פסקי דין על אבו ערר שושנה | פסקי דין על ועדה מקומית לתכנון ובנייה שמעונים

50986-08/10 בעא     07/03/2012




בעא 50986-08/10 אבו ערר שושנה נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה שמעונים








בית משפט השלום בבאר שבע



בע"א 50986-08-10 ועדה מקומית לתכנון ובנייה שמעונים
נ' ידוע

תיק חיצוני
:



מספר בקשה:
2

בפני

כב' השופט
יואב עטר


המבקשת

אבו ערר שושנה
ע"י ב"כ עו"ד עאדל אבו עראר


נגד


המשיבה
ועדה מקומית לתכנון ובנייה שמעונים
ע"י ב"כ עו"ד רמר רועי



החלטה


בפני
בקשה
לביטול צו הריסה, ולחלופין להארכת מועד לביצועו של צו ההריסה אשר ניתן על ידי כב' השופט איתי ברסלר – גונן ביום 2.9.2010, במסגרת החלטה שניתנה ללא הרשעה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965.

בבקשה למתן הצו, נטען כי המבנה נשוא הצו, מבנה אבן חד קומתי ששטחו כ- 180 מ"ר, המצוי במקרקעין השייכים למנהל מקרקעי ישראל, נבנה ללא היתר, איננו מאוכלס, וללא גג.
בבקשה נטען כי חרף ניסיונות שנעשו לא אותר מבצע העבירה (בניית המבנה ללא היתר), וכי קיים עניין ציבורי המצדיק מתן צו הריסה.

בהחלטתו מיום 2.9.2010, קבע כב' השופט ברסלר-גונן, כי נחה דעתו, כי אכן לא אותר בעליו של המבנה וכי נוכח העובדה, שנבנה ללא היתר על מקרקעי ציבור, והעניין הציבורי שבהריסתו, נתקיימו תנאיו של סעיף 212 לחוק, והורה על הריסתו. סמוך לאחר הדבקת צו ההריסה על גבי המבנה פנה מר פאוזי אבו ערר ז"ל, בעלה המנוח של המבקשת, טען כי הוא בעליו של המבנה, והביע כוונה לרכוש את המגרש עליו בנוי המבנה ממנהל מקרקעי ישראל, להכשירו, ולקבל בגינו היתר בנייה. לאור זאת, ביום 1.11.10, הגיעו המשיבה ומר אבו ערר ז"ל להסכם על פיו יעוכב ביצוע צו הריסה עד ליום 1.9.11, כאשר עד למועד זה, ישלים מר אבו ערר ז"ל את רכישת המגרש ממנהל מקרקעי ישראל ויפעל להכשרת הבנייה הבלתי חוקית. במסגרת ההסדר,
אף נקבע כי באם לא יעמוד מר אבו ערר ז"ל בתנאים אלו, יהרוס את המבנה לא יאוחר מיום 15.9.2011, שאם לא כן, ייהרס המבנה על ידי המשיבה.

בחודש מרץ 2011, נהרג מר אבו ערר ז"ל בתאונת עבודה, עוד טרם השלים את רכישת המגרש מהמנהל והחל בהליכים להכשרת הבנייה.

מאז ועד עתה לא חלו שינויים כלשהם במצבו החוקי
של המבנה, כמו גם במצבו הפיזי, קרי, הבניה לא התקדמה, והמבנה נותר כשהיה, שלד מחופה אבן ירושלמית ללא גג.

ביום 1.2.2012, הוגשה הבקשה דנן, וממנה עולה כי המבקשת הינה אלמנתו של מר אבו ערר ז"ל,
וכי היא מודעת לצו ההריסה שתלוי ועומד כנגד המבנה, וכי נבנה בניגוד לחוק, ואולם לטענתה של המבקשת, בהמשך להסכם שחתם בעלה המנוח עם המשיבה, אף שילם מקדמה בסך 10,000 ₪ לצורך רכישת המגרש,
וכן שילם סך 4,000 ₪ למשיבה עבור הוצאותיה.
המבקשת טענה, כי מותו הטרגי של בעלה בתאונת עבודה נחת עליה כרעם ביום בהיר והותירה מטופלת ב- 5 ילדים קטינים.

ב"כ המבקשת העלה שורה של טענות לפיהן, נוכח מציאת טוען לבעלות על המבנה, יש מקום לקיים את הדיון מחדש, שכן הצו ניתן במעמד צד אחד וטען כי המשיבה לא עמדה בהוראות החוק, בדבר איתור בעליו של המבנה, ולא עשתה מאמצים של ממש לאתרו, ולשיטתו יש לשמור על זכותו של מי שלא אותר תחילה להתייצב ולהשמיע דברו.

ב"כ המבקשת הדגיש כי המבקשת אינה חולקת על כך שהמבנה נבנה ללא היתר, ואולם טען כי אילו ידעה המבקשת על הגשת הבקשה למתן הצו, או שאילו הוגש כתב אישום כנגד המנוח, אזי היה המנוח פועל להוצאת
היתר למבנה.

ב"כ המבקשת אף ציין, כי על בית המשפט לקחת בחשבון את העובדה שחלפו כשנה וחצי מאז שניתן הצו, ופרק זמן זה מצדיק בחינה מחודשת של האינטרס הציבורי, מה גם שהמשיבה עצמה לא מצאה לנכון מטעמיה היא לבצע את הצו.
נוכח עמדות הצדדים, סברתי כי יש מקום לקיים דיון בבית המשפט. במהלך הדיון, ציין ב"כ המבקשת כי מדובר במבנה שניתן להכשירו, שכן מדובר במגרש מוסדר והדגיש כי גם המשיבה הסכימה לכך עת ערכה הסכם עם בעלה המנוח של המבקשת. בנוסף, ציין ב"כ המבקשת, כי בעלה המנוח של המבקשת חדל מכל פעולת בנייה מיד לכשהוצא צו ההריסה. ב"כ המשיבה, טען כי נוכח העובדה שניתנה החלטה שיפוטית המורה להרוס את המבנה, וכי נוכח העובדה שהמשיבה מצויה בישורת האחרונה לפני ביצוע צו ההריסה (המשיבה התעתדה להרסו בימים הקרובים) ונוכח העובדה שמי שביצע את העבירות הלך לעולמו, וכי אין צורך קיומי למבנה שכן אינו מאוכלס, ובשים לב לאינטרס הציבורי העולה מעצם העובדה שמדובר במגרש שהוא בבעלות המדינה, ולמבקשת אין בו זכויות, אין כל מקום לעכב את ביצוע צו ההריסה, או לבטלו.

המבקשת עצמה העידה בבית המשפט ונחקרה נגדית על תצהירה.

המבקשת העידה כי לא ידעה כלל על מצבו החוקי של הבית, אישרה, כי ידעה על קיומו של צו ההריסה הראשון, ומאז ידעה כי הבית נועד ומיועד להריסה, שכן לטענתה, לא ידעה כלל על ההסכם שנערך בין בעלה המנוח לבין המשיבה. המבקשת העידה כי אינה מתגוררת במבנה וכי היא מתגוררת עם ילדיה בבית אחיו של בעלה המנוח, וכי היא רוצה את הבית ואת האדמה, שכן נותרה עם 5 ילדים.
המבקש הדגישה, כי נכון למועד מותו של בעלה, כל שידעה היה שהבית מיועד להריסה, וכי בכל יום יכולים היו להורסו.
למבקשת לא היתה תשובה של ממש לשאלה מדוע אם כן הגישה את הבקשה רק עתה, כשנה לאחר מותו של בעלה, ולבסוף סיפרה, כי
בא כוחה הוא שהודיע לה כי המשיבה הודיעה לו כי היא מתעתדת לבצע תוך זמן קצר את צו ההריסה.
המבקשת העידה גם כי על מועד ההסכם בין המשיבה לבין בעלה המנוח, נודע לה רק כשבוע עובר לדיון בפגישה עם בא כוחה ושוב חזרה ואמרה "לאחר מותו ידעתי שהבית מיועד להריסה, אבל לא ידעתי מה לעשות וגם לא שלחו כלום ולא ידעתי מתי מבצעים וחשבתי שישלחו לי ניירות על ההריסה, אני לא מבינה בדברים האלה".

למען השלמת התמונה, יצוין כי מועד מותו של בעלה המנוח, הינו 1.2.2011.

לשאלה כיצד תוכל לעמוד בעלויות הכרוכות ברכישת המגרש, קבלת ההיתר, והשלמת הבנייה, ציינה המבקשת כי היא מצפה לקבל פיצויים במסגרת תביעה שהוגשה, בגין מות בעלה בתאונת עבודה.

לאחר הדיון הגיש ב"כ המבקשת השלמת טיעונים, אשר את רובם ייחד לטענה, כי לא היה מקום להוציא צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק, נוכח אי נקיטת צעדים מספיקים לאיתור בעל העניין במבנה, וכן, לשיטתו, לא קיים אינטרס ציבורי המצדיק את הריסת המבנה וכי לחלופין, אם קיים אינטרס כזה, הרי שהאינטרס האישי של המבקשת גובר על האינטרס הציבורי בהותרת הצו על כנו.

ב"כ המבקשת שב והדגיש, כי לאחר מתן צו ההריסה הגיעה המשיבה להסכם עם בעלה המנוח של המבקשת, הסכם אשר למעשה נועד לאפשר למנוח להכשיר את הבנייה ואת מעמדו במגרש, וכי
הליך זה נגדע באיבו בשל מותו. ב"כ המבקשת ציין כי עמדת המשיבה, מהווה זריית מלח על פצעי המבקשת נוכח מצבה, וכי על המשיבה חלה חובת תום לב מוגברת, נוכח הנסיבות. בנוסף, המציא ב"כ המבקשת אישור מהנדס אשר החל בהליכים להוצאת היתר בנייה, וכן טען כי הוחל בהליכים לרכישת המגרש. בנוסף, טען ב"כ המבקשת "דחיית הבקשה והשארת צו ההריסה על כנו, משמעותה הריסת המבנה, וזריקת המבקשת וילדיה הקטינים לרחוב". טרם שאדון בבקשה לגופה, ראוי לציין, כי טענה זו אינה במקומה. המבקשת העידה בהליך כי איננה מתגוררת במבנה, וכי המדובר בשלד של מבנה וכך גם עולה מן התמונות שהוצגו. יש בהעלאת טענה זו משום יצירת רושם מוטעה כאילו מהווה המבנה קורת גג עבור המבקשת וילדיה, ועובדה זו אינה נכונה, וחבל שבא כוח המבקשת ציין את שציין תוך ניסיון ליצור רושם מטעה שכזה.

דיון

את טענות ב"כ המבקשת כנגד נסיבות הוצאת צו ההריסה, אין בדעתי לקבל. משנקבע, על ידי כב' השופט ברסלר-גונן, כי המשיבה עמדה בנטל והוכיחה לו לשביעות רצונו כי עשתה את המאמצים הנדרשים לאתר את בעליו של המבנה. מותב זה אינו מהווה ערכאת ערעור על קביעה זו, ובוודאי שלא היה מקום להעלות טענות אלו במסגרת זו. ראוי לציין, כי נוכח העובדה שלא מוכחש כי לאחר הוצאת הצו, יצר בעלה המנוח של המבקשת קשר עם המשיבה, ואף נקשר עימה בהסכם, הרי שידע גם ידע, על ההליך ויכול היה אז לנקוט בהליך המתאים לו חפץ היה לבטל צו ההריסה בדרך זו.

באשר לטענות ב"כ המבקשת לעניין האינטרס הציבורי, הרי שגם עניין זה נבחן על ידי כב' השופט ברסלר-גונן בהחלטתו, ומותב זה אינו מהווה ערכאת ערעור על קביעה זו.

בנסיבות אלו, איני רואה מקום להיעתר לבקשה מן הטעמים דלעיל.

יחד עם זאת, נוכח העובדה שהיה תלוי ועומד כנגד המבנה צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק, הרי שהיה מקום לבצעו זה מכבר. חרף טענות ב"כ המשיבה בפני
, בחרה המשיבה, מטעמיה שלה, להיקשר בהסכם עם בעלה המנוח של המבקשת, הסכם המלמד, על נכונותה של המשיבה לאפשר את הכשרת המבנה גם בדיעבד.

ככלל, לכשמדובר בבנייה בלתי חוקית על קרקע בו לבונה אין זכויות, וודאי שהדין הוא להורות על הריסת המבנה ובוודאי שקיים אינטרס ציבורי מובהק בהריסתו ולו לשם מניעת אנדרלמוסיה תכנונית.

אלמלא התנהלות המשיבה בכל הקשור להסכם שחתמה עם בעלה המנוח של המבקשת, סבור הייתי, שעם כל הצער על מצבה העגום של אלמנתו, אין מנוס אלא להותיר את צו ההריסה על כנו. ואולם, משהמשיבה עצמה בחרה שלא לקיים את צו ההריסה, ולבצע את ההריסה, ובחרה ליתן ביד בעלה המנוח של המבקשת את האפשרות להכשיר את הבנייה, לא ניתן כעת לבוא ולטעון כי אחד דינו של המבנה - להיהרס, רק מהטעם שנבנה על מקרקעי ציבור ובלא היתר.

למעשה, ספק בעיני, אם בבחירתה של המשיבה לחתום על ההסכם עם בעלה המנוח של המבקשת, לא היה בכדי לאיין את הצו שהוצא לבקשתה.

המבקשת, אמנם, לא ידעה על קיומו של ההסכם, ולכאורה ידעה משך למעלה משנה כי המבנה נועד להריסה ולא פעלה להכשירו או להגיש כל בקשה אחרת בעניין, ונראה
אם כן, לכאורה, כי יש לראותה כמי שזנחה את האפשרות להכשיר את המבנה. ואולם, נותן אני אמון בדברי המבקשת, כי לאחר מותו הטרגי של בעלה, התכנסה ביגונה, מצאה עצמה מטופלת ב – 5 ילדים קטינים, וסביר להניח שאכן סוגיית המבנה והכשרתו לא היו בראש מעייניה (ובמיוחד בשים לב לעובדה שהמבנה כלל לא שימש עבורה כקורת גג).

בנסיבות אלו, אין זה ראוי כי רק בשל חלוף הזמן, ימנע מן המבקשת לנסות ולממש או לחדש את ההסכם שכרת בעלה המנוח עם המשיבה, ולנסות ולרכוש את הזכויות בקרקע ולהכשיר את המבנה.

משנאותה המשיבה לאפשר לאדם (בעלה המנוח של המבקשת) אשר פלש למגרש שאינו שייך לו ושאין לו זכויות בו, ואשר בנה ללא היתר, לרכוש זכויות במגרש, ולהחל בהליכים לקבלת היתר, איני רואה מה השתנה בין הנסיבות שעמדו לנגד עיני המשיבה עת כרתה את ההסכם עם בעלה המנוח של המבקשת, לעומת הנסיבות כיום. ראוי לטעמי, ליתן למבקשת את האפשרות לנסות לחדש את שהחל בעלה, מבלי שאביע, כמובן, עמדה לגופו של עניין ולגופו של הסכם. ככל ששינוי הנסיבות היחיד הוא חלוף הזמן, הרי שלטעמי, בנסיבות הייחודיות למקרה זה, אין לבוא בטרוניה כנגד המבקשת, אשר בשל אירוע טרגי, התכנסה ביגונה ובניסיון לאסוף את השברים ולהמשיך בחייה, ולטעון כנגדה, כטיעון עיקרי, כי פרק הזמן שחלף הוא הבסיס לשוני בין עמדת המשיבה עת נקשרה בהסכם עם בעלה המנוח אל מול עמדת המשיבה כיום.

במצב דברים זה, סבורני כי ראוי להשהות את ההריסה לפרק זמן קצוב על מנת שניתן יהא לעקוב אחר הפעולות בהן נקטה המבקשת, ולראות האם יתכן אופק תכנוני למבנה, והאם קיים סיכוי שיוכשר. ובכפוף להתקדמותה לשקול את גורלו של המבנה בהמשך.

סוף דבר, מבלי שיש בכך כדי לחייב את המשיבה להיכנס להסכם כלשהו דוגמת זה שחתמה עם בעלה המנוח של המבקשת, או להביע עמדה לעניין זה, ועל מנת לאפשר למבקשת לנסות ולעמוד מאחורי הצהרותיה,
אני משהה את ביצוע צו ההריסה עד ליום 1.7.2012.

מובהר בזאת, כי צו ההריסה אינו בטל וביצועו מושהה אך ורק על מנת לבחון את התקדמות הצדדים וההליכים התכנוניים ככל שיהיו בעניינו. היה ויסתבר, כי המבקשת לא רכשה זכויות במגרש, או כי מסיבה אחרת כלשהי אין אופק תכנוני למבנה, לא יהא מנוס אלא מלבצע את הצו.

מובהר בזאת, כי המבקשת אינה רשאית לנקוט בכל פעולות של בנייה או אכלוס במבנה בטרם יינתן היתר כדין, וכי שינוי במצבו הפיזי של המבנה, או אכלוסו לא יהוו שיקול למתן ארכה נוספת, אלא, ככל שייעשו ללא מתן היתר, יהוו עבירה וכך גם יראה זאת בית המשפט באם תוגש בקשה נוספת.

ניתנה היום, י"ג
אדר תשע"ב, 07 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.








בעא בית משפט שלום 50986-08/10 אבו ערר שושנה נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה שמעונים (פורסם ב-ֽ 07/03/2012)