פסקי דין על יעל שנער | פסקי דין על הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס בע"מ

36141-01/11 סע     28/02/2012




סע 36141-01/11 יעל שנער נ' הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בירושלים



ס"ע 36141-01-11 שנער






בפני

כב' השופטת
יפה שטיין

נציג ציבור (ע) אליהו מחלב
נציג ציבור(מ)
אילן לוי


תובעת

יעל שנער

ע"י עו"ד גיורא דבל


נגד


נתבעת

הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס בע"מ

ע"י עו"ד אליהו בן טובים



פסק דין


זהו פס"ד בתביעת התובעת לפיצויים בגין פיטורין
שלא כדין ובהיעדר שימוע, פיצויים ע"פ חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל תקין) התשנ"ז- 1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים), ופיצויים בגין עוגמת נפש. סה"כ התביעה הינה ל-203,000 ₪.
הרקע לתביעה:
א.
התובעת
עבדה במחלקת השיווק של
הנתבעת החל מיום 11/2/08 למשך כשלוש

שנים (בקירוב). מועד סיום יחסי עובד ומעביד – 30/1/11.
ב.
הנתבעת הוקמה כחברה פרטית, המתפקדת באופן אוטונומי, אף כי הוקמה על ידי האוניברסיטה, לצורך
הוצאת ספרים ושיווקם. בתקופה הרלבנטית עבדו בנתבעת 11 עובדים בסה"כ.
ג.
בין התובעת לנתבעת נחתם הסכם מיוחד להעסקת עובד, לתקופה של ארבעה חודשים, בתפקיד ממלאת מקום
למנהלת השיווק דאז, שיצאה לחופשת לידה, ובתום תקופה זו , ולאור שביעות הרצון מתפקודה, נחתם עימה
"הסכם אישי ומיוחד להעסקת עובדת" (נספח א' לתצהירו של מר חי צבר).
ד.
התובעת פוטרה ביום 30/12/10 , והתבקשה שלא לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת שהגיעה לה.
ה.
ביום 12/5/10, כשבעה חודשים קודם לפיטוריה,
נשלח ליועצת המשפטית של האוניברסיטה העברית בירושלים, מכתב על ידי 5 עובדי הנתבעת (להלן:המכתב). במכתב התריעו העובדים על מה שנראה להם "ליקויים חמורים במנהל התקין שבהוצאת הספרים" ותוך חשש לניגוד אינטרסים בכך שמר חי צבר, מנכ"ל הנתבעת (שהאינטרס שלה זה למכור ספרים) והתמנה גם כמנכ"ל אקדמון (כשהאינטרס באקדמון הינו להוזיל ספרים). על המכתב חתמו "עובדים בחברת מגנס", שלא הזדהו בשמם.
ו.
אין חולק כי התובעת הייתה בין החותמים על המכתב, ועשתה זאת עם עוד 4 עובדים.
ז.
ב-2/12/10, נערכה ישיבת צוות שבועית בנתבעת, בה התלהטו הרוחות בנושא מדיניות מתן הנחות לרוכשי הספרים מהנתבעת. ישיבה נוספת התקיימה ב-23/12/10, וב-30/12/10 קיבלה
התובעת הודעה על פיטוריה,
שיכנסו לתוקף ביום
30/1/11, מבלי שתעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. השאלה מה ארע בכל אחת מהישיבות הנ"ל – נתונה במחלוקת.
המקור הנורמטיבי בעניין חשיפת שחיתויות/פגיעה במנהל
תקין
:
א.
החוק:
בסעיף 2 לחוק הגנה על עובדים


נקבע האיסור על פגיעה בעובד בשל כך שהתלונן על מעבידו, כדלקמן:
"לא יפגע מעביד בתנאי עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור."

בסעיף 3 לחוק נאמר:
"בתובענה של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהיה חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות הסעיף האמור, אם טרם חלפה שנה מיום הגשת התלונה או הסיוע כאמור באותו סעיף, ואם הוכיח העובד את כל אלה:
(1).
כי המעביד פגע בתנאי עבודתו או פיטר אותו;
(2).
כי לא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפגוע בתנאי עבודתו או לפטרו, ולעניין פגיעה בתנאי עבודה שלגביהם קבע המעביד תנאים או כישורים – גם כי התקיימו בו התנאים או הכישורים האמורים."

סעיף 4 לחוק קובע כדלקמן:
" הגנות ותרופות לפי חוק זה יינתנו רק לגבי תלונה שהתקיימו בה כל אלה:
(1).
התלונה הוגשה בידי התובע בתום לב או שהתובע סייע בהגשת התלונה בתום לב;
(2).
התלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה, או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקר לעסקו או לפעילותו של המעביד, ובגוף ציבורי – גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין;
(3)
התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסכמת לבדוק או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה.

ב.
הפסיקה:
בעבר ניתנו פסיקות שונות לעניין הקשר הסיבתי – הבלעדי – בין חשיפת השחיתות לבין הפיטורין. בע"ע (ארצי) 259/06

רפי רותם – מדינת ישראל–משרד האוצר
(להלן: "פס"ד רפי רותם") נקבע כי דרישת הזיקה הממשית, בין חשיפת השחיתות לבין הפיטורין, הומרה משך השנים מרמת הוכחה בלעדית לרמת הוכחה לכאורית, לפיה התלונה כשלעצמה, או בנוסף לשיקולים אחרים, השפיעה השפעה ממשית או ניכרת על הפגיעה בתנאי עבדתו של העובד.
לאור פסיקה זו נקבע כי התנאים המוקדמים והמצטברים של ההוכחה הלכאורית הנדרשת מן העובד לקיום הקשר הסיבתי בין התלונה לבין הפגיעה בתנאי עבודתו, הינם:

א.
דרישת סמיכות זמנים עד שנה אחת בין הגשת התלונה לרשות המוסמכת לבין הגשת התובענה לבית הדין בגין הפגיעה בעובד עקב אותה תלונה.

ב. הוכחה של פגיעה לכאורית ברורה ונראית לעין, בתנאי העבודה של העובד, לרבות פיטורים.

ג. הוכחה לכאורה של הטענה, לפיה תפקודו של העובד לא הצדיק פגיעה בתנאי עבודתו.
על פי החוק והפסיקה, לא נדרשת הוכחת קיומו של קשר סיבתי המושתת על בלעדיות התלונה כמניע להחלטה בדבר הפגיעה בעבודתו ובתנאי עבודתו. עם זאת, הדרישה לקיומה של זיקה ממשית בין הגשת התלונה, לבין הפגיעה הנטענת בעובד, לא בוטלה כליל.
ב

פסק דין
רותם
נקבע עוד, כי למעביד שמורה הפררוגטיבה לנהל את מפעלו, ובכלל זה העברת עובד לתפקיד אחר. יחד
עם זאת הפררוגטיבה הניהולית לעולם תהא כפופה לדרישת הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות. האיזון ההולם הוא זה בו ניתן המשקל המצטבר והיחסי של מלוא השיקולים הרלבנטיים בנסיבות העניין.
דיון:
א.

התובעת טוענת שתי טענות עיקריות: האחת, כי פוטרה בגין חשיפת מנהל לא תקין, ובניגוד לחוק להגנה על עובדים, והשנייה – כי פוטרה בלא שימוע כדין. בנוסף, וכפועל יוצא משתי הטענות הנ"ל,
מבקשת פיצוי גם בגין עוגמת נפש שנגרמה לה, לטענתה. למען הסר ספק יובהר כי התובעת הבהירה כי אינה טוענת לחשיפת שחיתות (עמ' 27 שורות 6-7 לפרוטוקול)
ולא לחיובו של מר חי דבר באופן אישי – (טענה שחזרה בה ממנה - ולפיכך ניתן פס"ד חלקי ב1/2/-11).

נבדוק, אפוא, טענות אלו אחת לאחת.
ב.
ביום 12/5/10
שלחו חמישה עובדי הוצאת הספרים מגנס ליועצת המשפטית של האוניברסיטה מכתב
שכותרתו: "ליקויים חמורים
במנהל הוצאת מגנס". במכתב ארוך זה טענו הכותבים כי יש להם חשש שמר חי צבר מצוי בניגוד אינטרסים בכך שהתמנה בו זמנית גם למנכ"ל הוצאת הספרים מגנס, וגם כמנכ"ל אקדמון (המינוי לאקדמון בוצע
אוגוסט 2009). בין השאר טענו, כי מר חי צבר עובד במגנס, מאז שהתמנה למנכ"ל אקדמון רק יום בשבוע ולכן שכרו למעשה
במגנס הועלה באופן משמעותי (טענה שבסופו של דבר לא הוכחה). המכתב לא נחתם שמית אלא רק בשם כולל :"עובדים בהוצאת מגנס". המכתב נשלח עם העתק
לנשיא האוניברסיטה ולמבקר האוניברסיטה. איש ממנהלי הוצאת "מגנס" לא היה בין המכותבים.
ג.
מכתב זה נכתב, כאמור,
כשבעה חודשים לפני הפיטורין. אמנם
על פי חוק ההגנה על עובדים,
פיטורין
עד שנה מעבירים את הנטל למעביד כי לא
פיטר בשל חשיפת שחיתות או מינהל לא תקין;
וכן הנטל הוא על הנתבעת, אעפ"כ (וכפי שיובהר בהמשך) משאף אחד אחר מהעובדים לא פוטר בתקופה זו, והפיטורין לא נעשו
מיד, אלא רק כשבעה חודשים לאחר מכן – יש בכך כדי להחליש את טענת התובעת כי פוטרה בשל המכתב.
ד.
סעיף 4(3) לחוק הגנה על עובדים קובע כי
"התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסכמת לבדוק או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה".

חברת מגנס והאוניברסיטה אינן אותה אישיות משפטית, ולא ניתן כל הסבר מדוע המכותבת (היחידה) למכתב,
הייתה האוניברסיטה, ולא מי מחברי הדירקטוריון של הנתבעת. לעניין זה נשאל והשיב מר רם גולדברג, עד הנתבעת ואחד מכותבי המכתב (עמ' 9 משורה 24):
"ש. אתם ידעתם שהמינוי של מר צבר כמנהל שני הגופים גם של אקדמון וגם של הנתבעת, נעשה על ידי הדירקטוריון של כל אחד מהמוסדות ובידיעתו של המוסד השני?

ת. ידענו. אבל, זה לא מונע שזה ניגוד אינטרסים.
ש. אם ידעתם, מדוע לא פניתם לדירקטוריונים?
ת. כי ידענו שהיועצת המשפטית יכולה לתת לנו סעד מהבחינה הזאת ולא הדירקטוריון

".

תשובה זו אינה מספקת, מכיוון שהגוף המוסמך והנכון היה
- הדירקטוריון של הנתבעת, ולא היועצת המשפטית של האוניברסיטה. גם אם סברו הכותבים כי
היועצת המשפטית של האוניברסיטה
אמורה לתת את הסעד המבוקש, לא הייתה סיבה שלא לנקוט בצעד המינימאלי המתבקש – ולכל הפחות לשלוח עותק לגוף המוסמך לטפל בתלונה – הדירקטוריון של הנתבעת.
ה.

מתוך העדויות שוכנענו,
כי כותבי המכתב, האמינו, ובתום לב, כי בכך שכתבו ליועצת המשפטית
של האוניברסיטה את המכתב -
היה בכך משום התרעה על מנהל לא תקין, וכי אף מילאו את חובתם בעניין זה. אלא, שכאמור (ומבלי להתייחס לשאלה אם היה בכך מנהל לא תקין) , לא פנו לגוף המוסמך, אף לא בדרך של העתק המכתב. גם העובדה
שפנו בעילום שם (ומבלי שניתן לחזור לכותבים ולברר בצורה רצינית את הטענות) – מעוררת תמיהות, שהרי מכתב בעילום שם (גם אם מדובר במקום עבודה קטן),
אינו מאפשר בדיקה יסודית לצורך תיקון העוולה, ככל שהייתה.

יש לזכור, כי על פי הפסיקה, לא כל מי שכותב מכתב ומתריע על
התנהלות לא
תקנית – מקבל אוטומאטית, חסינות מלאה מפיטורין. החסינות ניתנת למי שעומד בתנאי החוק, ובלבד שהסיבה לפיטורין הייתה
(גם אם לא באופן בלעדי) חשיפת השחיתות או מנהל לא תקין.
ו.
מהעדויות עולה, כי אף שבסופו של דבר, זהות הכותבים נחשפה, איש מהם לא פוטר (פרט לתובעת, שעניינה שנוי במחלוקת). גם אריאל סורין וגם רם גולדברג
(שהוא בן זוגה של התובעת) העידו,
כי אף שגם הם היו מכותבי המכתב – לא פוטרו, ולא התנכלו להם. משמע – עצם שליחת המכתב לא הביא לפיטורין או להתנכלות כלפיהם (למרות טענת התובעת כי נאמר לכולם שהם "על הכוונת", טענה שהם לא טענו).
ז.
השאלה הינה האם הסיבה האמיתית לפיטוריה של התובעת הייתה שליחת המכתב, כטענתה, או סיבות אחרות הקשורות להתנהגותה בנתבעת.
אין חולק כי התובעת הייתה מוערכת בנתבעת מבחינה מקצועית (ובוודאי בתקופה בה נחתם עימה החוזה השני), ועל פניו תכונותיה
כאישה טמפרמנטית ומתלהבת היו תכונות שסייעו בהצלחתה בעבודה. אלא, שלטענת הנתבעת, תכונות אלו היו גם בעוכריה, לאור העובדה שעוררה
מחלוקות מיותרות
-דבר שהפריע להתנהלות תקינה בנתבעת.
לטענת מר צבר בעדותו, התובעת לקתה באימפולסיביות וביחסי אנוש בעייתיים בתוך החברה, דבר שהיקשה על התנהלות החברה. דברים אלו – הגם שלא נאמרו במפורש על ידי עדי התובעת, יש בדבריהם כדי לאשש את הטענה שהתובעת אכן הייתה לפעמים אימפולסיבית.

מר אריאל סורין, עד מטעם התובעת, העיד לעניין זה בחקירתו הנגדית:

"ש. התובעת היא טמפרמנטית נכון?
ת. כן.
ש. והיא נכנסה לעימותים לא קטנים בתוך העבודה, ידוע לך?
ת. אני יודע מה שהיה לי איתה.
ש. ובינה לבין אחרים במחלקת השיווק, ידוע לך?
ת. אני יודע שהיו, אבל אני לא יודע מי אשם. לא יודע מה קרה, ומה העוצמה ומי אשם ולמה.
ש. ואתה יודע שזה הגיע לרמות של צעקות והרמות קול?
ת. כשאני שמעתי זה היה רק בישיבה שאני הייתי ונכחתי

"
ח.
גם מר גולדברג העיד דברים דומים (עמ' 10 מ'ורה 19):
"ש. היית נוכח בפגישה שקדמה לשיחה ב-2/12
ת. כן.

ש. היא עלתה לטונים גבוהים?
ת. כן.
ש. והתפוצצה בעקבות עימות בין התובעת לבין תמר אדרי, נכון?
ת.הישיבה התפוצצה בגלל הרמת הטונים של דפנה, של יעל ושל תמי. שלושת הנשים האלה התווכחו ביניהן".
ובהמשך (עמ' 11 משורה 10):
"ש.אז הוא אמר לה שהיא מכניסה
אווירה רעה לחברה?
ת. כן, הוא אמר לה.
ש. הוא גם אמר שלטענתו היא עוסקת בהתסססת עובדים"
ת. זה מה שהוא אמר.
...
ש. יעל היא אימפולסיבית בהתנהגות שלה בעבודה?
ת. יש שלב שהיא מדברת בקול רם, נכון, היא לא אימפלוסיבית, היא אשה שמדברת בקול רם ובהתלהבות".
ט.

אמנם לטענת התובעת, כמי שגדלה כבת בכורה, רגילה לפתור בעיות ולא
לעוררם – אלא, שמתברר מהעדויות, כי היה לה חלק בהתססת האווירה בנתבעת, וכי
וכחנות זו – ולעיתים גם קולניות – הביאו לכך שמר חי צבר ביקש לפטרה, למרות מקצועיותה בעבודה.
איננו מוציאים מכלל אפשרות,
שלמכתב
הייתה השפעה כלשהי על הרצון לפטרה, אך ברור כי לא הייתה זו הסיבה העיקרית לפיטוריה ובוודאי לא
המשמעותית, וכי
התנהגותה שלה גרמה להעכרת האווירה.
ודוק: למעסיק קיימת פררוגטיבה לפטר אדם שהתנהגותו אינה מתאימה לו, גם
אם הוא שבע רצון מתפקודו המקצועי, וזאת , בכפוף
לדרישת הסבירות, המידתיות, ותום לב. . מתוך העדויות עולה, כי התובעת אכן הייתה במרכז הסערות והויכוחים, שהיה בהם, לדעת מר צבר, כדי להצדיק את פיטוריה, וכי
הפיטורין לא נעשו בשל חשיפת מנהל לא תקין. מכל מקום גם לא
שוכנענו כי מר צבר פעל
בחוסר סבירות או בחוסר תום לב בכך שהחליט לפטרה.
לאור זאת,
אין התובעת זכאית לפיצוי בגין חשיפת מהל לא תקין ע"פ חוק ההגנה על עובדים.
י.
האם היה שימוע כדין?
לטענת התובעת – פוטרה ללא שימוע.
לטענת ב"כ הנתבעת – היו אף שני שימועים: הן ביום 2/12/10, בסיום ישיבה סוערת שהייתה באותו יום, והן ביום 5/12/10 – עת יזמה התובעת פגישה עם מר צבר ושטחה בפני
ו את טענותיה.
על פי הנטען – לתובעת נתנו שתי
הזדמנות לפחות
להביא את מלוא טענותיה בפני
מר צבר, ולהשיב על כל טענה כלפיה, וכי בכך ביצעה הנתבעת בפועל (גם אם לא באופן פורמאלי), את חובת השימוע. עוד נטען, כי מר צבר אף ערך תרשומת משלו
לשיחות עימה, וכי יש בכך כדי לחזק את טענתו בדבר קיום השימוע.
בעניין זה, איננו מקבלים את עמדת הנתבעת.
ראשית, מתוך כתב ההגנה עצמו עולה בבירור כי ה"שימוע" הראשון, היה ביום 2/12/10
בו "נאלץ המנכ"ל לפזר את ישיבת הצוות וביקש מהתובעת להישאר לשיחה עימו" (סעיף 7 לכתב ההגנה). ברור כי ההודעה לתובעת כי היא נשארת לשיחה עם המנכ"ל, בעקבות ישיבה סוערת, איננה מהווה "שימוע"
(בין אם אמר לה באותה ישיבה כי "שוקל" לפטרה, כטענת מר צבר, ובין אם אמר לה ששקל בעבר
לפטרה – כטענתה). גם הפגישה שיזמה היא עצמה כדי לשוחח עימו – לא מהווה שימוע כנדרש בפסיקה, ואין לקבל כאילו היא זו שיזמה את השימוע של עצמה. מעבר לכך, גם בפגישה הראשונה וגם בשנייה - התובעת לא ידעה כי מבחינת הנתבעת מדובר ב"שימוע". לפיכך, לא ניתנה לה הזדמנות של ממש להתייעץ עם גורם מקצועי, ולהשיב בצורה מסודרת על הטענות כלפיה, אלא הדברים נעשו
מרגע לרגע, ובצורת ויכוח. איש מהנתבעת – פרט למר צבר, לא נכח ב"שימוע", וכאמור, התובעת אף לא ידעה מראש כי היא
נמצאת בהליך שימוע לפני פיטוריה.
גם הרישום שערך מר צבר לעצמו – אינו הופך את הפגישות ל"שימוע". לא מן הנמנע, כי אם התובעת הייתה יודעת מראש
שפגישות אלו יהוו "שימוע",
הייתה מתייעצת עם עו"ד, ומכינה את טענותיה בצורה מסודרת, ולא כמשאירה זאת לפגישה ספונטנית ביניהם.
אמנם נכון
שמטרת השימוע, הינה,

מתן הזדמנות של
ממש לעובד על מנת שיוכל
להתגונן מפני כוונה לפטרו, ובטרם ההחלטה על פיטוריו,
ולא רק
קיום הליך
פורמאלי. אלא, ששוכנענו, כי התובעת כלל לא ידעה – ולא הובהר
לה – כי מדובר בשימוע לקראת פיטורין, ובכך
נגרעה, למעשה, זכותה להתכונן, להתייעץ ולהגיע מוכנה לשימוע. משכך,
נפגעה זכותה המהותית של התובעת
לשימוע (ולא רק מבחינה פורמאלית). יחד עם זאת, כיוון שבפועל ניתנה לה הזדמנות (גם אם לא ידעה שמדובר בשימוע), לטעון את טענותיה, ולהגיב לטענות שנטענו כלפיה – אין מדובר במצב בו כלל לא ניתנה לה זכות טיעון, אלא ניתנה לה זכות, אך לא במלואה.
עניין זה יובא
בחשבון לעניין גובה הפיצוי.
יא.
עגמת נפש – כידוע, אין בית הדין פוסק
פיצוי בגין עוגמת נפש, אלא במקרים חריגים, כפי שנפסק בע"ע 635/06
רננה לוי -


עיריית ירושלים
, פס"ד מיום 11/2/07

(
- דבר שאינו מתקיים בענייננו. גם העובדה שמר חי
צבר ויתר על עבודתה בנתבעת
בחודש ההודעה המוקדמת – אין בה כדי להצדיק פיצוי כלשהו. מדובר בפררוגטיבה שלו כמעביד, ואם סבר שהישארותה תגרום להערכת האווירה או לתסיסה מיותרת – רשאי היה
לוותר על ההודעה המוקדמת, גם אם לדעת התובעת, לא היה לו ממה לחשוש.
יב.
ולעניין ההוצאות: התובעת זכאית הייתה להוצאות בגין תביעתה, יחד עם זאת, ומנגד לקחנו בחשבון הגם את
התנהלות התובעת בתיק זה: הן בעניין הצו הזמני שהתובעת הגישה לבית הדין ובמהלך הדיון
חזרה בה (ובית הדין קבע כי ההוצאות ייקבעו בסיום ההליך), הן בתביעתו
האישית של מר חי צבר באופן אישי – שגם בעניין זה התובעת חזרה בה , והן בהבאת עדה מיותרת לדיון (קרן לסקי), כשבית הדין הבהיר כי אם לא תהיה לעדות זו רלבנטיות לתיק – יפסקו הוצאות מתאימות.
בנסיבות אלו – ל א יפסקו הוצאות לטובת התובעת, וכל צד יישא בהוצאותיו.

סוף דבר:
התביעה לפיצוי בגין חשיפת מנהל לא תקין – נדחית.
הנתבעת תשלם לתובעת סך של 25,000 ₪ בגין פיטורין
ללא שימוע מספק.
בהתחשב בניהול התיק, כפי שנאמר לעיל -
כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום,
ה'
אדר תשע"ב, 28 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.






נציג ציבור(ע)
אליהו מחלב

נציג ציבור(מ)
אילן לוי

יפה שטיין
, שופטת
אב"ד



















סע בית דין אזורי לעבודה 36141-01/11 יעל שנער נ' הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/02/2012)