פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על קודקוד אבטחה ורפואה | פסקי דין על כלל חברה לביטוח |

67489/04 א     13/02/2012




א 67489/04 המוסד לביטוח לאומי נ' קודקוד אבטחה ורפואה בע"מ, כלל חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



13 פברואר 2012

ת"א 67489/04 בכשיזאדה נ' עיריית תל-אביב ואח'
ת"א 74141/04 בטוח לאומי-סניף תל-אביב נ' קודקוד אבטחה ורפואה בע"מ
ואח'




בפני

כב' השופטת זהבה אגי
, ס. נשיאה


תובע

המוסד לביטוח לאומי


נגד


נתבעים

1. קודקוד אבטחה ורפואה בע"מ
2. כלל חברה לביטוח בע"מ






פסק דין



מבוא
מר יעקב בכשיזאדה (להלן: "הנפגע"), יליד 1956 עובד אגף התברואה בעיריית ת"א, הגיש תביעה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו כתוצאה מתקיפתו במהלך אירוע מיום 8.12.97, כאשר במהלך מחאה של עובדי אגף התברואה שמחו בזמן שביתה על העסקת עובדי קבלן, הוכה באמצעות אלה ע"י אחד המאבטחים שנשכרו ע"י העירייה ונפגע בידו.

תביעת הנפגע הוגשה נגד עיריית ת"א אשר היתה מעבידתו במועד האירוע ונגד קוד קוד אבטחה ורפואה בע"מ חברה העוסקת באבטחה ובמתן שירותי כוח אדם, אשר נשכרה ע"י העירייה לצורך מתן שירותי אבטחה לעובדי הקבלן בעת ביצוע עבודות פינוי אשפה במהלך שביתת עובדי העירייה.

עיריית ת"א שלחה הודעת צד ג' כנגד קוד קוד אבטחה וכנגד אנוש אחזקות הדרכה א.ת. (1992) בע"מ.

המוסד לביטוח לאומי
הגיש תביעת שיבוב כנגד קודקוד אבטחה וכנגד מבטחתה, כלל חברה לביטוח, לפי סעיף 328 לחוק המוסד לביטוח לאומי
(נוסח משולב) התשנ"ה- 1995 לשיפוי בגין תשלומים ששילם לנפגע בסך של 93,767 ₪. תביעת השיבוב של המל"ל אוחדה עם תביעת הנפגע.

ביום 6.2.08 הושגה פשרה בין הנפגע לנתבעות והצדדים השלישיים, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין, כך שנותרה רק תביעת השיבוב של המל"ל (להלן: "התובע") כנגד קודקוד (להלן: "הנתבעת") ומבטחתה (להלן: "נתבעת 2" או "כלל").


נסיבות האירוע
בחודש דצמבר 1997 שבתו עובדי התברואה בעירית תל אביב. עובדי התברואה, ובכללם הנפגע, נקטו בפעולות מחאה כנגד כוונת העירייה להשתמש בשירותי קבלנים פרטיים לצורך ביצוע עבודות ניקיון בעיר.

כעולה מהעדויות השונות, במסגרת פעולות המחאה יצאו העובדים להפגין וכן נקטו פעולות שמטרתן הייתה למנוע מעובדי הקבלן לבצע את עבודתם, על ידי הפרעה לעובדי הקבלן בעת ביצוע עבודתם ופיזור אשפה בסביבת עובדי הקבלן.

יצוין כי חרף השביתה בתקופה האמורה, ביום האירוע זומן הנפגע לעבודה במסגרת תורנות (בהתאם למסמך "זימון לעבודה" שהוגש וסומן ת'3). לאור העובדה שהאירוע התרחש במהלך יום עבודה הוכרה התאונה ע"י המוסד לביטוח לאומי
כ"תאונת עבודה" ושולמו לנפגע דמי פגיעה ותגמולי נכות.

בתצהיר עדותו מתאר הנפגע את האירוע באופן הבא: "בתאריך 8.12.97 בסביבות השעה 08:30 בבוקר, הפגנתי ביחד עם עובדי תברואה נוספים, מול עובדי הקבלן שפעלו באותה עת לפינוי אשפה במקומם של העובדים השובתים. תוך כדי הפגנתנו וללא כל התגרות מצידי התנפלו עליי עובדי הנתבעת 2 והחלו להכות אותי ואת יתר העובדים המפגינים מכות נמרצות באמצעות אלות העץ אשר סופקו להם כאמור מבעוד מועד ע"י הנתבעות".

לתמיכה בגרסתו הגיש הנפגע תצהירים של שני עובדי תברואה נוספים: זאב לוי, מפקח עבודה בעיריית ת"א במועד האירוע, ויובל מלחי, עובד אגף התברואה במועד האירוע, אשר הוכו גם הם לטענתם ע"י מאבטחים מטעם הנתבעת ותיאורם לאירוע זהה לתיאורו של הנפגע.

בחקירתו התייחס הנפגע להתרחשויות ביום האירוע ותיאר כי בזמן שישב לאכול בקיוסק סמוך לכיכר העירייה (אשר בעליו כונה על ידו "סעדה") ראה עובדי עירייה מגיעים לאזור ואת המאבטחים כשבידיהם אלות. הנפגע טוען כי התקרב לקבוצת העובדים והמאבטחים, שבאותה שעה שוחחו כשלפתע וללא כל סיבה, הרים אחד המאבטחים אלה ורצה להכות בראשו, אלא שהוא הגן עם ידיו על הראש והאלה פגעה בידו השמאלית.

לטענת הנפגע, בשלב זה רץ לקיוסק הסמוך בו ישב קודם לכן ולקח כסא על מנת להגן על עצמו שלא יכו אותו פעם נוספת.

מר לוי ומר מלחי ציינו בחקירתם כי בעת שהותקפו ע"י מאבטחים מטעם הנתבעת, לא היה בידיהם דבר.

מטעם הנתבעת, קודקוד אבטחה, הוגש תצהיר של שחר גיל, מנכ"ל החברה במועד האירוע ותצהירו של מר יעקב ברעם, אשר עבד כמאבטח אצל הנתבעת באותה עת.

מר גיל מתאר בתצהיר עדותו את התקופה שקדמה לאירוע ואת התנהגותם האלימה של עובדי התברואה אשר הציתו אש, פיזרו אשפה וגרמו נזק לרכבי השכרה של המאבטחים. מר גיל טוען כי במטרה להדוף אלימות זו ולאור ההסלמה שחלה בהתנהגות עובדי התברואה אשר תקפו את עובדי הקבלן כשהם (עובדי העירייה) מצוידים באלות, הנחה אותו מנכ"ל העירייה, מר מאיר דדון,
לצייד את המאבטחים באלות לצורך הגנה עצמית והגנה על עובדי הקבלן.

מר גיל הדגיש בתצהירו כי פעלו בהתאם להנחיות העירייה וכדבריו: "כל פעולותינו במסגרת אבטחת עובדי קבלן הניקיון נעשו בהתאם להנחיות ולהוראות של העירייה. ציוד המאבטחים באלות נעשה עפ"י חוק ובהתאם להוראות העירייה, ולצורך הגנה עצמית ושמירה על שלומם ושלמות גופם של המאבטחים ושל עובדי הקבלן".

מר גיל הצהיר כי ניתנו למאבטחים הנחיות בעל פה לפני כל יציאה למשמרת וכי הוא בעצמו העביר את התדריכים, כאשר ההנחיות היו חד משמעיות ולפיהן נקיטת אמצעים פיזיים תעשה אך ורק כדי להגן על המאבטח בעצמו ו/או על המאובטח.

בהתייחס ליום האירוע, הצהיר מר גיל כי מהמידע אשר נמסר לו ע"י המאבטחים ששהו במקום ביום האירוע, במהלך עבודת עובדי קבלן הניקיון בסמוך לעיריית ת"א, עובדי העירייה השובתים אשר הפגינו בסמוך, התנפלו על עובדי קבלן הניקיון ועל המאבטחים, כאשר השובתים חמושים בכיסאות ומוטות ברזל.

בחקירתו נשאל מר גיל כמה מאבטחים צויידו באלות והשיב: "אף אחד. לא אנחנו באופן ספציפי ציידנו אותם. כנראה שהם הגיעו מהבית עם האלות באופן עצמאי, אני לא קניתי לאף אחד אלה ולא סיפקנו להם אלות... הציוד וכל ההנחיה להשתמש באלות נעשה ע"י העירייה, ע"י שמוליק שחר וע"י מנכ"ל העירייה. את האלות סיפקה העירייה".

למרות שמר גיל לא צייד את המאבטחים באלות, במענה לשאלת בית המשפט השיב כי נודע לו שנעשה שימוש באלות במהלך האירוע כבר באותו היום, אך הוא אינו יודע כיצד הגיעו האלות לידי המאבטחים.

מר ברעם אשר עבד כמאבטח אצל הנתבעת ביום האירוע הצהיר כי באותו היום הגיעו לפנות אשפה מרחבת העירייה, בסמוך לשדרות חן. כשסיימו לעבוד במקום הגיעה קבוצה שמנתה כעשרה אנשים אשר לדבריו: "קפצו עלינו והפרו את סדר העבודה". מר ברעם מציין כי האנשים אחזו בידיהם כיסאות, אבנים ומוטות ברזל והם תקפו את עובדי האבטחה וכי על רקע זה התפתח עימות פיזי, כאשר המאבטחים ניסו לטענתו להגן על עצמם ועל עובדי הניקיון.
מר ברעם מציין כי לחלק מהמאבטחים היו אלות אשר ניתנו להם להגנה עצמית ולהגנה על עובדי הניקיון.

בחקירתו העיד מר ברעם כי ראה את האלות לראשונה כשהן היו במכונית, אך כשיצא לתדרוך
"האנשים קיבלו את האלות. אני לא יודע ממי. חילקו את האלות אנשים שאני לא מכיר".

ויצויין, כי במהלך האירוע נפגע מר ברעם ברגלו מאבן שהושלכה עליו (לטענתו ע"י הנפגע) והוא הגיש תלונה למשטרה. בחקירתו במשטרה נשאל, בין היתר, האם המאבטחים צויידו באלות והשיב: "לי לא היתה אלה אבל לאחרים היו אלות". כשנשאל מיהם האחרים שהיו להם אלות, לא זכר את שמותיהם אך כשנשאל ממי קיבלו המאבטחים את האלות השיב: "נתנו לנו בחברת אבטחה".

מטעם עיריית ת"א (בתביעת הנפגע) הוגש תצהירו של מר רובי זלוף, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה כיהן בתפקיד מנהל אגף שפ"ע בעירייה.

מר זלוף הצהיר כי בשלהי שנת 1997 היתה שביתה של עובדי אגף התברואה בעיריית ת"א אשר כללה אלימות מצד העובדים עד כדי כך שהעירייה נאלצה, בהתאם להנחיות המשטרה, לאבטח את עובדיה וכי ההנחיות שנתנו לחברות האבטחה ע"י העירייה הן כי עליהם לאבטח ולהגן על העובדים עבור העירייה ועל רכוש העירייה.


קלטת הוידאו
הנפגע צירף למוצגיו קלטת וידאו עליה מוקלטת כתבה ששודרה בתוכנית "מבט" בערוץ הראשון המתעדת חלק מהעימות בין עובדי אגף התברואה למאבטחי הנתבעת, ואשר תעדה את האירוע, כפי שנתפס בעדשתו של צלם החדשות. בקלטת הוידאו נראים המאבטחים כשהם מכים בברוטליות באמצעות אלות, אנשים אשר זהותם לא ידועה וכן נראה מר זאב לוי מופל ארצה על ידי אחד מהם.
כעבור מספר שניות עוברת המצלמה לתעד אזור אחר ובו נראה הנפגע רץ כשבידיו כיסא הפוך המוחזק בגובה הפנים.

יצויין כי תקיפת הנפגע עצמו, העומדת בבסיס התביעה שבפני
י, אינה מתועדת בקלטת זו.

מעיון בקטע המצולם ניתן להבחין כי בעת תקיפת המאבטחים את עובדי אגף התברואה, לא היו בידי עובדי אגף התברואה אלות או כל אמצעי תקיפה אחר.


סיכום, ממצאים ומסקנות
מהעדויות השונות אשר הובאו בפני
י עולה כי בתקופה שקדמה לפגיעת הנפגע, נקטו עובדי אגף התברואה צעדים שונים במטרה למנוע מהעירייה להתקשר עם קבלנים פרטיים לביצוע עבודות ניקיון בעיר. כחלק מצעדי המחאה של העובדים השובתים, ננקטו על ידם גם פעולות בעלות אופי אלים, כגון: פיזור אשפה והפרעה לקבלני הניקיון אשר נשכרו על ידי העירייה.

ביום האירוע היתה התקבצות של עובדים, כאשר לפי העדויות השונות מדובר בכמות של כעשרה עובדים, אולם לא ניתן לקבוע על סמך העדויות השונות האם מדובר היה בהפגנה יזומה מראש או בתקהלות בלתי מתוכננת של העובדים. מכל מקום, הנושא המצריך בירור הוא אופן התנהלות הצדדים והאם היתה התגרות מצידם של עובדי העירייה, והשאלה אם מדובר היה בהפגנה יזומה של העובדים או בהתקבצות אקראית לצורך הבעת מורת רוחם מהמתרחש, אינה בעלת חשיבות במסגרת בירור זה.

כעולה מן העדויות, בין עובדי אגף התברואה לבין עובדי קודקוד היה דין ודברים, ככל הנראה על רקע ניסיונם של עובדי אגף התברואה להפריע לעובדי הנתבעת לבצע את עבודתם ועל רקע זה התפתחה תגרה אלימה בין הצדדים.

בקלטת הוידאו נראים המאבטחים כשהם נוהגים בברוטאליות רבה כלפי הנוכחים במקום כשהם מנסים להרחיקם תוך כדי שהם מנופפים באלות ואף מכים בחלק מהנוכחים, לרבות לאחר שנפלו על הרצפה.

עדותו של המאבטח, מר ברעם, אשר נכח במקום האירוע ולפיה עובדי אגף התברואה אחזו בידיהם כיסאות, אבנים ומוטות ברזל ותקפו את המאבטחים אינה עולה בקנה אחד עם התיעוד המצולם, בו ניתן לראות בבירור כיצד חובטים המאבטחים בעובדי אגף התברואה באמצעות אלות ללא רחם, כאשר עובדי אגף התברואה לא היו מצוידים בכלי תקיפה כלשהם והם נראים כשהם רצים בבהלה ומנסים למלט עצמם מנחת זרועם של המאבטחים.

בשלב זה, ולאחר שמספר עובדים הוכו ע"י המאבטחים, נראה הנפגע כשהוא רץ ואוחז כיסא בגובה פניו, כאשר נראה שהוא מנסה להגן על גופו ופניו בעזרתו.
חשוב להדגיש כי בשלב בו אחז הנפגע בכסא, כבר הותקפו עובדים שונים באמצעות אלות וכי לא מדובר במצב בו הגיע הנפגע למקום מלכתחילה כשבידו כסא או כל כלי אחר, דבר אשר יכול היה לגרום למאבטחים לחוש מאוימים, והרושם המתקבל הוא כי הנפגע רצה להגן על עצמו מפני תקיפה של המאבטחים ולא לתקוף אותם בעצמו.

אינני מקבלת את גרסתו של העד ברעם מטעם הנתבעת, לפיה עובדי אגף התברואה תקפו את המאבטחים באמצעים שונים.

באשר לגרסת הנפגע ועדיו לפיה הותקפו על ידי המאבטחים מבלי שקדמה לכך התגרות כלשהי מצידם, גם גרסה זו אינה מתארת נכונה את שהתרחש, שכן הרושם המתקבל מהעדויות השונות הוא כי היתה התגרות מצד העובדים אשר פיזרו אשפה וניסו למנוע מעובדי הניקיון לבצע את עבודתם באמצעים שונים.


מכל מקום, אין מדובר בתקיפה שלא קדמה לה התגרות כלשהי, כפי שטענו הנפגע ועדיו.

לאור העדויות השונות שהובאו בפני
י, כמו גם התיעוד המצולם, הגעתי למסקנה כי עובדי הנתבעת הכו את עובדי אגף התברואה באמצעות אלות, בברוטליות לשמה, גם כאשר לא נשקפה כל סכנה מהם לאחר שנפלו לרצפה, בעוד שלאחרונים לא היו כלים כלשהם בעת התקיפה, כאשר אירוע זה התרחש על רקע התגרות של עובדי אגף התברואה אשר נקטו פעולות מחאה אלימות בחלקן בניסיון למנוע מעובדי הקבלן לבצע את עבודתם.

בשולי הדברים אתייחס לטענת הנתבעת 1 ולפיה המאבטחים אשר תקפו את עובדי אגף התברואה וביניהם הנפגע אינם עובדיה של נתבעת 1 אלא מאבטחים של חברה אחרת שהועסקה ע"י העירייה באותה עת.

דין טענה זו להידחות. מר ברעם, העד מטעם הנתבעת מתאר את מעורבות עובדי הנתבעת 1 בעימות עם עובדי אגף התברואה נשוא התביעה, אשר במהלכו נפגע לטענתו ברגלו מאבן שזרק הנפגע, כך שהטענה כי הנפגע הותקף ע"י מאבטח מטעם חברת אבטחה אחרת מגוחכת ועומדת בסתירה לעדותו של המאבטח אשר הוגשה מטעם הנתבעת 1.





מי הגורם שהורה לעשות שימוש באלות ומי סיפק אותן למאבטחים?
מר גיל הצהיר כי מנכ"ל העירייה, מר מאיר דדון, הנחה אותו לצייד את המאבטחים באלות לצורך הגנה עצמית והגנה על עובדי הקבלן וכי ציוד העובדים באלות "נעשה עפ"י חוק ובהתאם להוראות העירייה".

בחקירתו התבקש מר גיל להתייחס להגדרתו כי ציוד העובדים באלות נעשה עפ"י חוק והשיב: "אני לא יודע מה נרשם פה. התצהיר נעשה לפני 3 שנים. הציוד וכל ההנחיה להשתמש באלות נעשה ע"י העירייה, ע"י שמוליק שחר וע"י מנכ"ל העירייה. את האלות סיפקה העירייה".

מהעדות שהוגשה מטעם העירייה, לא ניתן ללמד מי הורה להשתמש באלות ומי סיפק אותן למאבטחים. תצהירו של מר זלוף, מי שהיה מנכ"ל אגף שפ"ע במועד הרלוונטי, שותק בעניין זה.

מר גיל נשאל בחקירתו מי צייד את המאבטחים באלות והשיב כי הנתבעת לא ציידה את המאבטחים באלות והעלה השערה כי העובדים הביאו עמם את האלות מהבית. השערה זו נסתרה בהמשך תשובתו כאשר טען שהאלות סופקו ע"י העירייה.

הנתבעת נסתה לגלגל לפתחה של העירייה את האחריות למתן ההוראה להשתמש באלות כנגד עובדי התברואה. ניסיון זה נועד להיכשל. עדותו של מר גיל מטעם הנתבעת, לא הייתה עדות סדורה. מחד,
טען שהעירייה סיפקה את האלות ובאותה נשימה העלה את האפשרות שהעובדים הביאו עמם את האלות מהבית, אפשרות אשר נשמעת בלתי סבירה לחלוטין ובמיוחד נוכח עדותו של המאבטח מר ברעם כי האלות היו ברכבים אשר שימשו אותם ביום האירוע, ונוכח עדותו במשטרה כי האלות סופקו ע"י חברת האבטחה. כשם שכשל מר גיל להוכיח כי העירייה ספקה את האלות, כשלה הנתבעת להוכיח כי ההוראה להשתמש באלות כנגד עובדי התברואה, יצאה מן העירייה.

הנני סבורה כי הוכח באמצעות עד הנתבעת דווקא כי האלות סופקו למאבטחים על ידי הנתבעת 1. אמנם ההוראה להגן על עובדי הקבלן ועל רכוש העיריה – ניתנה על ידי העירייה, אך לא הוכח כי העירייה אכן הנחתה את הנתבעת 1 לעשות שימוש באלות, ונכון יהיה לקבוע כי הנתבעת 1 החליטה לעשות זאת על דעת עצמה.

בעניין הדרכת המאבטחים הצהיר מר גיל כי העביר לעובדיו תדריך לפני כל יציאה למשמרת. בהתייחס לאירוע נשוא התביעה הצהיר כי נתן לעובדים הנחיות חד משמעיות ולפיהן נקיטת אמצעים פיזיים תעשה אך ורק כדי להגן על המאבטח בעצמו ו/או על המאובטח.

הנני סבורה כי משהוחלט שיעשה שימוש באלות לצורך הגנה על עובדי הקבלן ועל המאבטחים עצמם, נוכח התנהלותם של עובדי אגף התברואה, ומאחר ומדובר באמצעי הגנה אלים אשר עלול לגרום לפגיעה קשה, היה על נתבעת 1 להדריך את עובדיה באופן ספציפי ופרטני לגבי השימוש באלות ולהורות למאבטחים כי שימוש באלות יעשה אך ורק בלית ברירה וכמוצא אחרון במקרים בהם נדרש הדבר כדי להגן על עובדי הקבלן או המאבטחים וכאשר אין אפשרות אחרת, אלימה פחות, אשר יכולה להשיג תוצאה דומה.

מהקלטת שהוצגה עולה כי עובדי התברואה הותקפו בברוטאליות באמצעות אלות על ידי מאבטחים של הנתבעת, שעה שהם לא היו מצוידים בכלים כלשהם וניתן היה להסתפק באמצעים אחרים שאינם כה אלימים כגון: זרנוקי מים כדי להרחיק את עובדי התברואה מהמקום ולמנוע את הפרעתם לעבודתם של עובדי הניקיון.

סיכומו של דבר, הנני סבורה כי השימוש באלות היה בלתי סביר בנסיבות העניין וכי ניתן היה להגן על עובדי הקבלן ועל המאבטחים עצמם באמצעים אחרים שאינם כה אלימים. האחריות לשימוש באלות, ופציעת הנפגע, מוטלת איפא, על הנתבעת 1, אשר ציידה את מאבטחיה באלות, והורתה להם להפעילם, מבלי שהגבילה את השימוש למצבי חירום קיצוניים בלבד, ולצורך פגיעה גופנית מיידית ובלתי נמנעת.

אחריות העירייה
כאמור, הנתבעת ניסתה לגלגל האחריות לפציעת הנפגע על העירייה.

דא עקא, שעל פי ההסכם שבין העיריה לבין הנתבעת, הסכם מיום 19.5.98 אשר צורף לתצהירו של מר גיל, הנתבעת היא זו שהציגה עצמה כחברה בעלת ידע, כישורים וכח אדם מתאים לביצוע עבודות האבטחה, והיא התחייבה לנקוט באמצעי הזהירות למניעת נזקים עקב ביצוע עבודות האבטחה. אמנם חתימת ההסכם נעשתה בדיעבד, אך יש בהסכם כדי לשקף את תנאי ההתקשרות שבין העירייה לחברת האבטחה מלכתחילה, והדבר לא נסתר.

מדובר בהסכם בין מזמין עבודה [העירייה] לבין קבלן [נתבעת 1] כאשר הקבלן מציג עצמו כבעל ידע ומיומנות לביצוע העבודה נשוא ההסכם, ואף נוטל על עצמו אחריות לשיפוי מזמין העבודה.

וצודק התובע בסיכומיו כי הנתבעת לא הוכיחה כי מתקיימים בענייננו החריגים שבסעיף 15 לפקודת הנזיקין המטילים אחריות על בעל חוזה למעשיו של קבלנה.


אשם תורם
כפי שציינתי בפרק נסיבות האירוע, בתקופה שקדמה לאירוע נקטו עובדי אגף התברואה פעולות שונות במחאה על כוונת העירייה להתקשר עם קבלנים לצורך ביצוע עבודות ניקיון בעיר, כאשר חלק מהפעולות שנקטו העובדים היו בעלות אופי אלים.

בעדותו הכחיש הנפגע כל קשר לאותן פעולות אלימות שבוצעו על ידי עובדי הניקיון וניסה לצייר עצמו כעובר אורח תמים אשר סעד אותו יום אצל "סעדה" בסמוך לעירייה ונקלע שלא באשמתו לסיטואציה האלימה.

אינני מקבלת גרסה זו של הנפגע והרושם המצטייר מלהט דבריו בכל הנוגע לאפשרות של העסקת עובדי קבלן, אשר היוו איום על פרנסת עובדי אגף התברואה וביניהם הנפגע עצמו, היה כי הנפגע חשש למקום עבודתו ונטל גם הוא חלק בפעולות השונות שנקטו העובדים במטרה לסכל מהלך זה.

לאור האמור לעיל ומאחר ופעולות עובדי אגף התברואה הן בבחינת התגרות אשר תרמה תרומה מכרעת לעימות שנוצר ושבמהלכו הוכה הנפגע, הנני קובעת כי לנפגע אשם תורם בשיעור 15%.

סוף דבר לעניין האחריות: יש לראות את הנתבעת 1 כאחראית לפציעת הנפגע, כאשר לחובת הנפגע יש לזקוף אשם תורם בשיעור 15%.

גובה הנזק
פגיעת הנפגע והנכות הרפואית
במהלך האירוע נפגע הנפגע בכף ידו השמאלית ונגרמה לו פריקה של המפרק הקרפומטקרפלי. בעקבות פגיעה זו עבר הנפגע ניתוח שחזור וקיבוע של המפרק.

במסגרת התביעה שהגיש הנפגע כנגד עיריית ת"א וקודקוד, הוגשה מטעמו חוות דעתו של פרופ' אנגל, מומחה בתחום האורטופדי. פרופ' אנגל קבע כי נותרה לנפגע הגבלה משמעותית בתנועת האגודל וקבע לו נכות בשיעור 10% לפי תקנה 44 (4).

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר פריטש אשר קבע כי נותרה לנפגע נכות בשיעור 5%.

נוכח הפערים בין חוות הדעת אשר הוגשו מטעם הצדדים ובהעדר הסכמה על נכות ממוצעת, מיניתי את ד"ר פאול סגיב כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. ד"ר סגיב קבע כי נותרה לנפגע נכות בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועות אגודל שמאל, לפי תקנה 44(2).
בנוסף קבע ד"ר סגיב לנפגע נכויות זמניות כדלקמן:
-
100% מיום 8.12.97 עד 8.3.98
-
20% מיום 9.3.98 עד 30.11.98
-
100% מיום 1.12.98 עד 6.6.99
-
20% מיום 7.6.99 עד 30.6.99

ד"ר סגיב לא זומן לחקירה וחוות דעתו לא נסתרה.

ועדה רפואית של המוסד לביטוח קבעה כי כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה נותרה לנפגע נכות בשיעור 10% בגין שינויים בעצם המסרק עם שינויים ניווניים, לפי תקנה 35 (1) ב'. הועדה מצאה כי יש מקום להפעיל את תקנה 15 ברבע וקבעה כי נכותו של התובע הינה בשיעור 12.5%.

הנכות התפקודית
עובר לאירוע עבד הנפגע כפועל ניקיון במחלקת התברואה של עיריית ת"א ושכרו עמד
על 7,249 ₪ בממוצע (לפי שכר רבע שנתי במל"ל) ובשיערוך להיום כ- 10,180 ₪.

הנפגע הגיש תצהיר משלים לעניין הפסדי ההשתכרות שנגרמו לו. בתצהיר המשלים טען הנפגע כי נוכח הפגיעה בשורש כף היד והקושי בהעמסת מכולות אשפה על המשאית, עבודה אותה נהג לבצע עובר לאירוע, צומצם תפקידו לדחיפת מכולות אשפה ריקות בלבד (החזרת מכולות ריקות לחצרות הבתים לאחר ריקונן) וכי כתוצאה מכך חלה ירידה בשכרו.

הנפגע הסביר כי לאחר שביתת עובדי התברואה נחתם הסכם עבודה חדש במסגרתו זכו עובדי תברואה שעסקו בהעמסת מכולות אשפה למשאיות לתוספות פרמיות לפי משקל אשפה שפינו באותו החודש. לתצהיר המשלים צורפו תלושי שכר לחודשים שקדמו לאירוע מהם עולה כי שיעור הפרמיה עמד על כ-1,000 ₪ בממוצע לחודש. מהתלושים שהוצגו לשנת 2007 עולה כי בתקופה זו עמדה הפרמיה על 2,000 ₪.

לתמיכה בתצהירו המשלים צירף הנפגע את תצהירו של שלום שרעבי, חברו לעבודה באגף התברואה. מר שרעבי הצהיר כי בעקבות ההסכם החדש שנחתם לאחר השביתה בשנת 97, שיעור הפרמיות עלה בלמעלה מפי שלשה לעומת שיעור הפרמיות קודם להסכם החדש וכי בגין פרמיות אלה משולמת לו תוספת שכר הנעה בין 5,600 ₪ ל-7,000 ₪.

מר שרעבי מסביר בתצהירו כי ישנם עובדי ניקיון שאינם מפנים אשפה אלא מוציאים את עגלות האשפה מהבתים ומשיבים אותם לשם לאחר ריקונם, וכי עובדים אלה מקבלים פרמיה קבועה הנמוכה משמעותית מהפרמיה שמקבלים עובדים המפנים אשפה.

לתצהירו של מר שרעבי צורפו תלושים לחודשים שקדמו לאירוע מהם עולה כי הפרמיה ששולמה לו עמדה על 800 ₪ בממוצע. מהתלושים שהוצגו לשנת 2007 עולה כי בתקופה זו עמדה הפרמיה על 6,000 ₪ בממוצע.

בנוסף, צירף הנפגע את תצהירו של אילן גרנדה, פועל ניקיון במחלקת התברואה בעיריית ת"א. לתצהירו של מר גרנדה צורף תלוש שכר לחודש 12/07 כאשר הפרמיה ששולמה לו בחודש זה הינה 5,507 ₪.

מבחינת נתוני ההשתכרות של הנפגע ושני עובדים נוספים אשר עבדו בתפקיד זהה לשל הנפגע, עולה כי עובדים אשר מעמיסים מכולות אשפה נהנים מפרמיות חודשיות בשיעור גבוה בהתאם למשקל האשפה, בסכום של 5,000-6,000 ₪. עובדים אלה ציינו בתצהירם כי הפרמיות המשולמות להם אינן מהגבוהות וכי יש עובדים אשר מצליחים להגיע לשיעור פרמיות גבוה משלהם, בעוד שעובדים אשר אינם מעמיסים את האשפה ומבצעים תפקיד של החזרת הפחים הרקים למקומם, נהנים מפרמיה קבועה בשיעור נמוך משמעותית.

הנפגע, אשר סובל מהגבלה בכף ידו, מוגבל, מטבע הדברים, בהרמת משאות כבדים, ומשכך לא יכול לבצע תפקיד של העמסת מכולות האשפה ונאלץ להסתפק בביצוע תפקיד של דחיפת מכולות ריקות, אשר אינו כרוך במאמץ פיזי כשל נשיאת והעמסת האשפה. מגבלה זו של הנפגע גורמת לפגיעה בשכרו, ונראה שאלמלא הפגיעה צפוי היה ליהנות מפרמיות בשיעור דומה לפרמיות המשולמות לעובדי מחלקת התברואה, בהתאם למשקל האשפה באותו החודש. בהשוואה לפרמיות המשולמות לעובדים המעמיסים אשפה עומד ההפסד על כ-3,500 ₪ בחודש בממוצע.

אמנם, חלה עליה בשיעור הפרמיה שקיבל הנפגע לאחר האירוע לעומת שיעור הפרמיה בתקופה שקדמה לאירוע, אך מדובר בעליה נמוכה ביותר בהשוואה לעליית שיעור הפרמיות של פועלי הניקיון המעמיסים אשפה.

לאור האמור ומשפוטנציאל השתכרות של הנפגע ניזוק בצורה משמעותי, נוכח הפסד פרמיות גבוהות המשולמות לעובדים המפנים אשפה, הגעתי למסקנה כי נכותו התפקודית של הנפגע גבוהה משמעותית מנכותו הרפואית
והינה בשיעור של 30%.


הפסדי השתכרות
הפסדי השתכרות בתקופת אי הכושר
לנפגע אושרה תקופת אי כושר מיום 8.12.97 ועד ליום 6.6.98 ובהמשך מיום 29.11.98 עד 28.2.99.

סה"כ הפסדי השתכרותו של הנפגע בתקופת אי הכושר המלא הינם
91,620 ₪ (9 חודשים * 10,180 ₪), בצירוף ריבית.

הפסדי השתכרות מתום תקופת אי הכושר ועד היום
הפסדי השתכרותו של הנפגע מחודש 03/99 ועד היום לפי שכרו המשוערך ונכות תפקודית בשיעור 30% הינו- 473,370 ₪ (10,180 ₪* 30%* 155 חודשים) בצירוף ריבית.

הפסדי השתכרות לעתיד
הפסדי השתכרותו של התובע מהיום ועל לגיל הפרישה, לפי שכרו המשוערך ונכות תפקודית בשיעור 30% הינם בסך של 326,035 ₪.


הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
במסגרת תביעתו טען הנפגע להוצאות נסיעה מוגברות בעבר ולהוצאות עבור טיפולים רפואיים ורכישת תרופות, אולם לא הוצגו קבלות, למעט קבלה אחת ע"ס 24 ₪ שהוצגה במהלך ישיבת ההוכחות.בהעדר קבלות, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות העבר, מה גם שמדובר בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה, ועל כן אין מקום לפיצוי בגין הוצאות אלו, בהם צריך לשאת המל"ל.


עזרת הזולת
בתצהיר עדותו הצהיר הנפגע כי נזקק לעזרה אינטנסיבית בשלשת החודשים שלאחר האירוע וכי נעזר בעובד זר ובתום שלשה חודשים נזקק לעזרה מצומצמת יותר והעסיק עוזרת בתדירות של פעם בשבוע.

הנפגע לא הביא ראיות לתמיכה בטענתו לגבי ההוצאות שהוציא בגין עזרת הזולת ובהעדר ראיות אין מקום לפסוק פיצוי בגין העבר.

באשר לעתיד, נוכח נכותו של הנפגע העלולה להקשות בביצוע פעולות שונות, אני מעמידה ראש נזק זה על סך גלובלי של 6,000 ₪.

כאב וסבל
בהתחשב בנכותו הרפואית של הנפגע, מספר ימי האשפוז וגילו אני מעמידה ראש נזק זה על 60,000 ₪.


לסיכום

סכום הגמלאות ששלם המל"ל לנפגע, משוערך למועד הגשת תביעת המל"ל עמד על סך 104,962 ₪. סך נזקי התובע, גם לאחר ניכוי אשם תורם, עולים כמה מונים על סכום הגמלאות ששלם לו המל"ל, ועל כן, זכאי המל"ל לשובב את מלא הסכומים ששלם לנפגע, מן הנתבעת 1 ומבטחתה, היא הנתבעת 2.

אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע את מלא סכום התביעה, בסך 104,962 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה [5.12.2004] ועד התשלום בפועל.

על סכום פסק הדין יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט וכן יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין.




ניתן היום,
כ' שבט תשע"ב, 13 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 67489/04 המוסד לביטוח לאומי נ' קודקוד אבטחה ורפואה בע"מ, כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/02/2012)