פסקי דין על המערער: שררה מיכאל ע"י ב"כ עו"ד י' בר-אשרהמשיב: ימיני שלמה ע"י ב"כ עו"ד נ' הורנשטייןפסק - דיןהנשיא (גולדברג)1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבא... | פסקי דין על המשיב: ימיני שלמה ע"י ב"כ עו"ד נ' הורנשטייןפסק - דיןהנשיא (גולדברג)1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופטת בהט; תב"ע שן/356-3)

07/11     07/11/1996




דבע 3-222/נו שררה מיכאל נ' ימיני שלמה




בבית-הדין הארצי לעבודה

דב"ע נו/222-3
השופטים: כבוד הנשיא גולדברג

כבוד השופט אליאסוף

כבוד השופטת קציר

נציג עובדים : חרמש
נציג מעבידים : פוגל
המערער: שררה מיכאל


ע"י ב"כ עו"ד י' בר-אשר
המשיב: ימיני שלמה


ע"י ב"כ עו"ד נ' הורנשטיין

פסק - דין
הנשיא (גולדברג
)

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופטת בהט; תב"ע שן/356-3), אשר קבע כי המערער היה מעבידו של המשיב, ובהתאם חייב אותו בתשלום פיצויי פיטורים ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור חלקי.

2. אלה העובדות הצריכות לענייננו:

א. המשיב עבד בתחנת הדלק "פז כתבי" במסמיה, בתקופה שבין יום 1.6.88 ליום 25.12.89.

ב. עבודתו של המשיב הופסקה עקב סגירת התחנה. 60221

ג. הבעלים של התחנה היה שלמה כתבי, כאשר ניהול התחנה בפועל נעשה על ידי המערער.

ד. המערער לא היה מנהל רגיל, היה קשור בהסכם עם הבעלים, אשר לפיו -

"4. הבעלים נותן בזה למנהל... שיקול דעת מוחלט לקבוע איך להפעיל את תחנת התדלוק והמסעדה... למטרה זו מוסר הבעלים למנהל יפוי כח כללי מיוחד להפעיל את תחנת התדלוק והמסעדה ולנהל בשמו ובמקומו את חשבונות תחנת התדלוק והמסעדה לרבות חלוקת משכורות ורווחים לבעלים....

5. הבעלים מתחייבים שלא להתערב בכל דרך שהיא בניהול תחנת התדלוק או המסעדה על ידי המנהל, ומאשרים כי אינם רשאים להתחייב כלפי כל אדם בכל הקשור למסעדה ו/או תחנת הדלק...

10. ....המנהל מצהיר כי יהא בכוחו להפעיל את תחנת הדלק והמסעדה בצורה רווחית. לפיכך מתחייב המנהל להפריש לבעלים בכל מקרה - 1,000 ש"ח כל חודש, וזאת בתנאי שהבעלים יעמדו בכל התחייבויותיהם על פי ההסכם....".

הלכה למעשה קיבל המערער 50% מרווחי תחנת הדלק והמסעדה.

ה. למרות מעמדו המיוחד כאמור לעיל, המערער עצמו דווח לשלטונות המס כשכיר של הבעלים.

ו. המערער הוא שהיה אחראי על עבודתו של המשיב ונתן לו הוראות, והוא ששילם את משכורתו, ובשיקים שלו עצמו.

ז. המערער הוא שקיבל עובדים לעבודה בתחנה והוא שהחליט על פיטורי עובדים.

3. המשיב הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים כנגד הבעלים (כתבי ) וכנגד המערער.

ב

פסק דין
חלקי מיום 25.10.93 (אשר נימוקיו ניתנו ביום 27.10.93 ), דחה בית הדין קמא את התביעה כנגד כתבי על הסף, בקובעו כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיב.

המערער, שהיה הנתבע השני, ביחד עם כתבי, הגיש בקשה לביטול פסק הדין החלקי, שניתן בהעדרו. זאת מהטעם שסבר, כי הקביעה שכתבי לא היה מעבידו של המשיב פוגעת באינטרסים שלו.

בהחלטה מיום 3.7.94 דחה בית הדין קמא את הבקשה לביטול פסק הדין החלקי, ועל החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור. בהתאם לכך לא היה כתבי צד להליך נשוא הערעור ואין הוא צד לפנינו.

4. בית הדין האזורי קבע, כי המערער היה מעבידו של המשיב, וזאת בהתבסס על יישום פסק הדין שניתן בדב"ע נב/142-3 אלהרינאת -כפר רות ואח', פ"ד כד 535, על העובדות שפורטו לעיל.

בית הדין האזורי ציין, כי אין הוא נדרש להכריע בשאלת מהות היחסים שבין המערער לבין כתבי, מאחר שאין בכך כדי לשנות בכל הקשור ליחסים שבין המערער למשיב.

בית הדין האזורי היה ער לכך, שבעל התחנה היה שלמה כתבי, אך בהתחשב במעמדו המיוחד של המערער בתחנה, כמפורט לעיל, ולאור יישום המבחנים המפורטים בדב"ע נב/142-3 הנ"ל, הגיע למסקנה כי המערער היה מעבידו של המשיב.

5. בא כוח המערער טען בפני
נו, כי המערער היה מנהל שכיר ותו לא, וכל הפעולות שבוצעו על ידו כלפי המשיב בוצעו בתוקף מעמדו כמנהל ובהתאם ליפוי הכח שקיבל מהבעלים.

בא-כוח המערער ראה חשיבות רבה לכך שהמשיב ידע כי המערער הוא מנהל התחנה ולא הבעלים.

6. בא-כוח המשיב תמך בפסק-הדין של בית הדין קמא, ומטעמיו, והדגיש כי בהליך זה אין חשיבות ליחסים שבין כתבי, הבעלים, לבין המערער ו/או המשיב .

7. בית הדין קמא קבע, כממצא עובדתי, כי המערער לא היה מנהל רגיל ותו לא, אלא היה בעל מעמד וזכויות מיוחדות בתחנה, ופעל בתחנה באופן עצמאי וחופשי.

קביעה זו של בית הדין קמא מעוגנת היטב בראיות, ואין אנו רואים מקום להתערב בה.

8. המבחנים לקביעת זהות המעביד סוכמו בדב"ע נב/142-3 הנ"ל, ואין אנו צריכים לחזור עליהם כאן. בית הדין קמא עמד על מבחנים אלה וביישמו אותם על עובדות המקרה קבע, בעמוד 7 כי -

"... מתצהירו ומעדותו של התובע 1 [המשיב לפנינו] עולה, כי הנתבע [המערער לפנינו] שררה ניהל את תחנת ה דלק, נתן לו הוראות, חילק משכורות והיה ה'כתובת' שלו ושל כל העובדים בנושא תנאים סוציאליים, עיכוב במשכורת וכדומה. יש להוסיף על כך את עדות הנתבע שררה שהודה בכך כי הוא שקיבל עובדים לתחנה על דעת עצמו ופיטר אותם, וכך גם ביחס לתובע. הוא שחתם על השיקים של המשכורות ונתן לעובדים גם אם תלושי המשכורת הוצאו על שם שלמה כתבי, וגם אם הוא עצמו דווח לשלטונות המס כשכיר".

9. בעת יישום המבחנים לקביעת זהות המעביד על נסיבות כגון אלה שלפנינו, יש לפעול בזהירות רבה.

ככלל, שאלת זהות המעביד מתעוררת במצבים בהם בנוסף למשתמש בעבודה מעורב במערכת יחסי העבודה צד שלישי. הקושי בענייננו הינו בכך, שקיימת מחלוקת גם בשאלה מיהו המשתמש, האם המערער עצמו או שמא הבעלים שלמה כתבי, והמערער פעל רק כידו הארוכה.

לפיכך, בעת יישום המבחנים, כגון בידי מי הכוח לפטר את העובד, ומי קובע את תנאי עבודתו, לא די בקביעה כי המערער עונה על מבחנים אלה, אלא יש לבחון האם היא עושה כן באופן עצמאי, או שמא כידו הארוכה של הבעלים.

בנסיבות הענין, נחה דעתנו כי בית הדין קמא היה ער לבעיה זו, ויישם את המבחנים כהלכה, ובהתבסס על עצמאותו המוחלטת של המערער ומעמדו המיוחד, ספק שותף, ספק קבלן-משנה, ספק עובד עם סמכויות של מי מאלה. נזכיר כי המערער קיבל רשות לנהוג בתחנת דלק כבשלו, והבעלים אף התחייב שלא להתערב בשום צורה בניהול התחנה, אישר כי אינו רשאי להתחייב כלפי כל אדם בכל הקשור לתחנה ואפילו ניתנה למערער הסמכות להחליט על חלוקת הרווחים לבעלים. זאת ועוד, המערער שילם את שכרו של המשיב בשיקים שלו עצמו. בנסיבות אלה ברור כי המערער לא היה בגדר ידו הארוכה של הבעלים, אלא קיבל סמכות עצמאית להפעיל את התחנה ולנהלה, לרבות בדרך של העסקת עובדים כמעביד עצמאי.

10. העולה מהאמור הוא כי בדין קבע בית הדין קמא, על בסיס העובדות דלעיל, שהמערער היה מעבידו של המשיב. העובדה שהמערער הוגדר כמנהל התחנה אינה סותרת את האפשרות שיהיה מעביד של העובדים בה, ובנסיבות המיוחדות של הענין כך אכן היה.

ידיעתו של המשיב לגבי היותו של המערער "מנהל" ולגבי קיומו של הבעלים כתבי אינה משנה; מעמדו המיוחד של המערער פורט לעיל, וגם אם המשיב ידע כי הוא הבעלים, הוא ידע גם על מעמדו המיוחד של המערער וידע כי המערער הינו בעל סמכות מוחלטת, הוא שמשלם לו את שכרו והוא שאחראי עליו בכל מובן שהוא.

11. במאמר מוסגר נוסיף, כי גם במקרה שהתביעה כנגד כתבי לא היתה נדחית, ולא היה בפני
נו ממצא לפיו כתבי אינו המעביד של המשיב, היינו מגיעים לאותה תוצאה, היינו כי המערער היה מעבידו של המשיב; במקרה כזה ייתכן שהיינו מגיעים למסקנה כי בנסיבות הענין היה גם כתבי מעביד של המשיב, בחינת "מעבידים במשותף" (לענין זה ר' מ' גולדברג
, "'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב ", עיוני משפט יז 19, 61, והאסמכתאות שם; וכן דב"ע נא/52-3 דוד יצחק - תנועת מושבי העובדים בארץ ישראל, פד"ע כג 87, 93).

12. נותר ענין פיצוי ההלנה .

בית הדין קמא חייב את המערער לשלם הפרשי הצמדה וריבית על הסכום של 1957 ש"ח עד למועד הגשת כתב ההגנה, וממועד זה ואילך, מאחר שפגה הטעות הכנה, פיצויי הלנה בשעור של שליש מהסכום המירבי שנקבע בחוק.

טענתו היחידה של המערער בענין זה היתה, כי שגה בית הדין קמא בחייבו את המערער בפיצויי הלנה על כל רכיבי התביעה, הכוללים פדיון חופשה ודמי הבראה.

עיון בכתב התביעה מלמד, כי הסכום הנתבע, בסך 1,957 ש"ח, הינו עבור פיצויי פיטורים בלבד, וזאת לפי משכורת אחרונה של 1,305 ש"ח, ועל בסיס שנה וחצי של עבודה. אין בכתב התביעה כל התייחסות לפדיון חופשה או דמי הבראה וטענת המערער בענין זה אינה ברורה.

13. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה .

המערער ישלם למשיב הוצאות דיון זה בסך של 4,000 ש"ח בצרוף מע"מ.

ניתן בהעדר הצדדים היום, 7.11.1996.









דבע בית הדין הארצי לעבודה 3-222/נו שררה מיכאל נ' ימיני שלמה (פורסם ב-ֽ 07/11/1996)