פסקי דין על מייק בן לולו | פסקי דין על הראל חברה לביטוח בע"מ

21169-02/10 א     27/02/2012




א 21169-02/10 מייק בן לולו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בקריות



ת"א 21169-02-10 בן לולו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ




בפני

כב' השופטת
פנינה לוקיץ'


תובע

מייק בן לולו


נגד


נתבעת

הראל חברה לביטוח בע"מ




פסק דין


בפני
תביעת התובע לפיצויו בגין נזק גוף שנגרם לו כתוצאה מתאונה שארעה ביום 28.12.2008 ואשר לטענתו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. התובע אינו טוען לקיומה של נכות צמיתה כתוצאה
מהתאונה.

לגרסת התובע, ביום התאונה הוא נסע עם רכבו לפגישה בבנק בנהריה והחנה את רכבו בחניה המצויה ברחוב שבסמוך לבנק. התובע ואימו שהיתה יחד איתו, יצאו מהרכב, כאשר אימו הלכה לכיוון הבנק ואילו הוא הלך לרכוש תו חניה ממדחן המצוי כ- 70 מ' קדימה ממקום חנייתו.
כאשר שב לרכב לצורך הכנסת כרטיס החניה ולאחר שהניח את הכרטיס על חזית לוח המכוונים ("דשבורד") ובעת יציאתו מהרכב, נטרקה דלת המכונית על ידו בשל רוח חזקה ובשל כך נגרמה לו פגיעה בידו הימנית. התובע מוסיף כי על אף פגיעתו, פנה לפגישה בבנק ורק לאחר מכן, בחלוף כשעתיים, פנה למרפאת קופת חולים שם אובחן כסובל משטף דם מתחת לציפורן אצבע רביעית ביד ימין, שנוקז.

התובע טוען כי המשיך לסבול מכאבים עזים באצבע הרביעית של ידו הימנית וכי היה מוגבל בביצוע פעולות יום יומיות למשך תקופה נוספת. התיעוד הרפואי מסתכם במסמך מיום הארוע ותעודת מחלה שניתנה לאחר 3 ימים למשך 6 ימים.

התובע מסר גרסתו בפני
ונחקר בקצרה על ידי ב"כ הנתבעת אשר מכחישה את חבותה כלפיו משתי סיבות: האחת, לטעמה התובע לא עמד בנטל להוכיח את ארוע התאונה כנטען על ידו, שכן עדותו הינה עדות יחידה של בעל דין והתובע לא הביא לעדות את אימו או את אותה פקידה בבנק אשר טען כי סייעה לו וחבשה את ידו; השניה, לטענת הנתבעת, אפילו באם בית המשפט יקבע כי ניתן לקבל את עדותו של התובע כעדות יחידה באשר לנסיבות התאונה, הרי שאין מדובר בתאונת דרכים משהפגיעה בידו של התובע, ארעה לאחר שהלה כבר סיים את השימוש ברכב ויצא ממנו וזאת בהתבסס על ההלכה שנקבעה ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, פ"ד
נ"א (3) 825 (להלן – "הלכת פדידה").
עדות יחידה של בעל דין
לאחר שמיעת עדותו של התובע בפני
והתרשמותי מעדותו, אני סבורה כי התובע עמד בנטל להוכיח כי נפגע בנסיבות שהוא טוען להן. אמנם נכון, מדובר בעדות בעל דין יחידה אשר בהתאם לסעיף 54(א) לפקודת הראיות, הסתמכות עליה מחייבת הנמקה על ידי בית המשפט, אולם במקרה זה, אני סבורה כי עדותו של התובע היתה משכנעת ומהימנה ותואמת באופן מלא את האמור במסמכים שהוצגו בפני
ותואמת אף את הגרסה הראשונה שנמסרה על ידו במשטרה בעת שהגיש הודעה על קרות התאונה.

אמנם נכון הוא שבהודעה למשטרה או בדבריו לרופא המטפל באותו היום, לא פרט התובע את העובדה כי יצא מהרכב להביא כרטיס חניה וכי הדלת נסגרה על ידו רק כשחזר לרכב והחזיר את כרטיס החניה, אלא רק ציין כי ידו נפגעה מטריקת דלת הרכב בעת יציאה מהרכב, אולם אין בכך לפגום בגרסתו שכן ברי כי התובע, בעת מסירת עדותו למשטרה, לא סבר כי יש חשיבות כלשהי להשתלשלות העניינים המדויקת, אלא רק לעובדה שנפגע כתוצאה מטריקת דלת הרכב על ידו. משכך, העובדה שלא פרט אז את הגירסה במלואה, אין בה להפחית מאמינות גרסתו אשר כאמור היתה עקבית והתרשמתי מעדותו בפני
, כי נמסרה בכנות.

נכון הוא שהתובע יכול היה להעיד את אימו על מנת שתאשר את העובדה כי כשהגיע לבנק, היתה ידו חבולה אולם אין מדובר בעדות באשר לעצם קרות התאונה ונסיבותיה וממילא משקיים מסמך רפואי המעיד על קיומה של אותה פגיעה ואשר נערך בסמוך לאחר הפגישה בבנק, אינני רואה בהימנעות התובע מלהעיד את אימו, משום הימנעות שיש בה כדי לפעול כנגד גרסתו.

הסתמכותו של ב"כ הנתבעת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 1029/06 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' רושקנסקי (21.11.06) בכדי להביא למסקנה מרחיקת הלכת כי אין מקום להסתמך על עדות יחידה של בעל דין, מהימנה ככל שתהיה, אינה מדויקת. אמנם שם בית המשפט המחוזי הפך את פסק הדין של בית משפט השלום אולם זאת בשל כך שבנסיבות המקרה הוא לא מצא בהנמקה שניתנה הנמקה מספקת, בעיקר לאור סתירות ופירכות בעדות התובע שבית משפט השלום מצא לנכון שלא לייחס להן כל משקל. ראוי היה גם לציין כי ברע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ (8.5.07) אמנם נדחתה בקשת רשות הערעור אולם זאת תוך ציון כי:


"יצוין, כי בית המשפט המחוזי לא ראה בהתרשמותו של בית משפט השלום ממהימנות עדותו של המבקש כהנמקה מספקת להסתמכות הבלבדית על עדות יחידה של בעל-דין (ראו סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). בהקשר זה יש להבהיר, כי מתן אמון מלא בעדותו של בעל-דין, כשהטעמים העומדים מאחורי מתן האמון מנומקים ומוסברים די הצורך, עשוי לקיים את דרישות הדין (ראו ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1) 679)."

נכון הדבר כי כשבית המשפט מכריע על פי עדות יחידה עליו לעשות כן בזהירות ותוך מתן הנמקה משכנעת, אולם אין בכך להנביע את המסקנה העולה מסיכומי ב"כ הנתבעת כי אין די בעדות מהימנה של בעל דין על מנת לעמוד בנטל ההוכחה במשפט האזרחי, ומסקנה זו היתה מביאה לתוצאה קשה הפוכה מזו שטען לה ב"כ הנתבעת, לפיה היו נדחות תביעות אמת רק בשל העובדה כי לא היה עד להתרחשות הארוע הנטען.
האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד?
זוהי השאלה המרכזית המצויה במחלוקת בין הצדדים ואשר הביאה לכך שלא ניתן היה לסיים את ההליך בהסדר. לאחר בחינת טענות הצדדים והפסיקה אליה הפנו, וכן פסיקה רבה נוספת העוסקת בשאלה זו (אם כי לא מצאתי פסיקה העוסקת בסוגיה זהה), אני סבורה כי דין התביעה להתקבל מאחר ופגיעת התובע נגרמה במהלך "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפלת"ד, מאחר ונגרם במהלך "הירידה" מהרכב לאחר השלמת השימוש, ואסביר.

בהלכת פדידה נקבע
(בעמ' 829 מול ה'-ו'): "פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות" (ההדגשה אינה במקור – פ.ל.).
שם כזכור נקבע כי פגיעת התובע בעת ירידה מהמשאית לאחר שחזר אליה לצורך נטילת המצית, אינה בגדר תאונת דרכים.

לטענת התובע יש לאבחן את המקרה שבפני
נו מהמקרה שנדון בהלכת פדידה שכן, בעוד ששם התובע חזר למשאית על מנת לקחת מצית, דבר שאין לו קשר כלשהו עם השימוש ברכב, הרי שבמקרה שבפני
נו יש לראות את הפעולה של הכנסת כרטיס החניה לרכב, כפעולה הנלווית לשימוש ברכב שכן, אלמלא הכנסת כרטיס החניה, צריך היה התובע להמשיך בנסיעתו ולמצוא מקום חניה אחר שכן, ללא הכנסת הכרטיס, חנייתו במקום היתה שלא כדין.

לעומתו טען ב"כ הנתבעת כי יישום הלכת פדידה והפסיקה שפרשה אותו במשך 15 שנה ויותר מאז שנקבעה, מחייב את המסקנה כי השימוש ברכב הסתיים במועד יציאתו הראשונה של התובע ממנו לצורך רכישת כרטיס החניה, ולפיכך חזרתו לרכב וכתוצאה מכך פגיעתו מטריקת הדלת, אינה בגדר שימוש ברכב, שכן פעולת הכנסת כרטיס החניה ברכב אינה בגדר פעולת לוואי שיש בה סיכון תעבורתי.

קודם להנמקת עמדתי אסיר מעל דרכי טענת ב"כ הנתבעת כי יש להחיל בענייננו את אשר נקבע בת.א. 18299/07(שלום ת"א) ארביב נ' מורדחאיוב (17.5.11) וזאת על בסיס סקירת הפסיקה שם, שכן בענין זה לא דק ב"כ הנתבעת פורתא. פסק הדין בענין ארביב דן בהתפתחות הלכה אחרת, הלכת אלרהאב (ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' עיסא אלראהב
פ"ד מה(2) 338 (1991)
) הנוגעת לדינו של אדם שנפגע מרכב חולף בעת שהוא מחוץ לרכב שבו נעשה קודם לכן שימוש, ובאיזה נסיבות הוא יראה כמי שעושה שימוש ברכב אל אף יציאתו ממנו, נסיבות שאין להן רלבנטיות למקרה שבפני
נו.

במקרה שבפני
נו המדובר בתובע שנפגע מדלת רכבו שלו (ולא כתוצאה מרכב אחר), ולפיכך כל שיש לבחון הוא האם הפעולה של היציאה מהרכב, לאחר הכנסת הכרטיס, ראויה להחשב כהמשכו של השימוש הקודם שנעשה ברכב, או שמא יש ביציאה לרכישת כרטיס החניה כדי לנתק את אותו "קשר טבעי" שבין פעולת השימוש לבין הירידה מהרכב.

בהקשר זה מצאתי להסתמך על דברי כב' השופט גל (כתוארו אז) בע"א (י-ם) 4318/03
טויזר נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (8.12.03) בסעיף 36 לפסק הדין:

"בנסיבות של שימוש תחבורתי ברכב, היציאה מתא הנהג בסיום הנסיעה אינה צריכה להיות מושפעת ממטרתה, שכן זוהי פעולת השלמה של השימוש התחבורתי. כפי שפורט קודם לכן, יציאה מתא הנהג ברכב דו-תכליתי הנה מקרה פרטי של ירידה מכלי הרכב, ויש לבחון אותה בזיקה לפעולה הקודמת שלשמה נכנס הנהג או הנוסע אל תא הנוסעים. בסיום הנסיעה יוצאים הנהג והנוסעים למעשיהם היום יומיים. יציאה זו, כשלעצמה ובמנותק מהפעילות הקודמת, אינה נוגעת לשימוש התחבורתי. האחד יורד לביתו, האחר מגיע למקום עבודתו וכך עד אין סוף אפשרויות מגוונות של מטרות שונות שהביאו את הנהג לרדת במחוז חפצו. ואכן, הירידה מכלי הרכב אינה יכולה להיבחן מעצמה בלבד, אלא בהקשר הכולל של הפעילות הקודמת. הווי-אומר, אף שמטרתה אינה תחבורתית, הריהי משלימה את הפעולה התחבורתית, אם קודם לכן נעשה בכלי הרכב שימוש תחבורתי. כשם שפעולה תחבורתית בכלי-רכב מתחילה בכניסה אליו, כך היא מסתיימת ביציאה ממנו. זאת ועוד, היציאה מכלי הרכב אינה חייבת להיות מייד בסמוך לאחר השלמת הנסיעה."

לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בסיכומיה, אני סבורה כי יש מקום לאבחן את המקרה שבפני
מהמקרים שנדונו בפסיקה, ובעיקר מהלכת פדידה, שכן אינני סבורה כי חזרה לרכב לצורך הכנסת כרטיס חניה, זהה מבחינת המשמעות שיש לתת לאותה פעולה, לחזרה לרכב לצורך נטילת ארנק, מצית או כל דבר אחר, אלא מדובר בפעולה שמהווה השלמה לשימוש התחבורתי ברכב.

על אף השוני בנסיבות אני סבורה כי רלבנטיים דבריה של כב' השופטת וסקרוג בע"א (חי') 1404/05 ברונקש נ' זוהר (5.9.06) בהתיחס ליישום הלכת פדידה, לפיהם:

"שם (בהלכת פדידה – פ.ל.) נוצרה "הפסקה" מודעת ורצונית אשר הביאה להפסקת המטרה התעבורתית של נסיעה. נוצרה נקודת זמן ברורה של הפסקה לשימוש התעבורתי. הפעולה המתחדשת של כניסה לרכב, אינה יכולה עוד לדור תחת המטרה הקודמת של הסיכון התעבורתי, והשאלה הייתה, מה הייתה המטרה החדשה, שהיא עצמאית, לגבי הכניסה "החדשה" לרכב והיציאה בהמשך ממנו, והתברר כי המטרה הייתה הוצאת מצית ולא שימוש תעבורתי. כלומר, הפסקה שיש בה ניתוק הקשר הסיבתי בין עצם השימוש ברכב, לבין השימוש בו למטרה תעבורתית".

אני סבורה כי הפעולה של הכנסת כרטיס חניה לרכב, גם באם זו נעשית זמן מה לאחר שהסתיימה הנסיעה, הינה בגדר המשך טבעי לפעולת ה"ירידה" מהרכב בעת סיום הנסיעה ולפיכך פגיעה שנגרמת כתוצאה מטריקת דלת הרכב על ידו של מבצע הפעולה, הינה פגיעה שיש לראותה כחלק אינטגרלי מסיום השימוש ברכב. אמנם נכון שאין בהכנסת כרטיס החניה בפני
עצמה כדי להשפיע על הסיכון התעבורתי שיוצר הרכב, אלא פעולה שיש בה משום קיום חובה אזרחית של התובע על מנת להימנע מהטלת קנס (ולהמנע מהצורך להמשיך בנסיעה עד למציאת מקום חניה חלופי...), אולם למרות זאת אינני סבורה שיש לראות בה משום ניתוק הקשר הסיבתי בין עצם השימוש התעבורתי ברכב שהחל עם תחילת הנסיעה והסתיים לאחר שהוכנס כרטיס החניה לרכב. בכך גם שונה עניננו מהמקרה שנדון בהלכת פדידה ובפסיקה עוקבת, שכן פגיעת התובע בעת הכנסת כרטיס חניה לרכב יכולה לקרות רק בהקשר לשימוש ברכב ואין מדובר בקשר אקראי בין הפגיעה לבין הרכב, כפי שנקבע ביחס לנפילת פדידה שם.

נכון הדבר כי יש בכך פתיחת פתח לאבחנות דקות ודקיקות באשר לכוונתו הסובייקטיבית של
המשתמש ברכב בעת פגיעתו (כפי שגם נעשה בענין פדידה וכב' השופט אור התיחס שם, בעמ' 830 לקושי הנובע מכך), אולם אין בכך כדי לשלול זכאותו של נפגע כתוצאה משימוש ברכב רק בשל הקושי הנוצר מאבחנות אלו.

שאלת הנזק
התובע טען בסיכומיו לפיצוי בגין כאב וסבל בלבד וזנח כל טענה להפסד השתכרות או הוצאות.

בנסיבות הענין, לאור קלות הפגיעה ממנה סבל התובע, אשר מעבר למסמך רפואי מיום התאונה ואישור מחלה שניתן לו לאחר שלושה ימים לא הציג מסמך נוסף כלשהו, אני סבורה כי
הסכום הראוי לפיצוי יעמוד על סך של 3,500 ₪.

אינני מוצאת לנכון לבצע ניכוי רעיוני של תשלומים להם זכאי היה התובע לכאורה מהמוסד לביטוח לאומי כטענת הנתבעת, שכן כפי שהסביר התובע, הפגישה בבנק אמנם נועדה לפתיחת חשבון לעסק שהתובע ביקש לנהל אולם לא שוכנעתי, במידת ההסתברות הנדרשת, כי המוסד לביטוח לאומי היה מכיר בארוע כתאונת עבודה שכן, במועד הפגישה טרם עבד התובע בעסק שהיה מיועד להיות מופעל מחודש 1/2009 ואילך, כפי שגם עולה מתלושי השכר שצרף התובע.

אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת בפיצוי התובע בסך של 3,500 ₪ בצירוף החזר אגרה ששולמה ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 453 ₪.

ניתן היום,
ד'
אדר תשע"ב, 27 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 21169-02/10 מייק בן לולו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/02/2012)