פסקי דין על עורסאן היאג'נה

8644-10/11 פ     07/03/2012




פ 8644-10/11 מדינת ישראל נ' עורסאן היאג'נה








בית המשפט המחוזי בנצרת



ת"פ 8644-10-11 מדינת ישראל
נ' היאג'נה

תיק חיצוני
:
פמצ
1594/11


בפני

כב' השופט
יוסף בן-חמו

מאשימה
מדינת ישראל


נגד

נאשם
עורסאן היאג'נה


החלטה

הבקשה:

במסגרת תגובה מפורטת לכתב האישום, ביקש הנאשם למחוק מס' הוראות חיקוק שיוחסו לו בכתב האישום.
ב"כ הנאשם העלה שתי טענות מרכזיות.

*
בנוגע לעבירת הגניבה בנסיבות מחמירות, המיוחסת לו – עבירה לפי סעיף 384 א(א)(2) לחוק העונשין, אין בעובדות כתב האישום את כל המרכיבים העובדתיים כדי לאפשר לייחס לו את העבירה האמורה. אחד מהמרכיבים (הנסיבתיים) של העבירה הינו שערך הגניבה עולה על 1,000 ₪, כיוון שכך לא התקיים התנאי שבסק' (2) סיפא, לכן הנאשם מבקש למחוק את הוראת החיקוק של העבירה הרשומה כהוראת חיקוק מס' 4 בכתב האישום.

*
בנוגע לעובדות המפורטות בסעיף 5-7 לפרק העובדות שמכוחם מיוחסות לו עבירות לפי הוראות החיקוק 3,5,6,7 טוען הנאשם "כבר נשפטתי" שכן, נרשמו לו שני דו"חות תעבורה בגינם נשפט בבימ"ש לתעבורה, הנאשם טוען שעל חלק מהאישומים המבוססים על העובדות המפורטות בסעיפים 5-7 לפרק העובדות, הוא נשפט. באשר לאישומים הנוספים המבוססים על העובדות האמורות, הוא טוען ל"סיכון כפול" ולתחולת סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) הקובע שאין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו.

על כן, מבקש ב"כ הנאשם למחוק את העבירות המיוחסות לו בפרק הוראות החיקוק בסעיפים 3-7.


תשובת המאשימה:

*
לעניין עבירת הגניבה, גם אם אין הוכחה כי עלות הגניבה הייתה מעל 1,000 ₪ ולא התקיימו יסודות סעיף 384 א'(א)(2), יש בסיס עובדתי המאפשר לייחס לנאשם אישום בעבירת גניבה "סתם" לפי סעיף 384.

*
לעניין הסיכון הכפול, הנאשם הועמד לדין בגין חלק
מעבירות התעבורה שיוחסו לו בכתב האישום, בבית משפט לתעבורה.


אין חולק שהנאשם לא הועמד לדין בגין העבירות הפליליות שביצע לכאורה, כמפורט בכתב האישום.


המאשימה מסכימה כי יש למחוק מכתב האישום את סעיף 7 להוראת החיקוק, שכן הוא נשפט בגין אותו עניין.
אין מקום למחוק מעובדות כתב האישום את העובדות המתארות את המעשים בהם הואשם הנאשם בעבירות פליליות – להבדיל מעבירות התעבורה.

דיון:

*
עבירת הגניבה
על פי עובדות כתב האישום המיוחסות לנאשם:


"...הנאשם ירד מהרכב וגנב רימונים מהמטע, בכך שקטף אותם ללא רשות המתלונן והכניסם לרכבו".



בגין עובדה זו ביקשה המאשימה לייחס לנאשם עבירה של גניבה בנסיבות מחמירות (תוצרת חקלאית), עבירה לפי ס' 384 א (א)(2) לחוק העונשין הקובע:





"(א) הגונב דבר כמפורט להלן, דינו – מאסר ארבע שנים

......(2) דבר המשמש כלי עבודה או אמצעי להפקת פרנסתו של אדם, ובכלל זה כלים חקלאיים, תוצרת חקלאית, בקר או מקנה, ובלבד שערכו של הדבר הנגנב עולה על 1,000
₪").


אכן, אין בעובדות כתב האישום כדי לאפשר לייחס לנאשם את העבירה של הגניבה החקלאית שכן היסוד הנסיבתי של – ערך העולה על 1,000 ₪ לא נטען בפרק העובדות שבכתב האישום. אולם צודקת ב"כ המאשימה כי די בעובדות המפורטות בכתב האישום כדי לייחס לו עבירה של גניבה סתם לפי סעיף 384 לחוק.

על כן, הוראת החיקוק מספר 4 תתוקן כך שבמקום הוראת חיקוק 384א(א)(2), יבוא סעיף 384 – גניבה סתם.

*
הנאשם מבקש לבטל את האישומים שבהוראות החיקוק:

"3.
הפרעה לשוטר במילוי תפקידו – עבירה לפי ס' 332(2) לחוק העונשין.



5.
נהיגה במהירות מופרזת, עבירה לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה תשכ"א –
1961 יחד עם ס' 62 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א -1961.

6.
נהיגה במצב המונע שליטה – עבירה לפי תקנה 26(1)(2)(4) תשכ"א – 1961 יחד עם ס' 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961.

7.
סטייה מנתיב נסיעה – עבירה לפי תקנה 40 א' לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 וסעיף 68 לפקודת התעבורה".

המאשימה מסכימה, כאמור, למחוק את סעיף 7 להוראות החיקוק.
נותרו במחלוקת הוראות החיקוק המפורטות בסעיפים 3, 5 ו – 6.

*
עובדות כתב האישום עליהן מבססת המאשימה את הוראות החיקוק 3, 5, ו – 6 מפורטות
בסעיפים 5-7, שזו לשונן:

"5.
באיזור היציאה ממושב הזורעים, היה רכב מג"ב ובו רפ"ק חרשוק באדר (להלן: "הקצין"). המתלונן דיווח לקצין על האירוע והקצין החל לנסוע ברכבו אחרי הנאשם כשתוך כדי כך הוא הודיע לנאשם באמצעות מערכת הכריזה כי עליו לעצור ואף הבהב לו באורות הרכב בו נהג. הנאשם לא שעה לקריאות ולהבהוב האורות ולא זו בלבד שלא עצר את הרכב, אלא אף נסע בנתיב השמאלי כדי שלא לאפשר לרכב המג"ב לעקוף אותו.
6.
בסופו של דבר, הצליח הקצין לעקוף את רכב הנאשם, עצר את רכבו הוא וירד ממנו כדי לעצור את הנאשם. הנאשם עקף את הקצין והמשיך בנסיעה לכיוון כללי פוריה כשהקצין שב לדלוק אחריו ברכבו תוך שהוא מסמן לו לעצור.
7.
במהלך המרדף, הנאשם נסע בפראות ובאופן מסוכן כשבין היתר הוא עקף מס' פעמים על קו הפרדה רצוף. הנאשם המשיך באופן נסיעתו זו עד שהגיע לאזור אכסניית פוריה ושם נחסמה דרכו על ידי רכב משטרה אחר שהוזעק על ידי הקצין והנאשם נאלץ לעצור.

*
הנאשם טוען כי אין הוא צריך להשיב לעובדות הנטענות הנ"ל, הואיל והוא עומד בסיכון
להרשעה בגין אירוע שהועמד בגינו וכבר נשפט. לנאשם נמסרו, מיד לאחר האירוע, דוחות
תעבורה והזמנה למשפט, והוא נדון בביהמ"ש לתעבורה ושילם את הקנסות.
עוד טוען הנאשם כי העבירות בסעיפים 5-7 התיישנו, שכן מדובר בעבירות קנס מסוג
"ברירת משפט" שלגביהן חלות הוראות סעיף 239א' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח
משולב) תשמ"ד –
1984, שכן חלפה יותר משנה ממועד ביצוע העבירות עד אשר הוגש
נגדו כתב אישום.

המשיבה טוענת כי אין חולק על כך שהנאשם, שהועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בגין
חלק קטן מעבירות התעבורה שיוחסו לו בכתב האישום, לא הועמד לדין על העבירות
הפליליות שביצע לכאורה. אין מקום למחיקת הוראות החיקוק האחרות ובוודאי שאין
מקום למחוק מעובדות כתב האישום המתארות את המעשים הפליליים בגינם הואשם
הנאשם בעבירות הפליליות (להבדיל מעבירות התעבורה).
באשר לטענת ההתיישנות של עבירות התעבורה, מכח הוראת ס' 239א' לחוק סדר הדין
הפלילי, יש לשים לב כי ההתיישנות איננה חלה מקום בו בתוך תקופת ההתיישנות –
תקופת השנה "הוזמן החשוד בביצוע העבירות לחקירה".

*
כלל ידוע הוא שאין להעמיד אדם לדין פלילי באותו עניין יותר מאשר בפעם אחת. כלל זה
המכונה

jeoperdy double”
"
והידוע בשם "סיכון כפול". מטרתו של הכלל
היא הגנתו של הנאשם בפני
ניסיונותיהם של השלטונות להביאו לדין פלילי יותר מאשר פעם
אחת באותו עניין.
ראה ע"פ 244/73 אורי רבר נ' מדינת ישראל
, פד"י כח(1), 798.

כלל זה הוא כינוי כללי למס' טענות הגנה:

1.
טענת "כבר נשפטתי", הכוללת בתוכה שתי אפשרויות. האחת "כבר הורשעתי", במקרה שהמשפט הראשון הסתיים בהרשעה והשנייה "כבר זוכיתי" כאשר המשפט הראשון הסתיים בזיכוי, כלל זה מעוגן כיום בסעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב – 1982, הקובע: "אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן על עבירה שבו".
2.
טענת "סיכון כפול" במובן המצומצם של ביטוי זה, להבדיל מהטענה "כבר נשפטתי", הגנה זו איננה מבוססת על הכרעת דינו של הנאשם במשפט קודם, אלא על העובדה שהוא עמד בסכנה של הרשעה במשפט הקודם.
איסור "הסיכון הכפול"
נובע מהליך משפטי אשר עלול היה להסתיים ב

פסק דין
גם אם למעשה לא הסתיים, לא בהרשעה ולא בזיכוי" (מצוטט בע"פ 244/73 הנ"ל).
בבג"צ 4163/93 נועם פדרמן נ' מ"י פד"י מ"ז(5), 309 נכתב כי הטענה "כבר נשפטתי" הינה כאשר יצא

פסק דין
של הרשעה או זיכוי, ואילו זיכוי ה"סיכון הכפול", נשען על סכנת ההרשעה בעבירה שהייתה נשקפת לנאשם בדיון הקודם. לצורך "הסיכון הכפול" אין זה חשוב אם יצא

פסק דין
במשפט הראשון או לא.

טענת הסיכון הכפול איננה מעוגנת בחוק הישראלי.
הבבואה המצומצמת והצרה יותר של הגנה זו מצויה בסעיף 5 לחסד"פ. יחד עם זאת הפסיקה הכירה בקליטתה של טענת "הסיכון הכפול" (ולא רק בטענת "כבר זוכיתי" ו"כבר הורשעתי") במשפט הישראלי. (ראה לעניין זה דנ"פ 532/93 מנינג נגד היועץ המשפטי פד"י מ"ז (4) עמ' 25 וכן בג"ץ 4163/93 נועם פרדמן הנ"ל.

את הרעיון הבסיסי העומד מאחורי כלל זה הסביר כב' השופט ארמונד לוי בתיק מ"ח 4434/04 חסנה שוויקי נ' מדינת ישראל
, תק-על, 2007 (2), 2771.

"הרעיון העומד בבסיס הכלל האמור הוא כחשיפה מתמשכת לאדם להרשעה בדין בגין אותו מעשה, גוררת אותו למצב של חוסר ביטחון וחרדה, באשר לעתידו. בנוסף, לא ראוי להטיל על נאשם כפל עונשים בשל אותו מעשה (ראה ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל
(2) 221 וכן ע"פ 132/57 בנימין נכט נ' היועץ המשפטי. "רעיון דומה ניצב בבסיסו של הכלל של "מעשה בי-דין
" במשפט האזרחי. על רקע זה נפסק כי הרשעתו של אדם תוך העמדתו בסיכון כפול יוצרת פגם חמור עד שלעיתים יהיה זה נכון לראות את פסק הדין המרשיע כבטל מעיקרו. (רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן שמעון פד"י נ"ז)".
ב

פסק דין
נוסף ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל
, קבעה כב' השופט פרוקצ'ה "הפסיקה בישראל הכירה בעיקרון "הסיכון הכפול", הרחב יותר מעיקרון של "כבר נשפטתי" במובנו של סעיף לחסד"פ. בעוד שטענת "כבר נשפטתי" נסמכת על עיקרון "מעשה בי – דין", טענת "הסיכון הכפול" נשענת על סכנת ההרשעה לנחשף הנאשם בהליך קודם ורואה בסכנה זו מניעה מספקת שלא לפתוח בהליך פלילי נוסף נגדו... כיום.... אין הכרח לצורך העלאת טענת "סיכון כפול" כי ניתן

פסק דין
בהליך הקודם, ובלבד שהעניין היה תלוי ועומד כדין נגד בית משפט מוסמך... דוקטרינת "הסיכון הכפול" היא אחד המאפיינים החשובים של ההגנה על זכויות היחיד של נאשם במשפט הפלילי. הרציונאל בכלל זה טמון באיסור לחשוף נאשם יותר מפעם אחת למבוכה ובושת פנים, למאבק ולהוצאות הכרוכות בהתדיינות נוספת ולחיים בצל דאגה, אי ודאות ואי בטחון. תכלית דוקטרינה זו לקדם את האינטרס של "משפט צדק".


3.
טענת "מעשה בי – דין" על שני חלקיה – "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא".
כאשר הובא נאשם לדין והורשע או זוכה, היה מעשה בי-דין. לגבי תוצאותיו של מעשי בי-דין, אין נפקא מינא בין המשפט הפלילי והמשפט האזרחי. אחת התוצאות הנובעות ממעשה בי-דין היא כי פסק הדין של בימ"ש אזרחי או פלילי, יוצר מחסום בפני
חידוש הדיון בעילה ששימשה נשוא המשפט הראשון וגם בדרך זו יכול נאשם להתגונן מפני חידוש משפטו. "משעובדה פלונית כבר נדונה בין אותם בעלי דין והייתה נושא להכרעה משפטית, קשורים בעלי הדין בתוצאות הדיון ואינם רשאים לכפור בהן במשפט חדש, אפילו הוגש המשפט השני בעילה אחרת".

4.
טענת הגנה מן הצדק.
טענה זו קובעת שלבית המשפט סמכות טבועה לבטל אישום שני, שנראה בנסיבות המקרה להיות מנוגד לצדק. טענה זו מעוגנת כיום בסעיף 149(10) לחסד"פ (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982.

5.
השופט קדמי מוסיף כי עניין הסיכון הכפול יכול להטען גם כטענת "נגישה" זאת כאשר כתב האישום הנוסף מוגש בשל אותו מעשה שנידון והדיון בו בוטל.
הדבר מהווה "נגישה" העומדת בסתירה לעקרונות צדק והגינות משפטית. ראה ספרו של השופט קדמי "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, כרך א', מהדורת תשס"ט – 2009, בעמ' 1335.

*
נאשם יכול ליהנות מהגנת סעיף 5 וכן להעלות טענה מקדמית בהתאם לסעיף 149(5) לחסד"פ (נוסח משולב), רק אם קיימת זהות עובדתית. דהיינו, רק אם העבירה שבאישום הנוסף מכילה את כל אותם היסודות העובדתיים המהווים את העבירה שבאישום הקודם. קיימות עבירות שלהן יסודות עובדתיים חופפים, אך לאחת מהן גם יסוד או יסודות נוספים כגון עבירת שוד הכוללת בתוכה את היסודות העובדתיים של עבירת גניבה רגילה אך בנוסף קיים בעבירת השוד גם יסוד נוסף של שימוש באלימות. במקרה זה שתי העבירות תחשבנה כבעלות "מרכיב עובדתי זהה" לצורך העלאת הטענה ההגנה של "כבר נשפטתי".

ב"הלכת נכט" ע"פ 132/57 הסביר השופט לנדוי:


"כשעבירה אחת מכילה יסודות א' – יכולה העבירה השניה להכיל א' + ב' וגם לזה יקרא "מעשים זהים".




*
מהיכן נלמדים היסודות העובדתיים?


בע"פ 244/73 נקבע כי היסודות העובדתיים, לצורך השוואת העבירות אינן נלקחים מהטענות העובדתיות שבכתב האישום, אלא מה"אקטוס ריאוס" הקבוע בהגדרת העבירות עצמן (לא מהיסוד הנפשי).

*
משהגענו למסקנה כי "העובדות" לצורך השוואה, הן אלה המופיעות ב"אקטוס ריאוס" בהגדרת העבירות, נעבור לבדוק את מרכיבי ה"אקטוס ריאוס" בעבירות המיוחסות לנאשם.

*
בהליך הקודם, הנאשם הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בבית המשפט לתעבורה,לאחר שהודה וביקש לצרף ולהודות בשני דוחות התעבורה, בשני אלה:


בתיק תעבורה 1215-02-10, עבירה על תקנה 47(ד):


"נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשך הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא".



יצוין כי לפני תיקון הדו"ח (כתב האישום), במסגרת הסדר טיעון, יוחסה לנאשם עבירה לפי ס' 47(ה)(5) הקובעת:


"נוהג רכב לא יעקוף, לא ינסה לעקוף ולא יסיט את רכבו שמאלה או ימינה כדי לעקוף רכב או בעל חיים באחד מאלה
(5) הוא חוצה קו הפרדה רצוף, אלא אם כן בסמוך לו בצדו הימני נמצא קו קטעים".

במסגרת הסדר הטיעון תוקן סעיף האישום ובמקום סעיף 47(ה)(5) בא סעיף47(ד) שבו הודה והורשע הנאשם.
גם אם אין זהות בין העבירות בהן הורשע הנאשם לבין העבירות שיוחסו לו בכתב האישום שבדו"ח לפני תיקונו, ישנה חשיבות לדו"ח המקורי לצורך טענת "סיכון כפול" ו/או "הגנה מן הצדק".

העבירה השנייה בה הורשע הנאשם – בתיק תעבורה שאוחד 1214-02-10 בעבירה לפי תקנה 23(א)(3):

"עובר דרך חייב לציית לאותות הניתנים ע"י שוטר במדים או ע"י שוטר צבאי במדים או ע"י פקח עירוני או ע"י עובד מע"צ או ע"י עובד נת"א במדים".

על עבירות אלה בהן הורשע נגזר עונשו של הנאשם לעונש שלילה על תנאי וקנס.

העבירות המיוחסות כעת לנאשם בכתב האישום שבפני
הן:

3.
הפרעה לשוטר במילוי תפקידו: עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין הקובעת:


"העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא את תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר...."

5.
עבירת נהיגה במהירות מופרזת – תקנה 54 לתקנות התעבורה + 62 לפקודת התעבורה הקובעת לא ינהג אדם בדרך במהירות העולה על הקבוע בטבלה שלהלן:

6.
נהיגה במצב המונע שליטה, תקנה 26 + ס' 64 לפקודת התעבורה:

"אדם שמתקיים בו אחד מאלה, לא ינהג ברכב
(1)
הוא שרוי במצב העלול לסכן עוברי דרך.
....(4) הוא במצב השולל ממנו את השליטה ברכב או את ראיית הדרך והתנועה בה".

*

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבור שיש לקבל את טענת הנאשם ויש להורות על מחיקת האישומים המפורטים בהוראות החיקוק בסעיפים 3 ו -6
לכתב האישום. גם מהסיבה של "כבר נשפטתי" וגם מהסיבה של "סיכון כפול" על ענפיה השונים ומכוח דיני ההשתק – השתק עילה והשתק פלוגתא (שבמעשה בי –דין).
לעומת זאת, אין מקום למחיקתו של סעיף 5, כפי שיפורט להלן.

יסודות העבירה שבסעיף 275 לחוק העונשין, הם "יסודות זהים" כמובנם לצורך טענת "כבר נשפטתי" לעבירה שבתקנה 23(א)(ד) לתקנות התעבורה.

סעיף 275: "העושה מעשה (רכיב עובדתי), בכוונה (רכיב נפשי), להפריע (רכיב עובדתי), לשוטר... (רכיב נסיבתי).
תקנה 23(א)(ד) עובר דרך (רכיב נסיבתי), חייב לציית (רכיב עובדתי) לאותות הניתנים על ידי שוטר (רכיב נסיבתי).
לצורך בחינת היסוד העובדתי אין מקום להבחין בין מעשה (העושה מעשה שבסעיף 275 לחוק העונשין) לבין מחדל (שבתקנה 23(א)(ד) לתקנת התעבורה).

בפסק הדין בע"פ 244/73 בעניין אורי רבר נ' מדינת ישראל
קבע בית המשפט כי אין זה מתקבל על הדעת שהמחוקק התכוון לצמצם את הגנתו של נאשם בגין "כפל הדין" לעבירות שב"מעשה" לפיה המובן הצר של מילה זו "בהשתמשו במונח מעשה, התכוון המחוקק ל"מעשה פלילי" הכולל הן עשיה והן מחדל."
אדם שעושה מעשה אקטיבי או אדם שהתנהגותו התנהגות במחדל בכך שהוא איננו מציית לשוטר, שני יסודות עובדתיים אלה זהים.
המבחן לצורך "כבר הורשעתי" איננו, כפי שטוענת ב"כ המאשימה, מהי הערכאה שבה נידון קודם ואין מקום לאבחנה בין בית משפט לתעבורה לבין בית משפט פלילי, במקרה הזה בית המשפט המחוזי. המבחן הוא האם ההליך הקודם היה בפני
"בית משפט מוסמך", בית משפט לתעבורה עונה להגדרה זו, הניסיון לאבחן ולהבחין בין בית משפט לתעבורה שגם הוא דן בפלילי אומנם מסוג מסוים לבין בית משפט רגיל הינו ניסיון מלאכותי שאין לו מקום.

*
באשר להוראת החיקוק שבסעיף 5 שבכתב האישום "נהיגה במהירות מופרזת", לעניין זה לא היה הליך קודם, הנאשם לא הועמד בסיכון קודם ועל כן אין מקום לקבל את בקשתו לגבי סעיף זה.

*
באשר לסעיף 6, להוראות החיקוק, "נהיגה במצב המונע שליטה", עבירה לפי סעיף 26(1)(2)(4) לתקנות התעבורה, הקובעת כי אדם לא ינהג ברכב אם...
(1) הוא שרוי במצב העלוי לסכן עוברי דרך... (4) או במצב השולל ממנו את השליטה ברכב או את ראיית הדרך והתנועה בה.
המערער הורשע בעבירה לפי תקנה 47(ד) הקובעת שנוהג רכב לא יעקוף אלא אם הדרך פנויה כדי לאפשר את ביצוע העקיפה והמשך הנסיעה בבטיחות, ללא הפרעה וסיכון של נסיעה של רכב אחר.
כזכור הכתב האישום המקורי לפני תיקונו היה תקנה 47(ה)(5) שקובע שנוהג רכב לא יעקוף ולא ינסה לעקוף ולא יסית את רכבו שמאלה או ימינה... אם (5)הוא חוצה קו הפרדה רצוף אלא אם כן בסמוך לו בצידו הימני נמצא קו קטעים.
גם אם אין זהות מלאה בין העובדות בשני האישומים ועל כן לא קמה לנאשם הגנה מכוח טענת "כבר הורשעתי" הרי שלאור ההגנה הרחבה יותר של "סיכון
כפול" ו"הגנה מן הצדק" אני סבור שאין מקום להעמיד את הנאשם לדין בעבירה הנוספת שמבקשים לייחס לו.

סיכומם של דברים, אני מקבל את טענות הנאשם בחלקן ומורה כדלקמן:

1.
האישום המפורט בסעיף 3 להוראות החיקוק – הפרה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, יימחק.

2.
האישום המפורט בסעיף 4 להוראות החיקוק – גניבה בנסיבות מחמירות (תוצרת חקלאית – עבירה לפי סעיף 384א'(א)(2)) יתוקן כך שבמקומו יבוא: גניבה – עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

3.
האישום המפורט בסעיף 5 להוראות החיקוק: נהיגה במהירות מופרזת ישאר על כנו.

4.
האישום המפורט בסעיף 6, נהיגה המונע במצב שליטה, יימחק.

5.
האישום המפורט בסעיף 7, סטיה מנתיב נסיעה, יימחק (בהסכמה).

6.
לגבי האישומים המפורטים בסעיף 1-2 שלגביהם לא טען הנאשם טענות מקדמיות, אין כל שינוי והנאשם יצטרך להשיב לאישומים אלה.





ניתנה היום, י"ג
אדר תשע"ב, 07 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.








פ בית משפט מחוזי 8644-10/11 מדינת ישראל נ' עורסאן היאג'נה (פורסם ב-ֽ 07/03/2012)