פסקי דין על סויונוב איסטל ז"ל | פסקי דין על חודיידטוב פנחס | פסקי דין על חודיידטוב ציון | פסקי דין על קוסאיוב פנחס

11000/06 א     06/03/2012




א 11000/06 סויונוב איסטל ז"ל, חודיידטוב פנחס, חודיידטוב ציון נ' קוסאיוב פנחס






בפני

כב' השופטת עידית ברקוביץ
תובעים

1.סויונוב איסטל ז"ל

2.חודיידטוב פנחס

3.חודיידטוב ציון
נגד
נתבע

קוסאיוב פנחס
פסק דין
בפני
תביעה לסילוק יד ותביעה כספית ע"ס 66,240 ₪.

רקע עובדתי
1. התובעים הם בעלי זכות חכירה בדירה בקומה הראשונה ברחוב הבשם 28, תל אביב, הידועה גם כחלקה 67/25 בגוש 7242 (להלן: "הדירה").

כל אחד מהתובעים הוא בעל 1/6 מהזכויות בדירה, כך ששלושתם יחדיו בעלים של 3/6 חלקים בדירה.

התובעים, יחד עם שלוש אחיותיהם (שלא הצטרפו לתביעה), ירשו את זכויותיהם בדירה מאמם המנוחה שנפטרה בשנת 1997 (להלן: "המנוחה").

בין יורשי המנוחה נמנית גם אחותם של התובעים, הגב' קוסאיוב מרים ז"ל (להלן: "הגב' קוסאיוב ז"ל), שאף היא יורשת של 1/6 מהזכויות בדירה.

הנתבע הוא בנה של האחות, הגב' קוסאיוב ז"ל , והוא מחזיק בדירה.

במהלך ניהול התביעה הלכה לעולמה התובעת מס' 1 וכן הגב' קוסאיוב ז"ל.
תמצית טענות התובעים
2. התובעים טוענים כי בשנת 1977, לאחר פטירת אימם המנוחה (סבתו של הנתבע) ביקש הנתבע להתגורר בדירה, בטענה כי הוא מצוי בסכסוך עם אשתו והם עומדים בפני
גירושין. לדברי התובעים, הנתבע אמר להם כי הגיע להסכם עם אשתו לפיו דירתם תועבר על שמה.

התובעים, וכן שאר היורשים, נתנו הסכמתם למגורי הנתבע בדירה אך הבהירו לו שמדובר בפיתרון זמני עד אשר ימצא מדור חלופי.

הנתבע עבר לגור בדירה והוא מתגורר בה עד היום.

במרוצת השנים ביקשו התובעים מהנתבע לפנות את הדירה אך הוא סירב תוך שהוא מנצל את היות התובעים דודיו.

עוד טוענים התובעים כי התברר להם שגם לאחר גירושיו, נותר הנתבע הבעלים של הדירה אשר חלק עם אשתו לשעבר.

התובעים מוסיפים כי מאז כניסתו של הנתבע לדירה בתחילת שנת 1998, הוא לא שילם דמי שכירות. התובעים מעריכים את דמי השימוש הראויים בסך של 400$ לחודש ועותרים לקבלת מחצית מסכום זה, דהיינו 200$ לחודש, למשך 6 השנים שקדמו להגשת התביעה. סך הכל, מעמידים התובעים את תביעתם על סך 66,240 ₪.

תמצית טענות הנתבע
3. בכתב ההגנה, טען הנתבע כי התגורר בדירה "בהמשך להסכמתם של התובעים ובידיעתם המלאה" (סעיף 5 לכתב ההגנה). בעדותו בבית המשפט, טען הנתבע כי התגורר בדירה בלא הסכמת התובעים, אך בידיעתם.

לטענת הנתבע, הוא גר בדירה עוד בטרם פטירת סבתו המנוחה וכי הוא ואמו טיפלו במנוחה באופן קבוע ורצוף. הנתבע טוען כי השקיע בדירה כספים רבים הן באופן שוטף והן בשיפוץ הדירה. הנתבע מציין כי אימו, בעזרתו, שילמה במשך השנים את תשלומי המשכנתא בגין הדירה עד לפירעונה המלא.

לטענת הנתבע, זכותו בדירה היא זכות של בר רשות בלתי הדירה.

באשר לתביעה הכספית, טוען הנתבע כי אין לה על מה לסמוך ולחילופין מעלה טענת קיזוז.

דיון ומסקנות

המסגרת המשפטית
4. המקור המשפטי לתביעת בעל מקרקעין לסילוק יד הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הקובע:
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

ההלכה הפסוקה קובעת, כי מי שתובע סילוק יד ממקרקעין מכוח בעלותו בהם, די לו להוכיח את עובדת בעלותו, ומשזו הוכחה, מועבר הנטל אל הנתבע, להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעין (ע"א 483/62 קוק נ' לנדוי, פ"ד יז 1953, וכן ע"א 16482/90 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"ד נ"ג 4353,354 ).

כך גם אמורים הדברים באשר לעילת סילוק היד מכוחו של סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הקובע כי:
"הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין"

לעניין זה נקבע:
"... בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות, ולו לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום... מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום ..." (סעיף 30 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), וכן ע"א 127/77 מלכה קפה נ' לוי, פ"ד ל"א (3) 455).

בענייננו, ועל יסוד נסח טאבו שצורף כנספח א' לכתב התביעה, הוכח כי לתובעים זכויות בעלות בדירה, ועל כן מחובת הנתבע להוכיח את זכות החזקה הנטענת על ידו.

מעמדו של הנתבע בדירה
5. לטענת התובעים הם נתנו לנתבע רשות להתגורר בדירה. מר ציון חודיידטוב (עת/1) הצהיר:
"אני ו-2 התובעים וכן שאר היורשים נתנו לנתבע את הסכמתנו, אך הבהרנו לו שמדובר בתקופה קצרה עד אשר יתארגן וימצא לו מדור חלופי". (סעיף 3(ד) לתצהיר מר חודיידטוב).

גב' תמרה אשרוב (עת/2), דודתו של הנתבע ואחת היורשות של הדירה אשר לא הצטרפה לתביעה, חיזקה את עדות אחיה והעידה בחקירתה הנגדית כי:
"פנחס היה גר ממול עם אשתו עד שהוא רצה להתגרש מאשתו, הוא בא אלינו ואמר שהוא רוצה להכנס לדירה, עד שיגמר המשפט עם אשתו. אנחנו אמרנו לו בסדר, תכנס, שיגור." (עמ' 17 שורות 3-5 לפרוטוקול).

אם כן, גרסת התובעים היא כי הנתבע קיבל מהם רשות להתגורר בדירה באופן זמני, אך רשות זו בוטלה.

6. מנגד, גרסתו של הנתבע לא היתה אחידה:

בכתב ההגנה טען הנתבע כי:
"התגורר בדירה בהמשך להסכמתם של התובעים ובידיעתם המלאה... שהייתו של הנתבע נעשתה בהסכמה ובידיעה של התובעים." (סעיף 5 לכתב ההגנה).

בדיון מיום 18.2.08 הצהיר הנתבע כי:
"לשאלת בית המשפט, האם הבטיחו לי שאגור בדירה ללא הגבלה, אני משיב שמאף אחד לא ביקשתי לגור בדירה.
לא ביקשתי מאף אחד לגור בדירה כי אמא שלי גרה שם....
אני אומר שהגירסה שהרשו לי לגור בדירה היא לא נכונה." (עמ' 2 שורות 1-6 לפרוטוקול).

בתצהיר עדותו הראשית (אשר היה תמציתי ביותר) שילב הנתבע בין שתי הגרסאות וטען:
"אני התגוררתי בדירה נשוא כתב התביעה במשך שנים רבות... במשך כל אותן שנים התובעים ידעו על מגוריי בדירה ולא באו בכל טענה ולא ביצעו כל פעולה ו/או הליך לשם הוצאתי מהדירה ובכך למעשה נתנו את הסכמתם למגוריי בדירה... לאחר שנישואיי עלו על שרטון וחזרתי להתגורר בדירה יחד עם סבתי (סבי כבר נפטר) ואמי כל זאת בידיעת והסכמת התובעים..." (סעיפים 3-4 לתצהיר הנתבע).

בחקירתו הנגדית העיד הנתבע:
"ש. הגרסה שלהם שאתה באת אליהם ואמרת שאתה נמצא בהליך גירושין לכן אתה רוצה לגור בדירה של הסבתא עד שהסכסוך הסתיים, זו גרסה שלשיטתך לא נכונה.
ת. נכון.
ש. מפנה לתצהירך... איך אתה מסביר את התצהיר לעומת מה שאתה אומר עכשיו שלא ביקשת הסכמה.
ת. אני לא ביקשתי מהם שום הסכמה. זה היה רק בידיעתם לא בהסכמתם
....
ש. אתה גר בדירה, בלי הסכמה שלהם.
ת. כן.
ש. בניגוד להסכמתם אתה גר בדירה.
ת. בידיעתם אבל לא בהסכמתם.
ש. אתה נמצא בדירה מבלי שנתנו לך את ההסכמה.
ת. נכון. בלי הסכמה אבל בידעתם." (עמ' 21 שורות 15-24 לפרוטוקול).

בסיכומים טען ב"כ הנתבע כי הנתבע שהה בדירה בידיעת התובעים "והסכמתם הינה הסכמה שניתנה במעשה ובהתנהגות ולא במילים" (סעיף 14 לסיכומים).

דברי הנתבע הובאו באריכות על מנת להראות את חוסר האחידות והשינויים בגרסתו.

בחינת גרסתו של הנתבע, על חלופותיה, מעלה כי הנתבע לא הוכיח את זכותו להמשיך ולהחזיק בדירה. ואפרט:

8. ככל שטוען הנתבע כי החל להתגורר בדירה שלא בהסכמת התובעים, עליו להראות זכות שבדין להחזקתו בדירה.

הנתבע תולה את יהבו בכך שנכנס לגור בדירה עם אימו (עמ' 20 שורות 20-21 לפרוטוקול).

אף בהנחה שהנתבע התגורר בדירה עם אימו, מכוח הסכמתה ורשותה, הרי אין בכך כדי לסייע לו שכן אימו שותפה בדירה ביחד עם יתר יורשי המנוחה, כאשר לה יש רק 1/6 חלקים בדירה.

סעיף 30 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע :
30. (א) בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם.
(ב) שותף הרואה עצמו מקופח מקביעה לפי סעיף קטן (א) רשאי לפנות לבית המשפט בבקשת הוראות, ובית המשפט יחליט כפי שנראה לו צודק ויעיל בנסיבות הענין.
(ג) דבר החורג מניהול או משימוש רגילים טעון הסכמת כל השותפים.
סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין ממשיך וקובע, כי בהיעדר קביעה אחרת לפי סעיף 30 לחוק המקרקעין, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר.

לענין זה נקבע:
"סעיף 31(א)(1) מתיר אמנם לכל שותף להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר בלי הסכמת יתר השותפים, וכל זאת בתנאי שלא ימנע אותו שימוש משותף אחר. והרי, כאשר שותף אחד מתיר לצד שלישי להשתמש בנכס, או בחלק כלשהו ממנו, בניגוד לרצונו של השותף השני, הוא חוטא לאמור בסעיף בשני דברים: ראשית, המשתמש במקרקעין זה לא הוא עצמו אלא אחר. שנית, על-ידי התרת שימוש לצד שלישי הוא מונע מהשותפים האחרים עשיית שימוש כזה באותו זמן." (ע"א 304/72 מנחם ביאלר נ' משה ביאלר (1973), כז(1) 533, להלן: "פרשת ביאלר")

הנה כי כן, שותף במקרקעין הנותן רשות לפלוני להשתמש במקרקעין, מונע משותפיו עשיית שימוש כזה באותו זמן, ועל כן נזקק הוא להסכמתם. כל עוד ניתנת הסכמת השותפים, בין במפורש ובין בשתיקה, רשאי אותו פלוני להמשיך ולהשתמש במקרקעין, אך כאשר מודיעים השותפים כי הסכמתם מבוטלת, לא ניתן לכפות עליהם את המשך החזקתו של פלוני במקרקעין.

הדברים הומחשו על ידי כב' השופט ברנזון בפרשת ביאלר:
"אדם מוכנס לדירה חינם אין כסף על דעת השניים ללא התחייבות חוקית כל-שהיא כלפיו, וכעבור זמן אחד אינו רוצה בו עוד. כלום אפשר לכפות עליו אדם כזה רק מפני שבן-הזוג השני אומר: אהבתי את האיש (או האשה) ואיני רוצה שיעזוב (או תעזוב)?"

דומה כי אין ספק כי התשובה לשאלה האמורה היא בשלילה. די בכך שאחד הבעלים המשותפים ישמוט את הקרקע מכלל זכותו של "האורח" להישאר בדירה, על מנת שתישלל זכותו של האחרון להמשיך ולהחזיק בה.

וביישום לעניננו, הרשות שניתנה לנתבע להתגורר בדירה, על ידי אמו הגב' קוסאיוב ז"ל , תלויה ברצונם של התובעים שהינם שותפיה לזכויות בדירה. משהודיעו התובעים כי אינם מסכימים עוד למגורי הנתבע בדירה, הרי הרשות שניתנה לו, הגיעה לקיצה ואין הוא רשאי להמשיך ולהחזיק בדירה.
9. להלן ייבחן מעמדו של הנתבע כבר רשות.

כאמור, טענת התובעים הינה כי הנתבע קיבל רשות מפורשת להתגורר בדירה ועל כן הינו בר רשות.

הנתבע, לעומת זאת, טוען לזכות של בר רשות בלתי הדירה.
במאמר מוסגר יצויין, כי טענה מפורשת לרשות בלתי הדירה הועלתה לראשונה בסיכומים, וניתן היה לדחותה מחמת הרחבת חזית אסורה. חרף האמור, אבחן את הטענה לגופה.

טענת הנתבע היא כי:
"אין ספק כי הזכות אשר ניתנה לנתבע הינה זכות של מגורים ו"הקמת" ביתו למעשה, ומשכך יש לראות זכות זו כזכות בלתי הדירה, כך נהג הנתבע וכך ראה את הדירה ולאור זאת כל ההשקעות אשר בוצעו בדירה לרבות תריסים קרמיקה וכו' ובל נשכח שהנתבע עצמו ואמו למעשה שילמו את המשכנתא בגין הדירה נשוא התיק דנן". (סעיף 20 לסיכומי הנתבע).

10. על מנת לקבוע אם הנתבע הינו בר רשות, יש לבחון תחילה, האם נתנו התובעים לנתבע אישור או הרשאה להחזיק ולהשתמש בדירה – שאז הנתבע הינו בר רשות. עם זאת, אף אם לא מוכח רישיון מפורש להחזיק בדירה, עדיין יש לבחון האם הנתבע זכאי למעמד של "בר רשות מכללא".

לענין זה נקבע, כי יצירתה של רשות אינה מותנית דווקא בהסכם מפורש ודי בהתנהגותו של בעל המקרקעין שממנה ניתן להסיק הסכמה בדיעבד מכוחה יזכה המחזיק במעמד של "בר רשות מכללא". (ע"א 463/79, חנא פרח גבראן נ' סימון גבראן, פ"ד לו (4) 403).

על מנת לזכות במעמד של "בר רשות מכללא", על הנתבע להוכיח שני יסודות:
1. שהייה ממושכת של הנתבע בדירה.
2. ידיעת התובעים על החזקתו של הנתבע בדירה, בלא לעשות דבר.

אין חולק כי הנתבע מחזיק בדירה במשך תקופה ארוכה, לפחות מסוף שנות ה-90.

כמו כן, אין חולק כי התובעים ידעו על החזקתו של הנתבע בדירה, שכן לשיטתם הם נתנו לו מלכתחילה את רשותם להתגורר הדירה. בכך מתקיימים שני התנאים הנדרשים בכדי להקנות לנתבע מעמד של בר רשות.

על כן, הריני קובעת כי הנתבע זכה במעמד של בר רשות בדירה, בין אם מכוח רשות מפורשת (כפי שטוענים התובעים), ובין אם מכוח רשות מכללא (לפי אחת מגרסאותיו של הנתבע).

ביטול הרשות
11. סיווג הרשות, כרשות הדירה או כרשות בלתי הדירה, תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו. בבתי המשפט נדונו מקרים בהם נתפסה רשות כבלתי הדירה וזאת כאשר הוכחה הסתמכות בתום לב על הבטחה או התחייבות של בעל המקרקעין. הקביעה כי נוצרה רשות בלתי הדירה אינה נפוצה, שכן היא בעלת משמעות מרחיקת לכת.

ברע"א 2701/95 קבעה כב' השופטת ד. בייניש (כתוארה אז):
"כאשר מתעוררת בפני
בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך" (רע"א 2701/95 תחסין מוחי אלדין כנעאן ו11- אח' נ' אחמד עבד אלטיף גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 170 - מאגר נבו).

הפסיקה הכירה בקיומה של רשות בלתי הדירה רק במקרים חריגים, כאשר הונחה תשתית ראייתית מבוססת וכאשר הייתה הצדקה מיוחדת לכך.

על מנת שמחזיק יוכר כבעל רישיון בלתי הדיר להחזיק במקרקעין, עליו להוכיח, בין היתר, את הנסיבות המיוחדות הבאות:
1. רשות מפורשת (להבדיל מרשות מכללא).
2. השקעה ניכרת במקרקעין (בניית בית מגורים או עסק פעיל).
3. הסכמה המפורשת של בעל המקרקעין לבנייה גופה.
(ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי פ"ד ט"ז 2901, ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ פ"ד מ(1) 321, 325, 7139/89 אלוני נ' ארד פ"ד נ"ח (4) 27).

במילים אחרות, על הנתבע להוכיח, כי ביצע במקרקעין בנייה בהשקעה ניכרת, ובהסכמה מפורשת של התובעים.

12. כאמור, הנתבע אינו טוען להסכמה מפורשת של התובעים להתגורר בדירה, אלא להיפך. הנתבע העיד כי החליט להיכנס לגור בדירה בלי לקבל הסכמה של אף אחד חוץ מהסכמת אימו ז"ל. הנתבע הוסיף וטען כי: "אני לא ביקשתי מהם שום הסכמה. זה היה רק בידיעתם ולא בהסכמתם" (עמ' 21, שורות 7-15 לפרוטוקול).

מדברי הנתבע עולה, כי לשיטתו לא ניתנה לו הסכמה מפורשת של התובעים להתגורר בדירה ובכך למעשה נשמט היסוד לטענתו בדבר רשות בלתי הדירה.

13. זאת ועוד. הנתבע לא הוכיח השקעה ניכרת במקרקעין. טענות הנתבע להשקעות בדירה נטענו בעלמא מבלי שגובו בבדל ראיה. מכל מקום, אף אם היתה מתקבלת גרסת הנתבע בדבר השקעה "בתריסים ובקרמיקה" (גרסה אשר לא נתמכה בראיות ממשיות), הרי אין לראות בכך השקעה ניכרת בדירה, באופן המצדיק הכרה בזכות בלתי הדירה.

באשר לתשלומי המשכנתא- בתצהירו טען הנתבע כי מי ששילם את תשלומי המשכנתא זו אימו ז"ל, תוך שהוא הוסיף "אף בעזרתי" (סעיף 11 לתצהיר). מכאן, שהנתבע עצמו אינו טוען כי הוא זה שנשא בתשלומי המשכנתא, אלא אימו, לכל היותר, בסיועו. הנתבע לא הניח תשתית עובדתית אשר יש בה כדי ללמד מה היה חלקו בתשלומי המשכנתא, ולא צירף כל ראיה המלמדת על שיעור תשלומי המשכנתא ביחס לשווי הדירה. בנוסף, הנתבע לא התמודד עם טענת התובעים כי נמנע מלשלם להם, כבעלים, עבור כל שנות מגוריו בדירה.

בנסיבות הענין, לא השכיל הנתבע להוכיח כי הינו זכאי למעמד של בר רשות בלתי הדירה.

על כן, הריני קובעת כי הנתבע לא זכאי למעמד של בר רשות בלתי הדירה, כי אם למעמד של בר רשות הניתנת לביטול.

14. מן הראיות עולה כי הנתבע לא שילם לתובעים תשלום כלשהו בגין ההחזקה במקרקעין, על-כן, הרשות שניתנה לו להחזיק בדירה הינה "רשות חינם".

על פי ההלכה הפסוקה, כאשר ההרשאה שניתנה היא רשות חינם, זכאי המקנה לבטל את ההרשאה "כהרף עין", עם גילוי דעתו על כך שאינו מעוניין בהענקת הרישיון. (ראה: ע"א 126/83 אלעלמי נגד אל חטיב, פד"י מ(1) 397).
לסוגיה זו נקבע:
"רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו "הסכם" במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה. כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון" (ע"א 96/50, יעקב צינקי אוח' נ' ויקטור ע. כיאט ואח', פ"ד ה'[1], 474).

וכן :
"מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". (ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א(3), 433).

הודעה על ביטול הרישיון ניתן לראות בכתב התביעה עצמו. (ראה: ע"א 32/77 טבוליצקי נגד בית הכנסת ומדרש חסידים, פד"י ל"א (3) 210). משהגישו התובעים את כתב התביעה כנגד הנתבע, הרי בכך הודיעו לו כי הרשות שניתנה לו בוטלה.

עם ביטול הרשות, לא נותרה בידי הנתבע זכות להמשיך ולהשתמש בדירה ועל כן הוא בגדר מסיג גבול בה .

אשר על כן, דין התביעה לסילוק יד להתקבל.

התביעה הכספית
15. התובעים מבקשים לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים למשך 6 שנים הקודמות ליום הגשת התביעה, וזאת משום שלטענתם הרשו לנתבע להתגורר בדירה ללא תמורה, שנה אחת בלבד.

התובעים צירפו חוות דעת של שמאי מטעמם, מר יוסי אגסי, לפיה דמי השכירות הראויים לדירה, בתקופה שבין חודש ינואר 1999 ועד לחודש ינואר 2006 הינם 500$ לחודש.

לטענת הנתבע, מאחר והינו בר רשות בדירה, הרי התובעים זכאים לדרוש ממנו דמי שימוש ראויים רק ממועד ביטול הרשות ולא באופן רטרואקטיבי. לחילופין, טוען הנתבע שאף אם תתקבל דרישת התובעים, הרי שיש לו זכות קיזוז בגין כל הכספים אשר הושקעו בדירה, לרבות תשלומי המשכנתא שלטענתו אימו המנוחה שילמה במקום הוריה עבור רכישת הדירה.

במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר לתביעה הכספית, הצדק עם הנתבע.

16. החובה לשלם דמי שימוש נגזרת ממעמדו של המחזיק. כל עוד המחזיק הינו בר רשות חינם, אין מקום לחייבו בדמי שימוש. החובה לשלם דמי שימוש קמה רק עם ביטול הרשות.

סוגיה זו נדונה בע"א 2798/02 כהן נ' היכלי בידור, שם נקבע:

"זכותה של המשיבה לקבל דמי שימוש ראויים עבור החזקת המערערים בנכס, שיסודותיה נטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט, חלה מיום ביטול הרשות (שם, בעמ' 959), שהרי אם נקבל את טענת המשיבה שאין לפטור בר רשות במקרקרעין מתשלום דמי שימוש ראויים, כל זמן שטרם בוטלה הרשות, נרוקן את המוסד של בר רשות מתוכנו.
לשון אחרת: אם בר רשות במקרקעין ממשיך להחזיק בהם לאחר שהרשות בוטלה, זכאי הבעלים לדמי שימוש ראויים בגין אותה התקופה, דבר שיהווה תמריץ לשוהה שלא כדין במקרקעין, לאחר שבוטלה הרשאתו, לא להאריך שהותו במקרקעין לאחר ביטול ההרשאה. אולם, כל זמן שטרם בוטלה ההרשאה, אין לחייב את בר הרשות לשלם דמי שימוש ראויים.
משביטלה המשיבה את הרשות אך בהגשת כתב התביעה, אין על המערערים לשלם דמי שימוש ראויים כלל." (ע"א 2798/02 כהן נ' היכלי בידור בע"מ (2007)).

לאור הקביעה כי הנתבע הינו בר רשות חינם בדירה, הרי שהתובעים אינם זכאים לדמי שימוש ראויים כל עוד לא בוטלה הרשות. הזכות לקבל דמי שימוש קמה רק מיום ביטול הרשות ואילך, דהיינו – מיום הגשת התביעה (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נ"ז(3) 949, בעמ' 959).

נוכח האמור, דין התביעה הכספית הנוכחית להידחות. ככל שהדבר נדרש, ניתן לתובעים היתר לפיצול סעדים באופן שלא תישלל מהם האפשרות להגיש תביעה כספית לגבי התקופה שלאחר הגשת התביעה .

לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בטענות הקיזוז שהעלה הנתבע.
סוף דבר
17. א. התביעה לסילוק יד מתקבלת.
על הנתבע לפנות את הדירה שברח' הבשם 28, תל אביב, ולהחזירה לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ.

ב. התביעה הכספית נדחית.

ג. הנתבע יישא בהוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך של 15,000 ₪.
ניתן היום, י"ב אדר תשע"ב, 06 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"א 11000-06 סויונוב איסטל ואח' נ' קוסאיוב פנחס
1 מתוך 12








א בית משפט שלום 11000/06 סויונוב איסטל ז"ל, חודיידטוב פנחס, חודיידטוב ציון נ' קוסאיוב פנחס (פורסם ב-ֽ 06/03/2012)