פסקי דין על יעקב פורקוביץ | פסקי דין על יצחק פורקוביץ | פסקי דין על הלנה פרוכטר(פורקוביץ) ואח' | פסקי דין על איזיאגוב איפראימוב | פסקי דין על מאיה איפראימוב |

40853-03/11 הפ     22/02/2012




הפ 40853-03/11 יעקב פורקוביץ, יצחק פורקוביץ, הלנה פרוכטר(פורקוביץ) ואח' נ' איזיאגוב איפראימוב, מאיה איפראימוב








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני
: כב' השופט אריאל ואגו
ה"פ 40853-03-11
תאריך:
27/02/2012



המבקשים

1
.
יעקב פורקוביץ
2
.
יצחק פורקוביץ
3
.
הלנה פרוכטר(פורקוביץ)
4
.
פנינה שטרן (פורקוביץ)

ע"י ב"כ עו"ד אלישע כהן



נגד


המשיבים

1. איזיאגוב איפראימוב
2. מאיה איפראימוב

ע"י ב"כ עו"ד ירון הראל



פסק דין


לפני בקשה למתן

פסק דין
הצהרתי, לפיו המבקשים 1-4 (להלן: "המבקשים"), הינם בעלי זכויות החכירה והחזקה, בחנות המצויה ברחוב בזל 59 בבאר-שבע, וידועה כגוש 38261 חלקה 31, וכן כגוש 38022 חלקה 32, ששיטחה כ- 44 מ"ר.

עסקינן בנכס מקרקעין, אותו רכשו הורי המבקשים, בראשית שנות ה-50, הכולל שתי יחידות דיור הסמוכות זו לזו, 59/1 ו- 59/2, ומהוות, למעשה, דירת מגורים אחת (להלן: "הדירה"), בקומת הקרקע של בניין דו-קומתי.

לגרסת המבקשים, שנים אחדות לאחר רכישת הנכס, ובמועדים שאינם ידועים להם במדויק, הגישו הוריהם בקשות נפרדות לבניית תוספות בנייה לדירה האמורה, באופן שבו, עם קבלת ההיתרים, שימשו אלה, מרכול ומחסן.

ביום 25.9.08 חתמו המבקשים, שהם יורשי המנוח פורקוביץ מנדל ז"ל, עפ"י צו ירושה, על חוזה למכירת הדירה, למשיבים 1-2, בני הזוג אפראימוב איזיאגוב ומאיה. התמורה המוסכמת למכירת הנכס, עמדה על 330,000 ₪, וזו באה לידי ביטוי גם בהצהרת המוכר על העסקה לרשויות המס, מיום 22.10.08. בראשית חודש מרץ 2009, נמסרה החזקה בדירה לידי המשיבים, וזאת כנגד תשלום מלוא התמורה.

מחלוקת הצדדים נטושה סביב

מהות העסקה, ובתמצית - בשאלה, האם עסקת המכר, של אותן שתי יחידות דיור, שאוחדו ל"דירה" אחת, כללה גם את השטח, המכונה ע"י המבקשים, ומשמש בפועל, "חנות", אשר מצוי בצמידות אליה, אם לאו.

טענות המבקשים, בקליפת האגוז, הן, כי שטח ה"חנות", אינו חלק מן המכר, וכי הדבר היה נהיר וברור לצדדים, וכלל לא עלה כאופציה למכירה. לשיטתם, הסכם הרכישה מדבר בעד עצמו, ומתייחס למכירת זכויות החכירה בדירה בלבד, והתנהגות הצדדים לאחר המכירה, אף היא תומכת בעמדה זו.

לדידם, בשלבי שכלול העסקה, ורישום הדירה ע"ש המשיבים, נחשפו הצדדים לראשונה, לעובדה כי החנות, השנויה במחלוקת, רשומה בכפיפה אחת עם הדירה, ולא כיחידה עצמאית. "גילוי" זה, הביא את המשיבים, להבנה, כי "נקרתה בדרכם הזדמנות", כלשון ב"כ המבקשים, לטעון לזכויות בחנות המכולת שכלל לא נמכרה להם, ורכישתה על ידם מעולם לא "עמדה על הפרק".

מנגד, טוענים המשיבים, מצידם, כי אי מסירת החנות, כחלק מפינוי המכר והעברתו לידם, מהווה הפרה בוטה של הסכם המכר שכרתו עם המשיבים, באשר הם שילמו את מלוא התמורה עבור רכישת מכלול הזכויות בנכס.

לשיטתם, מהווה החנות, חלק אינטגרלי מהשטח נשוא חוזה המכר, ואין להלום, שהחוזה התייחס לחלק מסוים מן הזכויות בנכס, והחריג חלק אחר שבו, הן בשל הוראות הדין, וסעיפים 12 ו- 13 לחוק המקרקעין בראשם, והן מלשון החוזה גופו, אשר אינו מציין אפשרות להיתכנות שכזו.

המניע להגשת ההמ"פ, לגישתם, אינו אלא ניסיון נואל של המבקשים להתעשר, שלא כדין, ועל חשבונם של המשיבים, משסברו, בדיעבד, כי מכרו את הנכס במחיר שוק נמוך, שאין בו כדי להשביע את רצונם.

הצדדים הגישו, איש לשיטתו, את המסמכים הרלוונטיים, לרבות אישורי בניה, תכתובות, חוות דעת שמאית ואישורי זכויות, וכן העידו בבית המשפט, ביום 13.9.11, עו"ד שלמה עמיאור - שהיה אמון על עריכת הסכם המכר שבין הצדדים, המבקש 2 - יצחק פורקוביץ
, והמשיב 1 - איזיאגוב איפראימוב
. בנוסף, ביקר ביהמ"ש במקום, ביום 27.9.11, וזאת לצורך התרשמות בלתי אמצעית ממצב הנכס בשטח.

לאחר בחינת טענות הצדדים, על צרופותיהן, נחה דעתי כי הדין עם המבקשים, וכי שטח המכולת, לא הוכלל בעסקת המכר שבינם לבין המשיבים. זאת, בהינתן משקל הנקודות שיובאו להלן, כל אחת לחוד, וכולן יחד, כפי שיובהר בהרחבה.

א.
בחוזה המכר, נספח ה' להמרצת הפתיחה, הוגדר הממכר, ככולל שתי דירות, ופורט כי: "שתי הדירות מהוות יחידת מגורים אחת בעלת מטבח אחד, מערכת חשמל אחת, חדר שירותים אחד, חדר אמבטיה אחד ומערכת מים אחת (להלן תקראנה שתי הדירות המאוחדות: "הדירה")".


כבר בחוזה עצמו, ניתן לראות כי אין כל אזכור לחנות ו/או למחסן, בהגדרת המכר. בדיעבד, הסתבר, מעדותו של עו"ד עמיאור, שאין מדובר בהשמטה שבהיסח הדעת, אלא בכזו שנגרמה מתוך אי ידיעתו את המצב התכנוני של הנכס בשטח. לדבריו, הצדדים לא הציגו בפני
ו את תוכניות הנכס, ולא יידעו אותו על תוספות הבניה הקיימות בו, ובהינתן שלא היה בפני
ו מצב הזכויות הרשומות במינהל או בעירייה, אלא בעמידר בלבד, לא ידע על כל שינוי שנעשה בקרקע במהלך השנים.

בעוד שלשיטת המבקשים, חסרונם של הפרטים האמורים, מאשש דווקא את עמדתם, כי הצדדים התכוונו לכרות הסכם למכירת דירת מגורים, ולא חנות, הרי שהמשיבים טוענים, שהיעדר אזכור של החנות בחוזה, צריך לשמש לרעת המבקשים, וזאת מכח עקרון תום הלב ודיני ההטעיה, באשר הפרט החסר, מהווה עובדה מהותית, היורדת לשורשה של ההתקשרות.

הנחת העבודה, כפי שהשתקפה הן מהראיות בכתב, והן מאלו שניתנו על-פה, הינה, כי לו רצו הצדדים לכלול את החנות בממכר, היה מצופה מהם להסב את תשומת ליבו של עו"ד עמיאור לקיומה, ואף לדאוג להתייחס אליה ולהסדיר את הזכויות בה, ברחל בתך הקטנה, בגוף החוזה. היעדר זה אינו חף מתמיהות, אולם במכלול, ניתן לומר שאין בו, בוודאי, כדי להטיל דופי במבקשים, כאילו עשו הדבר ביודעין ובכוונת מכוון.

ב.
פנייה בכתב, למבקשים, מטעמם של המשיבים, נעשתה לראשונה, והדבר לא נסתר, רק ביום 31.11.10, ע"י עו"ד נחמן דברת, כאשר מועד המסירה בפועל היה במרץ 2009. שיהוי זה, שארך כשנה ומחצה, הינו תמוה. בשלב מאוחר יותר, לאחר תשובת ב"כ המבקשים על המכתב, שלחו המשיבים מכתב נוסף למבקשים, ביום 25.1.11, הפעם באמצעות עו"ד יואב פריינטי, ובו תוארו העובדות, כאשר הן כוללות פרט נוסף, ולפיו, מאחר והחזקה בנכס לא נמסרה לידי המשיבים במלואה, שכן, החנות עודנה היתה תפוסה בידי המבקשים, הוסכם בין המשיבים לבין המבקש 2, פורקוביץ יצחק, שזה האחרון ישכור חלק הממכר שלא הועברה בו החזקה, בשכירות חודשית, בגובה של 2,500 ₪, עד למסירת החזקה, ובהתאם להוראות ההסכם. עוד נטען באותו המכתב, כי בניגוד להסכמות אלה, לא שולמו כל תשלומים עבור אותה "שכירות", ויתרה מכך - המשיבים נאלצו לשאת בהוצאות כספיות, לשם בניית מחסן וקיר לבנים, שיחצוץ בין בית המגורים לבין החנות.

המבקשים השיבו בביטול לטענת השכירות, וטענו כי לא היו דברים מעולם, וכי טענה זו באה והלכה, כחומר בידי המשיבים, כל אימת שלא מצאו כיצד לתרץ את שיהוים ואת תקופת הביניים, בה לא הועלתה על ידם כל טענה בסוגיית הבעלות בחנות. לשיטתם, לו אכן היו פני הדברים כטענת המשיבים, כי אז, סביר היה להניח שהתמורה לא היתה משולמת על ידי המשיבים במלואה, וסכום השכירות היה מקוזז, כבר בשעתו, ממנה.

עדות המשיב 1, מר איזיאגוב, לא תרמה לחיזוק טענות המשיבים, כאשר זה העיד, בחצי פה, שהוא והמבקש 2, דחו את המועד לסיכום פרטי השכירות, לאחר פינוי הנכס, אך מש"נזרק" סכום של 2,500 ₪ לחלל האוויר, על ידי זה האחרון, הוא ניאות לכך, ובכך, לשיטתו, סוכמה השכירות על החלק המכונה "חנות". בעמ' 23 לפרוטוקול, הוא הסביר, כי: "את ה- 2,500 לא קיבלתי אף פעם זה היה רק דיבור... זה היה כמה זמן כן בהסכמתי, ההתנהגות שלו עד תקופה מסוימת היתה בסדר. הוא היה אומר כל פעם ככה וככה, שהוא ישלם, שהוא יפנה". ועוד. לשאלה מדוע לא ציין את נושא השכירות בתצהירו, השיב: "אני רוצה שהם יפנו לי חלק של בית, כל הבית קיבלתי, חלק מהבית נשאר, זה חלק מהבית שלי, אני רוצה שיפנו אותו".

תשובות אלה, בעיתיות, באשר הן סותרות האחת את רעותה, ומהוות, גרסאות כמעט חלופיות, של אותו צד. בנוסף, המשיבים לא הציגו כל חוזה שכירות, או ראיה שיש בה להעיד כי אכן נעשה הסכם שכירות, כנטען, ואף לא דרישת תשלום, בדמות מכתב או עדות, שתתמוך בטענותיהם. מכאן, שלא נותר, אלא לדחותן, מהנימוקים שפורטו.

ג.
המשיבים טוענים, כי לאחר שנכחו לראות כי פניותיהם החוזרות והנשנות למבקשים, לא העלו דבר, וכי הם מסרבים לפנות את חלק הנכס שבמחלוקת, ולמסור את החזקה בו לידיהם, הם פנו לעו"ד עמיאור, אשר ערך את הסכם המכר בשעתו, והציגו בפני
ו את הבעיה.

פגישה שנערכה בין עו"ד עמיאור לצדדים, וביקורו בנכס עצמו, באוקטובר 2010, הביאה לכך שיצאה מטעמו הודעת הבהרה, ביום 10.1.11, ולפיה, לשיטתו, מהווה החנות חלק בלתי נפרד מהממכר, כאמור בסעיף 4: "לא ברורה לי שאלתך בדבר רישום זכויות בנפרד לחנות. אין מדובר ב"חנות" העומדת מכח עצמה אלא מחלק של אחת הדירות שנמכרו כאמור, ואשר הוסבה ע"י מר פרקוביץ לחנות. היא איננה מופיעה כיחידה נפרדת בשום מקום".

כפועל יוצר מההודעה הנ"ל, נטשו המבקשים את החנות, נעלו אותה וסרבו לפנותה, עד להכרעה בתיק זה.



לכאורה, וזו גם טענת המשיבים, מדברת ההודעה בעד עצמה, והיא לא מותירה מקום לספקות באשר למהות העסקה, ולטיב הזכויות שנרכשו בחנות ע"י המשיבים. אלא – שעל רקע עדותו של עו"ד עמיאור, והסבריו על נסיבות עריכת המסמך, אף הוא "ריכך" את הניסוח הנחרץ הזה.

לדבריו, הוא ביקר במקום רק לאחר שהצדדים חשפו בפני
ו את המחלוקת, ובזמן ביקורו שם, ראה שהכניסות נפרדות, ושהמבקשים מוכרים דברי מכולת מתוך החנות. הוא הסביר, שאת ההבהרות הוציא לבקשת הקונים, המשיבים, אשר פנו אליו בסביבות אותו חודש, שהיה, כאמור, כשנה וחצי לאחר מועד מסירת החזקה וכשנתיים מיום עריכת הסכם המכר.

גם את האמירה שהחנות מהווה חלק מהדירות, הוא הסביר בכך, שמסקנתו נבעה מהעובדה שהחנות נרשמה בכפיפה אחת עם הדירה, והיא ניתנה על רקע היעדר מסמכים רלוונטיים אחרים, פרט לרישום שבוצע בעמידר, אשר יש בהם להעיד על כך שניתן היתר בניה ו/או רישיון עסק נפרד לחנות השנויה המחלוקת. נתונים אחרונים אלה, כאמור, יכלו לשנות את עמדתו, ביחס למצב הזכויות האמיתי בנכס.

מכל מקום - ההכרעה בדבר המצב המשפטי לאשורו - נתונה כמובן, בידי בית המשפט.

ד.
כפי שניתן להבין, הרקע
להיווצרות בעיית פרשנות החוזה, ואומד דעתם של הצדדים ביחס לשטח האמור, טמון, ככל הנראה, באופן שבו נרשם, בשעתו, הנכס, בחברה המשכנת (עמידר) ולא ב"טאבו", פועל יוצא מאי רישומו כבית משותף.

עובדה זו, צוינה כבר במכתב התשובה הראשון של ב"כ המבקשים, למשיבים, מיום 5.1.11, בו הבהיר להם, כי רק בעת העברת רישום הבעלות, התברר לראשונה למבקשים כי לא ניתן לבצע רישום נפרד לחנות, עקב חוסר פרצלציה, לגישתו, ואי רישום הבית כבית משותף, ולכן, הפתרון שהוצע להם, כבר אז, היה, עריכת הסכם שיתוף בין הצדדים, שיבהיר כי החנות אינה חלק מהמכר. ולחילופין - שקילת אפשרות למכור אותה למבקשים.

אישור הזכויות שהוגש,

ואשר עמד גם בפני
עורך ההסכם, מתייחס למבנה המקורי שנמכר, ולא לנתונים שעניינם שינויים מבניים או תכנוניים שנעשו בשטח הצמוד לחלק הבנוי. מכאן - שתוספות הבניה, כלל לא נרשמו, באופן שהיה בו כדי ללמד את עוה"ד מעביר הזכויות, עו"ד עמיאור, על הבעייתיות שלפניו.

המשיבים טוענים, כי מצב רישומי זה, והעובדה שהמבקשים לא דאגו לרישום המבנה כבית משותף, ולרישום החנות כיחידה נפרדת ממנו, מחייבת הותרת החנות בידיהם, כמי שרכשו את מלוא הזכויות בתמורה מלאה, וגרים בנכס. עוד הם סבורים, כי כלל לא ניתן היה לעשות עסקה בחלק מן המקרקעין, וככל שמדובר בחלק מן הבנוי והנטוע עליהם, וזאת מכח סעיפים 12 ו- 13 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969.

ב"כ המבקשים השיב על טענות אלה, והבהיר את המצב המשפטי, לאשורו, ולפיו, ככל שמדובר במכירה של הזכויות האובליגטוריות בנכס, אין מניעה בהותרת חלק מסוים מן המקרקעין, ולצורך העניין, החנות, בידי המבקשים, ואין סעיפי החוק שאוזכרו ע"י המשיבים חלים טרם שלב רישום הקניין, שלא התגבש בעניינינו, בשל החסר הרישומי שפורט. רישום הזכויות בטאבו, ייעשה בעתיד, כפוף לאפשרויות החוקיות העומדות בפני
הצדדים - הסכם שיתוף או פיצול ופרצלציה, כפי שהוצע להם בשעתו.

ה.
אין חולק, כי השימוש במכולת, היה נפרד מהשימוש בדירה, לאורך השנים, וכי זו, הופעלה ע"י המשיב 2, ושימשה לפרנסתו. הצדדים מסכימים גם, שטרם מסירת החזקה, בנו המשיבים, על חשבונם, מחסן בחצר הבית, לשימוש המבקשים, וכן קיר לבנים פנימי, שהפריד בין החנות לדירה.

לשיטת המבקשים, נבע הדבר מנכונותם לפנות את המחסן הצמוד לאחת הדירות, ששימש את המרכול, עבור המשיבים, בתנאי שאלו יבנו עבורם מחסן חלופי בחצר הבית, וזה, אכן, מה שנעשה בפועל. המשיבים, עם זאת, טוענים שמאחר והמבקשים סרבו לפנות את החנות, הם נאלצו להקים על חשבונם קיר לבנים, במטרה להפריד בין הדירה לבין החלק שהמבקשים סרבו לפנות, וכי את המחסן בנו, על רקע עסקת השכירות שהתגבשה ביניהם, על מנת שתשרת את החנות.

סתירה זו בעמדות הצדדים, פועלה לחיזוק עמדת המבקשים.

דירת המגורים בנויה באופן שהכניסה אליה הינה מצד אחד של החצר. קיר לבנים חוסם את המעבר הפנימי מהדירה לחנות והכניסה לחנות עצמה, הינה מסביב לבית, כשסמוך לה, ניצב מחסן המשרת אותה.

תימוכין לכך, ניתן למצוא הן בעדות עו"ד עמיאור, שהסכים כי כאשר ביקר במקום, לאחר פרוץ הסכסוך, נפגש עם המוכר בחנות המכולת, שהכניסה אליה נפרדת ואינה מתוך הדירה, מעדות המשיב 1, עמ' 17 לפרוטוקול, לפיה את הדירה עצמה נכנס לראות לראשונה דרך החנות, והמחסן, שנמסר לידיו, וביקור ביהמ"ש במקום.

ו.
טופס הדיווח על עסקת המכר לשלטונות מס שבח מקרקעין, המש"ח, אשר מולא ע"י המבקשים - כמוכרים והמשיבים - כקונים, באמצעות עו"ד עמיאור - כמי שניצח על העסקה כולה, אף הוא תומך בעמדת המבקשים, וזאת בשני מישורים.

האחד, עניינו מהות הממכר.

המשיבים הצהירו, כי הינם רוכשים זכויות ב"דירה מחוברת" למטרת מגורים, בשונה מההצהרה הניתנת עת מדובר ברכישת עסק למטרה מסחרית. משום כך, גם התבקש פטור ממס שבח לגבי הנכס.
עו"ד עמיאור הטעים, בעדותו, והסביר, כי הוא ערך חוזה למכירת דירת מגורים, לבקשת הצדדים, וכי לו היה מתבקש להכין חוזה למכירת נכס מסחרי, היה ממלא את טפסי המש"ח, מטעמו, בצורה שונה לחלוטין, ובכלל - העסקה כולה היתה מתנהלת אחרת.

המשיב 1 ניסה ליישב את הסתירה האמורה, בטענה, כי מאחר ולא ידע לכמה זמן עתידים המשיבים לשכור ממנו את החנות, דיווח כי רכש דירת מגורים, ולא ראה לנכון לציין שמדובר גם ביחידה עסקית. טענה זו יש לדחות, על רקע אי הוכחת טענת השכירות שלעיל.

השני, עניינו גודל השטח הנמכר.

במש"ח הוצהר, כי שטח הנכס הנמכר, וזה אשר נרכש, בהתאם למיהותו של מגיש ההצהרה, עומד על 100 מ"ר, כאשר בפועל שטחן של 2 דירות המגורים המאוחדות, הינו, אכן,
100 מ"ר, אולם שטחה של החנות, נשוא דיוננו, הינו כ- 40 מ"ר, פרט אשר לא בא זכרו בהצהרה הנ"ל.

לשיטת המבקשים, הדיווח בהצהרה מהווה "הודאת בעל דין", לפיה החנות לא נכללה בעסקת המכר, מלכתחילה. המשיב 1, לעומת זאת, העיד, כי השטח אשר נרשם במש"ח המקורי, היה 140 מ"ר, אך המספר נמחק, ונרשם תחתיו 100 מ"ר, שלא על דעתו. למותר לציין, כי טענה קשה שכזו, שהיא, במהותה, זיוף, לא הועלתה במסגרת כתבי הטענות מטעמו, ולא לובנה כלשהו.

ז.
התמורה ששולמה בעד הזכויות בנכס, אף היא מסייעת למבקשים, ומצדדת בעמדתם.
בסעיף 3(א) לחוזה המכר, נקבע, כי בתמורה להתחייבויות המוכר בהסכם, ישלם הקונה למוכר, סך השווה ל- 330,000 ₪, כאשר 100,000 ₪ ישולמו במעמד החתימה על החוזה, ו- 230,000 ₪ הנותרים, ישולמו עם מסירת החזקה בדירה, ולא יאוחר מיום 1.3.09. תמורה זו, בסך של 330,000 ₪, היא גם זו שננקבה בטופס הצהרת המש"ח, ע"י הצדדים.

אין חולק, כי התמורה הנ"ל, שולמה במלואה, ועל כך, או על גובהה, לא הועלתה כל טענה מטעם מי מהצדדים.

המבקשים טוענים, כי סכום התמורה, משקף את שווי הנכס שנמכר בפועל, וזאת ללא החנות.
בתמיכה לטענה זו, הוגש על ידם, ומטעמם, חוו"ד שנערכה ע"י שמאי מקרקעין, מר זאב זק"ש,
ביום 6.2.11, ולפיו, שווי הדירה המאוחדת, לעת מכירתה, עמד על 350,000 ₪, ואילו שווי החנות, הינו 150,000 ₪ נוספים.

המשיב סבור, עם זאת, כי אין להתחקות, בדיעבד, אחר ההיגיון הכלכלי העומד מאחרי העסקה, ולהסיק ממנו ממצאים, שכן הבאת חווה"ד בשלב זה, ע"י המבקשים, כמוה כהעלאת טענה בדבר "טעות בכדאיות העסקה", מטעמם, אשר כידוע, עפ"י הפסיקה, אינה מקימה זכות לביטול עסקה.



אולם - הסעד המבוקש בתיק זה, אינו ביטול העסקה, כלל ועיקר, אלא - התחקות אחר כוונת הצדדים ערב החתימה על חוזה המכר, בין היתר, באמצעות היגיון כלכלי אובייקטיבי של מוכר וקונה, בתנאי שוק. בראיה זו, ניתן לומר, כי טענות המבקשים ביחס לחנות מתיישבות עם ההיגיון והשכל הישר, בהיבט הכלכלי של סבירות עסקת מכר מרצון, לאותה שעה.

ח.
עוד טוענים המבקשים, כי מאז מכירת הדירה, נושאים הם בתשלום מיסים והיטלים, לרבות ארנונה וחשמל, על שטח החנות, נשוא המחלוקת דנן. לשיטתם, החנות, שלה רישיון עסק עצמאי, מחוברת למונה חשמל נפרד, שהתשלום עבורו מתבצע על ידם, בנפרד מהדירה כולה, ואף בעירייה, מדווחת יחידה זו כעסק "חי ונושם", עליו הם משלמים באופן עצמאי, מיסים וחשבונות.

בתשובתם להמ"פ, ובסיכומים מטעמם, טענו המשיבים, כי תשלום החשבונות ע"י המבקשים, הינו חלק בלתי נפרד מהתחייבויותיהם בחוזה המכר בכלל, ובסעיף 7 שבו בפרט, לשאת בתשלומים, עד למועד המסירה בפועל, כאשר מכיוון שחלק זה של החנות טרם נמסר - נושאים הם בתשלומים, כפי המוטל עליהם בדין.
בעמ' 20-21 לפרוטוקול הדיון, בו העיד המשיב 1, הוא תיאר, ששילם לחברת החשמל עבור מונים נפרדים גם לבית וגם לחנות, וזאת בשל מצבם הפיסי, נכון למועד רכישת הנכס: "ראיתי שיש מונה חשמל נפרד, אבל בפני
ם לא היה מונה, היה מונה אחד ישן זרוק שם... היה מונה, אבל בתוך הבית אין, אחר כך ראיתי מונה זרוק בתוך הבית, בגלל זה שילמתי לחברת חשמל שיעשו להם וגם לי חשמל עד המסירה..." ובהמשך, הוסיף: "עשיתי זאת בגלל שהוא אמר שישכור ממני את החנות".

נקודה זו, שאגב, לא הוכחה עד תום ע"י המבקשים, אם בהגשת חשבונות רלוונטיים, ואם בהגשת תע"צ למיניהם, אין בה, כשלעצמה, כדי להכריע את הכף בשאלה שלפנינו. אולם, מוסיפה היא משקל, לכיוון נטייתה של הכף, כפי שנאמר לעיל, לטובת המבקשים וגרסתם, כאחת הנקודות שיש לתת עליהן את הדעת.



כפי שצוין לעיל, ממכלול הנימוקים והשיקולים שהובאו, ובהם נסיבות עריכת הסכם המכר, התנהגות הצדדים, שיקולים כלכליים ואחרים, נחה דעתי כי החנות המצויה בשטח הנדון, לא נמכרה במסגרת עסקת המכר, כפי טענת המבקשים.





הבקשה מתקבלת, במובן מתן ההצהרה המבוקשת.

הסוגיה הרישומית ועיגון המערך האובליגטורי במרשם המקרקעין, יצטרכו להיעשות בנפרד, ותוך איתור הפתרון המיטבי ליישום האמור.

בנסיבות העניין, ישאו המשיבים בהוצאות המבקשים ובשכ"ט עו"ד, בשיעור של 10,000 ₪.

ניתן היום,
כט' שבט תשע"ב, 22 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.


אריאל ואגו
, שופט










הפ בית משפט מחוזי 40853-03/11 יעקב פורקוביץ, יצחק פורקוביץ, הלנה פרוכטר(פורקוביץ) ואח' נ' איזיאגוב איפראימוב, מאיה איפראימוב (פורסם ב-ֽ 22/02/2012)