פסקי דין על מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א | פסקי דין על משה בן ארויה

1065/08 פ     20/03/2012




פ 1065/08 מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' משה בן ארויה






בפני

כב' השופט אביחי דורון
בעניין:

1. מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א

המאשימה
נגד
1. משה בן ארויה
(עציר)
הנאשם
גזר דין
כתב האישום
הנאשם הודה, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן והורשע בעבירה של תקיפת בת זוג לפי סעיף 379 ו- 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

על פי כתב האישום המתוקן, במאי 2007 תקף הנאשם את בת זוגו (להלן – המתלוננת) כאשר משך אותה בכוח בידה לכוון חדרו לאחר שסירבה לישון עמו באותה מיטה. לאחר מכן ניתק הנאשם את מכשיר הטלפון ולא אפשר למתלוננת להתקשר למשטרה.

הנאשם צירף תיק נוסף ובו הורשע בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין (ת"פ 7367/08).

הנאשם נדון ביום 13.5.2002, במסגרת צרוף תיקים גדול שערך, לעונש של 4 שנות מאסר, ובמסגרת אותו תיק הוטל על הנאשם גם מאסר על תנאי בן 12 חודשים שלא יעבור אחת עבירות בהן הורשע, בינהן תקיפת בן זוג (ת"פ 11373/00 . מע"ת זה הינו בר הפעלה בתיק הנוכחי.

הימשכות הדיונים בתיק

התיק שבפני
נו מתנהל זה כ-4 שנים בבית המשפט, לאורך 26 דיונים ולנאשם היה חלק גדול בכך.

כתב האישום הוגש ביום 3.1.08, שבעה חודשים לאחר מועד ביצוע העבירה, והדיון הראשון בו התקיים ביום 11.2.08. תחילה הירבה הנאשם להעדר מהדיונים וכאשר הואיל להגיע עשה זאת לעיתים באיחור משמעותי לאחר שהדיון התקיים בהעדרו.
ביום 22.10.08 השיב הנאשם לראשונה לכתב האישום, כפר במיוחס לו והתיק נקבע להוכחות.
בדיון הבא ביום 3.12.08 חזר בו הנאשם מכפירתו ובהיותו מיוצג הגיע להסדר טיעון בתיק, במסגרתו הודה בכתב האישום המתוקן והורשע. הנאשם נשלח לשירות המבחן, אולם לא התייצב לפגישות אליהן הוזמן פעם אחר פעם גם באמצעות עורכי דינו. (ר' דיונים מיום 11.3.09 ומיום 10.6.09).
בהמשך הדרך, נעצר הנאשם עד תום ההליכים בגין עבירות אחרות ונבחנה אפשרות לצירוף תיקים נוספים של הנאשם ולשילובו של הנאשם בטיפול גמילה במהלך המעצר. (ר' דיון מיום 13.7.09).
במקביל לניהול התיק הנוכחי, התנהלו אפוא דיונים גם בהליכי מעצרו של הנאשם, ובהמלצת שירות המבחן אפשר בית המשפט לנאשם להשתחרר ממעצרו ולהתחיל בהליך גמילה, בעוד עניין צירוף התיקים בתיק זה מתמשך תקופה ארוכה ולא מושלם (ר' דיונים בימים 15.9.09, 21.9.09 ו- 23.11.09).

בדיון מיום 3.11.09 ביקש הנאשם לחזור בו מהודאתו ולנהל הוכחות, אולם בית המשפט דחה בקשתו והותיר את הכרעת הדין בעינה.

לאחר כל אלה, הנאשם נעצר בשנית ובית המשפט נאלץ לדחות את הדיון 4 פעמים נוספות ולבטל זמנו, מתוכם פעמיים בשל סירובו של הנאשם לעלות לדיון באולם בית המשפט (ר' דיונים מיום 6.5.10, מיום 22.6.10, מיום 6.7.10 ומיום 7.9.10).

זאת ועוד. לאורך כל ההליך התחלפו סנגורים המייצגים את הנאשם (כ-5 סניגורים!) בשל התנהלותו של הנאשם, חילוקי דעות וחוסר שיתוף הפעולה עמם, וגם בשל כך נדחו הדיונים פעמים רבות. כמו כן, במהלך ההליך הוצאו מספר צווי הבאה נגד הנאשם.

בית המשפט נאלץ להתלות את ההליכים ביום 11.5.11 ולחדשם ביום 1.6.11. הנאשם שב והעלה את בקשתו לצרף תיקים, אולם לאחר 25 דיונים והתמשכותו המסורבלת של ההליך הפלילי – דחה בית המשפט עתירתו והורה לבסוף על שמיעת הטיעונים לעונש.

דומה אפוא שהימשכות ההליכים החריגה בתיק זה היתה תוצר של התנהלות הנאשם.

תסקיר שירות המבחן
בתחילת ההליך נשלח הנאשם לשירות המבחן, אולם הוא לא הגיע לפגישות, לא יצר קשר עם שירות המבחן ובסופו של דבר שירות המבחן לא בא בהמלצה כשלהי בעניינו.

על אף התנהלותו של הנאשם מול שירות המבחן ובמהלך הדיונים במפורט לעיל, ובהתחשב באורכו המשמעותי של המאסר המותנה התלוי נגד הנאשם, כמו גם ביחס בינו לבין קלותה היחסית של העבירה אותה עבר הנאשם, נעתר בית המשפט באופן חריג לבקשת ב"כ הנאשם ובטרם טיעוניו לעונש שלח את הנאשם לשירות המבחן פעם נוספת על מנת לאפשר לנאשם למצות את הגנתו, לפרוס בפני
שרות המבחן את מהלך שיקומו וליתן לשרות המבחן אפשרות להמליץ על הארכת המאסר המותנה.

מתסקירי שירות המבחן עולה כי הנאשם, כיום בן 47, היה מעורב מגיל צעיר בפעילות עבריינית. במהלך השנים עבד הנאשם לפרנסתו אולם במקביל ניהל אורח חיים שולי, הסתבך בעבירות והידרדר לסמים.

בדצמבר 2008 פנה הנאשם למרפאה פרטית לצורך קבלת תחליף סם מסוג "סבוטקס". הטיפול כלל מעקב חודשי של מסירת שתן וקבלת מרשם. במהלך התקופה נמצאו פעמים מסוימות עדויות לשימוש בסם מסוג הירואין אולם מאז חזרתו האחרונה למרפאה, בין מאי לספטמבר 2011, בדיקות השתן שמסר היו נקיות מסמי רחוב.
עם זאת, "להתרשמות המטפלים במרפאה הנאשם התקשה לערוך שינוי משמעותי בחייו והנו בעל דפוסי חשיבה והתנהגות שוליים מושרשים.".

גם שירות המבחן התרשם כי הנאשם עדיין זקוק לטיפול בנושא ועל כן הופנה לטיפול ב"קהילת הדרך" אולם לא נמצא מתאים. הנאשם לא פנה ליחידה העירונית לשיקום נפגעי סמים ביפו. לדבריו, הוא מטופל כיום באמצעות תחליף סם בבית המעצר.

עוד עלה מהתסקיר, כי הנאשם לקח אחריות חלקית על ביצוע העבירה. הוא הסביר כי במסגרת הליכי גירושין התפתחו בינו לבין בת זוגו מאבקי רכוש ובעטיים איבד שליטה על מעשיו. הליכי הגירושין בינהם התארכו ומלווים במאבקים כספיים. סופו של דבר שכיום בני הזוג מתגוררים בנפרד והמתלוננת אינה מעוניינת להמשיך בקשר זוגי עם הנאשם. משיחות עם המתלוננת עלה כי מערכת היחסים בינה לבין הנאשם אופיינה לאורך השנים באלימות, היא טופלה במרכז לטיפול באלימות במשפחה ואזרה כוחות לפתוח בהליכי גירושין נגד הנאשם ולהוציא נגדו צו הרחקה.

לסיכום, שירות המבחן נמנע מלהגיש המלצה בעניינו של הנאשם, משמצא כי הוא מתקשה לגייס כוחות לתפקד ולהימנע מביצוע עבירות וכי הנו "חסר מודעות לחומרת מצבו ההתמכרותי ומנהל חייו על פי דפוסי חשיבה והתנהגות עבריינים."

טיעוני הצדדים לעונש

ב"כ המאשימה הדגישה בטיעוניה את עברו של הנאשם ואת חוסר שיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן. הנאשם לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו ובמהלך הדיונים המשיך לבצע עבירות ואף נעצר בגינן. כמו כן, ציינה את הזמן הרב שחלף מיום הגשת כתב האישום ואת זלזול הנאשם במערכת המשפט.
לטענתה, העבירות בהן הורשע הנאשם חמורות ועל כן ראוי להפעיל את המאסר המותנה העומד כנגד הנאשם, במצטבר לעונש מאסר בפועל בגין תיק זה, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננת.

ב"כ הנאשם טען כי מדובר בעבירה משנת 2007 ואילו המאסר על תנאי הוא בגין עבירה משנת 2002. הוא מפנה לתסקיר שירות המבחן ממנו עולה כי הנאשם נקי מסמים ממאי 2011 ועד ספטמבר 2011. כתב האישום תוקן לקולא ועל כן הוא עתר להאריך את המאסר המותנה ולהסתפק בהטלת מאסר על תנאי בלבד, לחילופין עתר להסתפק בהפעלת המאסר המותנה ללא עונש נוסף במצטבר.

הנאשם הצטרף לדברי בא כוחו והודה בפני
בית המשפט כי מקור בעיותיו נובע משימוש בסמים. לטענתו, קשריו עם בת זוגו ועם ילדיו טובים.

דיון

העבירות בהן הורשע הנאשם אינן קלות, בעיקר על רקע הנסיבות בהן נעברו.
הנאשם הילך אימים על בת זוגו ומשך אותה בכוח בידה רק בשל סירובה לישון עמו באותה מיטה. זו אינה הפעם היחידה בה הפנה הנאשם את זעמו למתלוננת ולאורך שנות נישואיהם נהג בה באלימות.

הנאשם, כיום בן 47, החל את דרכו העבריינית עוד מימי שחרותו כשהיה בן 15 בלבד, ובעברו הרשעות רבות במגוון עבירות אלימות, רכוש וסמים.
בין היתר הורשע הנאשם בעבירות שוד, פריצה לבניין, גניבה, התפרצות למקום מגורים, הסגת גבול, החזקת נכס חשוד כגנוב, החזקת מכשירי פריצה, התנהגות פרועה במקום ציבורי, תקיפת עובד ציבור, תקיפת שוטר, איומים, תקיפה הגורמת חבלה ממש, החזקת סמים וסחר בהם. כמו כן הורשע במספר עבירות של תקיפת בן זוג, עבירה בה הורשע גם בתיק זה.

הנאשם ריצה בעבר עונשי מאסר ממושכים, בהם מאסרים על תנאי שהופעלו נגדו ומאסר למשך 4 שנים (במסגרת ת"פ 11373/00), אולם אלה לא מנעו ממנו לשוב ולבצע עבירות. גם המאסר המותנה התלוי ועומד כנגד הנאשם לא הרתיע אותו מלעבור את העבירות המיוחסות לו בתיק הנוכחי.

עברו הפלילי המכביד של הנאשם, כמו גם התרשמות שרות המבחן, מלמדים כי הנאשם אימץ אורח חיים עברייני וכי גם אם גילה נכונות אקראית, אי שם לאורך המסלול, לסגת מדרך זו, עומק דפוסי התנהגותו, וגם התכחשותו החלקית אליהם, לא איפשרו לו לצאת לכיוון של שינוי.

גם שירות המבחן התרשם כאמור כי זוהי דרכו של הנאשם. תסקיר שירות המבחן מיום 16.1.12 מפרט באופן יוצא דופן וממצה את נסיבותיו חייו של הנאשם, ניסיונות השיקום שלו ויחסיו עם בת זוגו ובני משפחתו, ובסופו לא מצא שירות המבחן כל דרך לבוא בהמלצה לבית המשפט.

התמשכות הדיונים כפי שתוארה לעיל ונטייתו של הנאשם לזלזל בחוק ובבית המשפט מחזקת התרשמות זו.
כאמור בתסקיר שירות המבחן, הנאשם לקח אחריות חלקית בלבד על מעשיו ולקולת עונשו עומדת אך הודאתו, אם כי גם בה לא היה די כדי לחסוך בזמן השיפוטי, שהרי התנהלותו של הנאשם גרמה להתמשכות ההליכים, באופן חריג, משך 4 שנים.

אשר להפעלת המאסר על תנאי התלוי ועומד כנגד הנאשם -

סעיף 56(א) לחוק העונשין קובע:
"בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי. "

הסעיף מאפשר להאריך את תקופת התנאי לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים בתנאים הבאים:
1. לא מוטל עונש מאסר בשל העבירה הנוכחית.
2. מוצדק לעשות כן "מטעמים שיירשמו".
3. בית המשפט השתכנע כי לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר המותנה.

המונח "מטעמים שיירשמו" נועד להדגיש כי אין להאריך את התנאי על דרך של שגרה וכי יש לעשות כן רק במקרים חריגים מכוחם של נתונים בעלי משקל שיצדיקו זאת.

בע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ט(6) 119, נפסק, כי:

"הכלל שנקבע בסעיף 56 לחוק העונשין, הוא כי ביצוע עבירת התנאי מפעיל את המאסר המותנה ויהא זה במקרים חריגים בלבד ורק מטעמים שירשמו שבית המשפט יהיה רשאי להורות על הארכת תקופת התנאי אם שוכנע כי בנסיבות העניין לא יהא זה צודק להפעילו. אמנם, ככל שהפעלת התנאי היא אוטומטית כך גדל כוחו המרתיע של המאסר המותנה... , אולם חרף זאת ניתן שיקול הדעת לבית המשפט שלא להפעילו, כדי לאפשר לו, מקום שהצדק מחייב זאת, להעניק לנאשם הזדמנות נוספת והכוונה לחזור לדרך הישר, וגם בחריג זה גלום עיקרון ההרתעה." (ההדגשות שלי).

ברע"פ 4300/07 איהאב נאצר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), חזר כב' השופט לוי על ההלכה לפיה הכלל שבסעיף 56 לחוק העונשין הוא כי עונש מאסר יש להפעיל "אלא אם כן שוכנע בית המשפט כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מן הכלל...".

עוד הוסיף בית המשפט בעניין זה כי סעיף 58 לחוק העונשין קובע שמאסר על תנאי שהוטל לאחר שאדם הורשע בעבירה נוספת מאותו סוג, יופעל במצטבר, אלא אם יורה בית המשפט מטעמים שירשמו, כי שתי תקופות המאסר ירוצו באופן חופף.

וכלשון סעיף 38 לחוק העונשין:
"מי שהוטל עליו עונש מאסר בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש המאסר על תנאי, ישא, על אף האמור בסעיף 45, את שתי תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית המשפט שהרשיעו בשל העבירה הנוספת ציווה, מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות."

"הרציונאל העומד מאחורי כלל זה... הוא שענישה מצטברת היא ענישה המדגישה מדיניות הרתעתית, ומדיניות זו הולמת מקרה של עבריין השב ומבצע עבירות בגינן כבר הורשע בעבר" (רע"פ 4300/07 איהאב נאצר נ' מדינת ישראל , סעיף 4 להחלטה).

(ו ר' גם ת"פ 5997/06 מדינת ישראל נ' בניים ז'ק [פורסם בנבו])
ובע"פ 2610-12-10 אברג'ל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] קבע בית המשפט, כי:

"על מנת שיהא זה בלתי צודק להפעיל את העונש המותנה נדרשים אנו למצב שבו השתנה מהותית מצבו של העבריין לאחר נטילת חלק בהתמדה ולאורך זמן בהליך טיפולי יסודי וממושך אשר יראה כי חל בו שינוי של ממש, הוא זנח את דרך הפשע, שיקומו עולה יפה והוא מבין את חומרת העבירה הנוכחית ויש בביצועה נסיבות מקלות, כגון שהתפתה לך שהייתה זו התפתות רגעית, או שנעשתה בהשפעת אחרים וכדומה."
הדילמה: הפעלת מאסר מותנה ממושך בגין עבירה בעלת חומרה בינונית.

עם זאת, אין להתעלם מהדילמה מולה עומד בית המשפט במקרה דנן, דהיינו: הפעלת מאסר מותנה שאורכו – 12 חודשים – משמעותי ביותר, בגין עבירה שלו היה בית המשפט גוזר עליה עונש ללא מאסר מותנה שיש להפעילו בגינה, היה עונש זה מתבטא במספר חודשים קטן הרבה יותר.

כב' השופטת פרוקצ'יה נתנה דעתה בעבר לסיטואציה דומה במסגרת רע"פ 7391/08 (14.9.09):

" אנו מחוייבים להיקפו של העונש המותנה שהוטל בלא יכולת לשנותו, ונדרשים על-פי טיב הענין, ועל-פי מדיניות הענישה הנוהגת, גם להטלת מאסר בפועל בהיקף מידתי בגין העבירות בהליך זה. .....מקרה זה ממחיש את הקושי במצבים בהם הפעלת מאסר על תנאי בהיקף נתון, ואפילו בחפיפה מלאה למאסר בפועל המוטל בגין העבירה הנוספת עלול להביא להחמרת יתר בענישה..."

גם במקרה שלפני העבירה המפעילה את העונש המותנה מצויה ברף שאינו מן הגבוהים בקרב עבירות האלימות, זאת אף שעיון בתסקירים שהוגשו בעניינו של הנאשם מעלה כי עבירה זו היוותה קצה קרחון של התנהגות אלימה ממושכת של הנאשם כלפי המתלוננת.
ברם איש בחטאו יענש, והנאשם עומד לפני לאחר שהורשע בכך שתפס ביד המתלוננת בחוזקה וגרר אותה בניגוד לרצונה לחדרו, ולא בגין מעשים אחרים שאינם מוזכרים בכתב האישום.

עוד הוסיפה כב' השופטת פרוקצ'יה באותו עניין:

"הקושי העיקרי בהליך זה נעוץ כל כולו בהיקפו של עונש המאסר המותנה שהוטל, אשר הפעלתו בשלמותו מתחייבת בצד הטלת עונש מאסר בפועל בגין העבירות בהליך הנוכחי. בית משפט השלום נרתע מהפעלת עונש המאסר על תנאי בן 12 החודשים לצד עונש מאסר בפועל בהליך זה בשל תחושה כי גם אם עונשים אלה יוטלו בחפיפה מלאה - כפי שפסקה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי - גם אז יחרוג העונש מהמידתיות הראויה במקרה זה. לגישה זו היה שותף גם שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי.

18. אכן, אין לכחד כי גם אנו היינו שותפים לקושי האמור, שעיקרו בהיקפו של עונש המאסר על תנאי שהוטל בהליך קודם, והוא בבחינת נתון עונשי שלא נוכל לשנותו כיום. אילו היה הדבר בידינו, אין להוציא מכלל אפשרות כי היינו מסתפקים בנסיבות עניין זה בעונש מאסר בפועל כולל הקצר מ-12 חודשים, כפי שנגזר בפועל על המבקש בבית המשפט המחוזי כתוצאה מצירוף עונש המאסר בפועל שהוטל, והפעלת עונש המאסר על תנאי.... משיש מקום להטלת מאסר בפועל במקרה זה, ובהינתן עונש מותנה בהיקף נתון שאינו ניתן לקיצור, אין אלא לקבל את עמדת דעת הרוב בבית המשפט המחוזי.... ..... קושי זה מצדיק ראייה למרחוק בעת הטלת עונשי מאסר על תנאי ובזמן קביעת היקפם, בצד שינויים אפשריים בחקיקה, כגון הסמכת בית המשפט הגוזר דין בעבירה נוספת להפעיל את העונש המותנה רק בחלקו."
הנסיבות שנדונו במקרה דנן דומות דמיון מפתיע לאיזכור דנן, ואף ממחישות את הבעייתיות שהוא מעלה – ויתכן שאף בחדות רבה יותר, היות שאין מדובר בהפעלת מאסר מותנה על עבירה כמעט זהה לזו שבעטיה הוטל אותו עונש מלכתחילה, אלא על עבירה בעלת עוצמה נמוכה הימנה באופן משמעותי, אם בעבר הורשע הנאשם בתקיפה בנסיבות קשות של קטין, בעטיה הוטל התנאי, במקרה דנן הורשע ב"תפיסה חזקה ביד אשתו וגרירתה לחדרו", אוסיף על כך נסיבות נוספות התורמות לדילמה, ובהן העובדה שהמאסר המותנה הוטל על הנאשם בשנת 2002, לפני עשור תמים, וחלותו כיום נובעת ממאסר שריצה עד שנת 2004, שרק אז החל מרוץ חלות התנאי, וכן העובדה שרק לקראת סיומה של תקופת התנאי עבר הנאשם את העבירה בה הורשע לפני, ואף היא אירעה לפני כחמש שנים, לכאורה היה בכל אלה כדי להעלות משקל משמעותי לטובת הארכת המאסר המותנה.
יכול אני לתאר לעצמי "נסיבות מיוחדות" להארכת מאסר מותנה שאינן רק נובעות משינוי בדרך חייו של עבריין פלוני, כמפורט ב"מפרט המבחנים" בהלכת אברג'יל לעיל. אינני סבור כי הלכת אברג'יל תוחמת תחום ורשימה סגורים של טעמים להארכת מאסר מותנה, אף שהיא ודאי מכוונת אל העיקר ואל הרציונל המרכזי והמובן מאליו. מוכן אני אף להרחיק לכת ולומר ש"טעמים שיירשמו", כלשון החוק, יכולים לנבוע, במקרים המתאימים, גם מהעונש המותנה עצמו, או מנסיבות הכרוכות בהפעלתו, ואין הם חייבים להישען רק על נסיבות הכרוכות וקשורות בעבריין עצמו, כגון שינוי רדיקאלי באורחות חייו וכיוצא באלה, אך אין לי ספק שגם כאשר ליבת ה"טעמים הנרשמים" נובעת מתחושה של החמרת יתר, ובגררא – צדק חסר, אין היא יכולה להיות מנותקת לחלוטין מנסיבות הקשורות בעבריין עצמו, וייתכן שבתנאים בהם היה הנאשם עושה מאמצים גדולים יותר לעלות על דרך המלך מאשר במקרה שלפניי, גם אם לא היתה הצלחתו סוגה בשושנים, היה האיזון בין הדברים מאפשר הגעה לתוצאה שונה.
אין מנוס אפוא מלחזור ולומר כי בנסיבות שפירטתי לעיל, אל מול עוצמתה הנמוכה של העבירה שבוצעה והנסיבות שהצטרפו אליה עומדת דמותו של הנאשם כפי שהיא משתקפת בתסקירים שהוגשו, בהתנהלותו לאורך ההליך ובעיקר בתחושה שהנאשם מעולם לא עזב את דרך העבריינות, והארכת המאסר המותנה תהיה, בנסיבותיו, לא צודקת - יותר מהצדק שתביא עימה, הן כלפי הנאשם, והן כלפי הציבור והאינטרס הציבורי.

לסיכום אומר כי בפני
עומד נאשם אשר דבק בדרך החיים העבריינית ולא הראה, בפועל, מוטיבציה לצאת ממנה, גם כאשר הזדמנות כזו הוצעה לו לא אחת. הנאשם התקשה לערוך שינוי באורח חייו והמשיך לבצע עבירות ולהיעצר חדשות לבקרים. למען הסר ספק יובהר כי הנאשם אינו נענש בשל עבירות אחרות שלכאורה ביצע, אך ודאי שיש בהן אינדיקציה ברורה לכך שהנאשם אינו יכול להנות מ"הנחה" כלשהי, שדרך מלך חדשה, לו היה פוסע בה, אפשר והיתה מזכה אותו.

יש בכל אחד מהטעמים שנמנו לעיל, כאמור, ובוודאי כאשר הם מצטרפים זה לזה, כדי להצדיק את הפעלת המאסר על תנאי, יחד עם זאת, נוכח משך התנאי החריג, יצטרף אליו עונש מתון יחסית בלבד.
לאור האמור לעיל, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:
1. הפעלת המאסר המותנה בן 12 חודשים אשר הוטל על הנאשם בת"פ 11373/00.
2. 5 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו במצטבר לעונש המאסר הנ"ל, ובסך הכל ירצה הנאשם עונש של 17 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו של הנאשם.
3. מאסר למשך 5 חודשים, ואולם הנאשם לא ירצה עונש זה אלא אם יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא אחת העבירות בהן הורשע.
4. התחייבות על סך 5000 ₪ שלא לעבור אחת מעבירות התנאי בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא. יסרב לחתום יאסר למשך 15 ימים.
זכות ערעור לבית משפט מחוזי תוך 45 יום .
ניתן היום, י"א אדר תשע"ב, 20 מרץ 2012, בנוכחות הצדדים.
בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"פ 1065-08 מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א
נ' בן ארויה(עציר)

20 מרץ 2012









פ בית משפט שלום 1065/08 מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' משה בן ארויה (פורסם ב-ֽ 20/03/2012)