פסקי דין על צבי מנדל | פסקי דין על יפעת מנדל-גורליק | פסקי דין על עופר דב פורת

13345-12/08 א     26/02/2012




א 13345-12/08 צבי מנדל, יפעת מנדל-גורליק נ' עופר דב פורת








בית משפט השלום בפתח תקווה



ת"א 13345-12-08 צבי נ' כהן






בפני

כב' השופט
נחום שטרנליכט

בעניין:
צבי מנדל
, עו"ד



ע"י ב"כ עו"ד
יפעת מנדל-גורליק

התובע



נ
ג
ד




מלכה כהן



ע"י ב"כ עו"ד
עופר דב פורת
הנתבעת


פסק - דין
פתח דבר
בתיק המונח בפני
הוגשה תביעת התובע, עורך דין במקצועו, לקבלת שכר טרחה בגין השירותים המשפטיים, שהעניק לנתבעת.

טענות התובע

בשנת 1996 פנתה הנתבעת לתובע לצורך התייעצות בכל הקשור לסכסוך, שהתגלע בין התובעת ובין בעלה. התובע נטל על עצמו את ייצוגה המשפטי של התובעת בכל הנוגע לסכסוך שבינה ובין בעלה.

החל משנת 1996 ועד לשנת 2004 העניק התובע לנתבעת שירותים משפטיים שונים וייצג אותה בהליכים משפטיים שבין הנתבעת ובין בעלה, לרבות ניהול משא ומתן עם בא כוחו של הבעל, שהבשיל לידי הסכם פשרה, אשר נחתם ביום 22.10.98, ולפיו העביר הבעל זכויות במקרקעין שונים. התובע טיפל בביצועו של הסכם הפשרה ובהסדרת רישום הזכויות באותם מקרקעין, שקיבלה הנתבעת עפ"י הסכם הפשרה, על שמה של הנתבעת.

כך גם ערך התובע עבור הנתבעת צוואה, עליה חתמה ביום 29.6.98.

בין הצדדים לא נערך הסכם שכ"ט. הנתבעת שילמה לתובע בשנת 1996 על חשבון שכר טרחתו סך של 1,710 ₪ בצירוף מע"מ. סוכם ביניהם אז, כי שכרו הסופי של התובע ייקבע לפי תוצאות טיפולו המשפטי בענייניה של הנתבעת, והוא ישולם לאחר סיום הטיפול המשפטי.

עם סיום הטיפול המשפטי פנה התובע לנתבעת לצורך עריכת התחשבנות סופית בנוגע לשכר טרחתו של התובע. פניותיו של התובע נדחו
בטענות שונות. התובע אף פנה לנתבעת בשנת 2007 בדרישה בכתב לתשלום שכרו. הנתבעת התעלמה מפניה זו.

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת, כי שילמה לתובע את מלוא השכר המגיע לו בגין השירותים המשפטיים, שהעניק לה התובע, בסך כולל של 1,710 ₪ בצירוף מע"מ. זאת בשעה שהנתבעת מודה בכל הפעולות, שלגביהן טוען התובע בכתב התביעה, כי ביצע עבור הנתבעת ובשמה.

הנתבעת טוענת, כי לאחר סיום הטיפול פנתה לתובע על מנת לברר, האם נותרה חייבת לו תשלום כלשהו בגין שכר טרחתו של התובע. הנתבעת נענתה בשלילה. התובע אמר לה, כי אינה חייבת לו דבר מעבר לסכום אותו שילמה כבר. ממילא מכחישה הנתבעת את כל טענותיו של התובע בנוגע לסיכום בדבר עריכת התחשבנות לאחר סיום הטיפול המשפטי. כך גם מכחישה הנתבעת את כל טענות התובע בדבר פניות מצידו לנתבעת לעריכת התחשבנות ולתשלום יתרת שכר טרחתו של התובע.

נראה, כי את עיקר יהבה תולה הנתבעת בטענת ההתיישנות , המפורטת על פני מחציתו של כתב ההגנה, שהגישה הנתבעת. הנתבעת טוענת, כי התובע החל לטפל בענייניה כבר בשנת 1996. הליכים אלו הסתיימו בהסכם פשרה עליו חתמו הצדדים ביום 22.10.98. אז הסתיים ייצוגה של הנתבעת על ידי התובע. באותו מועד התגבשה, וזאת לשיטתו של התובע, עילת התביעה שלו נגד הנתבעת. אז החל מירוץ ההתיישנות. התביעה הוגשה רק ביום 23.12.08, יותר משלוש שנים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

דיון והכרעה

נראה, כי שתים הן השאלות העיקריות, העומדות במרכז המחלוקת שבין הצדדים. האחת, מה היה הסיכום בין הצדדים בנוגע לשכר הטרחה לו יהיה זכאי התובע בגין הטיפול בענייניה המשפטיים של הנתבעת. האחרת, שאלת ההתיישנות, שההכרעה בה טעונה הכרעה בשאלת מועד סיומו של הטיפול המשפטי, שהעניק התובע לנתבעת.


טענת ההתיישנות

מתי נולדה עילת התביעה של התובע נגד הנתבעת? מתן תשובה לשאלה זו הכרחי לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות, משום שבמועד התגבשות עילת התביעה מתחיל מירוץ ההתיישנות ומניית תקופת ההתיישנות.

הנתבעת מודה (סעיף 13.ו. לכתב ההגנה), כי עוד ביום 15.12.03 שיגר התובע בשמה של הנתבעת מכתב למיש ששימש בא כוחו של הבעל, עו"ד דחבש. במכתב זה, אשר צורף כנספח ט4 לתצהיר עדותו של התובע. במכתב זה דורש התובע מעו"ד דחשב, כי יורה למרשו לסור למשרדו של התובע, על מנת לחתום על שטרי המכר לצורך השלמת רישום העברת הזכויות בנכסים השונים בהתאם להוראות הסכם הפשרה שנכרת בין התובעת ובעלה. כך גם מודה הנתבעת (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 24-25), כי "ביצוע פירוק השיתוף היה כרוך בהעברת בעלות הדירה וזה בוצע על ידי התובע בחודש מאי-יוני 2004". לא נטען, כי את הדברים ביצע התובע על דעת עצמו, וכי הנתבעת התנגדה לכך.

הנתבעת עצמה ראתה בפעולות אלו ובטיפולו של התובע ברישום הזכויות במקרקעין על שמה חלק מהטיפול בעניין הסכסוך שבינה ובין בעלה, אותו היה על התובע להשלים. בענין זה אמרה הנתבעת בעדותה בפני
: "זה היה צפוי שהוא צריך להעביר את הדירות בטאבו, אחרת למה עשיתי את המשפט" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 20). עולה בבירור מהדברים, כי הנתבעת מודה, שהטיפול בהשלמת הרישום היה חלק בלתי נפרד מהטיפול בהליכים המשפטיים בין בני הזוג. גם מבחינתה של הנתבעת, לא היה מדובר בטיפול משפטי הנחלק לשני חלקים נפרדים העומדים כל אחד בפני
עצמו.

אמנם בהמשך סתרה הנתבעת את עצמה ואמרה, כי עם סיום ההתדיינות בבית המשפט בשנת 1998, היה התובע צריך להפסיק את הטיפול בענייניה, וכי היא לא ביקשה מהתובע את המשך טיפולו ברישום העברת הזכויות (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 20-23). הכיצד מתיישבים הדברים עם דבריה הקודמים של הנתבעת?! לנתבעת הפתרונים! נראה שבסתירה זו יש כדי להשליך על מידת האמינות שניתן ליחס לגירסתה של הנתבעת בכל העניין כולו. על כל פנים, יש לקבל את טענת התובע, כי היה אמור, כחלק מהטיפול המשפטי, לסיים את ביצוע רישום העברת הזכויות. ממילא סיום טיפולו המשפטי של התובע בענייניה של הנתבעת היה בשנת 2004. כאמור לעיל, גירסה זו של התובע זוכה לתימוכין של ממש בעדותה של הנתבעת, שלמעשה מודה בטענת התובע בעניין זה, כמו גם ברוב טענותיו האחרות של התובע, כמפורט לעיל.

נראה, כי לנוכח טענתו של התובע, שהסיכום בינו ובין הנתבעת בנוגע לתשלום שכר הטרחה היה, שהתשלום יבוצע לאחר סיום הטיפול, הרי משנקבע שהטיפול המשפטי הסתיים
בשנת 2004, רק אז החל מירוץ ההתיישנות. ממילא יש לדחות את הטענה, כי התביעה – שהוגשה בשנת 2008 – התיישנה בטרם הוגשה, משום שבעת הגשת התביעה טרם חלף מועד ההתיישנות.

מהו השכר המגיע לתובע?
אין מחלוקת, כי הצדדים לא ערכו ביניהם הסכם בכתב באשר לשכר טרחתו של התובע בגין הטיפול בענייניה של הנתבעת.

בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – החוק), נאמר:

"חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה

".

במקרה בו להוסכם בין הצדדים, מה יהיה גובה שכרו של מספק שירות בגין השירותים אותם הוא מעניק, ישולם לספק השירות שכר ראוי. נאמר בעניין זה בע"א 136/92, בייניש-עדיאל – עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פד"י מז(5)114, 125-126:

"הבסיס הנורמאטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי
)
...
הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין ...
קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו ...
שכר טרחת עורך-דין יכול שייקבע על-פי שיטות שונות: שכר לפי אחוז מסוים משווי העיסקה נושא הטרחה; שכר לפי שעות העבודה שהושקעו בפועל לצורך מתן הטיפול המשפטי; שכר לפי ישיבות בבית-משפט או בבוררות שכר על בסיס חודשי או שנתי ועוד. שיעורו של שכר הטרחה, לפי כל שיטה ושיטה, גם הוא אינו קבוע, אלא תלוי במכלול של גורמים שיש לשקללם. בין הגורמים המשפיעים על קביעת שיעורו של השכר, ניתן למנות שיקולים כגון: היקף העיסקה שבה מדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה, סוג העבודה - טכנית ושיגרתית או יצירתית ומקורית, טיפול עבור לקוח קבוע או מקרי, הכישורים, הוותק ומעמדו של עורך הדין, וכן המוניטין שיצא לו כמומחה בנושא ... בתחום האזרחי יש לקחת בחשבון גם את התוצאות שהושגו".

אמנם בכתב סיכום טענותיה מעלה הנתבעת, לראשונה, טענות בדבר ליקויים בעבודתו של התובע. דין טענות אלו, שלא בא זכרן בכתב ההגנה, להידחות. זאת גם לנוכח דבריה של הנתבעת: "רצית לשלם לו עד השקל האחרון" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 17). אם התרשל התובע בעבודתו, כפי שמנסה ב"כ הנתבעת לטעון בסיכומיו, מדוע רצתה כל-כך הנתבעת לשלם לתובע את מלוא שכרו?! ברור, איפוא, כי לא היתה לנתבעת טענה כלשהי בנוגע לאופן ורמת עבודתו של התובע והשירותים המשפטיים, שהעניק לה.

הנתבעת אינה מכחישה, כאמור לעיל, כי התובע העניק לה את כל השירותים המשפטיים, המפורטים בכתב התביעה. הנתבעת טוענת, כי אין היא חייבת לשלם תשלום נוסף בגין אותם שירותים, וזאת לנוכח ויתורו של התובע של תשלום שכר טרחה נוסף. ברור שהנטל להוכיח טענת ויתור זו מוטל על כתפי הנתבעת, וזו לא עמדה בנטל זה, ולא הביא כל ראיה, התומכת בגירסתה בעניין זה, ולכן דין טענת הויתור להידחות. יתירה מכך, מטענת הויתור, שמעלה הנתבעת, ניתן להסיק, כי הנתבעת מסכימה להיותו של התובע זכאי לשכר ראוי בגין שירותיו המשפטיים, מעבר לסכום אותו שילמה הנתבעת לתובע בתחילת הטיפול המשפטי, אלא שלטענתה, ויתר התובע על יתרת התשלום. משנדחתה טענת הויתור, עדין ניתן לראות בדבריה של הנתבעת בעניין זה תימוכין נוספים לטענת התובע בדבר היותו זכאי לתשלום שכר ראוי בגין השירותים המשפטיים, שהעניק לנתבעת.

מדברי התובע עצמו עולה, כי יש לחשב את שכרו בהתאם לתעריף המינימאלי המומלץ. זאת לנוכח דבריו המפורשים של התובע: "אמרתי לה שיש תעריף מינימאלי ולפי זה נקבע" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 17).

להוכחת שכרו הראוי הגיש התובע שתי חוות דעת, האחת – חוות דעתו של עו"ד שמואל צברי, שצורפה כנספח יח לתצהיר עדותו של התובע, והאחרת- שתי חוות דעת של השמאי שלומי יפה, שצורפו כנספחים יג ו-יד לתצהיר עדותו של התובע.

עו"ד שמואל צברי חיווה דעתו, כי קיימות שתי חלופות לחישוב השכר המגיע לתובע. החלופה האחת – שכר טרחה בסיסי בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן שכר טרחה נוסף בשיעור 6% משווי המקרקעין בתוספת מע"מ. החלופה האחרת – שכר טרחה כולל בסך 50,000 – 60,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת שכר טרחה נוסף בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ בגין כל ישיבה נוספת בבית המשפט מעבר לשתי הישיבות הראשונות.

עו"ד צברי נחקר בפני
ע"י ב"כ הנתבעת. לא הוצגו לו שאלות כלשהן באשר לעצם הערכותיו בנוגע לגובה השכר הראוי. לא מצאתי, כי האמור בחוות דעתו התערער באופן כלשהו בעקבות חקירתו הנגדית של ב"כ הנתבעת. לפיכך אני מקבל האמור בחוות דעתו.

התובע צירף לתצהיר עדותו את חוות הדעת של השמאי שלומי יפה בנוגע לנכסים, שבהתאם להוראות הסכם הפשרה, שבין בני הזוג, זכתה הנתבעת לחלקים בהם. הנכסים, שהועברו לנתבעת בהתאם להסכם הפשרה, הם: מחצית הזכויות בשתי חנויות ברח' מוהליבר 12, פתח תקוה, ו-4/5 מהזכויות בדירת מגורים ברח' טוסקניני 6, פתח תקוה. השמאי יפה אמד את שווי החנויות, נכון ליום 6.10.96, בסך 620,000 ₪, ואת שוויין, נכון ליום 9.1.11, בסך 1,100,000 ₪. את שווי הדירה אמד השמאי, נכון ליום 6.10.96, בסך 800,000 ₪, ואת שווייה, נכון ליום 10.1.11, בסך 1,500,000 ₪. העולה מן הדברים, שלשיטתו של השמאי יפה עמד שווי הנכסים, שהועברו לנתבעת, נכון ליום 6.10.96, על סך 1,500,000 ₪, ונכון לחודש ינואר 2011, על סך 2,300,000 ₪.

השמאי שלומי יפה נחקר על האמור בחוות דעתו. אין דבר בחקירתו הנגדית ובתשובותיו המערער את ממצאיו של שמאי זה. גם ב"כ הנתבעת בכתב סיכום טענותיו לא טען טענה כלשהי בדבר ערעור ממצאיו של השמאי. לפיכך אין כל מקום לדחיית קביעותיו.

נראה, כי אין כל מקום לחישוב שכרו הראוי של התובע על בסיס שווי המקרקעין במועד הגשת התביעה דנן. נראה, כי יש להעדיף במקרה זה את ההערכה בדבר שווי המקרקעין בסמוך להגשת התביעה בשנת 1996, בסמוך לאחר התקשרות הצדדים ביחסי עורך דין – לקוח. קביעה שכזו הולמת יותר את לשונו של סעיף 46 לחוק, שצוטט לעיל :" חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה

". בשנת 1996 נכרת הסכם בעל פה בין הצדדים להענקת שירותים משפטיים. את השכר הראוי יש לאמוד בהתאם לנסיבות "בעת כריתת החוזה".

כפי שנאמר לעיל, שווי הזכויות במקרקעין, שהועברו לנתבעת בעקבות טיפולו המשפטי של התובע, עמד בשנת 1996 על סך של 1,500,000 ₪. בהתאם לאמור בחוות דעתו של עו"ד צברי, זכאי התובע לשכר בשיעור 6% מסכום זה, ובסך של 90,000 ₪, וכן לסך של 20,000 ₪ נוספים, והכל בצירוף מע"מ. התובע בכתב התביעה מסתפק בשכר בשיעור 5% משווי הנכסים בלבד, ללא שכר טרחה בסיסי נוסף, דהיינו, סך של 75,000 ₪ בתוספת מע"מ, נכון ליום 6.6.04, מועד התגבשות החיוב עם סיום הטיפול ברישום העברת הזכויות. מסכום זה יש לנכות את התשלום אותו שילמה הנתבעת לתובע על חשבון שכר הטרחה, 1710 ₪ בצירוף מע"מ, כפי שעולה מהאמור הן בכתב התביעה והן בכתב ההגנה. סכום זה שולם בשני תשלומים שווים בסך 1,000 ₪ כל אחד, אשר שולמו ביום 29.3.96 וביום 30.8.96.

סיכום
הסך של 75,000 ₪ בצירוף מע"מ, עמד נכון למועד הגשת התביעה, 23.12.08, על סך של 113,774 ₪. סכום התשלומים, ששילמה הנתבעת, כאמור לעיל, כשהוא משוערך למועד הגשת התביעה, עומד על סך 4,845 ₪. ההפרש לאחר הניכוי עומד על סך 108,929 ₪, סכום העולה על סכום התביעה.

לפיכך, תשלם הנתבעת לתובע את מלוא סכום התביעה בסך 97,977 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 23.12.08, ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע. כמו כן, תשא הנתבעת בכר טרחת ב"כ התובע בסך 11,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום,
ג'
אדר תשע"ב, 26 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 13345-12/08 צבי מנדל, יפעת מנדל-גורליק נ' עופר דב פורת (פורסם ב-ֽ 26/02/2012)