פסקי דין על עו"ד אסתר אלרון | פסקי דין על שירלי אלרון | פסקי דין על שי אלרון |

474-01/10 א     13/03/2012




א 474-01/10 עו"ד אסתר אלרון נ' שירלי אלרון, שי אלרון








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



13 מרץ 2012

ת"א 474-01-10 אלרון נ' אלרון ואח'







כב' השופטת דליה אבי-גיא
, סגן נשיא


התובעת

עו"ד אסתר אלרון
בעצמה


נגד



הנתבעים

1. שירלי אלרון
2. שי אלרון
ע"י ב"כ עו"ד אורן גוטרמן





פסק דין


א.
מבוא ורקע עובדתי
לפניי תביעה שהגישה עו"ד אסתר אלרון
(להלן: "אסתר") כנגד אחייניה הגב' שירלי אלרון
(להלן: "שירלי") ומר שי אלרון
(להלן: "שי"), להשבה של טבעת יהלום, שעון זהב וארבעה מטבעות זהב (להלן: "הפריטים"), שנתנה להם, לטענתה, בשל טעות.
הפריטים הם חלק מהעיזבון שהותירה אחריה אמה של אסתר וסבתם של שירלי ושי, אשר נפטרה ביום 9.8.2004 (להלן: "המנוחה"). ביום ה-30 לפטירתה של המנוחה, מסרה אסתר את הפריטים לאחייניה. לימים דרשה להחזירם לידיה, אולם פנייתה לא נענתה.
מכאן תביעתה של אסתר, אשר הועברה אליי מבית המשפט לענייני משפחה, לשם הוגשה בחוסר סמכות עניינית.
שירלי ושי הגישו כתב הגנה בתביעת אסתר, כמו כן הגישו תביעה נגד אסתר שבה טענו לקבלת דמי שכירות או דמי שימוש ראויים בגין חלקם בדירת המנוחה ברח' נחמני 44א' בתל-אביב (להלן: "הדירה"), בה עשתה אסתר שימוש ייחודי מאז פטירת המנוחה ועד לשנת 2008.
יצוין כי לאחר פטירת המנוחה נותרה הדירה בבעלות משותפת של אסתר, שירלי, שי ואמם הגב' יעל אלרון (להלן: "יעל"), ואחותה של אסתר.
בתביעתם תובעים שירלי ושי מדודתם אסתר, פיצוי בגין התקופה שבה לא נבעה להם כל הכנסה מהדירה – ממועד פטירת המנוחה ועד למכירת הדירה בחודש נובמבר 2008.


ב.
טענות אסתר בתביעה ובתביעה הנגדית – בתמצית
על שירלי ושי להשיב את הפריטים, בין אם השבה בעין ובין אם השבה בכסף על-פי שווי מוערך של 80,000 ₪, מהטעמים הבאים: התנהגותם המחפירה של שירלי ושי כלפי המנוחה בעת מחלתה; יחסם של שירלי ושי כלפי אסתר, בין היתר נשאה לבדה בהוצאות הדירה משך שלוש שנים; המצוקה הנפשית שבה הייתה שרויה כשמסרה הפריטים לשירלי ושי וטעתה לחשוב שאינם שלה, כאשר כל רצונה היה לעשות חסד כלפי אחייניה.
התביעה שהגישו נגדה שירלי ושי היא קנטרנית ונגועה בשיהוי רב של חמש וחצי שנים.
לא הייתה לאסתר סמכות להשכיר את הדירה, בהעדר הסכמה בין כלל השותפים, תוצאה של הנתק שכפו עליה שירלי ושי מחד גיסא, והסכסוך בין שירלי ושי לבין הדודה הנוספת שטענה לבעלות בלעדית על הדירה, מאידך גיסא.
ניתן צו פירוק על הדירה בלא ששירלי ושי תבעו דמי שכירות בגינה, ובכך נסתתמו טענותיהם ודין תביעתם להידחות.
בשתיקתם זו ויתרו שירלי ושי על דמי השכירות והסכימו מכללא לחזקתה של אסתר בדירה תוך התנערות מכל חובות מכורח הבעלות בדירה.
הדירה במצבה לא הייתה ניתנת להשכרה אלא לאחר שיפוץ יסודי, ולכן היה על שירלי ושי להשקיע כספים כדי שהדירה תהא ראויה להשכרה, או לאתר שוכר מתאים.
אסתר היא שנשאה לבדה בכל הוצאות הדירה עד למועד העברתה לידי כונס הנכסים, בסכום כולל של 155,800 ₪, וסכום זה יש לפסוק לטובתה (על דרך הקיזוז).

ג.
טענות שירלי ושי בתביעה ובתביעה הנגדית – בתמצית
הפריטים התקבלו במתנה כדין ועל כן אסתר מנועה מלהגיש תביעתה או לדרוש ההשבה, בהעדר עילה כלפיהם.
תביעתה של אסתר היא טורדנית וכמו כן הוגשה בחוסר תום לב ובשיהוי.
מוכחשת קיומה של כל טעות מצד אסתר בנסיבות העניין, שכן מלוא העובדות היו ידועות לה בעת מתן הפריטים.
שתיקתה של אסתר לאורך זמן מאשררת את מתן המתנה או מעידה על כוונתה לתיתה, באופן המקים כלפיה מניעות.
קשריהם של שירלי ושי עם המנוחה היו טובים ואילו יחסיהם עם אסתר נותקו שנים מספר לפני מות המנוחה. מאז לא היה שינוי בהתנהגות הצדדים איש כלפי רעהו.
אסתר החזיקה בדירה בבלעדיות, כשמפתחות הדירה מצויים ברשותה והיא לא מתירה לאחייניה להיכנס לדירה או לעשות בה כל שימוש. אסתר סירבה להשכיר הדירה ואף למוכרה, ומשכך הם נאלצו לנקוט בהליך של פירוק שיתוף וכינוס נכסים.
דמי השכירות או דמי השימוש הראויים להם הם זכאים בגין חלקם בדירה, לאור פועלה של אסתר, עומדים על סך של 76,500 ₪ (כולל ריבית והצמדה), לתקופה של 51 חודשים.

ד.
דיון ומסקנות
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שהונח על-ידם בפני
י, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את שתי התביעות גם יחד. להלן נימוקיי:

גורל הפריטים
בהתאם לצוואתה התקפה של המנוחה (נספח 1 לכתב התביעה), מונתה אסתר למנהלת עיזבונה ובין היתר ירשה תכולה, כספים ועוד.
אין מי שחולק כי בסמוך לאחר פטירתה של המנוחה, מסרה אסתר לשירלי את טבעת היהלום (טבעת האירוסין) של המנוחה. בנוסף, לאור העדויות שבפני
י, קיבלה שירלי שני מטבעות זהב.
את שעון הזהב, שהיה שייך לסב המשפחה, מסרה אסתר לשי, באמצעות אמו יעל, אשר קיבלה לידיה בעבורו גם שני מטבעות זהב.
אין עוררין על כך שהפריטים הועברו לשירלי ושי על-ידי אסתר (ישירות ובעקיפין) ללא כל תמורה מצדם.
על-פי סעיף 1 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968, מתנה היא "הקניית נכס שלא בתמורה".
סעיף 2 לחוק המתנה קובע כי "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על ידי הנותן למקבל, תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה."
ואומנם, לפי גרסתה של שירלי, אסתר הביעה בפני
ה את רצונה להעניק לה במתנה את טבעת היהלום של המנוחה, ואף פנתה ליעל בבקשה למסור לשי את השעון והמטבעות במתנה.
בכך, לטענת שירלי, ביקשה אסתר להגשים את רצון המנוחה:
"...דודתי מסרה לנו כי היא נותנת לנו חפצים אלו למרות שאינם כתובים בצוואתה של סבתי וכי סבתי בהיותה בחיים מסרה לה כי ברצונה לתת לי את טבעת היהלום.
" (סעיף 3 לתצהירה).

ובעדותה (עמ' 123, מול שורות 27-24) סיפרה שירלי:
"היא אמרה שזה לא כתוב או שהיא לא צריכה לפי הצוואה לתת, שלפי הצוואה התכולה הולכת אליה, כל הפריטים... וזה בלי קשר היא רוצה לתת, בשם הרצון, בתור הרצון של סבתא לא בתור הרצון שלה."
גם לפי דבריה של יעל, נתנה אסתר לשירלי את הטבעת במתנה "למרות שהדבר לא כתוב בצוואה של הסבתא אך מידיעתה כי זה היה רצונה של הסבתא." (סעיף 6 לתצהיר יעל).
אסתר, לעומת זאת, מכחישה דבר מתן מתנה.
לפי גרסתה, נמסרו הפריטים "...לא לשי לשירלי בלבד, והאמא שלה נכנסה לחדר והושיטה את היד כמו אדם שמבקש צדקה, ואני במקרה החזקתי גם את השעון, אז אם היא לקחה זה ככה יצא, זה עניין של שבריר שניות..." (עמ' 55, מול שורות 28-16).
דבר המסירה נעשה, לדבריה, "בתום לב ותוך טעות יסודית... הייתי בחולשה נפשית ופיזית וטרם בדקתי את הצוואה ששם לא מוזכרים כלל התכשיטים, כמיועדים עבור הנתבעים." (סעיף 3 לתצהיר עדותה הראשית).
אסתר עמדה על הנסיבות למתן הפריטים ואשר לדידה מצדיקות את השבתם לידיה.
כך למשל סיפרה בחקירתה (ההדגשות הן שלי – דא"ג):
"נתתי מרצון טוב כי ריחמתי עליה (הכוונה לשירלי – דא"ג), כי אמא שלה (הכוונה ליעל – דא"ג) עשתה עלי השפעה לא הוגנת במהלך הזמן שאמא שלי היתה חולה, היא אמרה שהמצב בבית מאוד קשה..." (עמ' 47, מול שורות 24-22).
"לא מתוך טוב לבי, נעשתה פריצה בדירה... ונתקלתי בתכשיטים וזה עורר לי רגשות, ונזכרתי שאמא שלי היתה רוצה ששירלי תתחתן..." (עמ' 53).
"ת. ...אני סברתי שאמא שלי היתה רוצה לתת להם את זה. מאחר שהייתי במצב נסער, באבל כבד מאוד, בודדה מאוד... (עמ' 55, מול שורות 28-16).
"...זו היתה טעות מיסודה, לא העליתי בדעתי באותו רגע, ולא הייתי מספיק בשיקול דעת שזה שלי. חשבתי שאמא שלי רוצה לתת, ורציתי לעשות לה נחת רוח, בגלל שהאחיינית היתה במצב נפשי קשה...ככה האמא שלה שידרה לי..." (עמ' 58, מול שורות 29-26).
דומה כי יש קושי בהבנת טענתה של אסתר, הטוענת מחד גיסא כי הפריטים נמסרו מטוב לבה, תוך ניצול חולשתה, אך מאידך גיסא, מסירה זו נעשתה לטענתה מתוך סברה מוטעית שלה ביחס לרצון אמה המנוחה.


גרסאות שונות וסותרות הוצגו גם על-ידי מי שהעידו מטעמה של אסתר:
ידיד המשפחה, מר חיים שמואל שוב, העיד (סעיף 6 לתצהירו) ששמע מפי אסתר "שמסרה בטעות יהלום, שעון זהב וארבע מטבעות זהב לאחיינים, ביום ה-30 ומאז נעלמו...".
ואילו לשכנתה וחברתה של המנוחה, הגב' לאה ישורון, נודע – גם כן מפי אסתר – כי הפריטים נמסרו "מתוך רצון טוב ושלא על-פי צוואה בכתב" (סעיף 4 לתצהיר).
עדויות אלה אינן מסייעות בהבהרת הרקע העובדתי ומצבה הנפשי של אסתר עובר למסירת הפריטים לידי שירלי ושי, מה עוד שהן למעשה בבחינת עדויות שמיעה.
כך או כך, במקרה דנן הוכח להנחת דעתי כי הפריטים אכן ניתנו במתנה לשירלי ושי על-ידי אסתר וכי בעת מסירת הפריטים אכן התכוונה אסתר לתיתם במתנה לאחייניה. אסתר לא הרימה את הנטל הדרוש להוכיח אחרת.
משנמסרו הפריטים בידי שירלי ושי במתנה, הרי שהפכו לרכושם הבלעדי כאמור בסעיף 6 לחוק המתנה.
משכך אסתר אינה יכולה לחזור בה ממתן המתנה שהושלמה, אלא אם תוכיח כי נפל פגם ברצון בעת מתן המתנה אשר מאפשר את השבתה לבעליה מכוח דיני החוזים הכלליים (ר' למשל: ע"א 6296/05 פנינה כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל ואח' (2007), ע"א 343/87 פרי נ' פרי (1990), ע"א 173/72 גנאיים נ' גנאיים (1973)).
כאמור, לטענת אסתר, מסירת הפריטים נעשתה בתום לב ומתוך טעות יסודית וללא ידיעה בעת מסירת הפריטים כי בצוואת המנוחה הורשה לה כל תחולת הדירה, לרבות הפריטים נשוא התביעה.
אסתר העידה כי התוודאה לראשונה באשר לתוכנה של הצוואה רק כחודש וחצי לאחר פטירת האם המנוחה, שהפקידה בידיה את צוואתה בתוך מעטפה סגורה.
לפי גרסה זו של אסתר, לו הייתה יודעת שהפריטים הם רכושה, כי אז לא הייתה מוסרת אותם לשירלי ושי.
לדבריה, לא היה בליבה כל חשד כי אחייניה, שאותם הגדירה כבני טיפוחיה, ועמם, לפי טענתה, לא הייתה מסוכסכת מעולם, יתנכרו לה ברבות הימים.
על-פי הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת...
".


בעניין זה נאמר כי "טעות, בתחום דיני החוזים, מוגדרת כמחשבה או אמונה של אחד הצדדים שאינה תואמת את המציאות, משמע, שניתן להצביע על פער בין המצב העובדתי או המשפטי, הנדמה לבין המצב לאשורו (ג'
שלו, דיני חוזים
(הוצ' דין בע"מ, ירושלים, תש"ן) בעמ' 194-195). טעות המולידה התקשרות בחוזים – ניתן לראות בה פגם היורד לשורש דרישת ההסכמה של נותן המתנה, באשר יש בה כדי לסכל את כוונתו של נותן המתנה או מטרתו. במקרים אלה הטעות יכול שתשמש עילה להשבת המתנה, זאת בכפוף לתנאים הקבועים בסע' 14 לחוק החוזים
הכללי
"
(ת"א (חי') 366/02 מואסי אחמד עבד אללטיף נ' עיסאם פריד חג' אחמד, בסעיף 26 לפסק הדין).


ניתן לקבוע כי יסודותיה של עילה זו לא הוכחו על-ידי אסתר.
אסתר מסרה לאחייניה שירלי ושי את הפריטים במתנה, מתוך אמונה שבכך היא מגשימה את רצונה של המנוחה, כפי שהייתה ידועה לאסתר בשעתו (ת/1 ו-ת/3), בטרם התוודאה לתוכנה של הצוואה.
אסתר יזמה את המסירה בפועל ללא קשר לצוואת המנוחה שציוותה למי שייכים הפריטים.

בפועל, במועד המסירה של הפריטים, היו הפריטים בבעלותה של אסתר מכוח צוואת המנוחה.
בדיעבד מתברר כי אין כל משגה עובדתי או משפטי – לא באשר לבעלות על הפריטים ולא באשר לרצון המנוחה.
לאור העדויות שלפניי, המנוחה הביעה את רצונה לתת לשירלי את טבעת היהלום שלה. אסתר בעצמה מודה בכך, אם כי לטענתה, הייתה זו בגדר אמירה "סתמית" של המנוחה מלפני שנים רבות.
אסתר קיימה את רצון המנוחה (לתת לשירלי את טבעת היהלום), הגם שרצון זה לא מצא ביטוי בצוואתה של המנוחה.
לפי שורת ההיגיון והשכל הישר, יש יסוד לסברה כי הפריטים נמסרו על-ידי אסתר מתוך הכרה שזה רכושה.
אלמלא כן לא יכולה הייתה כלל להעבירם הלאה, במתנה.
ואולם, אף אם נקבל את הטענה בדבר טעות שעמדה ביסוד המתנה, אזי כפי שנקבע בע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין (1995), יש לבחון האם קיים קשר סיבתי בין עצם הטעות לבין ההתקשרות.
ובענייננו, אסתר לא הוכיחה כנדרש, כי העניקה את המתנה עקב טעותה, כלומר שלו ידעה שהמנוחה ציוותה לה, לאסתר, את הפריטים, כי אז לא הייתה מוסרת אותם.
על-פי צוואת המנוחה, טבעת היהלום, כמו יתר הפריטים, נותרו של אסתר והיא מסרה אותם לשירלי ושי על-פי הבנתה את רצון אמה המנוחה, שאותו ביטאה בעבר.
אינני יודעת אם אסתר נתנה המתנה בציפייה לתמיכה וסיוע מצד אחייניה, אולי חידוש הקשר עמם, ואין להוציא מכלל אפשרות שזו הסיבה להתגבשות רצונה גם במקרה זה.
ואולם, הערכה מוטעית של אירועים שיתרחשו, או נסיבות שיתקיימו בעתיד, לאחר ההתקשרות, איננה בגדר טעות חוזית (תמ"ש (ראשל"צ) 33843/06 ג' מ' נ' ג' ק' (2011), בסעיף 36 לפסק הדין).
עדי התביעה, מר שוב והגב' יהודית לוי, חברתה של המנוחה, דיברו בשבחה של אסתר וסיפרו על מסירותה הרבה כלפי המנוחה אל מול העדר הסיוע והניכור שהפגינו בני המשפחה האחרים הן כלפי המנוחה בהיותה על ערש דווי, והן כלפי אסתר.
חרף התנהגותם זו של בני המשפחה, בחרה אסתר לתת לשירלי ושי את המתנה. לראיה, העדה הגב' לוי מציינת בתצהירה כי הפריטים ניתנו להם על-ידי אסתר "למרות אכזבתה" (סעיפים 9-8 לתצהירה).
לגישתה של אסתר, את המתנה קיבלו שירלי ושי בחסד ולא בזכות, ועל כן, משניתקו עמה כל קשר כביכול, הרי שאין כל מניעה ואף מן הראוי להחזיר המתנה לידיה.
אלא מאי, טענה זו עומדת בסתירה לטענה אחרת של אסתר, כאילו סברה, בטעות, שהפריטים מיועדים להם על-פי רצון המנוחה. שהרי במקרה כזה אין מדובר במעשה של חסד, גם לא בשקילת יחס האחיינים כלפי אסתר.
מתוך דבריה של אסתר בבית המשפט, עולה כי אסתר בחרה בתחילה לפנות ליעל בדרישה להשבת הפריטים. משלא נענתה חיפשה אחר "שעת כושר" לפעול בעניין אל מול שירלי ושי במישרין, ורק ביום 21.5.2008 שלחה להם מכתב דרישה (נספח 2 לכתב התביעה).
אין לאסתר כל הסבר מספק לכך שהניחה לזמן הסביר לביטול המתנה לחלוף ולא תבעה משירלי ושי את השבת הפריטים שקיבלו ממנה. זאת לאחר שגילתה, לטענתה, את דבר הטעות, ולאחר שהייתה עדה, לדבריה, להתנהגותם "המחפירה".
גם התנהלות זו מטילה צל כבד על עצם טענת הטעות אשר בפיה.
המסקנה העולה מן המקובץ היא כי הטעות מצדה של אסתר לאו טעות היא, אלא חרטה לאחר מעשה, ואינה אפוא בגדר סיבה המצדיקה את ביטול המתנה.
יתרה מכך, לא אוכל לקבל את טיעונה של אסתר ביחס לחולשתה השכלית או הגופנית בעת מתן המתנה, כעילה להשבתה.
הוראת סעיף 18 לחוק החוזים קובעת בסוגיה זו בין היתר כדלקמן:
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."
בכדי לקיים יסוד זה של עילת העושק, נדרש כי מצבו של התובע, העשוק, יהא חמור וקיצוני. אין די בכך שהיה נתון ללחץ חברתי, משפחתי וללחץ פנימי אישי, המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל. נסיבות שכאלה אינן עולות כדי הרכיבים הנדרשים לביטול הסכם מחמת עושק (ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון (1981)).
אסתר טוענת כי הייתה תחת השפעה לא הוגנת מצד יעל על-רקע מצבה הפיזי והנפשי – תוצאת האבל הכבד, היגון והתשישות מעול הטיפול באם המנוחה ופטירתה. לטענתה, העבירה לידי יעל את הפריטים במטרה לעודדה חרף יחסה כלפי אסתר לאחר מות המנוחה.
נסיבות אלה אינן מצדיקות ביטול דבר המתנה, וכאשר ממילא לא נעשה כל ניסיון להוכיח את כל רכיביה של עילת העושק.
אף התרשמתי כי אסתר הייתה מודעת היטב למעשיה וניהלה את ענייניה לפי רצונה. מידת ההשפעה על שיקול דעתה העצמאי והגבלת חופש הרצון שלה, תוך ניצול חולשתה כביכול, לא הוכחה כלל ועיקר.
לאחר שהגעתי למסקנה, כי במתנה לא נפל כל דופי מחמת טעות או עושק, הרי שנופל בסיסה ותוכנה של סוגיית ההתעשרות שלא כדין ומתייתר הצורך בבחינתה.
לאמור לעיל מתווספת העובדה כי אסתר בחרה להגיש תביעתה רק מקץ כחמש שנים (לאחר סיום ניהול סדרת הליכים בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה). אין ספק כי תביעתה להשיב לידיה מתנה שניתנה בשנת 2004 נגועה בשיהוי ניכר, ובמובן זה היא נעדרת תום לב.
לאור האמור, אני קובעת כי אין מקום להורות על השבת הפריטים או שוויים לידי אסתר.

דירת המריבה
ממסמכים שלפניי עולה כי אסתר היא הבעלים של רבע מהזכויות בדירה, אחותה של אסתר מחזיקה במחצית מהזכויות, ויתרת הזכויות בדירה מצויה בידי יעל, שירלי ושי.
על-פי העדויות שלפניי, בסמוך לאחר מות המנוחה ביקשה שירלי להיכנס לדירה, באמצעות מפתח שהופקד אצל השכנה הגב' ישורון, אך כניסתה לדירה נאסרה עליה, משלא נתקבלה רשותה של אסתר.
מאז אותו אירוע, לא היה איש שהחזיק במפתחות הדירה מלבד אסתר. הדירה הייתה בחזקתה ובשימושה הבלעדיים של אסתר עד ליום בו הודיעה לכונס הנכסים (שמונה בהליך פירוק השיתוף)

על יציאתה מהדירה (ת/5): "המפתח היה ברשותי עד ליום 14/02/2008, לא נמסר לכונס, נשאר בארון החשמל.." (עמ' 51, מול שורות 27-22).
יעל טוענת כי פנתה מספר פעמים אל שתי בנותיה של המנוחה (אסתר ואחותה) בניסיון להגיע להסכמה בנוגע לדירה, אך לשווא.
אסתר טענה ההיפך:
"...אני אמרתי לאמא שלהם מההתחלה, כל החלטה שתתקבל על ידי רוב בעלי הזכויות, אני מקבלת אותה... אני שומרת על הדירה בינתיים ותחליטו ואני אעשה מה שתקבלו..." (עמ' 61 לעדותה של אסתר, מול שורות 18-16).
שירלי הודתה כי היה קושי בקבלת הסכמה של האחות הנוספת, בעלת 50% מזכויות הבעלות בדירה: "היא לא רצתה, היא אמרה שזה גם החלטה שלה... כל אחד הפיל את זה על השני... פשוט לא הצליח לצאת מזה שום דבר." (עמ' 113, מול שורות 24-23).
שי בחר שלא למסור תצהיר עדות ראשית מטעמו ואף סירב להעיד בבית המשפט (חרף בקשתה של אסתר). ממילא לא טען ולא הוכיח כי ביקש להיכנס לדירה.
כידוע, בהתאם לסעיף 30 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, רשאים בעלי רוב החלקים בנכס המשותף, לקבוע בנוגע לניהולו הרגיל של הנכס, כמו גם לגבי השימוש הרגיל בו. כל דבר החורג מניהול או משימוש רגילים כאמור, מצריך את הסכמתם של כלל השותפים.
במקרה דנן שוכנעתי כי לאור סכסוך הירושה והיחסים הטעונים בין הצדדים כמתואר לעיל, אכן נמנעה מאסתר האפשרות המעשית לפעול למכירת/השכרת הדירה.
אין כל עדות מוכחת על כוונה מצד יעל, שירלי או שי להשכרת הדירה, ועל צעדים אופרטיביים שעשו, אם בכלל, לצורך כך.
כל שידוע הוא כי נקטו בהליך לפירוק השיתוף לשם מימוש חלקם בדירה.
עוד התברר כי אסתר התנגדה למכירת הדירה באמצעות כונס הנכסים ועזבה את הדירה תחת לחץ הכונס. עם זאת, לא הוכח כי היא התנגדה למכירת הדירה טרם הליכי הכינוס.
אסתר טענה כי לא היה בידה להשכיר את הדירה, גם לאור מצבה הירוד של הדירה והצורך בשיפוצה באופן יסודי, וכי ידה לא היתה משגת בהשקעת הכספים הדרושים לכך (עמ' 61, מול שורות 26-25).
טענותיה אלו של אסתר לא נסתרו.
מעבר לכך, שירלי ושי לא השכילו להוכיח את נזקיהם בגין אובדן דמי השכירות הנתבעים, סך של 6,000 ₪ לחודש. חוות דעת שמאית מטעמם מעריכה את דמי השכירות של הדירה בתקופה הרלבנטית בסך של כ-4,000 ₪ בלבד (במונחים חודשיים). מה גם, שהשמאי ערך חוות דעתו בהתבסס על דירת מגורים ממוצעת מבלי לבדוק בפועל את הדירה (שנמכרה שנים קודם לכן), ואף לא נחקר על חוות דעתו בבית המשפט.
מכאן שהתובעים בתביעה שכנגד לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת תביעתם.


לא זו אף זו – שירלי ושי תבעו דמי שכירות מעבר לשיעור חלקם הרשום בדירה (1/8), בגין תקופה שבה כבר לא הייתה בחזקתה הבלעדית של אסתר (לאור טענתם, שלא הוכחה, כי ההפסד בגינה היה נמנע אם אסתר הייתה מסכימה להשכיר או למכור הדירה), ועבור חודש דצמבר 2004 ואילך (ולא ממועד פטירת המנוחה), על-פי סיכומיהם.
יוער כי גם עיתוי הגשת תביעתם מעלה תמיהות. היה זה לאחר סיומם של הליכי פרוק השיתוף ומכירת הדירה ורק לאחר שהוגשה נגדם תביעת ההשבה.
מכל המקובץ לעיל, סבורה אני כי אין מקום לחייב את אסתר בדמי השכירות הנטענים.
במצב דברים זה, מתייתרת מאליה טענתה של אסתר בדבר קיזוז הוצאותיה בגין הדירה.
מעבר לדרוש ולמען שלמות התמונה, אומר כי אסתר טוענת להוצאות עקב אחזקת הדירה (תשלומים קבועים, תיקונים, ניקיון, שמירה); אובדן ימי עבודה (כביכול בשל הטיפול והשמירה על הדירה); פועלה לשם קבלת צו קיום צוואה (שלטענתה אפשר את פירוק השיתוף בדירה); ופינויה של הדירה (עמוסת החפצים כביכול).
שירלי ושי סבורים כי היא מנועה מלטעון לקיזוז, בין היתר מאחר שדרישותיה נדונו ונדחו בתביעה לפירוק השיתוף בדירה (תמ"ש 39130/07).
ואומנם, מעיון במסמכים מתוך התמ"ש עולה שאסתר עתרה בבקשה להחזר הוצאות בגין ניהול העיזבון (ת/4), לרבות ההוצאות שהיו כרוכות באחזקת הדירה. כונס הנכסים סירב לדון עניינית בבקשתה, ובית המשפט קמא דחה את בקשת אסתר לעיון חוזר.
על-פני הדברים, חלק מהדרישות הכספיות שבו ועלו בהליך שלפניי ועליהן נוספו דרישות חדשות (כמפורט בסעיף 17 לכתב התשובה שכנגד). מכל מקום, טענותיה של אסתר בהליך זה דינן להידחות, אף מבלי להידרש לשאלת עצם הזכאות להחזר ההוצאות, בין אם מכוח מניעות וחוסר סמכות (ענייני עיזבון) ובין אם מחמת שלא הוכחו כנדרש במסגרת תצהיר עדותה הראשית הנעדר פירוט (לרבות ראיות) בהתאם.
בשולי פסק הדין אציין כי לא מצאתי את יתר הטענות שהעלו הצדדים בתביעותיהם, כבעלות משקל ורלבנטיות להכרעה בשאלות המהותיות שעמדו על הפרק. במיוחד נכון הדבר ביחס לכל אותן הטענות והאסמכתאות הנוגעות לצוואת המנוחה ורישום הירושה, אלה כבר נדונו והוכרעו בהליכים קודמים בין הצדדים ואינן מעניינו של הליך זה.



ה.
התוצאה


לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעות באופן הדדי.
בנסיבות העניין, אינני מוצאת לנכון לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים, וכל צד יישא בהוצאותיו.



ניתן היום,
י"ט
אדר תשע"ב, 13 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 474-01/10 עו"ד אסתר אלרון נ' שירלי אלרון, שי אלרון (פורסם ב-ֽ 13/03/2012)