פסקי דין על עזבון המנוח רפאל מנור ע"ה | פסקי דין על משה מנור | פסקי דין על רות מנור | פסקי דין על משה מויאל | פסקי דין על ציפורה מויאל | פסקי דין על כלל חברה לביטוח ואח' |

35749-11/11 עא     16/02/2012




עא 35749-11/11 עזבון המנוח רפאל מנור ע"ה, משה מנור, רות מנור נ' משה מויאל, ציפורה מויאל, כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'








בית המשפט המחוזי בחיפה

ע"א 35749-11-11
עזבון המנוח רפאל מנור ז"ל נ' משה מויאל



16.2.2012




בפני
: סגנית הנשיאה, השופט ש' וסרקרוג
[אב"ד]

השופט י' כהן

השופט ר' שפירא








1. עזבון המנוח רפאל מנור ע"ה

2. משה מנור
3. רות מנור



ע"י באת כוחם עו"ד גלית קרנר

המערערים


נגד



1. משה מויאל

2. ציפורה מויאל

3. כלל חברה לביטוח בע"מ
4. אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ


שתיהן על ידי באי כוחן עו"ד ע' שגיא ודוד תימור

5. מדינת ישראל

ע"י באת כוחה עו"ד רוני דנון סבן







המשיבים

פסק דין

השופט י' כהן

א. ההליך

1.
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת תמר נאות פרי) מתאריך 19.9.2011 בתיק א' 20069/06.


ב. הרקע העובדתי

2.
בתאריך 6.11.1999 אירעה תאונת דרכים, בין אופנוע שהיה נהוג על ידי המנוח רפאל מנור ז"ל, ומכונית פרטית שהייתה נהוגה על ידי המשיב מס' 1.


בתאונה נפצע רפאל באופן אנוש, ולאחר מכן נפטר. כבן 18 שנים היה במותו.


3.
בעת התאונה רפאל נהג באופנוע חרף העובדה שרישיון הנהיגה שלו נשלל, ולמרות שבאותה עת לא היה לו "ביטוח חובה" כדין.
בשעת התאונה, נהג המשיב מס' 1 במכונית הפרטית בזמן שהיה פסול לנהוג, ובבית המשפט קמא טען, כי לא ידע שהוא פסול מלנהוג במכונית.

4.
בהעדר כיסוי ביטוחי לאופנוע, הגישו המערערים את תביעתם כתביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולא כתביעה בעילת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975. בין היתר טענו המערערים את הטענות הבאות, כנגד המשיבים השונים:

(א)
כנגד המשיב מס' 1 טענו כי נהג במכונית ברשלנות, וגרם לתאונה שגרמה למותו של רפאל.

(ב)
כנגד המשיבה מס' 2 טענו, כי היא בעלת המכונית הפרטית בה נהג המשיב מס' 1, והיא אפשרה לו לנהוג במכונית חרף ידיעתה שהוא פסול לנהיגה באותה עת.

(ג)
כנגד המשיבות 3 ו- 4 נטען, כי הן ביטחו את נהיגתו של המשיב מס' 1 ב"ביטוח חובה" בשעת התאונה.

(ד)
כנגד המשיבה מס' 5 טענו, כי בעטיה של רשלנות פקידיה, לא נרשמה ברישומי משרד הרישוי עובדת פסילתו של המשיב מס' 1 מלנהוג במכונית, ובשנת 1999 אף נשלחה לו הודעה על חידוש רישיון הנהיגה שלו. המשיב מס' 1, חרף היותו פסול מלנהוג באותה עת, חידש את רישיון הנהיגה שלו על פי ההודעה שנשלחה אליו. אוסיף שהמשיב מס' 1 אף טען כי זומן לקורס נהיגה מונעת, ולאחר שחידש את רישיון הנהיגה אף נעצר פעמיים על ידי שוטרים בשל עבירות תנועה, ואיש מהם לא הפנה את תשומת ליבו לכך שהוא נוהג ברכב בזמן פסילה.


5.
מהעובדות שהתבררו בפני
בית משפט קמא עלה, שבתאריך 24.4.1995 הורשע המשיב מס' 1, על פי הודאתו, בבית משפט השלום בעכו (ת"פ 65/95, בפני
כב' השופט א' מגן ז"ל), בעבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג – 1973. לצד עונשי המאסר
והמאסר המותנה שהוטלו עליו, קבע בית המשפט, כי מחמת הצורך להגן על הציבור, הוא פוסל את המשיב מס' 1 מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 5 (חמש) שנים.


כאמור, התאונה בה קיפח רפאל את חייו, אירעה בתאריך 6.11.1999, כלומר עדיין בתקופת חמש השנים בה המשיב מס' 1 היה פסול לנהיגה.


6.
בעקבות התאונה הוגש נגד המשיב מס' 1 כתב אישום, בו נטען כי בזמן התאונה המשיב מס' 1 לא היה במלוא חושיו, שכן היה נתון להשפעת תרופות ארגעה שנטל, ועוד נטען, כי בזמן שנהג במכונית סטה מנתיב נסיעתו וחצה קו הפרדה רצוף, וכך חסם את מסלול נסיעתו של האופנוע, שהיה נהוג על ידי רפאל.


בכתב האישום הואשם המשיב מס' 1 בעבירות שונות, לרבות עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, וכן בעבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961. ואולם, בעקבות הסדר טיעון שנעשה, נמחקה מכתב האישום העבירה של נהיגה בזמן פסילה.


ג. פסק דינו של בית משפט קמא

7.
על סמך הראיות שהונחו לפניו, קבע בית משפט קמא, כי "לא יכולה להיות מחלוקת לגבי כך שהנתבע גרם בהתנהגותו למותו של המנוח". בית המשפט קמא, כי המשיב מס' 1 נהג במכונית בחוסר זהירות ותחת השפעת תרופות.


באשר למשיבה מס' 2, אשת המשיב מס' 1, בית משפט קמא קבע, כי המשיבה מס' 2 לא ידעה על כך שהמשיב מס' 1 נוהג במכונית שבבעלותה בזמן היותו פסול לנהיגה, ככל שהוא עצמו לא סיפר לה על כך. בית המשפט ציין, כי הפסילה הוטלה על המשיב מס' 1 בשנת 1995, עוד לפני שהמשיבה
מס' 2 הכירה אותו. בית המשפט הוסיף, כי לא הוכח שהמשיבה מס' 2 ידעה כי המשיב מס' 1 נטל תרופות ביום התאונה, לא הוכח כי הייתה עמו במכונית וידעה שהוא נוהג בה בחוסר זהירות, ולא נפלה התרשלות בהתנהגותה, עת התירה למשיב מס' 1 לנהוג במכוניתה.


ככל שהדברים נוגעים למשיבות 3 ו- 4 (חברת הביטוח "כלל" וחברת "אבנר"), בית המשפט פטר אותן מאחריות לאור העובדה שהכיסוי הביטוחי מטעמן לא חל על התאונה בשל כך שהמשיב מס' 1 נהג במכונית בזמן פסילה.


8.
באשר לשאלה, אם ידע המשיב מס' 1 כי הוא נוהג במכונית בזמן פסילה, בית משפט קמא קבע, כי שוכנע שהמשיב מס' 1 ידע כי הוא נוהג במכונית בזמן פסילה. על פי קביעת בית המשפט, המשיב מס' 1 היה במלוא חושיו במהלך הדיון שהתקיים בעניינו בשנת 1995. באשר למודעות המשיב מס' 1 בשנת 1999 דחה בית משפט קמא את גרסתו כי שכח על קיומה של הפסילה. בעניין זה קבע בית המשפט, כי עדות המשיב מס' 1 לא הותירה רושם מהימן, ולהתרשמות בית המשפט, המשיב מס' 1 הכין גרסתו מראש ודבק בה בהיותו מודע לחשיבות הדברים. חרף זאת, גרסת המשיב מס' 1 הותירה סימני שאלה רבים, שבית המשפט ציין אותם בפסק הדין.


בית המשפט סבר, כי שלא היה מקום ליתן משקל לטענת המשיב מס' 1, כי בעבר נעצר על ידי שוטרים ואלה לא טענו בפני
ו כי הוא נוהג במכונית בזמן פסילה, וזאת משום שהדבר נבע ככל הנראה מהטעות הבסיסית, שנפלה בכך שעונש הפסילה לא נרשם במחשב משרד הרישוי. אשר למחיקת האישום בנוגע לנהיגה בזמן הפסילה, בית המשפט אף לא מצא ליתן לכך משקל, שכן לא הוכחה הסיבה בעטיה נמחק האישום בעניין זה, ולא נתברר האם האישום נמחק בעקבות המו"מ להסדר הטיעון שנעשה או משום שהתביעה השתכנעה שבמועד התאונה המשיב מס' 1 לא ידע כי הוא נוהג בפסילה.


בנוסף לדברים אלה קבע בית המשפט, כי לא שוכנע שהמשיב מס' 1 היה נמנע מלנהוג במכונית אפילו זכר באותה עת שהוא מצוי בתקופת פסילה. בהקשר זה ציין בית המשפט את העובדה, שלאחר שרישיון הנהיגה של המשיב מס' 1 נשלל לאחר הגשת כתב האישום, נמצא שהמשיב מס' 1 המשיך לנהוג.


עוד הוסיף בית המשפט וקבע, שמבחינת מדיניות משפטית ראויה, אין לקבל הטענה
שהמשיב מס' 1 "ידע אך שכח" שהוא מצוי בתקופת פסילה.


9.
בהתייחס לטענות המערערים כנגד המדינה, ציין בית המשפט שהטענות כנגד המדינה נשמעו לראשונה בכתב תביעה מתוקן שהוגש בתאריך 11.4.2010, ובעניין זה קיבל בית המשפט את טענת ההתיישנות שטענה המדינה. לטענת המדינה, המחדלים המיוחסים לה אירעו לכל המאוחר בשנים 1997 או 1998, ועל כן התביעה נגדה התיישנה. בית המשפט לא קיבל טענת המערערים על "התיישנות שלא מדעת", וזאת משום שלא שוכנע
שהעובדות שיכולות היו להקים למערערים עילת תביעה נגד המדינה, לא היו ידועות להם עוד בשנים 2000 עד 2004, ועוד לא שוכנע בית המשפט, שאי ידיעת המערערים נבעה מסיבות שאינן תלויות בהם.


10.
באשר לפיצויים למערערים, בית המשפט קבע כי הנזק למערערים מגיע כדי הסך 1,250,000 ₪. מסכום זה ניכה בית המשפט אשם תורם בשיעור 33%. בסופו של יום חויב אפוא המשיב מס' 1 לשלם למערערים סך 833,000 ₪.


ד. טענות הצדדים בערעור

11.
בהודעת ערעור ארוכה ומפורטת, תוקפים המערערים כמעט את כל קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. לא ניתן להביא את מלוא טענות המערערים במסגרת

פסק דין
זה, ואתייחס לעיקרי הדברים בלבד.


המערערים טוענים, כי שגה בית משפט קמא כאשר דחה טענות המשיב מס' 1 על כך, שהוא האמין שהוא נוהג במכונית ברישיון כחוק. לדעת המערערים, היה על בית המשפט לקבל טענותיו של המשיב מס' 1, ומכוחן להטיל את החבות גם על המשיבות 3 ו- 4. עוד טוענים המערערים, כי מחיקת האישום שהוגש נגד המשיב מס' 1 בדבר נהיגתו במכונית בזמן פסילה, מלמדת על כך שהמדינה הכירה בטענותיו של המשיב מס' 1 לעניין נהיגתו במכונית ברישיון כחוק. המערערים אף חולקים על קביעת בית משפט קמא, שאילו המשיב מס' 1 היה יודע או זוכר שהוא מצוי בתקופת פסילה, לא היה נמנע מלנהוג במכונית.


כנגד המשיבות 3 ו- 4 טוענים המערערים, כי משיבות אלה הפיקו פוליסת ביטוח, ומכיוון שהמשיב מס' 1 סבר "בדין ובסבירות" שהוא נוהג במכונית ברישיון כחוק, היה על בית המשפט לחייבן בתשלום הפיצויים למערערים, שהרי אלה בטחו את חבותו של המשיב מס' 1 גם לפי "דין אחר", כלומר – פקודת הנזיקין.


עוד מלינים המערערים על כך שבית המשפט קיבל טענת ההתיישנות שנטענה על ידי המדינה, ונוכח מחדלי המדינה ברישום עונש הפסילה שהושת על המשיב מס' 1 בשנת 1995, היה מקום לחייב אף את המדינה בתשלום הפיצויים למערערים.


12.
לעומת טענות המערערים, טוענים המשיבים, כי יש לדחות את הערעור. בראש ובראשונה עומדים המשיבים על טענתם, כי הערעור הוגש לאחר חלוף המועד להגשתו. עוד טוענים המשיבים, כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ובכל הנוגע למסקנותיו של בית המשפט, הרי שלטענת המשיבים אלה מבוססות על הקביעות העובדתיות שנקבעו, ואין מקום להתערב בהן.


ה. דיון

13.
ככל שהדברים אמורים בטענת המשיבים, כי הערעור הוגש באיחור, כי אז נראה הדבר שצודקים המשיבים בטענתם.


על פי הודעת הערעור, פסק הדין הומצא לבא כוח המערערים בתאריך 25.9.2011. הערעור הוגש בתאריך 20.11.2011. מהתקופה שחלפה מיום
25.9.2011 ועד ליום 20.11.2011, יש לנכות שמונה ימים, הם ימי פגרת חג הסוכות (מיום 12.10.2011 (י"ד בתשרי תשע"ב) ועד ליום 19.10.2011 (כ"א בתשרי תשע"ב).


בדיקת לוח השנה מלמדת, שהמועד האחרון להגשת הערעור חל ביום ה', 17.11.2011, ומכאן שהערעור, כאשר הוגש ביום א' 20.11.2011, הוגש באיחור.


עם זאת, נתייחס בקצרה לטענות המערערים בערעור.


14.
לגופו של עניין, רובו של הערעור נוגע לקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של ערכאת הערעור, אלא במקרים מיוחדים, ולדעתי, המקרה שלפנינו אינו מסוג המקרים בו עלינו להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו. בפני
בית משפט קמא העידו שני עדים, והם המערערת מס' 3, הגב' רות מנור
, והמשיב מס' 1. עדותו של המשיב מס' 1 לא הייתה מהימנה בעיני בית המשפט, ובית המשפט נימק הסיבות בעטיין לא התרשם מעדות המשיב מס' 1 באופן חיובי. בנושא הביטוח, גם לאחר שמיעת עדותה של אמו של רפאל,נקבע כי לא היה ביטוח.


15.
עיקרו של הערעור מופנה כלפי החלטת בית המשפט לפטור מאחריות את המשיבים 2 עד 5. ואולם, יש לזכור, כי מכיוון שהתביעה הוגשה בעילת פקודת הנזיקין, היה על המערערים להוכיח אשמו של כל אחד מנתבעים
אלה.


בכל הנוגע למשיבה מס' 2, הרי היא אשת המשיב מס' 1 ובעלת המכונית בה נהג המשיב מס' 1 בעת התאונה. עצם העובדה שהמשיבה מס' 2 הייתה הבעלים הרשום של המכונית, אינה מטילה עליה חבות, וככל שהדברים נוגעים לכך שאפשרה למשיב מס' 1 לנהוג במכונית, הרי שלא הוכח כי ידעה שרישיונו נפסל, שכן רישיונו נפסל בשנת 1995 לפני שהשניים הכירו, וכן לא הוכח שהמשיבה מס' 2 ידעה שביום האירוע המשיב מס' 1 נטל תרופות והוא אינו כשיר לנהיגה.


על כן, בכל הנוגע למשיבה מס' 2, הנני סבור שאין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא.


16.
בכל הנוגע למשיבות 3 ו- 4, הרי שאלה הופטרו מאחריות כדין. הוכח כי בשעת התאונה המשיב מס' 1 היה בפסילת רישיון, ועל כן פוליסת ביטוח החובה שהמשיבות 3 ו- 4 הפיקו, לא כיסתה את נהיגתו. המערערים ניסו לתקוף את תוקפו של פסק הדין שניתן בשנת 1995, ובדין נדחו טענותיהם בעניין זה, ולאחר מכן אף טענו שיש ליתן משקל לכך שהמשיב מס' 1 לא ידע או לא זכר שהוא מצוי בתקופת פסילת רישיון.


עם כל הכבוד, הנני סבור, שבית משפט קמא דחה בדין טענות המערערים בנוגע לאי ידיעתו או שכחתו של המשיב מס' 1, ואף מקובלת עלי עמדת בית המשפט, שמדיניות משפטית ראויה אינה יכולה ליתן משקל לטענת נהג כי שכח שהוא מצוי בפסילת רישיון או כי לא ידע על כך, כאשר פסק הדין בעניין זה ניתן בנוכחותו.


על כן, בדין קבע בית משפט קמא, שלא היה מקום להטיל חבות כלשהי על המשיבות 3 ו- 4.


17.
ככל שהדברים נוגעים לאחריות המדינה, התברר כי המדינה לא דיווחה כראוי על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב מס' 1. ואולם, כאן נשאלת השאלה, האם הפגם שנפל בהתנהלות המדינה, מצדיק חיובה בפיצוי המערערים על הנזקים שנגרמו להם.


בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, שהמשיב מס' 1 ידע שהוא מצוי בתקופת פסילה, חרף העובדה שקיבל הודעה לחדש את רישיון הנהיגה שלו. עוד קבע בית משפט קמא, כממצא עובדתי, שהמשיב מס' 1 היה נוהג גם אם הדיווח על פסילת רישיון הנהיגה שלו היה נרשם. למסקנה אחרונה זו הגיע בית המשפט על יסוד העובדה, שגם לאחר התאונה, כאשר בית המשפט פסל את המשיב מס' 1 מלנהוג, נמצא כי הוא המשיך לנהוג.


18.
באת כוח המערערים טענה, כי התנהלות משרד התחבורה, שלא רשם את פסילת רישיון הנהיגה של המשיב מס' 1, הטעתה את המשיב מס' 1 לחשוב שהוא רשאי לנהוג. ואולם, אין לדעתי מקום לקבל טענה זו, שכן מהבחינה העובדתית קבע בית המשפט, שהמשיב מס' 1 ידע שהוא נוהג בזמן פסילה, ועוד הוסיף וקבע, שמסתבר הדבר, שגם אם הפסילה הייתה נרשמת, המשיב מס' 1 היה מוסיף לנהוג בכלי רכב.


לצורך חיוב המדינה בפיצוי המערערים עבור הנזקים שנגרמו להם, היה צורך להוכיח קיומו של קשר סיבתי, בין המחדל שנפל בכך שפסילת הרישיון לא נרשמה ובין התאונה. בנסיבות שלפנינו לא הוכח ולא נמצא קשר סיבתי שכזה. בהעדר קשר סיבתי בין מחדלי המדינה והנזק שנגרם, אין מקום שנתערב בהחלטת בית משפט קמא לפטור את המדינה מאחריות לנזקים שנגרמו.


19.
באת כוח המערערים הוסיפה וטענה, כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי תביעת המערערים נגד המדינה התיישנה.


הנני סבור שאף בעניין זה אין מקום להתערב. התביעה נגד המדינה הוגשה לראשונה בתאריך 11.4.2010, שאז הוגש כתב תביעה מתוקן, שבו צורפה המדינה כצד נוסף לתביעה. המחדל המיוחס על ידי המערערים למדינה ארע ככל הנראה בשנת 1995, כאשר עונש הפסילה שהוטל על המשיב מס' 1 לא נרשם כראוי. על כן, במועד הגשת התביעה נגד המדינה, תקופת ההתיישנות כבר חלפה זה מכבר.


בהתייחסו לטענת המערערים כי חלה בעניין "התיישנות שלא מדעת", קבע בית המשפט כי לא שוכנע, שהעובדות שיכולות היו להקים עילת תביעה למערערים כלפי המדינה, לא היו ידועות למערערים כבר בשנים 2002 או 2004, מה עוד, שהמערערים יכולים היו לברר את הפרטים הדרושים בעזרת עורכי הדין שליוו אותם.


על כן, אפילו היה הערעור מוגש בזמן, ואפילו היה נקבע שקיים קשר סיבתי בין מחדלי המדינה והנזק שנגרם, תביעתם של המערערים כנגד המדינה הייתה נחסמת מחמת התיישנות.


ו. סוף דבר

20.
אשר על כל האמור לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור. בנסיבות המיוחדות של העניין, אציע לחברי שלא לעשות צו לתשלום הוצאות.










י' כהן
, שופט


סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג
[אב"ד]:

בהתבסס על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ומאחר שאין מקום להתערב באלו, אני מסכימה לפסק
הדין של חברי, השופט י' כהן
.











ש' וסרקרוג
, ס' נשיאה
אב"ד






השופט ר' שפירא
:

אני מסכים.











ר' שפירא
, שופט


אשר על כל האמור לעיל הוחלט לדחות את הערעור.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

העירבון להבטחת תשלום הוצאות הערעור, ככל שהופקד, יוחזר למערערים באמצעות באת כוחם.

ניתן היום, כ"ג בשבט, תשע"ב, 16.2.2012, בהעדר הצדדים.




ש' וסרקרוג
, ס' נשיאה
אב"ד

י' כהן
, שופט

ר' שפירא
, שופט







עא בית משפט מחוזי 35749-11/11 עזבון המנוח רפאל מנור ע"ה, משה מנור, רות מנור נ' משה מויאל, ציפורה מויאל, כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 16/02/2012)