על זרועותיה של המתלוננת ומסר כי אינו יודע להסביר את מקורם.

הנאשם הכחיש בחקירתו הנגדית כי הוא סובל מבעיות נפשיות כלשהו וכי היה מטופל אי פעם בשל בעיות מעין אלה.
אם נאמר עליו, בין על ידי המתלוננת ובין על ידי אחותו כי יש לו בעיות כאלו וכי הוא צפוי להתפרצויות, כי אזי מדובר בשקר ובעלילה.

הנאשם חזר חזור ושנה כי כל העת המתלוננת היתה צורחת ועם זאת, השיב לשאלת התובעת כי גם בתקופות הרלבנטיות לכתב האישום, כאשר כך נהגה המתלוננת, לא סבר לעבור ולהתגורר בחדר אחר.

אריה נגר, הינו גיסו של הנאשם, הנשוי לאחותו העיד מטעם ההגנה. עד זה הוא מי שצילם את החדר בו מתגורר הנאשם וסיפר בבית המשפט על תנאי המגורים בחדר זה. לדבריו, הנאשם הורחק מן המתלוננת באמצעות צווי הרחקה ותחילה התגורר במשך חודשיים אצלו. לאחר מכו סידר הנאשם את החדר המדובר והחל להתגורר בו.
העד סיפר כי הוא ואשתו מתגוררים בסמוך ועל כן הוא עד שמיעה לכל המריבות שבין הנאשם לבין המתלוננת, אשר צועקת עליו תדיר ואינה מתירה לו להיכנס אל הבית ולו לצורך עשיית צרכיו.

העד סיפר כי המתלוננת טענה כי המשק ששיך לה והתקיים בענין זה הליך אזרחי בו נקבע כי המשק שייך לעד וכי המתלוננת עתידה לקבל פיצוי בסך 320,000 ₪ ובעקבות כך, תפנה את הבית.


בחקירה הנגדית אישר העד כי אף הנאשם נשמע צועק מדי פעם במריבות שבין בני הזוג, אך המתלוננת היא זו שמרבה יותר לצעוק.
עוד ציין העד כי הנאשם מתגורר במחסן המצולם מזה כארבע שנים. משהוטח בו כי הנאשם עצמו העיד על עצמו כמי שגר במקום כשנתיים בלבד, טען העד כי הדברים אינם נכונים וכי לנאשם יש בעיה נפשית והיה עליו לקבל טיפול ב"גהה" אלא שהוא סרב לעשות כן.
הוטח בעד כי אף את זאת הכחיש הנאשם, אך העד עמד על כך כי הנאשם סובל מבעיות נפשיות ואף מתנהג בהתאם לכך.

עוד אישר העד בחקירה הנגדית כי הבקשה לפינוי היתה נגד המתלוננת ונגד הנאשם אולם בכותרת פסק הדין מופיעה המתלוננת לבדה, כיון שהנאשם לא התייצב לדיון. אם כך, נשאל, מדוע בחר להציג בבית המשפט מסמכים כנגד המתלוננת בלבד ולא כאלה נגד הנאשם השיב כי הביא את מסמך פסה"ד שהציג (כנגד המתלוננת – ע.ר.).

העד הכחיש כי הגיש את התביעה כנגד המתלוננת בעקובת תלונותיה במשטרה ולטענתו הוגשה התביעה נגדה לפינוי המשק בעקבות תביעה שהגישה היא נגדו.

הוצג פסק הדין מבית המשפט לענייני משפחה (נ/2) בעניינו של העד ואשתו כנגד המתלוננת.

ביום 28/6/11 ניתן פסק דינו של בית המשפט על דרך הפשרה באשר לתובענה לסילוק ידה של המתלוננת מהדירה בה היא מתגוררת והרשומה על שמם של התובעים וכן תביעה כספית שלהם לחיוב שלה בדמי שימוש בגין שימוש ומגורים במשק.

לאחר שבית המשפט חזר בקצרה על טענות כל אחד מן הצדדים קבע כי המתלוננת תפוצה בסכום של 320,000 ₪ על ידי התובעים כנגד פינוי שלה את המשק.



אחיו של הנאשם הובא על מנת לתמוך בגרסתו של הנאשם ועל מנת להפריך את דבריה של המתלוננת. והנה דווקא עדותו שלו תומכת יותר בגרסתה של המתלוננת מאשר בגרסתו של הנאשם.

אמנם הנאשם הוא שטען כי הוא מתגורר במחסן אשר תועד בצילומים על ידי גיסו - העד מטעם ההגנה והמתלוננת הכחישה זאת וציינה כי במחסן זה עושה הנאשם שימוש לצורך עישון בלבד וכי אין הוא מקום מגוריו הקבוע, בעוד שעד ההגנה אישר את גירסתו של הנאשם, אך נפלה מחלוקת בין הנאשם לגיס באשר לתקופה בה מתגורר הנאשם במקום זה ועוד יצויין כי אין גירסת הנאשם תואמת את גירסת הגיס באשר לנסיבות המגורים שם ואף אינה תואמת
את גירסת המתלוננת. המתלוננת היא שעמדה על כך בעדותה בבית המשפט כי היא לא עשתה דבר כדי לפנות את הנאשם שמביתו ומי שעשה כן היו אחותו ובעלה והם אף עושים הכל כדי לפנותה מן הבית. והנה בעדותו אישר זאת הגיס, אם כי נאלץ לאשר זאת בשפה רפה כי תביעת הפינוי התייחסה אף לנאשם ולא רק למתלוננת
ואף פסק הדין שהוצג מטעמו – תומך בכך.

על כן אין מקום לטענה כי מקור תלונותיה של המתלוננת כלפי הנאשם הוא ברצונה להרחיקו מן הבית. תועלת כלשהי לא צמחה לה למתלוננת בהגישה את התלונות כנגד הנאשם.

ובאשר לאירועים המיוחסים לנאשם בשני כתבי האישום, הרי שגרסתה של המתלוננת היא העומדת כנגד גרסתו של הנאשם.

הבת של בני הזוג אשר היתה עדה לחלק מן האירועים לא הובאה סוף דבר על מנת להעיד. התביעה ויתרה על עדותה, משהמתלוננת לא סייעה בהבאתה ובאיתורה. עם זאת, יצויין כי אף ההגנה לא עשתה דבר על מנת לזמן עדה זאת מטעמה ויש להניח כי יכולה היתה לעשות כן, בהיותה של עדה זו בתו של הנאשם, לו סברה כי היה בכך כדי להועיל לגרסתו של הנאשם.

עדותה של המתלוננת היתה נחושה וחד משמעית. היא עמדה על כך כי הנאשם איים עליה תדיר ובהזדמנויות אשר יוחסו לו בכתב האישום ואשר פרטה בעדותה. תמיהות עלו באשר למועדי הגשת התלונות על ידיה במשטרה ומדוע לא עשתה כן מיד בסמוך לאחר האיומים הנטענים וכן העלתה ב"כ הנאשם תמיהה הכיצד למרות האיומים וחששה של המתלוננת מפני הנאשם היא המשיכה לשהות במחיצתו גם לאחר מכן.

המתלוננת הסבירה את השתהותה בהגשת התלונות בכך שסברה כי היא תוכל לקבל את הגט המיוחל מן הנאשם ובכך לסיים את ענייניה עימו אולם תקוותה נכזבה ואז גם הבינה כי איומים הם מסוכנים ויכולים להתממש.

עוד הבהירה כי חרף חששה הכבד ממנו נאלצה להמשיך ולהתגורר במקום כיוון שהובהר לה על ידי הממסד הרבני שאל לה לעזוב את המקום לבל תפגענה זכויותיה על פי ההלכה. היא חזרה והדגישה מספר פעמים שכל שהיא מחכה לו הוא קבלת הגט וכי הנאשם הוא שנמנע מלהתייצב לדיונים בענין זה.

קיבלתי את הסבריה ומניעיה של המתלוננת כהגיוניים וסבירים וכן נתתי, מכל הטעמים לעיל, אמון בעדותה.

יצויין כי חיזוק לעדותה של המתלוננת באשר לאירוע שהתרחש ביום 2/12/06 יש למצוא בתיאור שרשמה השוטרת באשר למצבה של המתלוננת עם הגיע המשטרה לביתם של בני הזוג לאחר שהמשטרה הוזעקה למקום ובסימנים האדומים שנצפו על זרועותיה על ידי השוטרת.

אני ערה לכך כי עלו מספר סתירות בדבריה של המתלוננת בבית המשפט ובאשר לניסוחי האיומים אשר ייחסה באשר לכל אחד מן האירועים לנאשם. לא ייחסתי לכך משקל רב. יש לזכור כי המתלוננת העידה בשלהי שנת 2001 על אירועים שהתרחשו בשנת 2004 ובשלהי שנת 2006. אין לצפות כי לאחר מספר שנים כה רב היא תזכור כל אירוע וכל אמירה אשר בו במדוייק ולפרטי פרטיו. עליה לזכור ולספר את האירוע הגרעיני ואת הפרטים המהותיים אשר בו.


לא נתתי אמון בעדותו של הנאשם. חלק מתשובותיו לא עלו בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר. כך בהודעתו במשטרה משנת 2004 ציין כי אינו יודע כלל ועיקר מדוע רוצה המתלוננת להתגרש ממנו ומדוע התנפלה עליו ללא כל סיבה.
כן סיפר כי כל אחד מהם חי את חייו בנפרד.

בבית המשפט סיפר כי אותה עת היתה מערכת יחסיו עם המתלוננת תקינה וכי במחסן אותו צילם ותעד, הוא מתגורר מזה כשנתיים בלבד.
משהוטחה בו סתירה זו, השיב בתשובות מתחמקות שעיקרן כי "אינו זוכר".

התשובות שנתן הנאשם היו מתחמקות ומתפתלות, הוא הרבה ליתן תשובה חוזרת ונשנית על שאלות רבות שהופנו אליו והיא כי המתלוננת צועקת עליו באופן תדיר, בין אם היתה זו תשובה עניינית ובין אם לאו.

כן טען באשר לכל גירסה שהוטחה בו, לרבות בני משפחתו שלו כי האחרים כולם משקרים מלבדו.

הנאשם טען כי המתלוננת מרבה להתלונן כנגדו כעלילה וכרצון להרחיקו מן הבית. כאמור לעיל, המתלוננת לא יכולה היתה להרחיק את הנאשם מן הבית ומי שעשה כן בפועל היו דווקא אחותו וגיסו. יתר על כן, נראה כי המתלוננת התלוננה כנגד הנאשם בשנת 2004 ועד שלהי 2006, במשך למעלה משנתיים ימים לא התלוננה כנגדו כלל ועיקר, דהיינו אין המדובר במי שמכבירה תלונות כנגד הנאשם על מנת להעליל עליו.

כל תלונותיה של המתלוננת בשמך אותן שמונה שנים של ניהול הליך הגירושין, הן כאמור אותן שתי תלונות בלבד.


לאור כל האמור לעיל ומשקבעתי כמפורט לעיל את גירסת המתלוננת ודחיתי את גירסת הנאשם אני קובעת כי ביום 12/6/04 איים הנאשם על המתלוננת באומרו כי יחסל אותה ואת בתם ועל כן יורשע בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (תיק 13401/02/09)

בתאריך 24/11/06 איים הנאשם על המתלוננת באומרו לה כי יחסל אותה וכן דחף אותה בכתפה. על כן יורשע הנאשם בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בתאריך 2/12/06 איים הנאשם על המתלוננת באומרו לה כי יחסל ואתה וכן הפילה לא הרצפה, אחז בשתי ידיה וגרר אותה. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת סימנים אדומים בשתי זרועותיה.
על כן יורשע הנאשם בעבירות של תקיפה חבלנית, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
(תיק 13412/02/09).


ניתנה היום,
ט שבט תשע"ב , 2 פברואר 2012, במעמד הצדדים








פ בית משפט שלום 13401-02/09 מדינת ישראל נ' דניאל עשרי (פורסם ב-ֽ 02/02/2012)