פסקי דין על "מקורות" חברת מים בע"מ | פסקי דין על אלקה | פסקי דין על ינקו ו-שמעון גרינברג |

344/67 עא     07/12/1967




עא 344/67 "מקורות" חברת מים בע"מ נ' אלקה, ינקו ו-שמעון גרינברג





(פ"ד כא (2) 706)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 344/67
השופטים: כבוד השופט זוסמן

כבוד השופט ויתקון

כבוד השופט כהן
המערערת: "מקורות" חברת מים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד גב' ל' וינברג
נגד
המשיבים: אלקה
, ינקו ו-שמעון גרינברג

ע"י ב"כ עו"ד ד"ר א' גרוס
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, חיפה (השופט י' גוברניק), מיום 12.5.67, ב-תי"א 583/63, לפיו חוייבה המערערת לשלם למשיבים סך 46,537 ל"י פיצויי נזיקין עקב מות מורישם בתאונת עבודה.

פסק-דין

השופט ויתקון
: המנוח חיים גרינברג נהרג בתאונה, והמשיבים- אלמנתו ובניו הקטינים- הגישו תביעה נגד המערערת, הן כמעבידתו והן כמחזיקת השטח בו קרתה התאונה, ודרשו ממנה לפצותם על מותו. השופט המלומד נעתר לתביעה וחייב את המערערת בתשלום פיצויים. מכאן הערעור שלפנינו.

המערערת ביצעה עבודות תיקון בתעלת בטון המובילה ממאגר מים שבכפר ברוך אל אגם השקמה הנמצא במרחק של כ- 350 מטר ממנו. המנוח עבד בתעלה במרחק של כ- 100 –200 מטר מהאגם. היה זה ביום עבודתו הראשון אצל המערערת. בעת הפסקת הצהרים הוא ירד עם עוד מספר פועלים אל האגם, ולאחר שגמר שם את סעודתו קרב אל המים, כנראה על מנת לרחוץ בהם את ידיו ואת רגליו, נפל לתוך האגם וטבע.

מכאן לענין גובה הפיצויים. השופט המלומד הגיע למסקנה שהפיצויים המגיעים לשלושת המשיבים מסתכמים בסך 46,537 ל"י. בשעתו הגישו המשיבים תובענה על סך 68,000 ל"י, אך הרשם לא היה מוכן לדחות להם את תשלום האגרה אלא על תובענה בסך 35,000 ל"י, ובהתאם לכך הגישו הללו את התביעה. בפסק-דינו הביע השופט המלומד תרעומת על הרשם על שללא הנמקה הגביל את המשיבים בתביעתם לסכום שרירותי, הנופל בהרבה מסכום הנמצא מגיע להם, והוא החליט לראות את התביעה כמתוקנת על-ידי הגבלת הסכום הנתבע לאותו סכום שהוא עמד לפסוק. לדעתנו, היה השופט רשאי להתעלם מהחלטת הרשם (אף כי לא הוגש ערעור עליה), ולהגדיל את הסכום כאמור, אילמלא עובדה אחת: לקראת סוף הדיון בבית-המשפט המחוזי הגיש בא-כוח המשיבים המרצה ובה ביקש רשות לתקן את כתב תביעתו, בין היתר גם בקשר לגודל הסכום הנתבע, אך בשעת הדיון בהמרצה זו חזר בו בא-כוח המשיבים מבקשתו להגדיל את הסכום וביקש למחוק חלק זה של ההמרצה והשופט נעתר לו. לדעתנו ברור שכאן היה ויתור מפורש מצד המשיבים, ונראה לנו שלא היתה כל הצדקה לכך שהשופט יפסוק להם סכום העולה על הסכום המפורט בפרשת תביעתם. בנדון זה עלינו לקבל את הערעור. בזה פטורים אנו מלדון ביתר השגותיה של המערערת על סכומי הפיצויים, שכן אפילו נקבלם, אין בהם כדי להקטין את הסכום הכולל מתחת לסך 35,000 ל"י.

כאמור בתחילת דברי, קבע השופט שהמערערת אחראית לתאונה גם כמעבידתו של המנוח, ואין ספק איפוא שאילו קיבלו המשיבים גימלה לפי חוק הביטוח הלאומי, היה מן הדין לנכות גימלה זו מסכום הפיצויים שעל המערערת לשלם למשיבים: אך הם לא קיבלו גימלה. נמצא כי בעוד שהשופט המלומד הגיע למסקנה שהתאונה קרתה עקב פגיעה בעבודה, לא כך סבר המוסד לביטוח לאומי. כאמור לא הגישו המשיבים תביעה נגד המוסד לפני בית-הדין לביטוח לאומי, וכעת עבר המועד להגשת תביעה כזאת. השופט המלומד אמר בפסק-דינו שיש ספק בלבו אם אמנם ערך המוסד בירור מקיף על נסיבות מותו של המנוח ואם היו לפניו כל העובדות הנחוצות. "נראה לי"- אמר השופט- "שהמוסד לביטוח לאומי ביסס את מסקנתו על יסוד רעוע וכי לכאורה הגיע למסקנה מוטעית". לאור דברים אלה דחינו את מתן פסק-דיננו על מנת לאפשר למשיבים לפנות למוסד לביטוח לאומי ולבקש ממנו להיזקק לתביעתם, על אף עבור המועד הנקבע בסעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953, אך למרבה הפליאה והצער, המוסד אינו מוכן לוותר על טענת ההתיישנות.

אף-על-פי-כן טענה המערערת שיש לנכות מסכום הפיצויים את סכום הגימלה שהמשיבים היו יכולים להשיג אילולא הסתפקו בתשובתו השלילית של המוסד אלא היו מגישים תביעה לבית-הדין לביטוח לאומי. תביעה כזאת- כך טענה באת-כוח המערערת- אינה קשורה בהוצאות רבות והצלחתה היתה כמעט מובטחת. שונה איפוא, לטענתה, המקרה שלפנינו מהמקרה של, pilkington v. wood;(1953),2 all e.r. 810; (1953), 3 w.l.r. 522; (1953), ch. 770; 97 sol. jo. 572 והמקרה של "הקודחים" נתניה בע"מ נגד נסים ביטון, ו-2 אח'; ע"א 592/66 פד"י, כרך כא(1), ע' 281". אין בידינו לקבל טענה זו של המערערת. כפי שציין השופט ברנזון בתקדים האחרון, ברור שאין כאן מקום לתחולת סעיף 62 (3) לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, ואף העקרון של חובת הניזוק להקטין את נזקו, אין המערערת יכולה להיבנות ממנו. הטעם הוא- כפי שהשופט המלומד ציין- שאף אילו הגישו המשיבים תביעה במועדה לבית-הדין לביטוח לאומי ואפילו עברו את כל הערכאות שלפי חוק זה, אין לומר בוודאות שהיו זוכים בתביעתם. מכל האמור בפסק-דיני זה ברור שאני שותף לספקות אלה. אך זאת לדעת, בעוד שכוונת החוק היא שלא העובד יקבל פיצוי כפול אלא שגימלתו תובא בחשבון הסכום שעל המעביד לשלם לו (שכן הלה, כביכול, מבוטח אצל המוסד לביטוח לאומי נגד אחריות זו), הרי השיקול המכריע הוא שלא ייצא העובד קרח מכאן ומכאן. אין לשלול ממנו את מלוא נזקו בשל כך בלבד שהמוסד (או בית-הדין לביטוח לאומי) מזה ובית-המשפט המחוזי מזה הגיעו למסקנות נוגדות וסותרות. אין לומר איפוא שבהימנעם מלעמוד על תביעתם לפני ערכאות הביטוח הלאומי הפרו המשיבים את חובתם לנקוט אמצעים סבירים כדי להקטין את נזקם. בשעתו היו רשאים מבחינתם להשלים עם החלטת המוסד. לדעתנו, רצוי יהיה לתקן את החוק על מנת לאפשר למעביד (אחרי שהפקיד את סכום הנזק) לנהל את תביעת העובד נגד המוסד על חשבונו; מכל מקום מחדלו של העובד לנהל תביעה נגד המוסד, שסיכוייה מפוקפקים למדי, אינו עילה לראות אותו כאילו נמנע מלקבל את הגימלה.

לבסוף טענה המערערת שאף כי אמר השופט בפסק-דינו שבפסיקת ריבית והוצאות המשפט יתחשב במחדלי בא-כוח המשיבים שהאריכו את הדיון ללא צורך, לא קיים את כוונתו ואף פסק ריבית למעלה מהשיעור המקובל. מצאנו ממש בטענה זו, ולשם הקלת החשבון קובעים אנו שבמקום ריבית בשיעור של 6% עד ליום מתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי תשלם המערערת ריבית בשיעור של 3% בלבד.

אנו מקבלים איפוא את הערעור באופן חלקי בלבד, מתקנים את סכום החיוב לסך 35,000 ל"י, שממנו ישולם לאלמנה 23,574.50 ל"י, לבן ינקו 3,236.50 ל"י ולבן שמעון 8,189 ל"י; כן משנים אנו שיעור הריבית על סכום זה מיום הגשת התביעה עד 12.5.67 לשיעור של 3%, ודוחים את הערעור מכל יתר הבחינות. כן מחייבים אנו את המערערת לשלם למשיבים את הוצאות הערעור בסכום כולל של 800 ל"י.

ניתן היום, ה' בכסלו תשכ"ח (7.12.1967).








עא בית המשפט העליון 344/67 "מקורות" חברת מים בע"מ נ' אלקה, ינקו ו-שמעון גרינברג, [ פ"ד: כא 2 706 ] (פורסם ב-ֽ 07/12/1967)