פסקי דין על יוסף קלמנוביץ | פסקי דין על אהרון קשת | פסקי דין על רחל רוז | פסקי דין על שלמה ברגר | פסקי דין על לאה ברגר | פסקי דין על יוסי גוטליב |

665/08 הפ     20/02/2012




הפ 665/08 יוסף קלמנוביץ, אהרון קשת, רחל רוז נ' שלמה ברגר, לאה ברגר, יוסי גוטליב






בפני

כב' השופט אורי שהם

המבקשים
1. יוסף קלמנוביץ

2. אהרון קשת

3. רחל רוז

ע"י ב"כ עוה"ד רפאל לב ורונן לב
נגד
המשיבים
1.שלמה ברגר

2.לאה ברגר

3.יוסי גוטליב

ע"י ב"כ עו"ד אבישי יעיש

פסק דין
רקע כללי

1. ביום 14.07.2008 הוגשה בקשה על דרך המרצה, על-ידי המבקשים 3-1, שכותרתה "בקשה לביטול ההקדש ו/או להחלפת הנאמנים". לבקשה צורף מסמך, שעניינו "צוואה וכתב הקדש", החתום על-ידי הגב' אידה פריס ז"ל, אשר הלכה לעולמה ביום 25.02.2000 (להלן: "המנוחה"). המבקש 1, יוסף קלמנוביץ
, הינו בעלה לשעבר של המנוחה, והמבקשים 2 ו-3 הם ילדיה.
בהתאם ל"צוואה וכתב הקדש" (להלן: "כתב ההקדש"), ציוותה המנוחה את כל רכושה, לאחר מותה, להקדש שנעשה לטובת בנה, הוא המבקש 2, ששמו מופיע בכתב ההקדש כאהרון קלנים ת.ז. 55660682 (להלן: "אהרון"), כאשר הנאמנים בהקדש הם המשיבים 1 ו-2 "אשר נתנו את הסכמתם לשמש כנאמנים להקדש זה על-פי תנאיו".
הבקשה העיקרית שהוצגה על-ידי המבקשים הינה ביטול ההקדש, והעברת כלל נכסי ההקדש לבעלותו המלאה של המבקש 2. לבקשה צורפה חוות-דעת פסיכיאטרית מטעמו של פרופ' עמיחי לוי, מיום 10.09.2007, שבה נאמר כי המשיב 2 הינו כשיר לכל דבר ועניין, לעשות כל פעולה הנוגעת לעיזבון ולדאוג כנדרש לענייניו הכלכליים, ולפיכך נאמר באותה חוות-דעת כי אין צורך ואין הצדקה לקיומה של הנאמנות, ומן הראוי לבטלה.
בתום פרשת הראיות, ניתנה חוות-דעתו של פרופ' מוניץ, פסיכיאטר מומחה אשר מונה על-ידי בית-המשפט, שבה נקבע, בין היתר, כי המבקש 2 "איננו מסוגל לנהל עסקים ולהחליט החלטות עסקיות כלשהן, גם במצבו הנוכחי ולבטח אם יפתח התקף נוסף". בעקבות חוות-דעת זו, ובשל אשפוזו של המבקש בבית-חולים פסיכיאטרי, הודיע ב"כ המבקשים, עו"ד רפאל לב, כי המבקשים חוזרים בהם מבקשתם העיקרית לבטל את ההקדש, ומבקשים מבית-המשפט לדון בבקשה החלופית להחלפת הנאמנים (המשיבים 1 ו-2) במשיב 3, אשר מוכן לקבל עליו את תפקיד הנאמן. לפיכך, התמקד הדיון בשאלה האם יש מקום להחלפת הנאמנים, כאשר הבקשה העיקרית לביטול ההקדש תעמוד לנגד עיניי ברקע הדברים.

כתב ההקדש

2. ביום 10.12.1998 נחתם על-ידי המנוחה כתב ההקדש, שבו היא מבקשת להוריש לבנה, המבקש 2, את כל רכושה, שכן רצונה הוא לדאוג לרווחתו לאחר מותה. הואיל ואהרון זקוק לפיקוח ולסיוע (בשל מצבו הנפשי – א.ש), והוא אינו מסוגל לנהל רכוש בעצמו, החליטה המנוחה לצוות את כל רכושה, לאחר מותה, להקדש שנעשה לטובתו. בכתב ההקדש פורט הרכוש, הכולל, בין היתר, נכסי דלא ניידי, נכסי ניידי, וכספים, ועוד נקבע כי זכויותיו של אהרון על-פי ההקדש "לא יהיו ניתנים להמחאה, שעבוד או לעיקול בשום מקרה ובשום תנאי". בסעיף 3 לכתב ההקדש נקבעו הנאמנים, והם מר שלמה ברגר
(להלן: "המשיב 1" או "מר ברגר") והגב' לאה ברגר
(המשיבה 2), אשר, כאמור, נתנו את הסכמתם לשמש כנאמנים בהקדש זה (שניהם ביחד הם "הנאמן" בכתב ההקדש).
סעיף 4 מפרט את דרכי ניהול ההקדש, כאשר בסעיף 4.3 נאמר כי "הנאמן לא יהיה רשאי למכור נכס מנכסי ההקדש אלא באישורה המוקדם של גב' רחל (קלמנוביץ-רוז)... ובמקרה שלא ניתן לקבל את אישורה – באישורו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב".
עוד נקבע, כי הנאמן ישתמש בכספי ההקדש להבטחת קיומו ושלומו של אהרון, ויהיה רשאי לבצע תשלומים שונים עבורו, לפי שיקול דעתו. המנוחה הוסיפה, כי "הנאמן יפעל תוך מגמה כי רמת חייו של בני אהרון לא תיפול מרמת החיים לה הורגל במהלך חיי". הנאמן נדרש להעביר לאהרון סכום חודשי קצוב באמצעות הוראת קבע, על-מנת שזה יוכל להוציא הוצאות לפי שיקול דעתו.
בסעיף 6 לכתב ההקדש נאמר, כי על הנאמן להכין דו"ח בכל סוף שנה קלנדרית, שבו יפרט את כל פעולות ההקדש באותה שנה, כאשר עליו לשלוח את הדו"ח עד לסוף חודש ינואר של השנה שלאחר מכן, אל המשיבה 3, אשר מונתה מטעם המנוחה לפקח על הנאמן.
הנאמן יהיה זכאי לשכר שנתי בגובה של 10% מהכנסות ההקדש בכל שנה, ואולם אם הכנסות ההקדש לא יספיקו לצרכיו של אהרון, לא יהיה הנאמן זכאי לשכר טרחה כלל.
סעיף 8.1 לכתב ההקדש, שהוא החשוב לענייננו, קובע לאמור:
"במידה והנאמן או קרוב של בני או כל רשות הפועלת על-פי דין, יהיו סבורים שבני הינו כשיר, ולאורך זמן, לטפל בעצמו בנכסי ההקדש, חובה עליהם לפנות לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה לבטל את ההקדש דלעיל, ולהעברה של נכסיו לבעלות בני, שכן זהו רצוני.
רצוני שבית-המשפט יבחן בעצמו באם אכן שוכנע שבני עומד בתנאים דלעיל, לפני ביטול ההקדש והעברת הנכסים לבעלות בני".

יצוין, כי המנוחה גם דאגה לפרט מה ייעשה ברכוש לאחר מותו של בנה, כאשר במצב זה ההקדש יבוא אל סיומו והרכוש יועבר לנכדים, היינו לילדיו של אהרון (אם יהיו לו) ולילדיה של המבקשת 3, בחלקים שווים ביניהם.
חשוב להזכיר גם את סעיף 9 לכתב ההקדש, שבו נאמר "מטרתו של הקדש זה היא טובת בני לאור מצב בריאותו ונפשו, ואני מצווה ומקווה כי כל הפועלים בשמו ועבורו ישימו את טובת בני לנגד עיניהם".

ביום 10.12.1998, אישרה עו"ד ונוטריון דפנה ויינשטוק, כי המנוחה, אשר מוכרת לה אישית, התייצבה בפני
ה ואישרה כי זוהי צוואתה, אשר ניתנה מרצונה החופשי. לצוואה ניתן אישור נוטריוני על-ידי עו"ד ויינשטוק, בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965, ולתקנות הנוטריונים, התשל"ז – 1977.

מהלכים שנעשו טרם הגשת הבקשה

3. לבית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא הוגש מסמך שכותרתו "צוואה", מיום 15.12.1999, שלפיו המנוחה מצווה את כל נכסי דלא ניידי ומלוא הכספים שברשותה לאהרון בנה. עוד נאמר באותו מסמך, כי כל המיטלטלין השייכים לה, יחולקו שווה בשווה בין אהרון לבין בתה רחל, ובנוסף נאמר, כי ככל שיושבחו נכסי דלא ניידי השייכים לה, הרי שפירותיהם יגיעו לידי ילדיה של המנוחה, בחלקים שווים.
לאחר שהסתבר כי "צוואה" זו אינה עונה על דרישות החוק ואין ניתן לקיימה, הוגש לבית-המשפט "הסכם בין יורשים", מיום 07.03.2002, שבמסגרתו עוגן האמור ב"צוואה", בדרך של הסכם בין המבקשים 2 ו-3, על-מנת "להסדיר את חלוקת עיזבון המנוחה בהתאם למסמך שהשאירה אחריה ואינו ממלא את דרישות החוק לעניין צוואות".
ביום 25.03.2002, הוצא צו ירושה, שבמסגרתו ניתן תוקף להסכם, בין היורשים.

ביום 19.12.2006, הוגשה בקשה לבית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא על-ידי המשיבים 1 ו-2, לביטול צו הירושה וההסכם בין היורשים. בבקשה זו נטען, כי רצונה של המנוחה קיבל את ביטויו בכתב ההקדש, שבמסגרתו נקבעו הנאמנים, כאשר המנוחה ציוותה את כל רכושה לטובת ההקדש, שנעשה לטובת בנה, אהרון.
עוד נטען, כי המנוחה הביעה את רצונה כי למבקש 1, בעלה לשעבר יוסף קלמנוביץ
, לא תהיה כל דריסת רגל בעזבונה, כאשר הרכוש ינוהל על-ידי הנאמנים בלבד, מתוך דאגה לבנה אהרון. בבקשה נאמר כי צו הירושה הוצא על-ידי המבקשים במרמה, ומן הראוי לבטלו. עוד נתבקש בית-המשפט ליתן צו קיום צוואה לכתב ההקדש.
לאחר הגשת הבקשה, הגיעו הצדדים להסכמה, ולפיה צו הירושה שניתן ביום 25.03.2002 יבוטל, ויינתן צו לקיום צוואת המנוחה מיום 10.12.1998. להסכמה הזו ניתן תוקף של החלטה, כאשר בית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא הורה על ביטול צו הירושה, והצהיר כי צוואתה של המנוחה מיום 10.12.1998, היא בת תוקף.

ראיות הצדדים
המבקשים
4. מטעם המבקשים העיד המבקש 1, אביו של המבקש 2 ובעלה לשעבר של המנוחה. העד מסר כי המנוחה נפטרה בחודש פברואר 2000, כ-13 שנים לאחר גירושיהם. לדבריו, הוא לא ידע עד לשנת 2005 על קיומו של כתב ההקדש, אשר כונה על-ידי ב"כ המשיבים ה"צוואה הנוטריונית". לדידו, לא הייתה למשיב 1, מר שלמה ברגר
, כל זכות לטפל ברכושה של המנוחה, שכן כל רצונו הוא להשתלט על הרכוש ולנטרל את בנו, הוא המבקש 2. עם זאת, אישר המבקש 1 כי נטל חלק ביחד עם המשיב 1 בישיבות של ועדות תכנון ובנייה, בנוגע למקרקעין, כאשר לדבריו, הציג עצמו המשיב 1, במרמה, כאפוטרופוס של בנו.
המבקש 1 הוסיף וטען, כי המשיב 1 לא עשה דבר לטובת בנו, ולא ביקר אותו בבית-החולים כאשר היה מאושפז. העד דחה את טענתו של עו"ד יעיש, כי הוא מנסה לדאוג לאינטרסים שלו ושל הבת, המבקשת 3, מבלי לדאוג לטובתו של הבן, שאליו כיוונה המנוחה כאשר ציוותה לו, למעשה, את כל רכושה.
המבקש 1 אישר כי הוא חתום על המכתב (נ/1), מיום 09.10.2005, שבו הוא מבקש מהוועדה לתכנון ובנייה "הדרים", להזמין לכל הדיונים הנוגעים לגוש 6456, חלקה 167, מתחם 19, אותו ואת בנו, וכן את המשיב 1, ולא רק את עו"ד רפאל לב ואת הקבלן, אשר הביע עניין לבנות במקום. לטענתו, הוא עשה כן כיוון שהמשיב 1 "הציג את עצמו שהוא ביחסים טובים בוועדה עם ראש העיר, הוא מייצג את זה, אמרתי בסדר, קדימה, בוא נקדם את זה ולא משהו אחר" (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 15-12).
כמו כן, אישר המבקש 1, כי ביקש מהמשיב 1 להצטרף אליו לפגישות ולהמשיך לטפל בעסקת המקרקעין.
עו"ד יעיש הגיש גם סיכום פגישה, מיום 28.05.2006, המתייחס למקרקעין, שבה השתתפו, בין היתר, המבקש 1 והמשיב 1, המופיע בסיכום הפגישה כ"אפוטרופוס 167" (המדובר בנושא של איחוד וחלוקת מגרשים בגוש 6456, כאשר לענייננו רלוונטית חלקה 167 –א.ש).
לשאלתו של עו"ד יעיש, מדוע טיפל בנושא עסקת המקרקעין, כאשר ידע שכל הרכוש שייך להקדש, מבלי שהייתה לו כל זכות לבצע עסקה ברכוש זה, השיב המבקש 1 כי כל הנושא היה בטיפולו של עו"ד רפאל לב, ולא ידוע לו דבר על עסקה שגובשה בנוגע למקרקעין. לדבריו "אני לא יודע. אין לי, אני אומר, לא היה לי שום מושג בזה, כן מכר, לא מכר, לי נודע אחרי זה, הוא סיפר לי" (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 3-2).
עו"ד יעיש ציין כי "הצוואה הנוטריונית" אושרה בחודש יוני 2007, ומספר חודשים לאחר מכן הוגשה הבקשה לבטל את מינויים של הנאמנים, ושאל מדוע לא ניתנה לנאמנים הזדמנות לבצע את תפקידם. על כך השיב המבקש 1, כי הנאמנים לא תפקדו ולא התעניינו בבן, כאשר "האינטרסים שלהם רק השתלטות והשתלטות שלא מגיעה להם, זה הכל. לא דאגו לו, בשום שלב לא דאגו לו" (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 7-6).
לשאלה מדוע לא מינתה אותו המנוחה כנאמן בהקדש, אם כל רצונו הוא לדאוג לבנו, השיב המבקש 1 "אנחנו היינו פרודים אז ברור שהיה איזה כעס... כנפרדים אז איזה כעס נשאר, אז זה אני לא יכול" (עמ' 59 לפרוטוקול, ש' 5-2).

מטעם המבקשים העיד גם המבקש 2, אהרון, אשר ניסה לשכנע את בית-המשפט כי הוא כשיר לנהל את ענייניו, למרות אשפוזיו התכופים בשל מחלת הסכיזופרניה, ממנה הוא סובל (מחלה שהוגדרה בחוות-דעתו של פרופ' מוניץ כ"סכיזופרניה סכיזואפקטיבית כרונית"). מאחר שנושא ביטול ההקדש ירד מעל הפרק, לאחר מתן חוות-הדעת מטעם מומחה בית-המשפט, פרופ' מוניץ, מן הראוי להתמקד בעדותו של אהרון, ככל שהדבר נוגע לבקשה להחלפת הנאמנים.
לדברי אהרון, הוא נפגש לראשונה עם מר שלמה ברגר
(המשיב 1) בשנת 2003, לאחר שהלה טען כי הוא מונה על-ידי אמו המנוחה לטפל בנכסים שהורישה. לטענתו, הוא אמר למשיב 1 "אני לא מכיר אותך, לא את אשתך... לא יודע מי אתם" (עמ' 105 לפרוטוקול, ש' 12-11). לאחר מכן, הסתבר לו, לטענתו, כי מדובר באדם בלתי אמין, המדבר בשם עצמו ו"כל הזמן זורק דברים".
אהרון הוסיף וטען, כי מעולם לא ביקש את עזרתו של מר ברגר בהשכרת דירות, דבר שביצע בעצמו, או בבדיקת חשבונותיו. עם זאת, אישר אהרון כי לאחר שהצטברו חובות ארנונה בנוגע לקליניקה של אמו המנוחה, הוא ביקש ממר ברגר להפעיל את קשריו בעיריית הוד-השרון, על-מנת להסדיר לו פריסת חובות. לבסוף, כך נטען על-ידי אהרון, הוא טיפל בעניין זה בעצמו, מבלי שהסתייע במשיב 1.
אשר לחלקה 167, מטרתו היא להגיע להסכמה עם השכנים, ואולם, כך נטען על-ידו, מעורבותם של הנאמנים אינה מאפשרת לו להשלים את עסקת המקרקעין. לטענת אהרון, מר ברגר פעל מאחורי גבו והתיימר להופיע בשם אחותו, היא המבקשת 3.
אהרון הוסיף וטען, כי הקשר עם המשיב 1 נותק באמצע שנת 2005, לאחר שהסתבר כי אין לו יכולות לקדם את העסקה בוועדות התכנון והבנייה, והעניין "תקוע" עד היום.
אהרון אישר כי הוא מכר בעצמו נכס מקרקעין בשנת 2008, מבלי לשתף את הנאמנים, וזאת כיוון שנפלה לידיו הזדמנות טובה למכור את הנכס ברווח, לאחר שהוא צבר חובות.
לשאלה אם ידע שהדבר אסור, כיוון שנאסר עליו לבצע כל עסקה ברכוש, מבלי לקבל את אישורם והסכמתם של הנאמנים, טען אהרון "לא, לא עניין שאסור, כי לא ראיתי שום מניעה כיוון שאני בעלים של נכס והמחיר שלי גבוה ממחיר השוק ואני מוכר אותו, אז הרגשתי שאני יכול לבצע את העסקה הזאת. לא דיברתי עם אף אחד" (עמ' 118 לפרוטוקול, ש' 27-25). רק בדיעבד הוא עדכן בדבר עסקת המכר את אביו, אך לא את אחותו, המשיבה 3, והוא אף לא קיבל את הסכמתה לעסקה.
לטענת אהרון, הוא אינו מעוניין להיפגש ולשתף פעולה עם הנאמנים, ומבחינתו, אין כל צורך במאן דהוא, אשר ינהל את ענייניו, והוא מעוניין לעשות זאת בעצמו ובכוחותיו שלו.
בעדות נוספת שמסר, טען אהרון כי קיבל לרשותו סכום של כ-300,000 ₪ מעיזבון המנוחה, והוא פתח חשבונות בנק שונים, שבהם הוא מחזיק חלק מהכסף, וחלק אחר מוחזק אצלו בכספת. לדבריו, הוא עשה כן מתוך חשש כי הנאמנים ישתלטו על כספו, חשש שהתגבש כתוצאה משיחותיו עם המשיב 1. בהמשך, טען אהרון, כי בכספת מצוי סכום של כ-500,000 ₪ וכן מטילי זהב, אך הוא ביקש שלא להוסיף פרטים, אודות רכוש זה. אהרון אישר כי הוא מטפל בעצמו בהשכרת שתי דירות, שהן חלק מעיזבון אמו המנוחה.
אהרון סירב למסור פרטים נוספים בחקירתו החוזרת על-ידי עו"ד רפאל לב, שכן, לדבריו "...זה לא רגיל לחיות במצבי, תבינו בעצמכם במיוחד מישהו שהוא נאמן, רוצה להיות אפוטרופוס, בלחץ כזה, בסיר לחץ כזה. זה לא פשוט לי, אני לא מרגיש חופשי, אני לא מרגיש כאילו את הביטחון הזה... יש לי כאילו לחץ מסוים רגשי, כאילו בכיוון, כאילו אני במעקבים, כאילו אני נשפט על זה" (עמ' 232 לפרוטוקול, ש' 26-19).

המשיבים
5. מטעם המשיבים 1 ו-2 העיד מר ברגר שלמה, שאישר כי קיבל את כתב ההקדש מעו"ד דפנה וינשטוק, בסמוך למועד פטירתה של המנוחה. לשאלה מדוע לא טיפל בקיום הצוואה מיד עם קבלתה, טען המשיב 1 כי גם המבקשים קיבלו עותק מהצוואה, וביקשו כי עו"ד וינשטוק לא תטפל בנושא. הוא עצמו לא הבין כי היה עליו לפעול לאישור הצוואה, לנוכח סברתו כי עו"ד וינשטוק תעשה כן, בסופו של דבר.
מר ברגר אישר, כי החל לפעול כנאמן עוד לפני אישור הצוואה בשנת 2007, גם אם לא ניתן היה לעשות כן בצורה חוקית. לדבריו "אני פעלתי לטובת רוני לאורך כל השנים... לפי הצוואה שהאם נתנה" (עמ' 235 לפרוטוקול, ש' 22-17).
מר ברגר העיד, כי טיפל בנושא המקרקעין ביחד עם המבקש 1, שאמר לו כי בנו אינו יכול לנהל את ענייניו, משום שהוא חולה. העד שלל, מכול וכול, את טענתו של עו"ד רפאל לב, כי הלה ביקש לקבל ממנו עותק מהצוואה, וכי הוא סירב לכך.
לשאלת בית-המשפט, מה האינטרס שלו בכל העניין, השיב מר ברגר "היא (המנוחה – א.ש) ביקשה ממני וביקשה מרעייתי לאה שאני אפעל לטובת הבן רוני קלמנוביץ, היא ביקשה, אמרתי אני אשתדל לפעול לטובת... כל אורך התקופה מאז שנפטרה איך אומרים לקחתי יוזמה ופעלתי לטובה לכל אורך הדרך" (עמ' 243 לפרוטוקול, ש' 8-5).
המשיב 1 מסר כי בין נכסי העיזבון מופיעה מחצית מהחלקה 167, כאשר מטרתו הייתה ועודנה לקדם את נושא הבנייה במקום, תוך שיתוף פעולה עם המבקשים 1 ו-2. לשאלתו של עו"ד לב, מדוע לא שיתף בעניין גם את המשיבה 3, שבהתאם לכתב ההקדש הדברים צריכים להיעשות תוך שיתוף פעולה עמה, טען מר ברגר כי לא ניתנה לו כל אפשרות להגיע אליה ולשוחח איתה. עוד טען המשיב 1, כי הגב' רוז עצמה לא הייתה מוכנה לקיים כל קשר עמו.
אשר לטענתו של עו"ד לב, כי ניתן ליצור קשר עם הגב' רוז באמצעותו, אמר המשיב 1 "אני רוצה לדבר איתה ישירות, לא רוצה מתווך" (עמ' 250 לפרוטוקול, ש' 8). לשאלה אם הוא מבקש להמשיך להיות הנאמן, השיב מר ברגר "כן, אני התחייבתי לאידה פרייס שאני אהיה הנאמן" (עמ' 256 לפרוטוקול, ש' 9).
לדבריו, הוא ביקר את אהרון פעמים רבות במהלך אשפוזיו, כאשר איש ממשפחתו לא הגיע, על-מנת לבקרו. עד לשלב זה, הוא לא קיבל דבר מהעיזבון, למרות שהוא מצפה לקבל את חלקו, בשיעור של 10%, לאחר שתושלם עסקת המקרקעין.
יצוין, כי לדברי עו"ד לב, המחלוקת סביב העסקה נוגעת לשאלה, האם לבנות על החלקה השייכת למנוחה בין 17 ל-19 דירות, או לבנות יחידות דיור ביחד עם שתי חלקות צמודות השייכות לשכנים, כשאז המבקשים 2 ו-3 יוכלו לקבל בין 19 ל-21 דירות. בשני המקרים מדובר בעסקת קומבינציה עם קבלן, שעמו באו הצדדים בדברים.
עו"ד לב הוסיף, כי המבקשים מעדיפים לבצע את העסקה עם הקבלן לבדם בלא שיתופם של השכנים, כאשר מר ברגר אינו משתף פעולה עם מגמה זו.
בתגובה, שלל המשיב 1 את הטענה כי הוא אינו משתף פעולה, והוסיף כי המבקשים התקשרו עם הקבלן ללא ידיעתו, מתוך כוונה למנוע ממנו כל מעורבות בעסקה.

טיעוני הצדדים
המבקשים
6. עו"ד רונן לב (אשר ייצג את המבקשים ביחד עם עו"ד רפאל לב) טען בסיכומיו, כי צוואת המנוחה אושרה ביום 26.04.2007, למעלה מ-7 שנים מיום פטירת המנוחה, כאשר בתקופה זו היו המבקשים 1 ו-3 הגורמים היחידים אשר דאגו לאהרון, שעה שהנאמנים לא גילו בו כל עניין. לטענת עו"ד לב, אין כל שחר לדבריו של מר ברגר, לפיהם האב והאחות מנסים להשתלט על רכושו של אהרון, והדבר נסתר מעצם שיתוף הפעולה של המבקש 1 עם מר ברגר, בטיפול בנכסים שהורישה המנוחה.
לטענת עו"ד לב, רצון המנוחה היה כי המשיבים 1 ו-2 ישמשו כנאמנים בצוותא, ורצון זה הופר בשל העובדה כי המשיבה 2 אינה מתפקדת כנאמן. היא לא התעניינה בשלומו או במצבו של אהרון, היא שוחחה עמו לעיתים רחוקות ביותר ולא מילאה כל תפקיד בניהול נכסי ההקדש. המשיבה 2 גם לא מסרה עדות בבית-המשפט, דבר המלמד על ניתוקה מכל ענייני ההקדש. לטענת עו"ד לב, מן הראוי לקבל את דבריו של אהרון, לפיהם הקשר בינו לבין המשיבה 2 רופף ביותר, וכי בפועל היא לא תפקדה כנאמן. לפיכך, יש לבטל את מינויה של המשיבה 2 כנאמן, ובמידה שהדבר ייעשה, הרי ש"יש לבטל גם את מינוי ברגר שהרי שניהם יחד מרכיבים את 'הנאמן'".
אשר לעובדה כי הבקשה לאישור הצוואה הוגשה בחלוף כ-7 שנים מאז פטירתה של המנוחה, למרות שהצוואה הגיעה לרשותו של המשיב 1 בסמוך למועד הפטירה, נטען בסיכומיו של עו"ד לב, כי המשיב הפר בהתנהגותו את הוראת סעיף 75 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965, הקובעת כי מי שיש בידו צוואה, חייב למסרה לרשם לענייני ירושה, מיד כשנודע לו על דבר מותו של המצווה. המשיב 1 הפר הוראה זו, והסתיר את הצוואה במשך תקופה כה ארוכה, מבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת.
הטענה העיקרית המופיעה בסיכומים, הינה כי הנאמן הזניח את תפקידו, כאשר בפועל אהרון עצמו ניהל את נכסי ההקדש, לרבות את הכספים המצויים בו. המשיב 1 אינו ראוי לאמון גם משום שהכחיש את העובדה כי פעל כנאמן עוד לפני שניתן תוקף לצוואה, דבר העומד בסתירה עם הראיות שהוגשו בתיק. עוד נטען, כי המשיב 1 הפר את הוראות הצוואה בכך שלא הכין דו"חות, בסוף כל שנה קלנדרית, ולא שלח אותם אל המבקשת 3. כמו כן, לא קיים הנאמן את חובתו להתייעץ עם המבקשת 3, גם אם תתקבל טענתו כי היא לא הסכימה לעמוד בקשר ישיר עמו, שכן ניתן היה לעשות זאת באמצעות מקורביו של אהרון.
עוד נטען, כי לאהרון אין כל קמצוץ של אמון בנאמן, והוא מבקש שלא להיות עמו בכל קשר, מאחר שהלה אינו מתעניין בשלומו, אינו מבקרו, ואינו דואג לאינטרסים שלו.
המבקשים העלו את שמו של המשיב 3, יוסי גוטליב
, כנאמן חלופי, שכן הוא נהנה מאמונו של אהרון. לטענת עו"ד לב, טובתו של אהרון הוא השיקול המרכזי, וטובה זו אינה כוללת עימות מתמיד עם נאמן "לעומתי", שאינו פועל בהתאם לחובותיו, כמפורט בכתב ההקדש.
לסיכום, נטען על-ידי עו"ד לב כי יש מקום להחליף את הנאמנים, על יסוד האמור לעיל.

המשיבים
7. לטענת עו"ד אבישי יעיש
, ב"כ המשיבים, הבקשה להחלפת הנאמנים נגועה בשיקולים זרים ופסולים, כאשר מטרתם האמיתית של המבקשים 1 ו-3 הינה להתעשר על חשבון ההקדש, שנעשה על-ידי האם המנוחה.
רצונה של המנוחה היה כי כל רכושה יעמוד לרשותו של בנה, אהרון, אך בשל מצבו הנפשי היא ציוותה כי הרכוש יעבור להקדש, אשר ינוהל על-ידי המשיבים 1 ו-2, עליהם היא סמכה באופן מוחלט. לא בכדי, כך נטען, לא נבחרו המבקשים 1 ו-3 כמנהלי ההקדש, אלא נקבעו נאמנים חיצוניים, אשר המנוחה סברה כי יוכלו לנהל את הנכסים, לטובת בנה.
עו"ד יעיש הוסיף וטען, כי המבקשים 1 ו-2 ידעו על קיומו של כתב ההקדש מיד עם פטירתה של המנוחה, ואף קיבלו העתק מהצוואה מעו"ד וינשטוק. הסיבה שלא נעשתה פנייה מוקדמת יותר לאישור הצוואה, נעוצה בטענתם של המבקשים כי הנושא יעבור לטיפולו של עו"ד רפאל לב. הניסיון להביא לאישורה של צוואה פגומה נעשה על-ידי המבקשים ביודעין, שכן מדובר בצוואה מאוחרת לצוואה הנוטריונית, וכן הדבר לגבי ההסכם בין היורשים, אשר הוגש לבית-המשפט.
לטענתו של עו"ד יעיש, נועדו הצוואה הפגומה והסכם היורשים, לשם השתלטות על רכושה של המנוחה, מבלי שטובתו של אהרון עמדה לנגד עיניהם של המבקשים 1 ו-3. עוד טרם אישורה של הצוואה הנוטריונית, דאגו המשיבים 1 ו-2 לטפל ברווחתו של אהרון, הם עמדו עמו בקשר רציף, דאגו לכל צרכיו, ואף החלו לנהל מהלכים להשבחת חלקה 167, שמחציתה שייכת להקדש.
המשיב 1 הופתע, כאשר נודע לו כי בחודש ספטמבר 2005 נערך הסכם בין המבקשים לבין קבלן, בנוגע לעסקת קומבינציה במקרקעין, המהווים נכס של ההקדש. הדבר נעשה ללא כל סמכות, שכן אין למבקשים כל רשות לנהל משא ומתן לכריתת הסכם, הנוגע למכירת נכס או נכסים של ההקדש.
עוד נטען, כי לאחר שהמבקשים נכשלו בבקשתם העיקרית להביא לביטולו של כתב ההקדש, ולהעביר את הנכסים כולם לשליטתו של אהרון, הם מנסים לסלק את הנאמנים מכל מעורבות בהקדש. הבקשה להחליף את הנאמנים נעשתה, מספר חודשים לאחר אישור הצוואה, מבלי שניתן כל סיכוי למשיבים 1 ו-2 לבצע את תפקידם. הנימוקים שהוצגו, על-מנת להביא לפסילת הנאמנים, הינם, לדעתו של עו"ד יעיש "הזויים ולא ענייניים".
המשיבים 1 ו-2 הוכיחו כי הם דואגים לאינטרסים של אהרון, והם אף הביאו לפסילת צוואה שאינה תקפה, ובכך חשפו את כוונתם האמיתית של המבקשים 1 ו-3, אשר דואגים לאינטרסים שלהם, וזאת בלבד.
למעשה, כך נטען, אין כל סיבה אמיתית לפסילת הנאמנים, ואין כל רלוונטיות לשאלה, האם קיים אמון בין הנאמן לבין הנהנה מההקדש.
פעילותו של מר ברגר למען המבקש 2 נעשתה עוד לפני שאושרה הצוואה, אך זאת מתוך היענות לבקשת המבקשים עצמם, אשר פנו אליו כבר בשנת 2005 וביקשו כי המשיב 1 יסייע להם בקידום עסקת המקרקעין. המשיב 1 לא הסתיר עובדה זו, ואישר את דבר השתתפותו במפגשים ובדיונים, לבקשתו של המבקש 1 עצמו.
לטענה כי המשיבים 1 ו-2 הסתירו את קיומה של הצוואה אין כל שחר, כך נטען על-ידי עו"ד יעיש, שכן המבקש 1 עצמו קיבל עותק מהצוואה הנוטריונית מידיה של עו"ד וינשטוק, והוא עצמו הודיע כי הטיפול בנושא יעבור לידי עו"ד לב. המבקשים הם שניסו להביא לאישורה של צוואה פסולה וקבלת צו ירושה במרמה, וזאת כאשר ברשותם מצויה הצוואה הנוטריונית, שיש בה כדי לקיים את רצונה של המנוחה.
אשר לטענה כי המשיבה 2 אינה פעילה ואינה ממלאת את תפקידה כנאמן, נטען על-ידי עו"ד יעיש כי המשיבים משמשים כנאמנים בצוותא, וכל ההחלטות והפעולות מתקבלות על-ידי שניהם גם יחד, ולפיכך אין לקבל את הטענה, לפיה המשיבה 2 אינה מסוגלת לשמש כנאמן.
בהתייחס לטענה כי לא הוכן דו"ח שנתי, נאמר כי הדבר צריך היה להיעשות רק לאחר כניסתה לתוקף של הצוואה הנוטריונית, בשנת 2007, כך שהטענה מתייחסת לשנה אחת בלבד, שבמהלכה הוגשה הבקשה לביטול ההקדש, ועל-כן לא היה טעם ענייני בהכנת הדו"ח.
לסיכום, כך נטען על-ידי עו"ד יעיש, המשיבים 1 ו-2 הינם הנאמנים המקוריים, אשר נבחרו על-ידי המנוחה, מתוך אמון גמור ביושרם ובהגינותם, והם פעלו לאורך כל השנים לטובת המבקש 2 ודאגו לשלומו, לרווחתו ולהשבחת נכסיו. המנוחה הביעה מפורשות את כוונתה כי בעלה לשעבר, או אף בתה רוז, לא יהיו מופקדים על נכסי ההקדש, אלא שרצונה הברור היה כי המשיבים 1 ו-2 יטפלו בנכסים אלה.
לאור האמור, התבקש בית-המשפט לדחות את בקשת המבקשים להחלפת הנאמנים.

דיון והכרעה
התשתית הנורמטיבית
8. על מסגרת דיון זה חל חוק הנאמנות, התשל"ט – 1979 (להלן: "חוק הנאמנות"), ובעיקר פרק ב' שבו, הדן ב"נאמנות על-פי כתב הקדש". סעיף 17 קובע כי הקדש נוצר כאשר יוצר ההקדש מביע את כוונתו להקדיש נכסים לטובת נהנה, או למטרה אחרת. יצירת ההקדש טעונה מסמך בכתב, ובכלל זה "צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בעל-פה" (סעיף 17(א)(2) לחוק הנאמנות). סעיף 22 לחוק הנאמנות, שעניינו "פקיעת כהונתו של נאמן" קובע, בין היתר, בס"ק (ג) כי "בית-המשפט רשאי לפטר נאמן אם לא מילא תפקידיו כראוי או שראה בית-המשפט סיבה אחרת לפיטוריו".
בע"א 5717/95 וינשטיין נ' פוקס פ"ד נ"ד(5) 792, התייחס בית-המשפט לשאלת העברתו של נאמן מתפקידו, תוך שהוא שם את הדגש על קיום רצונו של המנוח. בית-המשפט העליון הזכיר את סעיף 1 לחוק הנאמנות, שבו נאמר כי "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת" (ההדגשה אינה במקור – א.ש). בית-המשפט העליון קבע, כי "ניתן לראות את רצונו של המנוח כאילו הוא אותה 'מטרה אחרת' שעל הנאמן לפעול להגשמתה, במקרה שתנאי הנאמנות נגזרים מתנאי הצוואה וכאשר רצון זה אינו מתיישב עם רצונם של היורשים".
אכן, על הנאמן לפעול לטובת היורשים, אך גם לקיים את רצונו של המנוח, ולפיכך "גם מטעם זה אין לתת בידי היורשים את הכוח לפטר את הנאמן על דעתם בלבד בלי אישורו של בית-המשפט, שחזקה עליו שישווה לנגד עיניו לא רק את טובתם של היורשים, אלא גם את מצוות קיום רצונו של המנוח" (וראו גם ע"א 486/78 רבינוביץ נ' הנאמן הציבורי לענייני צדקה, פ"ד ל"ד(1) 179).
על העילות לפיטורי נאמן בהקדש עמד שלמה כרם בספרו נאמנות (מהדורה רביעית מעודכנת ומתוקנת, 2004) (להלן: "כרם") בעמ' 722:
"בית-המשפט רשאי לפטר נאמן כסנקציה, אם לא מילא תפקידיו כראוי. כמו כן, רשאי בית-המשפט לפטר נאמן, אם מצא שאינו מתאים לתפקידו מחמת גיל, מחלה, חוסר יכולת לפעול בשיתוף פעולה עם נאמנים אחרים, או שאינו מתגורר במקום שבו ניתן למלא את תפקידי הנאמן באורח יעיל".

ועוד נאמר על-ידי כרם, כי "חבות הנאמן על-פי כתב הקדש מתחילה משהועברה אליו השליטה בנכס הנאמנות. העברה זו משמעה הקניית אמצעים לנאמן להחזיק או לפעול בנכס כדרוש למילוי חובותיו" (שם, בעמ' 655). וכן "נתמנה נאמן בצוואה, הרי משהוציא בית-המשפט או רשם ההקדשות צו קיום, הועברה אל הנאמן השליטה בנכס. הנאמן אז זכאי לדרוש ממנהל העיזבון או מן היורשים, שהנכס יועבר אליו, לבעלותו, בכפיפות לסילוק חובותיו של העיזבון" (שם, בעמ' 656).
על הצורך בקיום רצונו של המת בצוואתו, ראו ע"א 511/62 קתי נהרי נ' מבצעי צוואת יחיאל נהרי, פ"ד י"ז 2702.

ומן הכלל אל הפרט
9. כפי שפורט לעיל, הבקשה העיקרית, אשר באה במסגרת הליך זה, הייתה לבטל כליל את ההקדש ולהקנות את הרכוש המפורט בכתב ההקדש, לאהרון, הוא המבקש 2. משהובהר כי המבקש 2 אינו עונה על התנאי הבסיסי המופיע בכתב ההקדש, היינו כי יימצא "כשיר, ולאורך זמן, לטפל בעצמו בנכסי ההקדש", הוסרה בקשה זו, והמבקשים התמקדו בבקשה החלופית, היינו להחליף את הנאמנים (המשיבים 1 ו-2) במשיב 3.
אין בכוונתי, במסגרת דיון זה, להידרש לשאלה מדוע וכיצד הובאה צוואתה של המנוחה לאישור רק בשנת 2007, שעה שהיה ידוע על קיומה (לפחות למשיב 1 ולעו"ד וינשטוק), בסמוך למועד פטירתה של המנוחה. גם אם יש בסיס לטענת המשיבים, לפיה דבר קיומה של צוואה זו היה ידוע למבקשים, ומסיבה השמורה עמם לא פעלו להביא לאישורה, אינני רואה צורך לקבוע מסמרות בעניין זה.
כמו כן, אינני רואה מקום להידרש לנסיבות, אשר הובילו להגשת בקשה לקיום צוואה פגומה, ולהסדר היורשים, מהלכים אשר נכשלו, בסופו של דבר. העובדה שאינה שנויה במחלוקת היא, כי כתב ההקדש (או "הצוואה הנוטריונית"), קוים על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא, באמצע שנת 2007, בהתאם להסכמה שהתגבשה בין הצדדים.
השאלה היחידה הטעונה הכרעה היא, האם קיימת עילה להחלפתם של המשיבים 1 ו-2, אשר נקבעו על-ידי המנוחה כנאמנים על-פי כתב ההקדש. בכתב ההקדש עצמו נאמר, כי המשיבים 1 ו-2 הביעו את הסכמתם לשמש כנאמנים ולנהל את נכסי ההקדש, ולפעול למימוש רצונה של המנוחה, אשר ציינה בסעיף 9, כי "מטרתו של הקדש זה היא טובת בני לאור מצב בריאותו ונפשו, ואני מצווה ומקווה כי כל הפועלים בשמו ועבורו ישימו את טובת בני לנגד עיניהם".
לאחר שנתתי את דעתי לכלל הראיות ולטיעוני הצדדים, הגעתי לידי מסקנה ברורה כי אין עילה של ממש להחלפתם של הנאמנים, ולמינוי נאמן אחר תחתיהם.
לא שוכנעתי כי הנאמנים, ובעיקר אמורים הדברים במשיב 1, פעלו מתוך מניעים זרים ומטרות בלתי ענייניות, ונראה לי כי הם שמו לנגד עיניהם את טובתו של המבקש 2, בהתאם לצוואתה של המנוחה.
אשר לעסקת המקרקעין הנוגעת לחלקה 167, לא מצאתי כל בסיס לטענה כי מטרת הנאמנים הייתה "לטרפד" את העסקה, שכן אין מחלוקת כי ביצועה של העסקה יקנה להם הכנסות בשיעור של 10% מהרווחים שיופקו באמצעותה.
לפיכך, אין כל היגיון בטענה, לפיה המשיבים 1 ו-2 עושים כל שלאל ידם על-מנת לעכב את השלמתה של העסקה ודוחפים להתקשר בהסכם שהוא נחות יותר מהבחינה הכלכלית.
לא למותר הוא להזכיר, כי המנוחה היא שהפקידה בידי המשיבים 1 ו-2 את ניהול נכסיה לטובת בנה, וניתן להניח כי נתנה בהם אמון, וסמכה על יושרם ועל יכולתם לעשות את המיטב לטובת בנה. משכך, יש לאפשר למשיבים 1 ו-2 לכלכל את ענייני ההקדש בהתאם לשיקול דעתם, כל עוד אין מדובר בפעולה הנעשית בחוסר תום לב ומתוך פגיעה באינטרסים של הנהנה, הוא המבקש 2.
דווקא מעורבותו של המבקש 1, ככל שהדבר נוגע לעסקת המקרקעין, היא בלתי לגיטימית ואינה מתיישבת עם רצונה של המנוחה, אשר בכוונת מכוון לא הפקידה בידיו את הנכסים, כולם או חלקם, ובכך הביעה בבירור את רצונה כי הוא ימשוך את ידיו מטיפול בנכסיה. עוד ניתן לומר, כי המנוחה הביעה את כוונתה הברורה, כי גם בתה, הגב' רוז, לא תופקד על ניהול הנכסים, וניתן לשער כי אחד השיקולים שעמד לנגד עיניה, היה מקום מגוריה של המבקשת 3 בארה"ב, וריחוקה ממקום הימצאם של הנכסים.
תהא אשר תהא הסיבה לקביעת המנוחה בכתב ההקדש, באשר לזהותם של הנאמנים, מן הראוי ליתן תוקף לרצונה הגלוי, ולאפשר לנאמנים לבצע את תפקידם, בהתאם לשיקול דעתם, ככל שהדבר נעשה לטובתו של המבקש 2.
הטענה בדבר חוסר האמון השורר בין המבקש 2 לבין הנאמנים, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן שאלת האמון בין הצדדים, אינה תנאי לעצם קיומה של הנאמנות, ואין בכך כדי לשמש עילה לפיטורם של הנאמנים.
לא מצאתי גם ממש בטענה, כי המשיבה 2 אינה פעילה, ולפיכך יש להורות על פיטוריה. המשיב 1 טען, ועדותו בעניין זה לא נסתרה, כי כל פעולותיו נעשות בשיתוף פעולה ובעצה אחת עם רעייתו, וגם אם הוא משמש כגורם הפעיל ביותר מבין השניים, אין בכך כדי להצדיק את פיטורי הנאמן השני, או את פיטורי שני הנאמנים, גם יחד.
יצוין, כי לא התרשמתי יתר על המידה מהטיעונים הנוגעים לשאלת מהימנותו או אמינותו של המשיב 1, שכן הוא אישר בעדותו כי פעל לטובת המבקש 2, עוד לפני שניתן תוקף לכתב ההקדש, וזאת לבקשתו של המבקש 1, אשר סבר כי יוכל להיעזר בניסיונו ובקשריו עם גורמים כלשהם בעיריית הוד-השרון, על-מנת לקדם את עסקת המקרקעין.

סוף דבר

10. לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות, הגעתי לידי מסקנה כי אין כל מקום להורות על פיטוריהם או החלפתם של המשיבים 1 ו-2, אשר נקבעו כנאמנים בכתב ההקדש, שנחתם על-ידי המנוחה, במסגרת צוואתה האחרונה.
לפיכך, ולאחר שהוסרה הבקשה העיקרית לביטול ההקדש, הנני דוחה את הבקשה החלופית להחלפתם של הנאמנים, הם המשיבים 1 ו-2.

המבקשים יישאו בהוצאותיהם של המשיבים 1 ו-2, בסכום של 30,000 ₪, כולל שכ"ט עו"ד. סכום ההוצאות ישולם תוך 30 יום ממועד מתן פסק-דין זה, שאם לא כן, יישא בריבית והצמדה כדין, ממועד מתן הפסק ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ב, 20 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

תאריך: 20/02/2012
ה"פ 665-08 יוסף קלמנוביץ
ואח' נ' שלמה ברגר
ואח'
1 מתוך 13









הפ בית משפט מחוזי 665/08 יוסף קלמנוביץ, אהרון קשת, רחל רוז נ' שלמה ברגר, לאה ברגר, יוסי גוטליב (פורסם ב-ֽ 20/02/2012)