פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על אריה נאה

211/99 עבל     16/12/1999




עבל 211/99 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה נאה




(פד"ע לד (תשנ"ט-תש"ס) 658)

בבית הדין הארצי לעבודה

ערעור ביטוח לאומי 211/99
השופטים: כבוד השופט א' ברק

כבוד השופט ע' רבינוביץ

כבוד השופט י' פליטמן
המערער: המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עו"ד הדס (צבירי) פטר


נ ג ד

המשיב: אריה נאה

ע"י ב"כ עו"ד דנה ערער

ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (השופטת ח' שגיא) בתב"ע 844/98.
פ ס ק – ד י ן
השופט י' פליטמן
1. הערעור שבפני
נו נסב על שאלת היות המשיב מוגבל בניידות על-פי ההסכם בדבר גימלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל והמוסד לביטוח לאומי
(להלן- הסכם הניידות).

2. על-פי סעיף 2 להסכם הניידות מוגדר מוגבל בניידות כתושב ישראל אשר נתמלאו בו שני אלה:

(1) מלאו לו 3 שנים ולא יותר מ- 65 שנים;

(2) הוועדה הרפואית קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות על-פי רשימת הליקויים שבתוספת להסכם הנידות.

3. בסעיף 21 להסכם הניידות צומצם סייג הגיל לעניין הגדרת מוגבל בניידות ולפיו, מי שקיבל קיצבת ניידות בתכוף לפני שמלאו לו 65 שנים יהיה זכאי להטבות על-פי ההסכם כל עוד הוא מסוגל לנהוג ונוהג ברכב בעצמו.

4. בנסיבות המקרה שלפנינו נקבעה בשנת 1991 זכאותו של המשיב לקיצבת ניידות, לאחר שהוועדה הרפואית קבעה לו 50% מוגבלות בניידות על-פי סעיף ח(1) לרשימת הליקויים.

למשיב, שהינו יליד 1927, המשיכה להשתלם קיצבת הניידות גם לאחר מלאות לו 65 שנה לאור סעיף 21 להסכם הניידות.

5. בשנת 1997, שעה שהמשיב היה בן 70, הוא פנה למערער וביקש אישור להלוואה עומדת לרכישת רכב חדש לאחר שרכבו נגנב במהלך אותה שנה. במקביל להגשת הבקשה למתן הלוואה עומדת, הגיש המשיב בקשה לוועדה רפואית לשם קביעת אחוזי מוגבלות בניידות על-פי סעיף 23 להסכם הניידות.

6. הוועדה המחוזית והוועדה הרפואית לעררים אשר בדקו את המשיב קבעו, כי ליקוייו אינם נכללים ברשימת הליקויים שבתוספת להסכם הניידות, ועקב כך נדחתה תביעתו להכרה בו כמוגבל בניידות על-פי סעיף 2 להסכם הניידות.

7. בית-הדין האזורי בתל-אביב (תב"ע 844/98; השופטת שגיא) קבע בפסק-דינו, כי לא היה מקום לבדיקת אחוזי מוגבלותו בניידות של המשיב עם הגשת בקשתו לקבלת הלוואה עומדת, ולפיכך קיבל את תביעתו.

8. בא-כוח המוסד טענה בפני
נו, כי משהמשיב אינו עונה על התנאים הקבועים בהסכם הניידות לצורך קבלת הגימלה לפיו- לא קמה זכאותו לה.

בא-כוח המשיב טענה מאידך, כי הסכם הניידות הינו חוזה לטובת צד שלישי, שלא ניתן, בהסתמך על חוק חוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לשנותו לרעתו.

9. לאחר שבחנו טענות הצדדים הגענו למסקנה, כי המערער פעל בנסיבות הקיימות באורח סביר בהחלטתו על זימון המשיב לוועדה הרפואית לקביעת מוגבלות בניידות בהתאם להסכם הניידות, בייחוד נוכח העובדה, כי מאז בדיקתו הקודמת ב- 1991 ועד בדיקתו הנוכחית ב- 1997 חלפו כשבע שנים. בנסיבות אלה, משאין למשיב זכות מוקנית שבמשך 7 שנים לא תיבדק זכאותו לגופה, הרי שנשארת על כנה החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 9.2.1998, אשר קבעה כי אין ליקויו נכלל ברשימת הליקויים.

10. לאור החלטת הוועדה לפיה אין למשיב אחוזי מוגבלות בניידות, מן הראוי לקבוע כי אין הוא בגדר מוגבל בניידות על-פי הסכם הניידות.
11. סוף דבר, לאור האמור אין מנוס בלתי אם לקבל הערעור. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ז' בטבת תש"ס (16.12.1999).










עבל בית הדין הארצי לעבודה 211/99 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה נאה, [ פד"ע: לד 658 ] (פורסם ב-ֽ 16/12/1999)