פסקי דין על מיכאל (שטיינקריצר) רז | פסקי דין על זלדה איברקלייד | פסקי דין על מריו איברקלייד-צימרמן | פסקי דין על וולף איברקלייד-צימרמן ואח' |

6218/08 א     26/02/2012




א 6218/08 מיכאל (שטיינקריצר) רז נ' זלדה איברקלייד, מריו איברקלייד-צימרמן, וולף איברקלייד-צימרמן ואח'








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 6218-08 (שטיינקריצר) רז נ' איברקלייד ואח'







בפני

כב' השופט
יואב
פרידמן


תובעים

מיכאל (שטיינקריצר) רז
ת.ז. 30179089


נגד


נתבעים

1.זלדה איברקלייד
2.מריו איברקלייד-צימרמן
3.וולף איברקלייד-צימרמן
4.שרה איברקלייד-אפלבאום




פסק דין


1. תביעה לתשלום שכ"ט בסך 300,000 ₪ בגין פעולות חקירה וייצוג (לא משפטי) שביצע התובע עבור המנוח איברקלייד יעקב ז"ל (להלן: "המנוח"), בעיקר במסגרת חברה בשם "המתנחלים במגדל אשקלון 52 בע"מ" (להלן: "החברה"). הנתבעים הם יורשי המנוח.

2. התובע הינו קרוב משפחתו של המנוח, ושוטר לשעבר במשטרת ישראל, אשר עבד לאחר פרישתו כחוקר פרטי.
תחילת ההתקשרות העסקית בין הצדדים בסוף שנת 2000, עת פנה המנוח לתובע וביקש ממנו לטפל בכל ענייניו הכלכליים בארץ, הן כשלוח והן כחוקר פרטי, ובייחוד ביקש המנוח כאמור את טיפולו של התובע בענייני החברה, אשר את מניותיה רכש בשנת 1974. לטענת התובע, באותו מעמד לא סיכמו השניים את שכר טרחתו, אולם לאור היכרותו עם המנוח, לא היה לו ספק כי זה ישולם.

התובע מפרט, כי נדרש לטפל בענייני החברה לאור טענת המנוח כי נעשו בה מעשי מרמה, וכי גורמים מסוימים השתלטו בצורה לא חוקית על הקרקעות שברשותה (בבעלות החברה פרדס ליד אשקלון, כאשר לפי מספר המניות שבידי המנוח, היה הוא בעל הזכות להחזיק בשטח יחסי
של 25 דונם ממקרקעי הפרדס). לשם פינויים של הפולשים, נדרש התובע לכנס את כל בעלי המניות, למנות מנהלים ולבצע פעולות שונות בחברה, לרבות שינוי ייעוד הקרקע מחקלאי לעירוני וחיפוש קבלן שיהיה מוכן לבנות בה. בקצרה טוען התובע, כי פעל לאיתורם של בעלי המניות אשר אינם רשומים ברשם החברות, שכנע אותם לבחור בו כיו"ר חבר המנהלים של החברה, ולאחר מכן אף נבחר לכהן כיו"ר בשנים 2002-2003. במהלך פעילותו בחברה, גילה התובע כי היתה פלישה לפרדס החברה ע"י פרדס עמיצור הסמוך, וכן ע"י עיריית אשקלון, אשר בנתה במקום בי"ס.



לאור גילוי זה, הגיש התובע תוכניות לועדה המקומית לתכנון ובניה לשינוי הייעוד, וקיים פגישות רבות עם עיריית אשקלון אשר הבטיחה ליתן פיצוי הולם לחברה בדמות אחוזי בניה גבוהים יותר לאור פלישתה שלא כדין. לצורך קידום עניני החברה, אף חתם התובע על ערבות אישית בועדה המקומית.

3. בנוסף טיפל התובע גם בענייניו הפרטיים של המנוח כמו חיפוש דירה בחיפה לנכדתו, פגישות עם עו"ד על מנת לרכוש נכסים בארץ, ליווי מתווכים לבדיקת נכסים, ואף ליווי אשתו לבנק, כתיבה ותרגום מכתבים.

4
. מפרט התובע כי בשנת 2003 ביקש
את שכר טרחתו מן המנוח , והאחרון
ניאות ליתן לו סכום של 22,000 ₪ בלבד על חשבון החזר ההוצאות ששילם לחוקרים פרטיים והוצאות אחרות כגון נסיעות, אירוח בעלי המניות בבתי קפה וכו'. התשלום הנ"ל הוצג כגמילות חסדים על חשבון התשלום המגיע לתובע, והמנוח מצידו הבטיח כי בעתיד ישלם לתובע את המגיע לו. בשנת 2004 נתגלע ויכוח בין התובע למנוח, במהלכו כינה אותו האחרון "שקרן". התובע נפגע והודיע למנוח כי אינו מוכן לעבוד עמו יותר ודרש את התשלום המגיע לו בגין השעות שהשקיע. אף לאחר ויכוח זה התקשר המנוח לביתו של התובע וביקש ממנו להמשיך ולטפל בענייניו, והתובע בתגובה ניאות להשיב למנוח את הכספים שקיבל בגין הוצאות, ולזמן אותו לבוררות בבית הדין הרבני בגין הכספים שהוא חייב לו (שכ"ט ראוי והוצאות). התובע אכן הגיש את התביעה לבית הדין הרבני, במרץ 2005 אולם הבוררות שהחלה הופסקה ביוזמת בית הדין לאור פסיקת בג"צ אשר שללה ממנו את הסמכות לדון בתביעות מסוג זה (עיין:
בגץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים
, פ''ד סא(1) 259 – ניתן ב 6.4.06); וכן לאור פטירתו במקביל של המנוח.

5. לסיכום טוען התובע, כי השקיע מזמנו כ-1,000 שעות עבודה, וכן נשא בהוצאות בגין נסיעות, משלוח דואר לבעלי המניות, טלפונים, ישיבות בבתי קפה, שכירת חוקרים פרטיים וכו' בסך 60,000 ש"ח. לגרסת התובע, שכרו של חוקר פרטי עומד על 80$ לשעה כערכם בשקלים ובתוספת מע"מ, הכל נכון לשנת 2004 ולפני שערוך; אולם לצרכי אגרה, בחר להעמיד את סכום התביעה על 300,000 ₪ בלבד.

דיון

6. הנתבעים בחרו שלא להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם, בשל היות העדויות מטעמם עדות שמיעה בלבד.

הם הגישו מסמכים (בתיק מוצגים), וכן את תשובות התובע לדרישה להודאה בעובדות
(ראה הודעת הנתבעים מיום 24.6.09: תשובות התובע לדרישה להודיה בעובדות סומנה כנספח 36 לתיק מוצגי הנתבעים). בנדון אפנה גם להחלטתי מ 24.6.10 בהתנגדויות אלו ואחרות שהעלתה ב"כ התובע ביחס למסמכים מסוימים מתיק מוצגי הנתבעים.

התובע מאידך, הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו (ת/6), וכן תצהירים מטעם מר אורי כהן, חוקר פרטי אשר סייע לתובע בענייני החברה (ת/3), מר עלי הרטמן, אשר בדק עבור המנוח עסקאות שונות (ת/1), מר לירן רז, בנו של התובע, אשר עבד לעיתים אף הוא עבור המנוח (ת/5), ועו"ד עמנואל יוכלמן, מנהל ובעל מניות בחברה (ת/2). כמו כן הוגשה חוו"ד מומחה מטעם מר שלמה ולדמן, חוקר פרטי, אשר העיד על שווי שעת עבודה של חוקר פרטי (ת/4).

7. בתמצית,
הנתבעים טוענים, כי המנוח לא הסמיך את התובע לפעול כשלוחו באופן גורף או ספציפי, אלא רק להצביע בשמו באסיפות שנערכו בתאריכים 06.01.01 ו- 20.08.02 בלבד, כאשר לא היה אמור להשתלם לו שכר בעבור הצבעה זו. וככל שסייע התובע למנוח מעבר לכך, היה זה בשל קרבתם המשפחתית, ומבלי שיקבל על כך כל תמורה.

התיישנות התביעה

8. טענו הנתבעים בכתב הגנתם להתיישנות כל סעד כספי
שהזכאות לתבעו התגבשה לפני תאריך 17.04.01 – שבע שנים לפני מועד הגשת התביעה.

9. השיב התובע, כי התביעה אכן הוגשה ביום 16.04.08, אולם חשוב לזכור כי במהלך שנת 2005 התנהל בינו ובין המנוח הליך בוררות בבית הדין הרבני, במהלכו הופסק מירוץ ההתיישנות. דיונים אלו התנהלו במשך שנה, ממרץ 2005 ועד מרץ 2006, מועד פטירתו של המנוח. הוגש אף שטר הבוררות שהסמיך ביה"ד הרבני לדון כבורר (נספח צ"ה לתיק מוצגי התובע). לטענת התובע, אין הוא יכול לנקוב בתאריך המדויק בו נפתח התיק בבית הדין הרבני היות ושטר הבוררות החתום (נספח צ"ה לתצהיר התובע) חסר תאריך, אולם ניתן לראות כי התקיים דיון בתיק ביום 06.03.05 (מסמך 28 לתיק המוצגים של הנתבעים), וטענות התובע בכתב נשלחו לבית הדין ביום 22.03.05 (נספח צ"ו לתצהיר התובע). ביום 20.03.06 שלח התובע הודעה לבית הדין בדבר פטירתו של המנוח (נספח צ"ז לתצהיר התובע). מכאן, שתקופת ההתיישנות נקטעה בזמן זה, ויש להפחית את משך ההתדיינות בבית הדין הרבני ממניין המועדים.



10. מוסיף התובע וטוען כי על פי הפסיקה, אין לפרש את הדיבור "תובענה שנדחתה" שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות כפרשנותה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אלא באופן רחב יותר, כך שיכלול את כל המקרים בהם הגיעה תובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, מכל סיבה שהיא. מכל האמור עולה, כי הסעדים הנתבעים על ידו לא התיישנו.

11. מקובל עלי כי יש לדחות טענת ההתיישנות, ולו ביחס לחלק מרכיבי התביעה.
סעיפים 5(1) ו 6 לחוק ההתיישנות מעמידים את תקופת ההתיישנות על 7 שנים, החל מהיום בו נולדה עילת התובענה.
אולם על מנת שיחל מירוץ ההתיישנות נדרש קיום
עילת תביעה קונקרטית, היינו כי העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס התביעה מתקיימות, כך שהתובע יכול לפנות לבית המשפט להגיש את תביעתו ולזכות בסעד אם תוכחנה העובדות (הדרישה שיהא קנוי "כח תביעה"):
"מבחינה זו עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, הוא היה זוכה ב

פסק דין
, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון נז(5) 166).

הגרסה המקובלת עלי ולא נסתרה הנה שהתובע ייצג את
המנוח בשנים 2001-2003 בחברה ואף כיהן כיו"ר חבר המנהלים שלה בזמן זה, כאשר בעבור עבודתו זו הבטיח לו המנוח שישלם לו את שכרו, לאחר שיסיים את משימותיו. ייצוגו של המנוח הופסק רק בשנת 2004, עת נתגלע הסכסוך שהוביל לבוררות בביה"ד הרבני שהחלה במרץ 2005.
ומכאן שרק במועד זה בשנת 2004 (לכל המוקדם), עת הופסקו שירותי התובע עקב הסכסוך בשלה זכותו של התובע לפנות לבית המשפט ולדרוש סעד כספי של שכר ראוי בגין כל פעולותיו בעבר עבור המנוח ביחס לחברת המתנחלים. והיות והתביעה הוגשה ב 2008 – אין התיישנות.

אכן, האבחנה
בין פעולות שונות שמקימות זכאות לשכר ראוי עם השלמת כל אחת ואחת מהן, לעומת מקרה בו
שורת פעולות באותו ענין (ולו לאורך שנים) מקימות הזכאות לשכר ראוי רק בתום הטיפול הכולל באותו ענין או הפסקת הקשר בין הצדדים,
אינה תמיד פשוטה.
ויש לה חשיבות לענין קביעת המועד שממנו ואילך יחל מירוץ ההתיישנות. שכן אם קנוי כוח התביעה לשכר ראוי ביחס לכל פעולה זמן סביר מתום אותה פעולה – יחל המירוץ אכן ממועד שחלף אותו זמן סביר, ביחס לכל פעולה ופעולה. ומאידך, אם קנוי כוח התביעה לשכר ראוי עבור כל הפעולות
כולן של נותן השירות רק מעת שתם הענין לשמו ניתן השירות ובמסגרתו בוצעו כל אותן פעולות,
הרי שאם יגיש נותן השירות תביעתו לבית המשפט בטרם הושלם אותו עניין לשמו ניתנו שירותיו,
יתקל בטענה מוצדקת שהתביעה מוקדמת. זו שאלה של סיווג התלויה בנסיבות המקרה. עיין: ע"א 109/63 שמשון בתי חרושת ארץ ישראלים למלט פורטלנד בע"מ נ' משה איון פ"ד י"ז 2019.

בענייננו
היות ומדובר בשורה של פעולות לאורך זמן באותו ענין עצמו – ייצוג אינטרסי המנוח השונים בחברת המתנחלים
- נכון אכן יהא לסווג את הפעולות השונות שביצע התובע כשרשרת פעולות באותו ענין, ממש כפי שהוכרע בפרשת שמשון הנ"ל. לעיון בדוגמא הפוכה בה מדובר היה דוקא בעילות תביעה מוגמרות ושונות לשכר ראוי בעניינים שונים, ולא בפעולות שונות באותו ענין, כך שהתביעה התיישנה בחלקה הארי בגין רוב העילות, עיין בהחלטתי
מיום 14.2.12 בת.א 6801-04-09 עזבון המנוח ריאד אניס ענאיה
ז"ל ואח'
נ' בוני סמרה בע"מ ואח'
.

בהיעדר קביעה מפורשת ואחרת ביחסי הצדדים (שהנתבעים אכן לא המחישו) קמה הזכאות לתשלום שכר ראוי רק זמן סביר לאחר המועד בו הסתיים הקשר בין הצדדים או הושלם הטיפול באותו ענין (דרישת הזמן הסביר נגזרת מסע' 41 לחוק החוזים (חלק כללי); וראה גם ביחס לחוב שהצדדים לא קבעו מראש מועד פירעונו

ד"נ

32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ'

israel british bank
פ"ד מד(2) 265,

בפרט סע' 23 של פסה"ד
).

אם כן לו היה פונה התובע בענייננו במועד מוקדם יותר בתביעה לקבלת שכרו, הכף נוטה לכך שהתביעה היתה מוקדמת. המועד שבו קמה החובה לשלם לו שכר ראוי נולד רק זמן סביר לאחר שסיים התובע את עבודתו אצל המנוח ב 2004, ולא במועד מוקדם יותר.
אף אם מדובר בשכר שהיה אמור להשתלם לו בגין פעולות שביצע החל משנת 2001. כאמור התביעה הוגשה ב 2008, ודי בכך על מנת לקבוע שאין התיישנות, אף מבלי צורך לקבוע
מסמרות בטענתו של התובע כאילו אין למנות במירוץ ההתיישנות מניין התקופה
בה התקיים הליך הבוררות בביה"ד הרבני, מכוח סע' 15 לחוק ההתיישנות.

12. עם זאת יש תחולה גם לסע' 15 הנ"ל: הסע' קובע כי במידה והוגשה תובענה לפני בית משפט, וזו נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות משך זמן ההתדיינות. לעניין זה נקבע כי: "הוראה זו, שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות, היא נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בין דין במובן הזה: היא מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עקרון מעשה בית דין, להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במניין תקופת ההתיישנות. הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם התובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות, אשר הפכה זכות בעלת ממד חוקתי, ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להיפך- הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה. בנסיבות אלה גם דיני התיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השניה לא תיחסם מחמת התיישנות. הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעקרון מעשה בית דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השניה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה בית דין... במצבים מסוג זה פשיטא הוא, על פי סעיף 15, כי תקופת ההתדיינות הראשונה בתובענה שנדחתה או נמחקה לא תובא במניין תקופת ההתיישנות (ז' יהודאי דיני התיישנות בישראל- תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקאי (כרך א), בעמ' 253 ואילך; ע"א 109/63 "שמשון" בע"מ נ' איון; ע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין ושות' בע"מ). ברע"א 68/89, שם, הרחיב בית המשפט את משמעות הדיבור "תובענה שנדחתה" בסעיף 15 כדי לכלול בו מקרים שבהם מגיעה תובענה לקצה מכוח החלטת בית המשפט גם אם לא נדחתה, כגון כאשר התובענה הופסקה (ראה גם ע"א 502/88 שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל; ע"א 748/89 שפירא נ' חייט) (פרשת זיסר, 175-177).

בפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי "דברים אלה הולמים גם נסיבות שבהן בהתדיינות הראשונה לא מוצו זכויותיו הדיוניות של התובע, אף כאשר תביעתו לא נדחתה, אלא התקבלה באופן שאינו מאפשר לו למצות את זכויותיו, ובלבד שאמנם- כדברי השופטת פרוקצ'יה שצוטטו מעלה- "התובע לא ישן על זכויותיו, אלא להיפך- הפעילן", כפי שאירע כאן" (רע"א 7923/06 עז' המנוח גוטמן ז"ל נ' קוט (מאגר נבו), פס' ו(3)).

13. במקרה דנן נראה בבירור כי התובע לא ישן על זכויותיו, והגיש את התביעה לבית הדין הרבני בשנת 2005, וזו נמשכה לכל הפחות שנה, עד לפטירתו של המנוח, כאמור במסמכים שהוצגו בפני
י. תובענה זו לא נדחתה לגופה אלא
מחמת פטירתו של המנוח ופסיקת בגץ בענין סימה אמיר
אשר הוציאה מידי בתי הדין הרבניים את סמכות הבוררות. גם במקרה בו ניתנת החלטה הדוחה (להבדיל ממוחקת) תובענה מחמת שהוגשה לערכאה נעדרת סמכות עניינית
-
לא קם מעשה בי"ד. כך "שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה" (לשון סע' 15 לחוק ההתיישנות). זאת למרות שהסיווג הפורמלי הנו דחיה (שברגיל כן מקימה מעשה בי"ד). ראה בענין זה למשל פסה"ד מיום 12.2.86 בר"ע 695/85


עיזבון יצחק הדסאי מורטנפלד ז"ל נ' בן יאיר השרון

בע"מ
, פ''ד מ(1) 337
.

אוסיף כי הרציונלים של ההלכה שהתקבלה ונזכרה לעיל בענין סימה אמיר, שואבים תוקפם מכך
שבית הדין הרבני הנו ערכאת שיפוט ממלכתית שהוקמה מכוח חוק שיפוט בתי הדין רבניים (נישואין וגירושין), ויותר ממה שהקנה לו הדין – אינו בסמכותו (עיין סע' 12 של פסה"ד הנ"ל).
דוקא בשל העובדה שמדובר בערכאת שיפוט מכוח הדין, מתקיים רציונל סע' 15 לענין סוגיית ההתיישנות (ולראיה שהמחוקק ראה לכלול בסע' 15 להסרת ספק גם בית דין דתי, למרות שבסע' ההגדרות הכללי של חוק ההתיישנות – סע' 1 – הוחרג בית דין דתי מגדר "בית משפט" לצורך החוק).
כך פני הדברים גם אם מיום שניתנה ההלכה בענין סימה אמיר הובהר שאין לביה"ד הרבני סמכות לדון מכוח הסכמת הצדדים או בוררות בעניינים שאינם נופלים בסמכותו העניינית שמכוח הדין.

מכל המקובץ עולה כי חל סע' 15 לחוק ההתיישנות היינו התקופה בה עמדה התובענה דנן בפני
בית הדין הרבני, אינה נכללת במסגרת תקופת ההתיישנות.

14. אם כן, מן הגורן ומן היקב,
עילת התובענה לא התיישנה, אף לא לגבי הפעולות שביצע התובע עבור המנוח בשנת 2001.

פעולות התובע

14. כאמור טענו הנתבעים, כי התובע הוסמך לייצג את המנוח בשתי ישיבות הנהלה בלבד, בגינן לא היה אמור לקבל שכר ואף הוסיפו וטענו כי את כל הפעולות עשה התובע בשל היותו רודף צדק המבקש את טובת החברה.

15. התובע מצידו, פירט בהרחבה בתצהירו את שלל הפעולות שביצע עבור המנוח. לטענתו, בשנת 1994 פנה אליו המנוח שעה שמכר מגרש באיזור הקריות, וביקש ממנו לסייע לו במו"מ ולאחר מכן בחישוב מס השבח שיש לשלם (עמ' 20-21 לפר'). לטענתו, המנוח תמיד נהג לשלם לו עבור עזרתו, לאחר סיום העבודה, אף אם זו הסתיימה ללא תוצאות, וזאת על אף העובדה שהשניים אף פעם לא קבעו ביניהם תעריף כלשהו. התובע המשיך ופירט, כי המנוח היה אדם מוזר וחשדן, אשר לא אהב לקבוע מחירים מראש, ושילם מיוזמתו רק באמצעות גמ"חים ולא כתמורה לעבודה. להוכחת טענה זו, הציג התובע צילום של שלושה שיקים שקיבל מהמנוח בעבר הרחוק (אין קשר לפעולות לשמן נשכרו שירותיו מ 2001): שיקים

על סך 5,000$ (מאי 1992), 10,000$ (יולי 1997), ו-7,000$ (ינואר 1999) (נספח א' לתצהיר התובע).

16. ההתקשרות נשוא התביעה דנן החלה כאמור בשנת 2001, עת פנה המנוח לתובע בבקשה שיעזור לו לגבי השקעות שברצונו לעשות בארץ, ובייחוד לגבי הקרקע שקנה באשקלון. לטענת התובע, סיפר לו המנוח, כי בשנת 1973 רכשו הוא ואחיו 50 דונם קרקע באשקלון, אולם כיום ברשותם רק 49 דונם, היינו כי "דונם אחד נעלם" והוא חושש שגוזלים את רכושו. על מנת לברר את הנושא, פנה התובע לרשם החברות והוציא תדפיס של החברה (נספח ב' לתצהיר התובע), ממנו למד כי כל מחזיק מניות בחברה הינו בעלים של חלק מהקרקע. כמו כן גילה כי רוב בעלי המניות כלל אינם רשומים אצל רשם החברות. בינואר 2001 סייע התובע למנוח בכתיבת יפוי כח לאשתו (נספח ג' לתצהיר התובע) על מנת שזו תוכל לייצגו בישיבת ההנהלה והעביר אותו לעו"ד בן מנחם עם הוראה שלא להתחייב לשום פעולה ללא קבלת הסכמת המנוח בכתב. בנוסף נסע התובע עם אשת המנוח לישיבה ותרגם לה את הדברים שנאמרו.
באשר לדונם ש"נעלם" הפנה המנוח את התובע לחשוד פוטנציאלי- מר וילצ'נסקי מרדכי ז"ל, קרוב משפחה של התובע. התובע נסע לביתו של וילצ'נסקי על מנת לברר את העניין וגילה כי בשנת 1973 מכרו לו המנוח ואחיו דונם אחד משטחם. לאור התגלית, אישר המנוח את ביצוע המכירה.

בהמשך בדיקותיו גילה התובע כי במשך שנים נעשו נסיונות לשנות את ייעוד הקרקע במקום מחקלאית לעירונית, אולם מלבד יוכלמן ומילוסלבסקי, אדריכל ובעל מניות ומנהל בחברה, אשר הכין את התוכניות, אין גורם אחד המתכנן ומפקח על העניינים בחברה, ועל כן לא היתה כל התקדמות בנושא. כמו כן גילה התובע כי במשך שנים איש לא הגיע לחלקה, היא אינה מגודרת ולאור הבניה הנרחבת מסביב לה, קיים חשש ממשי שפלשו אליה. בהסכמתו של המנוח, פנה התובע לעו"ד פנינה בן יוסף על מנת שתוכל לייעץ לו בכל הסוגיות המשפטיות שהתעוררו (נספח ד' לתצהיר התובע), וכן נעזר בעו"ד נוספים. התובע גם דיווח לעו"ד גורן, אשר טיפל בענייני החברה, על זימונה של אסיפה ליום 05.02.01, כאשר לאחריה נסע לפגישה בעיריית אשקלון בנושא שינוי ייעוד הקרקע. כמו כן פנה התובע ליוכלמן באשר לענייניו של מילוסלבסקי (נספח ו' לתצהיר התובע), והגיש תרשומות שונות, לרבות זימון לישיבת ההנהלה (נספחים ז'-ח' לתצהיר התובע).

17. כמו כן פעל התובע לאיתור בעלי המניות שלא היו רשומים ברשם החברות, ויורשיהם. באיתור זה השקיע התובע מאמץ רב (כ-150 שעות לטענתו), ונעזר לצורך כך בחוקר פרטי נוסף (כהן), באישורו של המנוח. כהן השקיע באיתור בעלי המניות כ-100 שעות, ואיתר קרוב ל-100 בעלי מניות (נספח ט"ו ו-י"ח וכן נספחים ל"ב ול"ג לתצהיר התובע). משנוכח המנוח בפעולותיו הרבות של התובע, הודיע לחברה כי הוא נותן לו יפ"כ לייצגו (נספח י' לתצהיר התובע), וזה נמסר לידי רו"ח לב יהודי. יפ"כ מציין כי מיום מסירת המכתב, נציגו הבלעדי בחברה הוא התובע. חשוב לציין כי יפ"כ ניתן לפני ישיבת ההנהלה שהתקיימה ביום 20.03.01, בה נבחר התובע למנהל בחברה. לטענת התובע, פעולותיו היו ידועות גם לרעיית המנוח, אשר שלחה לו ברכת שנה טובה ובה ביקשה לדעת מה קורה עם המגרשים (נספח י"א(1)- (3) לתצהיר התובע).

18. התובע מציין, כי מפעולותיו בחברה גילה שחסר אדם אשר יכוון אותה בצורה נכונה, ולאור זאת החליט להציע עצמו כיו"ר ההנהלה בישיבה שתוכננה ליום 05.06.01. לשם כך פנה לכל בעלי המניות הידועים באותה העת, ושכנעם להצביע עבורו, ואף נפגש עם חלקם הגדול באופן אישי בבתי קפה, בביתם או במקום עסקם. המנוח אף נתן לתובע יפוי כוח להצביע עבורו בישיבה זו ובבחירות שהתקיימו (נספח ט"ז לתצהיר התובע), והתובע כאמור, נבחר ליו"ר ההנהלה (נספח כ' לתצהיר התובע).

טרם הישיבה, נערכה ישיבת הנהלה ביום 22.05.01 (נספח י"ז לתצהיר התובע), בה פירט התובע את העבודה שביצע מול העיריה והועדה המקומית וכן הציע הצעות באשר לאסיפה הקרובה (נספח י"ט לתצהיר התובע).
לטענת התובע, במהלך התקופה בה ייצג את המנוח, השתתף בכ-30 ישיבות הנהלה, 25 מהן לאחר מינויו כיו"ר (נספח י"ב לתצהיר התובע), כאשר אורכה של כל ישיבה כזו היה כ-3 שעות, מבלי להתחשב בזמן הנסיעה מביתו.

19. מיד לאחר מינויו של התובע למנהל החברה, פנה למר אברהם קטן ז"ל שהיה אחד המנהלים בחברה ודרש לקבל את כל החומר הנוגע לחברה המצוי אצלו (נספח י"ג לתצהיר התובע), וכן התכתב עם עו"ד בן מנחם באשר לשכר טרחתו (נספח י"ד לתצהיר התובע). בנוסף ניסה התובע ליצור קשר עם קבלנים (חברת אלרם וחברת כדורי) אשר יסכימו לרכוש את הקרקע בעסקת קומבינציה ויטפלו בנושא שינוי הייעוד. לאחר בירורים שערך גילה התובע, כי חברת כדורי אשר בנתה על קרקע סמוכה ועיריית אשקלון פלשו שתיהן לקרקע של החברה, ולאור זאת החל מו"מ עם נציגי חברת עמיצור, על מנת שאלו לא יתנגדו לתוכניות שתגיש החברה לועדה המקומית לתכנון ובניה (נספח כ"ב לתצהיר התובע). גם עם עיריית אשקלון נוהל מו"מ אשר מטרתו ליתן לחברה אחוזי בניה גבוהים יותר לבניה גובה על מנת לפצותם על הפלישה הלא חוקית. לצורך כך, העניקה הנהלת החברה לתובע ויוכלמן יפוי כוח לטפל בענייני החברה ולחתום בשמה על כל מסמך נחוץ (נספח כ"ג- כ"ה לתצהיר התובע), אולם זמן קצר לאחר מכן נתן התובע ליוכלמן יפ"כ לחתום בשמו על המסמכים הנחוצים, לפי דרישת העיריה (נספח כ"ו לתצהיר התובע). ביום 02.07.01 נערכה ישיבה נוספת במשרדו של לב יהודי בנוגע לשינוי הייעוד, ובסופה סוכם כי הקבלן כדורי יוזמן לישיבה הבאה (נספח כ"ז- כ"ט לתצהיר התובע). בישיבה שנערכה עם כדורי, ניסה זה לשכנע אותם להסכים לתוכניות הבניה שהגיש לעיריה, אולם לאחר התייעצות עם מילוסלבסקי, ביקש התובע שהות לבחון את העניין באופן יסודי (נספח ל"ה לתצהיר התובע). בשלב מאוחר יותר התעדכן התובע בדבר תוכנית הבניה באתר והסתת הכביש העובר בין החלקות, שכתוצאה ממנו נגזלה מהחברה האפשרות לבנות 96 יחידות דיור (נספח ל' לתצהיר התובע). התובע עדכן בדבר את המנוח ואף את וילצ'נסקי (נספח ל"א לתצהיר התובע). חשוב לציין כי במקביל לכל האמור טיפל התובע גם בהסכם החכירה של החברה עם מינהל מקרקעי ישראל, ובנושא תשלום הארנונה שדרשה עיריית אשקלון עבור החלקה (נספח ל"ד לתצהיר התובע).

ביום 13.09.01 קיבל התובע פניה ממילוסלבסקי באשר לטיפול בענייני שינוי הייעוד (נספח מ' לתצהיר התובע), וכן פקס מיוכלמן בעניין תכנון המגרש (נספח מ"א הינו העמוד הראשון של הפקס והעתק מכתב התשובה ששלח יוכלמן למילוסלבסקי). בנוסף שלח לו יוכלמן מכתב באשר לבעיות שהתעוררו בעיריה באשר לגידור ואיסוף הפסולת מהמגרש והצורך לגייס כספים מבעלי המניות (נספח מ"ב לתצהיר התובע הינו רק העמוד השני של המכתב אותו איתר התובע), כאשר בשלב מאוחר יותר קיבל התובע פקס מיוכלמן המשיב למילוסלבסקי (נספח מ"ג לתצהיר התובע). מכתבים נוספים שהתקבלו אצל התובע באותו היום נוגעים לחומר הנדרש לאישור התוכניות בעיריה (נספח מ"ד- מ"ה לתצהיר התובע), ועדכון ממילוסלבסקי כי השטחים בפרוייקט צומצמו מעט אך מספר יחידות הדיור נשמר (נספח מ"ו- מ"ז לתצהיר התובע).

20. מסמך נוסף אותו הגיש התובע
הינו סיכום ישיבה שנערכה בעיריית אשקלון באשר לקרקע החברה, שהתקבל אצלו ביום 21.11.01 (נספח נ"ד לתצהיר התובע). לאור מכתב זה ערך התובע ישיבה, בה נסקרו ההצעות והבעיות שהתעוררו בתכנון כמו הצורך בתשלום היטל השבחה, תשלומים למינהל וכו', וכן בהצעת מילוסלבסקי לפיה ניהול הפרוייקט יבוצע ע"י חברה מנהלת של המינהל (נספח נ"ה- נ"ז לתצהיר התובע). התובע עדכן את כל שאר בעלי המניות בהתפתחויות, ולראיה הציג מכתב תודה מעו"ד גורן מיום 05.12.01 המברך אותו על פועלו למען הכלל (נספח נ"ח- נ"ט לתצהיר התובע). ביום 07.02.02 שלח יוכלמן מכתב לתובע המסכם את הישיבות עד כה ומעלה הצעות לפעולות עתידיות (נספח ס"ח לתצהיר התובע). ביום 18.02.02 פנה התובע למילוסלבסקי וביקש ממנו לשתף פעולה עם החוקר הפרטי אותו שכר מטעמו (נספח ס"ט לתצהיר התובע). כמו כן, לצורך הוכחת הפלישה לקרקע, ביקש התובע את עזרתם של מספר מומחים בענייני קרקעות ונדל"ן וביניהם יצחק סייג, אשר התלווה איתו לאתר על מנת לאמוד את עוצמת הנזק (נספח ע' הינו תמונות של השטח בהן מצולם סייג).

לאחר כל הדברים האלו, ביקש התובע לכנס את האסיפה הכללית בראשית מרץ 2002, אולם נתקל בסירובם של שני חברי הנהלה. לאור זאת דיווח לבעלי המניות בכתב על הפרטים שגילה, תוך הדגשה כי יש לשלם לכהן את שכרו וכי לא קיבל מהמנוח כל תשלום פרט לגמ"ח (נספח ע"א לתצהיר התובע). חבר המנהלים המשיך לתקוע מקלות בגלגלי התובע, וכשזה ביקש שוב לערוך אסיפה, סירבו בשנית (נספח ע"ב לתצהיר התובע). במקביל פנה התובע למינהל מקרקעי ישראל על מנת לפתור את בעיית הפלישה לקרקע, והמשיך בניסיונות להגיע לעסקה עם אחד הקבלנים (נספח ע"ג- ע"ד לתצהיר התובע).

21. בנוסף, גילה התובע במסגרת בדיקותיו כי החברה מצויה בבוררות חסרת תכלית עם יוכלמן, אשר ביקש לקבל שכ"ט עבור עבודתו במשך השנים, ולאור זאת ניסה להביא את הצדדים לפשרה, אך בלא הצלחה (נספח ה' ו-ט' לתצהיר התובע). חרף זאת לא נואש התובע מנסיונות הפשרה (נספח כ"ו לתצהיר התובע), והמשיך לנהל תכתובת עניפה עם יוכלמן (נספח ל"ו- ל"ז לתצהיר התובע). ביום 05.09.01 אף ערך התובע פגישה בביתו בנוכחות מר יעקב יוסקוביץ, יוכלמן ומר זאב בשן, בסופה הגיעו הצדדים להסכם פשרה (נספח ל"ח לתצהיר התובע), אולם זה לא יצא לפועל בשל התנגדות ההנהלה (ראה לדוגמא נספחים נ"ב ונ"ג לתצהיר התובע וכן נספחים ס"ד וס"ה).

22. במקביל, המשיך התובע לטפל בנושא רישום בעלי המניות אצל רשם החברות. ביום 30.09.01 קיבל לידיו התובע מכתב מעו"ד גורן המציין את החלטת ביהמ"ש בעניין החברה להקפיא את המצב הרישומי (נספח מ"ח לתצהיר התובע). כמו כן טיפל התובע בשכירת עו"ד שיטפל בענייניה המשפטיים של החברה, כאשר לשם כך פנה למספר משרדי עו"ד (נספח מ"ט- נ"א לתצהיר התובע). בסופו של יום לא מונה עו"ד בשל העדר תקציב, ואי רצונם של בעלי המניות לממן את ההוצאות הכרוכות בכך.

23. תקופת כהונתו של התובע בחברה הסתיימה באמצע שנת 2002, עת נבחר יו"ר חדש לחברה (נספח ע"ט לתצהיר התובע), ולאחר מחלוקות
שנתעוררו בין התובע לבעלי המניות האחרים. חרף זאת המשיך התובע לייצג את המנוח ולעמוד על זכויותיו (נספח ע"ז- ע"ח לתצהיר התובע). עם הגיעו של המנוח לארץ ביקש ממנו התובע להשתחרר מהטיפול בנושא, מכיוון שיש צורך בעו"ד והוא עצמו מתקשה לפרוץ את החומה אליה הגיע. המנוח הסכים והחל לחפש עו"ד, בסיועו של התובע (נספח פ"ב לתצהיר התובע). התובע מפרט כי באותו מעמד הבטיח לו המנוח
פעם נוספת כי ישלם לו ואמר כי הוא יכול להסיר דאגה מליבו. ולאור נסיון העבר וההיכרות שבין הצדדים, האמין התובע למנוח ולא חשב כי זה יתכחש למחויבותו. בהתאם, העביר את כל החומר שדרש לידיו ולידי עו"ד איזמן (נספח פ"ג לתצהיר התובע), והמשיך לסייע לו לפי בקשתו בכל נושא. ביום 15.10.02 אף העביר התובע מכתב לאיזמן לפיו יגיע עם המנוח לאסיפה וכי עליו להגיע גם (נספח פ"ד לתצהיר התובע). איזמן והתובע המשיכו להיפגש ולעדכן אחד את השני על ההתפתחויות (נספח פ"ה- פ"ז לתצהיר התובע).

24. כל זאת עד ליום 07.06.03, עת התעורר בין המנוח לתובע ויכוח. לטענת התובע, סיפר למנוח כי לא הצליח לקדם את הנושא היות והמנוח לא היה מוכן לממן שכ"ט עו"ד. המנוח טען מצידו כי עוה"ד דרשו ממנו סכומים מכובדים, אולם התובע התעקש על סכומים נמוכים יותר (ראה עמ' 25 לפר'). כאמור טוען התובע כי בסופו של יום כינה אותו המנוח
"שקרן", וזה בתגובה נעלב וביקש שמישהו אחר ימשיך לטפל בענייניו. בחקירתו הנגדית טען התובע כי סיפר למנוח דברים שלא היה צריך לספר לו, דבר אשר אפשר למנוח לאיים שבמידה ולא ימשיך לעבוד אצלו, ילשין עליו (עמ' 19 לפר').

25. בנוסף לאמור טען התובע כי ביצע עבור המנוח עבודות נוספות בשנים 2001-2003. כך למשל, בדק עבור המנוח מספר אפשרויות של השקעות בארץ, ולשם כך נפגש עם הרטמן ובחן עמו אפשרות לרכישת תחנת דלק בחדרה. הרטמן אף עניין את התובע ברכישת מגרש בן 13 דונם בכרמיאל (נספח צ' לתצהיר התובע). כמו כן סייע התובע למנוח ברכישת דירה עבור נכדתו, כאשר אף בנו, לירן, סייע לו בעבודה זו.

26. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי גם לאחר שכינה אותו המנוח שקרן המשיך לייצגו עד שנת 2009, אולם אז לא דובר בייצוג "פרופר" אלא בביצוע פעולות מסוימות או השלמתן על מנת שלא להכשיל את המנוח (עמ' 26 לפר'). לטענתו, לאחר פטירת המנוח, התקשרו אליו אנשים שונים והוא סייע להם עם המידע שהיה בידיו (עמ' 26 לפר'). חרף זאת העיד כי את הקשר השוטף עם המנוח הפסיק לאחר שזה כינה אותו שקרן (עמ' 27 לפר').

27. גרסתו של התובע ביחס לשירותים שהעניק למנוח היתה מפורטת
ונתמכה כאמור במסמכים שצורפו (אליהם הפניתי לעיל). לא זו אף זו
התובע הביא עדים לתמיכה בגרסתו. יוכלמן אישר בתצהירו את טענת התובע כי ייצג את המנוח החל משנת 2001 (עמ' 10 לפר'), ואף נבחר ליו"ר החברה, ולטענתו היה ברור לכל בעלי המניות כי המנוח רצה את התובע בחברה על מנת שתהיה לו יותר אינפורמציה על הנעשה בה. לטענת יוכלמן, פעל התובע רבות לקידום ענייני החברה, ואף נסע עמו לישיבות עם קבלנים בניסיונות למכור את הקרקע ולשנות את ייעודה. כמו כן סיפר, כי התובע השקיע בחברה שעות רבות, לרבות בפגישות עם בעלי מניות, ישיבות בעיריית אשקלון, מינוי חוקר פרטי ושכירת מודדים, כאשר היה ברור כי פעולות אלו נעשות על דעתו ובידיעתו של המנוח (עמ' 10-11 לפר').

28. גם כהן העיד כי נשכר ע"י התובע לבצע חקירות ובירורים שונים לגבי המגרש באשקלון, כשבמסגרתן איתר בעלי מניות נוספים בחברה, ונושאים שונים הקשורים לאינטרסי המנוח- כמו השתלטות בעלי הקרקע הגובלת על חלקת החברה. בנוסף ביצע כהן גם חקירות סמויות בעיריית אשקלון הנוגעות לפלישתה לחלקה, דיבר עם עובדי העיריה והציג עצמו כאדם המתעניין ברכישת מגרש. לטענתו, לצורך כך שוחח עם כ-7-8 אנשים והשקיע בנושא כ-100 שעות עבודה. כמו כן השתתף כהן ב-4 ישיבות הנהלה, אותן הקליט והסריט, כאשר כל ישיבה ארכה כ-2-3 שעות, ובעבור כל עבודותיו אלו הבטיח לו התובע כי המנוח ישלם את שכרו, אשר עמד באותו מועד על 40-50$ לשעה. כהן מציין, כי בספטמבר 2001 קיבל מהתובע תשלום של 5,000 ₪ כגמ"ח, ובשלב מאוחר יותר, כאשר פגש את המנוח, הבטיח לו זה כי התובע יקבל את שכרו ויעביר לו את המגיע לו (עמ' 13 לפר'). לטענתו, סכום זה יצא מכיסו של התובע היות ולא קיבל דבר מהמנוח (עמ' 13 לפר').

בחקירתו הנגדית הודה כהן כי הוא מכיר את התובע היכרות מוקדמת וכי השניים עבדו יחדיו בעבר בתיקים של חקירות יכולת, רכוש ואיתורים שונים (עמ' 12 לפר'). לטענת הנתבעים, די בהודיה זו בכדי להראות כי העדות הינה מוטה, מלאת אינטרס אישי ובלתי מהימנה. את עיקר יהבם סומכים הנתבעים על אמירת כהן כי התובע הבטיח לו סכום כסף במידה שיזכה בתביעה. אלא שמילותיו המדויקות של כהן היו כי לא השיב לתובע את הגמ"ח הואיל ולא קיבל את כל כספו, וכי התובע הבטיח שישלם לו את שכרו אם יזכה בתביעה (עמ' 13 לפר'). היינו, כי אין המדובר בתמורה עבור עדות מוטה
אלא בתשלום הסכומים המגיעים לכהן בעבור עבודתו, אשר היו אמורים להשתלם לו זה מכבר לו היה המנוח משלם לתובע את הוצאותיו השוטפות במועד (להבדיל משכרו: הרי תשלום לנותני שירותים שונים מהווים מבחינת התובע הוצאות ולא שכר אישי ראוי). משעה שהלה לא עשה כן, ברי כי לא היה ביכולתו של התובע לשלם לכהן ומשכך יכול והוא עדיין
חייב לו כספים בתורת מזמין השירות (ציינתי "יכול" היות והדבר תלוי באפיון מדויק של משולש היחסים מנוח-תובע-כהן , גם מבחינת דיני השליחות, והשאלה מי זה שייחשב בתורת המזמין מבחינת כהן. התובע במישרין או המנוח שהתובע אך שלוחו.
מכל מקום ציינתי כאן הדברים אך כדי להמחיש שאין ממש בטענת הנתבעים כי עדותו של כהן מוטה). אכן יכול כי במידה
ויזכה התובע בתביעתו, יהא עליו לשלם גם לכהן את שכרו הראוי בעבור עבודתו. אך באינטרס כספי גרידא אין כדי להפוך עדות למוטה (לו כך היה לא ניתן היה להאמין לשום גרסה של תובע שיש לו אינטרס ממוני בכסף או שווה כסף).

29. הרטמן, מצידו, העיד בתצהירו כי המנוח נהג לבקש ממנו להתעניין עבורו בעסקאות שונות, לרבות רכישת עסקים נושאי שכר דירה. בין היתר עניין הרטמן את המנוח ברכישת תחנת דלק בפרדס חנה או בצומת וולקן. לטענתו, לפגישה בתחנת הדלק בפרדס חנה הגיע המנוח עם התובע, וזה הציגו כמי שמטפל בענייניו. בעקבות פגישה זו, נוצר בין התובע להרטמן קשר ישיר בכל הנוגע לטיפול בענייניו של המנוח- כגון רכישת מבנה תעשייתי בכרמיאל ובאיזור מת"ם בחיפה (ראה נספח א' לתצהיר הרטמן). אציין כי הרטמן כלל לא נחקר על תצהירו אלא על משמעותה של גמילות חסדים
(ראה עמ' 9 לפר').
חקירה מעין זו יכול ותקרין בעקיפין על הפלוגתאות, אך אין בה כדי לסתור את לוז הגרסה.

30. גם בנו של התובע, לירן רז, העיד כי כשאביו לא היה פנוי לטפל בענייניו של המנוח, עשה זאת בעצמו. כך למשל, הוא מציין כי פעם אחת נסע לקריות על מנת לסייע למנוח- אז הסיעו לבנק ולאחר מכן לדירה בנווה שאנן שיעד לנכדתו (עמ' 17 לפר'). כמו כן ביקר רז עם המנוח בקריות מספר פעמים בשנים 2000-2002 וסייע למנוח (עמ' 17 לפר'). לגרסת רז, באחת הפעמים, נגמר לו הדלק, וכששאל את המנוח אם הוא רוצה לשלם, השיב שישלם זאת לאביו יחד עם שאר ההוצאות (עמ' 17 לפר'). כמו כן העיד רז כי לקח מהמנוח מסמכים למשרדים, אולם מעולם לא העביר כסף מהמנוח לאביו, למעט הגמ"ח (עמ' 18 לפר').

31. השיבו הנתבעים, כי התובע ביצע את הפעולות הנטענות מתוך מחויבותו לחברה ותחושתו המצפונית החזקה, בדומה לאופן שבו סייע בשעתו לעמוס ברנס ולרומן זדורוב. לטענתם, התובע הודה כי לולא הסכסוך לא היתה מוגשת התביעה, וכי פעל מתוך תחושת שליחות. לגרסת הנתבעים, עיון במכתביו של התובע בתפקידו כיו"ר הנהלת החברה אינם מותירים ספק בדבר מעורבותו הרגשית בענייניה, ולעובדה כי הכוח המניע אותו היתה תחושת אי הצדק שנגרם לחברה ולא ייצוג האינטרסים של התובע או תגמול כספי, ככל שהובטח. אם כן לשיטת הנתבעים , אם אתייחס למהותה של טענה, התובע הנו אדם מצפוני הפועל מתוך אינטרסים אלטרואיסטים ותחושת צדק. אך אינו זכאי לתמורה שכן ברור היה שהוא פועל בהתנדבות.
טענה זו אינה מקובלת עליי ואתייחס אליה בהמשך. אציין כאן שאם הטענה במהותה שהתובע הנו אדם כה מצפוני עד שישקיע עבודה כה רבה (כפי שסקרתי לעיל) בהתנדבות לאורך שנים, אין הדבר מתיישב עם טענה כאילו לאחר מות המנוח
או מעט קודם ב 2005 הפך עורו וביקש להקנות צביון אחר ליחסי הצדדים מזה עליו סוכם.
וגם אדם מצפוני התורם מזמנו בהתנדבות למטרה ראויה, אינו חייב לעבוד חינם אין כסף עבור אחר מהלך תקופה ארוכה; בפרט כאשר לא הומחש שאותו אחר הנו אדם עני שעולמו חרב ושאינו יכול לשלם עבור שירותיו (ולכן שמא אכן היתה כאן פעולה מוסכמת בהתנדבות, בבחינת חסד) . טענה
זו של הנתבעים אינה מסתברת.

32. כמו כן טענו הנתבעים כי בתביעה נגד עזבון נדרשת מידת הוכחה מוגברת מאשר בתביעה רגילה. טענה זו מקובלת עלי.
בפסיקה נקבע לא אחת, כי בהיות התביעה נגד עזבון המנוח, מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה יותר מזו הנדרשת ברגיל במשפט אזרחי מן הטעם שמא היה עולה בידי המנוח לסתור או להזים טענת יריבו, ומשכך אף טעונה עדות היריב סיוע לגופה
(ע"א 5997/92 דוד מלק נ' מנהל עזבון הרב יהושע דויטש ז"ל נא(5); ע"א 323/86 לרנר נ' ניב (מאגר נבו); ע"א 843/87 כוכב נ' עזבון המנוח חיטרוש שמעון ז"ל, דינים עליון יב 674; ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר י"ד 2330, 2327).

33. אלא שמן העדויות והמסמכים שהובאו בפני
י במצטבר עולה כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליו, ועל כן דין התביעה להתקבל. לטעמי, הומחש כי התובע פעל
רבות לקידום ענייני החברה, וספק באם עשה זאת בהתנדבות מתוך תחושת שליחות אישית. ממסכת המכתבים, הפרוטוקולים והעדויות שהביא התובע, עולה כי ההתעסקות בחברה גזלה ממנו שעות לא מעטות, עד כדי יום שלם בכל פעם, היינו כי התובע בפועל "עבד" בחברה וטיפל בענייניה באופן שוטף, והכל בהתאם לבקשתו של המנוח ולקידום עניינו. גם אם התובע אדם מצפוני ספק בידי באם
היה משקיע שעות כה מרובות, טורח להתמנות ליו"ר ההנהלה ושוכר חוקרים פרטיים מטעמו לו היתה זו תחושת הצדק בלבד שהניעה אותו,
שעה שהוא עצמו אינו רואה כל רווח כספי כתוצאה מפעולות אלו. מלבד השעות הרבות שהשקיע התובע בעבודתו, השקיע גם סכומי כסף לא מבוטלים (הוצאות), הן בשכירתו של כהן, הן בעבודה, והן באירוח, שליחת מכתבים ופקסים וכו' שהיו כרוכים בעצם תפקידו. הוא ייצג את המנוח, במשך זמן לא מבוטל, בפעולות אשר דרשו ממנו השקעת זמן ומשאבים
לא מבוטלת. אין לצפות כי עבודה מסוג זה תעשה בחינם ומתוך מחויבותו של התובע לצדק גרידא, שכן משך הזמן שזה השקיע בענייני החברה מנע ממנו בפועל להתעסק בעניינים אחרים לפרנסתו שלו. ואין מדובר בענין אידיאולוגי או בענין ערכי כגון פעולה למען מי שהגורל לא האיר לו פנים וכיוצ"ב. מדובר בייצוג אינטרס כלכלי של מי שלא נטען לגביו בשום שלב שלא
היה מסוגל לשלם. לא מדובר בעיסוק לשם שמיים אלא בייצוג ענייניו של המנוח לקידום אינטרסים כלכליים של האחרון.
גם הקרבה המשפחתית אינה יכולה לבאר היקף פעילות שכזה בלא ציפיה לתמורה. שכן אין חולק שמדובר בקרבה משפחתית רחוקה בין המנוח לתובע, ולא במשפחה גרעינית.

34. במצב זה לא מקובלת עליי טענת הנתבעים כי הוסכם שהתובע לא היה אמור לקבל שכר שכן פעל בהתנדבות או כי השכר הנ"ל היה מותנה בהצלחתו בעסקה. למעשה מדובר בטענות עובדתיות של הנתבעים בסיכומיהם המוציאות זו את זו, כאשר הנתבעים פוסחים על שני הסעיפים, ועוד בשלב הסיכומים.

כך, בסע' 46 עד 52 לסיכומיהם הם טוענים כי כל פעולתו של התובע עבור המנוח, באה בשל היותו מונע מתחושת צדק חזקה, ומניעים מצפוניים, כאשר התובע היה קרוב המשפחה הקרוב ביותר למנוח בארץ, והוא האמין כי בוצעה גזילת קרקעות מן החברה ובעלי המניות, בהם המנוח. וכי אין זה המקרה היחיד בו נאות התובע לתרום ממרצו וכישוריו
בלא תמורה מתוך מניעים מצפוניים – כמו מקרה עמוס ברנס או זדורוב. כאן נצמדים הנתבעים לגרסה בה התגוננו כאמור בכתב ההגנה, בו אף ראוי להוסיף כי מדובר היה בפעילות בהיקף מועט (פעילות בהיקף מועט עשוי שתתיישב עם פעולה בהתנדבות, אף כי אין מדובר באינדיקציה קונקלוסיבית. יכול למשל שאדם ישקיע ממרצו לאורך שנים לקידום מטרה אידיאולוגית או ערכית, בלא תמורה ובלא ציפיה לתמורה. אלא שממילא חומר הראיות שלל דוקא לגופו את התזה העובדתית לפיה מדובר בפעילות מועטה של התובע. מן החומר עולה דוקא פעילות רבה לאורך תקופה ממושכת). לטעמם של הנתבעים
התובע כביכול שינה טעמו בדיעבד מתוך תחושת העלבון עקב דברים שהטיח בו המנוח שכינה אותו "שקרן".

מאידך בסע' 3 עד 22 לסיכומים מנסים הנתבעים להמחיש כי המנוח לא זכאי לשכר ראוי מטעם אחר לחלוטין. לטעמם, מן החקירה הנגדית של התובע עלה לראשונה סיכום בין התובע למנוח לפיו מדובר בשכר מותנה בתוצאה. ומהו שעורו של אותו שכר?: לו הוכתרה פעילותו של התובע בהצלחה עבור החברה בענין הקרקעות ובכלל, היה בכוונת המנוח להקים תחנת דלק, והתובע היה מקבל נתח מעסקה זו בדמות
שותפות בתחנת הדלק.

אם כן, עבודה בלא תמורה או כן בתמורה אך כזו שהזכאות לה מותנית בתוצאה?: ברור שעבודה לשם שמיים בלא תמורה, שונה לחלוטין, ואף סותרת, סיכום מחייב
בעל פה לפיה מדובר בשכר מותנה בהצלחה. כאשר אותו שכר יבוא בדמות שותפות בפרויקט תחנת דלק אם יקרום עור וגידים. לא ניתן לטעון באותה נשימה לשתי החלופות.

מקובל עלי בהחלט שהנתבעים היו רשאים לטעון שגרסתו של התובע (עליה השתית עילתו ועליו נטל הוכחתה),
קרסה: גרסתו
היתה שבינו לבין המנוח היתה הבנה לפיה יהא זכאי בעתיד לשכרו הראוי. ואילו בחקירה הנגדית הומחש (לטעמם של הנתבעים, שכפי שיחוור אינו טעמי שלי) כי היה סיכום מחייב בין המנוח לתובע, שהאחרון
יהא זכאי לשכרו רק כתלות בהצלחה. זהו מהלך שתכליתו להמחיש שנסתרו העובדות עליהן מתיימר
התובע להשתית עילת התביעה שהציב, ושעליו להוכיח. מהלך שכזה לא מחייב תיקון ההגנה שכן יסודו בהשמטת יסודות העילה העובדתיים להם טען התובע, ולא בהרחבת חזית (ראה החלטתי מיום 9.8.11). השאלה אז האם אכן הושמטו בפועל יסודות העילה (לטעמי לא). ואולם הנתבעים כאמור, בסופה של מסכת הראיות, פוסחים על שני הסעיפים כאשר פעם הם טוענים שהוכח שהתובע לא היה זכאי לשכר כי פעל בהתנדבות, ופעם שהוכח כי לא היה זכאי לשכר כי סוכם על שכר מותנה בהצלחה – ולא היתה הצלחה.

אם כן מה טוענים הנתבעים בסופו של יום שהוכח ?: הבעיה אינה כאמור בהרחבת חזית של הנתבעים אלא בטיעונים מוציאים בענין זה,
המחלישים הגנתם לגופה.

35. ואכן, לטעמי לא המחישו הנתבעים לגוף הענין טענתם
(ולו החלופית) לפיה הוכח
סיכום על שכר מותנה בהצלחה. אמנם יכול בהחלט שיגיעו הצדדים לסיכום מחייב מעין זה, שיסודו בתחשיב סיכון וסיכוי שעורך לעצמו כל צד (ראה להלן). אך ככלל, אין זה טבעי או מובן מאליו שאדם ישקיע עבודה רבה לאורך זמן בלא ציפיה לתמורה. לכן ככל שמסוכם על שכר מותנה בתוצאה או הצלחה יש לצפות שינתן להסדר זה ביטוי מפורש מראש בהסכם שבין הצדדים
(וגם אם אין דרישה בדין שאותו הסכם יהא בכתב כתנאי לתוקפו, הרי סיכום מפורש ולא משתמע בענין זה, הנו ענין שניתן לצפות לו). ראה למשל סע' 11 לפסק דינו של השופט ד. לוין בע"א 136/92
ביניש עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין פ"ד מז(5) 114. אמנם שם דובר בתביעת שכר ראוי ביחסים שבין עו"ד ולקוח ביחס לפרויקט בניה. אולם קביעה זו הגיונית ויפה לגופה אף בענייננו.

הנתבעים נתלים בדברי התובע בחקירתו הנגדית בעמודים 22-23 ו 25, שם ציין כי המנוח משך אותו בהבטחות לתשלום שכרו, בהן סיפור תחנת הדלק. אכן, לעתים יכול ופעולה בלא שכר באופן נמשך, תבואר בסיכום על שכר מותנה בתוצאה, כאשר מדובר במהלך של סיכוי וסיכון עסקי. נותן השירות
נוטל הסיכון שלא תושג ההצלחה המקווה, והסיכוי בצידו שאם כן תושג תהא התמורה משמעותית.
יכול והדבר יבוא לידי ביטוי בזכאות לאחוז לא מבוטל מסך הזכיה (כפי שנהוג בתיקים של נזקי גוף), או באחוז מופחת אך מתמורה כלכלית משמעותית. מדובר בדוגמאות, כאשר ניתן כמובן גם לקבוע תמורה זו אחרת בעין או בסכום קבוע שהזכאות לו מותנית בהצלחה, וכל עוד לא נאסר הדבר בדין.

אך מה היתה
אותה תמורה צפויה בענייננו במקרה של הצלחה? מה היה המנגנון שנקבע כביכול? המנוח נהנה משירותיו של התובע אשר טיפל בענייניו משך שנים, ניסה לקדם את ענייני החברה, בידיעת בעלי המניות האחרים, ערך פגישות וכו' (אף אם הנ"ל לא הבשילו לכדי עסקה כלכלית). והכל בלא ששולמה לו עד היום תמורת עבודתו. אכן
ניתן להסכים
על שכר מותנה בתוצאה. אלא שאז הגיונית ניתן לרוב לצפות לקביעת מנגנון ממנו ניתן יהא לגזור את השכר במקרה של הצלחה.
הטענה שעבודה ניכרת לאורך שנים אמורה לזכות התובע בשכר ראוי רק עבור שעות העבודה שהושקעו וגם זאת רק כתלות בהצלחה, ובלא קשר "לשווי הכלכלי" שהושג – אפשרית. אך אינה מסברת את האוזן. אם מדובר בשכר ראוי מותנה בהצלחה הרי סביר שהיה נקבע גם המנגנון לכימות אותו שכר ראוי לא רק בהתאם לכמות העבודה שהושקעה אלא גם מן השווי הכלכלי שהניבה אותה הצלחה, או בסכום חד המגלם פרמטר ההצלחה ושעורה של העבודה. היכן הוא אותו מנגנון? למשל,
על איזה אחוז שותפות בתחנת הדלק סוכם? ומה היה היקף הפעילות הכלכלית הצפוי של אותה תחנה שיאפשר בכלל קביעת מנגנון מעין זה? והאם בכלל הוצגו נתונים שמהם ניתן להניח שהרעיון להקים תחנת דלק החל לקרום עור וגידים ברמה שלמעלה מאידיאה גרידא, כך שהתובע יכול היה "לבנות" על סיכויי הצלחה ראלים ולהסכים על שכר מותנה בתוצאה?

עדותו של התובע הותירה כאן רושם אמין משעה שלא ניסה לכחד בתשובה לשאלות שנשאל שהמנוח מסר לו שאם יצליח – יקבל שכרו בדמות נתח מתחנת הדלק, אם תוקם. לא התרשמתי שהתובע גילה בענין זה
טפח
וכיסה טפחיים, במובן זה שהסיכום היה פרטני
דיו עד כדי רמת החלק בשותפות.

את דבריו של התובע בחקירה הנגדית יש להבין לא כהילוכם של הנתבעים אלא כך: הסיכום בין הצדדים היה לתשלום שכר ראוי בעתיד לא ידוע (במאמר מוסגר יש לומר שיכול והצלחה, לו היתה,
הנה אחד הפרמטרים שהיו משמשים בכימותו של השכר הראוי. באין קביעה אחרת בין הצדדים – הצלחה הנה אכן אחד הפרמטרים האפשריים שיכול ויובאו בחשבון לכימות שכר ראוי. ראה למשל פסה"ד ש
בפרשת
בייניש עדיאל הנ"ל , שם בעמ' 125-126 בדבר תוצאות הייצוג בענין אזרחי כאחד הפרמטרים; ולטעמי יכול וכך הדבר גם במקרים נוספים של תביעת לשכר ראוי עבור שירות מסוג של שליחות נמשכת, ולא רק במקרה של שליחות שעניינה יחסי עו"ד לקוח.

אך ענין זה שונה תכלית שינוי מקביעה שעצם הזכאות לשכר מעיקרא מותנית בהצלחה; היינו שבאין הצלחה – אין זכאות לשכר כלל).
משעה שנמשך הענין התענין התובע
בגורל שכרו והחזר הוצאותיו, אך המנוח ציין בפני
ו שהדבר ייסגר בעתיד
ובין היתר העלה מסר לו שאם יצליח ותוקם תחנת דלק – יזכה התובע בחלק מאותה תחנה. אין באמירה כללית מעין זו של צד אחד – מזמין השירות - כדי ליצור יש מאין סיכום מחייב בין הצדדים אודות שכר שהזכאות לו מותנית בתוצאה.
אכן לא הוכח בפני
סיכום בדבר שכר מותנה בתוצאה (ויהי הוא בסכום חד, בעין או בשכר ראוי).

36. לטענת התובע, במהלך חודש ינואר 2002 נדרש כבר להשתמש באשראי מחשבונו הפרטי בבנק על מנת לממן את המשך העבודה, ועל כן פנה למנוח וביקש ממנו שישלם לו לפחות את הוצאותיו. עד לאותו מועד העיד התובע, כי עשה שימוש בקרן גמ"ח של אמו, ממנה לקח כספים לפי הצורך (עמ' 22 לפר'). המנוח הסכים, אך העביר לו את הכסף בגמ"ח בלבד, ואמר כי את ההתחשבנות הסופית יעשו בשלב מאוחר יותר (נספח צ"א לתצהיר התובע ועמ' 21 לפר'). לאחר הויכוח בין השניים דרש המנוח את הגמ"ח בחזרה והסכים ללכת עם התובע לבוררות. התובע השיב למנוח את התשלום שקיבל (נספח צ"ב- צ"ד לתצהיר התובע וכן עמ' 22 ו-24 לפר'), על אף שהיו לו הוצאות אותן שילם מכיסו על סמך הבטחות המנוח ואמר כי יתבע את המנוח.
בכתב התביעה שהוגש לבית הדין הרבני מצוין כי המנוח הבטיח לתובע שיפצה אותו ויתן לו חלק בתחנת דלק אותה התכוון לרכוש, אולם לאחר שכלו חסכונותיו ביקש התובע מהמנוח גמ"ח וזה נתן לו סכום של 5,000$.

התובע ציין בהליך בבית הדין הרבני
רק את העבודה הרבה שביצע עבור המנוח אך לא פירט את התשלום המבוקש, והותיר את העניין כולו, כמו גם את סוגיית לשון הרע והעלבון לשיקול דעת בית הדין.
בחקירתו הנגדית בפני
מסר כי היו לו הרבה הוצאות, וכי לא דרש (מתוך כימות מדויק) את שכר טרחתו בבית הדין הרבני, מכיוון שלא ידע עדיין את הסכום בכללותו, והיה בכוונתו לעשות כן במועד מאוחר יותר (עמ' 24 לפר'). כאמור ידע לציין
כי המנוח הבטיח לתת לו חלק בתחנת דלק שירכוש במקום תשלום לאחר שיסיים את העבודה, אולם הוא סירב היות ורצה כסף כיוון שהיה חייב לאנשים (עמ' 23 ו-25 לפר'). לטענתו, המנוח חשש שאם ישלם, התובע יעזוב אותו אולם לגרסת התובע לא יכל לעמוד יותר בהוצאות הכבדות (עמ' 23 לפר'). בחקירתו הנגדית הודה התובע, כי נספחי 35 לתיק המוצגים של הנתבעים (העתקי שיקים שהועברו לתובע) הינם שיקים ששלח לו המנוח אותם העביר במזומן לאנשים (עמ' 25 לפר').

37. התובע אינו חולק כאמור על כך כי לא סיכם עם המנוח את שכר טרחתו טרם ביצוע העבודה, אולם לאור היכרותם המוקדמת, ידע כי יקבלו . לפיכך, מבסס התובע את עילת תביעתו על סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, היינו בתביעה לשכר ראוי, שיסודה בדיני עשיית עושר ולא במשפט. במקרה זה - השכר המקובל לחוקר פרטי, אותו ביקש התובע לבסס בחוות דעתו של ולדמן.

38.
התובע לא רק צירף מסמכים ותכתובות הרלבנטיות לפעולות שביצע עבור המנוח, אלא
גם העיד
עדים
על טיב הקשר שלו עם המנוח ועל מסכת פעולותיו בחברה. הוא המחיש זכאותו לשכר ראוי. הנתבעים מצדם טענו
כי אין להם עדים לתמיכה בטענותיהם, אולם שכחו כי גם אשת המנוח (הנתבעת 1) נכחה במספר ישיבות יחד עם התובע, שלחה לו מכתבים ונפגשה עמו לא מעט פעמים, וחרף זאת לא הביאוה לעדות על מנת שתעיד על טיב מערכת היחסים בין התובע למנוח. החקירות הנגדיות לא סתרו את התמונה העולה מן העדויות: שברור ומוסכם היה בין התובע והמנוח, שהתובע יהא זכאי לשכרו הראוי בעתיד, ויכונה הוא מבחינת הכותרת שכר ראוי או גמילות חסדים, וכי לא היה מדובר בעבודה לשם שמיים.
התובע שימש כשלוחו של המנוח בחברה ובעניינים אישיים נוספים. כעת
אפוא אפנה לבחינת שיעורו
של השכר הראוי.

שיעור השכר הראוי

39. סך הכל טוען התובע כי השקיע בטיפול בענייניו של המנוח כמות שעות כדלקמן:
1.
פגישות אצל עו"ד שונים- כ-10 פגישות כאשר כל אחת ערכה בין 3-6 שעות, ובסה"כ 50 שעות.
2.
פגישות באיזור חדרה וחיפה בנושאים שונים- כ-20 פגישות כאשר כל אחת ערכה כ-6 שעות כולל נסיעות- ובסה"כ 120 שעות.
3.
ישיבות הנהלה בחברת המתנחלים- כ-30 ישיבות כאשר כל אחת ארכה כ-6 שעות כולל נסיעות ובסה"כ 180 שעות.
4.
פגישות עם בעלי מניות ופעולות בנושא החברה- כ-180 פגישות כאשר כל אחת ארכה 3-4 שעות, כולל נסיעות ובסה"כ 700 שעות.
5.
פגישות באשקלון עם מודדים וקבלנים- כ-20 פגישות כאשר כל אחת מהן ארכה כ-6-8 שעות, ובסה"כ 140 שעות.
6.
ביצוע חקירות עם אורי כהן לאיתור בעלי מניות ובדיקות מידע- כ-150 פעולות, כאשר כל אחת ארכה כ-3 שעות, סה"כ 450 שעות.
7.
כתיבת מכתבים שונים לכל בעלי המניות- מעל 700 מכתבים, כאשר כל מכתב נכתב במשך כחצי שעה- ובסה"כ 350 שעות.
8.
משלוח פקסים ושיחות טלפון- מעל 500 פקסים ו-500 שיחות טלפון, כאשר כל שיחה ארכה כחצי שעה, ובסה"כ 250 שעות.


סה"כ על פי חישובו, השקיע התובע כ-2,140 שעות. מאחר ושכר עבודתו במשך כל השנים עמד על 80$ לשעה, הרי שסכום שכר הטרחה שיש לשלם לו עומד על 80$*2,140 שעות, כאשר בנוסף לכך הוא דורש את החזר הוצאותיו: הכספים ששילם לחוקר הפרטי ולמודדים ששכר- בסך 35,000 ₪ וכן החזר עבור הוצאות האירוח, הפקסים, הטלפונים והמכתבים- בסך 25,000 ₪.

40. על מנת להוכיח את סבירותו של שכר הטרחה המבוקש, הגיש התובע כאמור את חוות דעתו של ולדמן, אשר טען כי התעריף הנתבע לשעת עבודה של חוקר פרטי מגלם את שכר הטרחה הממוצע בענף. לטענתו, יתכנו מחירים גבוהים יותר ונמוכים יותר, בהתאם לכישורי החוקר ומידת נסיונו. מכל מקום שכר הטרחה המקובל לגרסתו הינו 70$ בעבור שעת ייעוץ עם מזמין העבודה, 80$ בעבור שעת חקירה (כאשר כל חקירה היא מינימום 4 שעות ותחילת העבודה מחושבת מבית החוקר. כמו כן על עבודה בשבתות וחגים נהוג לגבות 50% נוספים), ו-2 ₪ בעבור כל ק"מ נסיעה, כאשר החישוב הוא מבית החוקר.

בחקירתו הנגדית הודה ולדמן כי הוא מכיר את התובע משנת 1990 וכי עבדו יחד בעבר לא מעט (עמ' 14 לפר'). אלא שלטעמו אין בהיכרות מוקדמת זו משום טעם לפגם היות ושכר הטרחה של חוקרים פרטיים מקובל וידוע בענף (עמ' 14 לפר'). כמו כן טען ולדמן כי החיוב מתבצע רק בעבור עבודות חקירה ולא בעבור מפגשים משותפים או קשרים אישיים חיצוניים לעבודה, כגון ביקור בבית הלקוח או ליווי רעייתו לקופת החולים. חרף זאת טען ולדמן כי במידה ומדובר בטרחה גדולה ונסיעה ארוכה, כן נהוג לצפות לתשלום על פי צו מצפונו אך הוא אישית לא ישלח חשבון בשל כך (עמ' 15-16 לפר').

41. בסיכומיהם ניסו הנתבעים לטעון כי עדותו של המומחה אינה רלבנטית לאור היכרותו המוקדמת עם התובע. לגרסתם, יש ליתן לעדותו של ולדמן משקל אפסי, וזאת אף מבלי להתייחס לעובדה כי חוות הדעת נסתרה בעדותו של כהן אשר טען כי נהג לגבות 40-50$ לשעה.
בנוסף טענו הנתבעים כי חוות הדעת מתייחסת למחירים הנוהגים במועד הגשת התביעה ולא למחירים המקובלים במועדים הרלבנטיים לתובענה.
אמנם איני מקבל שחוו"ד ולדמן (ת/4) אינה רלבנטית. יצוין כי הנתבעים מצדם לא הציבו
חוות דעת מטעמם על מנת לסותרה.

42. לעניין מעמד חווה"ד והעדות של העד ולדמן נקבע בפסיקה כי גם אדם אשר תוך כדי עיסוק במקצועו רכש מידע כללי בנושא מסוים הינו מומחה, והקריטריון היחיד של קבלת ראיה מסוג זה נעוץ במבחני הרלבנטיות והמשקל הפוטנציאלי (ראה ע"א 745/82 שחר נ' בור מ(2) 46, 50-51). במקרה דנן, נסיונו ומומחיותו של ולדמן כחוקר פרטי הוכחו בפני
י, והלה הצהיר עליהם בחוות דעתו, כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי. כמו כן ההוראה שבתקנה 126 לתקנות סדר הדין, האוסרת על מינוי מומחה אשר ייעץ בעבר לאחד מבעלי הדין, חלה רק על מומחה הממונה מטעם ביהמ"ש. על כן, קשרים של המומחה עם בעל הדין שמטעמו הוגשה חוות הדעת עשוי שיילקחו בחשבון לצורך הערכת משקלה של חוות הדעת, אך הדבר לא ימנע הכשרתה כראיה בהליך (ראה ת"א (ת"א) 2334/06 משק כרמי- ייצור ושיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' יעדים לשיווק (1972) בע"מ (מאגר נבו), פס' 11-12). במקרה דנן, ובניגוד לדוגמאות שהובאו בפרשת כרמי, אין המדובר במומחה בעל אינטרס או בגורם אשר היה מעורב בהשתלשלות העניינים, אלא בחוקר העובד מידי פעם בשותפות עם התובע, אשר אין לו
נגיעה לנסיבות נשוא תובענה זו. ולא רק זאת - אלא שולדמן כלל לא התיימר להעיד
על מסכת הפעולות שביצע התובע או על כמות השעות שהשקיע, אלא רק על השכר המקובל לשעת עבודה של חוקר פרטי.

דווקא העד כהן שהנתבעים בסיכומיהם ניסו להפחית ממשקל עדותו בטענה לאינטרס אישי של העד בתוצאה (קבלת שכרו) – אישר כי היה נוהג כחוקר לגבות תעריף מופחת משמעותית מזה שהוצב בחוו"ד וולדמן – 40 עד 50 דולר לשעה (אם כי לשם שלימות התמונה יש לציין כי וולדמן בחוות דעתו ציין שהתעריפים שהציב הנם תעריפים ממוצעים בענף, היינו יתכן שינועו מעלה או מטה ביחס לחוקרים שונים).

43. למרות שהנתבעים לא הציבו חוו"ד נגדית מטעמם, מקובל עלי לאור עדות כהן כי מדובר על טווח שכר ראוי לשעת חוקר פרטי שיכול ותנוע
בין 40
- 50 דולר ברף תחתון (כהילוכו של כהן) ל 70 - 80 דולר (כהילוכו של וולדמן) ברף עליון, במועדים הרלבנטיים.

התובע עצמו הוא שביקש לבסס קריטריון הכימות של השכר הראוי על תעריף שכר מקובל לשעת חוקר , למרות שמדובר על שליחות עבור המנוח בפעולות שלא כולן פעולות חקירה.




מטעם זה, וגם מן הטעם שמדובר היה על יחסי שליחות נמשכים (שהיה צפוי שיצדיקו שעות עבודה מרובות לאו דוקא בתעריף שעה המקובל לפעולות חוקר פרטי
מוגבלות ומתוחמות בהיקפן) מן הראוי ללכת לחומרא, ולדבוק ברף התחתון
שהומחש בעדותו של העד כהן, היינו 40$ לשעה, ואף להפחית ממנו עוד. כך שהשכר הראוי יחושב לפי 30 דולר לשעה. סכום זה משקלל נתונים נוספים אליהם אתייחס בפסקאות הבאות.

44. אזכיר כאן טענה אחרת של הנתבעים - לפיה חוות הדעת מתייחסת לתעריף המקובל בעת נתינתה ולא לתעריף המקובל עת ניתנו השירותים נשוא התובענה. אכן, העיד ולדמן כי שיעור שכר הטרחה משתנה מחוקר פרטי אחד למשנהו, בהתאם לכישוריו ונסיונו, ומכאן אולי ההבדל שבין התעריף עליו הצביע כהן לזה שדורש התובע (שכן סביר ביותר כי התובע הינו חוקר מיומן וותיק יותר), אולם מכל מקום לא מצאתי התייחסות של ולדמן לשינוי בשעור השכר הנוהג, ולא בממוצע,
משנת 2001, עת החלו להינתן
שירותי התובע, ועד שנת 2009, עת ניתנה חווה"ד של ולדמן. ואם נבחן את נתוניו של התובע, נמצא כי מחד המדובר בחוקר פרטי בעל ותק ומוניטין; וחרף זאת, אין לשכוח
כי אחת הסיבות
בגינן פנה המנוח לתובע הינה קרבתו המשפחתית אליו, שהיתה יכולה להניח גם היא "הנחה" מסוימת (ולו במובלע ביחסי הצדדים) ביחס לתעריף רגיל שהיה ניתן למזמין אחר.

45. התביעה לשכר ראוי מתבססת כאמור על הוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובעת כי חיוב לתשלום שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. שקלול הנתונים - עיסוקו של התובע כחוקר (שלאורו הוזמנו שירותיו), שקלול הותק והמוניטין שלו, יחסי הקרבה בין הצדדים, סוג העבודה (שכללה שירות בפעולות שמהותית הנן פעולות חקירה אך גם פעולות בהיקף ניכר שאינן כאלה) והיקף השעות הצפוי שהיה ניכר וצפוי להתפרש על פני פרק זמן ניכר - מוליך למסקנה שתעריף של 30 דולר לשעה כשכר ראוי, נכון למועדים הרלבנטיים, הנו תעריף הולם . לצורך שערוך אתייחס למועד של 28.2.05 בתורת המועד שבו קמה והופרה החובה לשלם. משעה שלא קבעו הצדדים מועד מדויק לתשלום הרי קמה כאמור החובה לשלם בתוך פרק זמן סביר מעת שעלו יחסי הצדדים על שרטון באופן שלא אפשר המשך שירותי התובע למנוח, והדבר היה
במהלך שנת 2004. היות ולא הוצב מועד מדויק בשנת 2004, וידוע שהתביעה הוגשה לביה"ד הרבני במרץ 2005, ניתן להציב את אותו זמן סביר כחודשיים למירב מתום שנת 2004. שער דולר ארה"ב היציג ל 28.2.05 עמד על 4.3570 ₪.
במכפלת 30 דולר לשעה נגיע לסך של 130.5 ₪ לשעה, נכון ל 28.2.05.

46.
באם נבחן את רכיבי עילת התביעה, נמצא כי התובע דורש תשלום בעבור לא פחות מ-2,140 שעות עבודה, ובנוסף החזר הוצאות בסך 60,000 ₪ ששילם או התחייב לשלם לחוקר הפרטי כהן, למודדים, ובעבור אירוח, פקסים ושליחת מכתבים.
היקף ההוצאות ששלם התובע בפועל או מכוח התחייבות, לא הוכח בפני
י.
כך, לא הגיש התובע חשבוניות מטעם המודדים או מטעמו של כהן (שעיקר שכרו למעט 5000 ₪ לא שולם לפי הטענה), ואף לא חשבונית אחת מבתי הקפה הרבים בהם אירח את בעלי המניות, או לחלופין קבלות בגין משלוח מכתבים, פקסים וכיו"ב. אין ספק שהיו הוצאות שנגזרו מפעולות התובע הנמשכות עבור המנוח בשנים 2001 עד 2004, אולם שעורן ולו באודמדנא גסה נחזה מופרז. אני מעמיד כאן באומדן שעור ההוצאות
על 25,000 ₪ ערך דהיום.

במקביל אף איני משוכנע כלל כי כימות השעות אותן ציין התובע אינו מופרז.
למשל, ציין התובע כי כתב כ-700 מכתבים לבעלי המניות, כאשר כתיבת כל מכתב ארכה כחצי שעה, ואולם ברי כי חלק מהמכתבים הופצו לכל בעלי המניות, היינו כי ההבדל היחידי בין מכתב אחד למשנהו הינו זהות הנמען. חרף זאת טוען התובע כי השקיע כחצי שעה בשינוי זה. גם טענתו כי כל שיחה שערך וכל פקס ששלח ארכו כחצי שעה אינה מתקבלת על הדעת ולו מכיוון שגם כאן קיימות כפילויות בשליחת הפקסים וברי כי משלוח הפקס עצמו אינו אורך יותר ממספר דקות בודדות.
אני מעמיד את סך השעות בו יש להכיר על שליש מזה הנתבע היינו 713 שעות. במכפלת 130.5 ₪ נגיע לשכר ראוי של 93046 ₪, נכון ל 28.2.05. אם נוסיף
הפרשי ריבית והצמדה
מ 28.2.05 נגיע לסך של 136,374 ₪, ערך דהיום.

47.
אני מחייב אפוא הנתבעים לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסך של 136374 ₪ כשכר ראוי ועוד 25000 ₪ בגין החזר הוצאות שהוציא בשירותו של המנוח. סה"כ
161374 ₪.


48. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע בתוך אותו מועד הוצאות המשפט כדלקמן:

א. שכ"ט עו"ד בשעור 15,000 ₪.
ב. החזר מחצית האגרה ששלם התובע (כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום בו שולמה) . כך – לנוכח הפער בין הסכום שנתבע לבין זה שנפסק.
ג. הוצאות משפט כלליות באומדן בסך 2000 ₪.




ניתן היום,
ג'
אדר תשע"ב, 26 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 6218/08 מיכאל (שטיינקריצר) רז נ' זלדה איברקלייד, מריו איברקלייד-צימרמן, וולף איברקלייד-צימרמן ואח' (פורסם ב-ֽ 26/02/2012)