פסקי דין על ז'יטניצקי וינשטין ושות'-רואי חשבון | פסקי דין על ז'יטניצקי שמעון | פסקי דין על דגן תאורה(1973) | פסקי דין על דגן יחזקאל |

10876-05/10 עא     21/03/2012




עא 10876-05/10 ז'יטניצקי וינשטין ושות'-רואי חשבון, ז'יטניצקי שמעון נ' דגן תאורה(1973) בע"מ, דגן יחזקאל








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 10876-05-10 ז'יטניצקי וינשטין ושות'-רואי חשבון
ואח' נ' דגן תאורה(1973) בעמ ואח'






בפני

כב' השופטת אסתר קובו
, סגנית נשיאה- אב"ד

כב' השופטת מיכל רובינשטיין
, סגנית נשיאה

כב' השופטת עפרה צ'רניאק


המערערים

1
.
ז'יטניצקי וינשטין ושות'-רואי חשבון

2
.
ז'יטניצקי שמעון


נגד


המשיבים

1.דגן תאורה(1973) בע"מ
2.דגן יחזקאל




פסק דין


ערעור, וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום (ת.א 64757/07, כב' השופטת חנה ינון), אשר קיבל באופן חלקי את תביעת המערערים כנגד המשיבים והמערערים שכנגד.

רקע עובדתי:
המערערת 1 הינה שותפות רואי חשבון (להלן: "ז'יטניצקי ושות'" או "השותפות"), המערער 2 (להלן: "ז'יטניצקי"), הינו רואה חשבון במקצועו
ומשמש כשותף בכיר בשותפות (המערערת 1 והמערערת 2 יקראו בנוסף להלן: "המערערים"). המשיבה והמערערת שכנגד 1 הינה חברה בע"מ (להלן: "דגן תאורה" או "החברה"), אשר שכרה את שירותי הייעוץ החשבונאיים של המערערת 1. המשיב והמערער שכנגד 2 (להלן: "יחזקאל") שימש כמנהל וכבעל שליטה (41%)
במשיבה 1 (המשיבים 1 ו-2 יקראו להלן בנוסף: "המשיבים").

החל משנת 1973 ועד לשנת 2007 סיפקה ז'יטניצקי ושות' שירותי חשבונאות לדגן תאורה. שירותים אלו כללו עבודות ביקורת, עריכת דוחות כספיים, בדיקת נאותות ויעוץ כלכלי.
בין הצדדים לא נחתם הסכם שכר טרחה, אך במשך שנים נהגה דגן יחזקאל
לשלם לז'יטניצקי ושות' מידי שנה סכום גלובאלי בסך של 40,000 ₪ בתוספת דמי מע"מ.
בתחילת שנות ה-2000 נכנסה דגן תאורה לקשיים כלכליים, ובשל כך הפסיקה להעביר לשותפות את התשלומים השנתיים בסך 40,000 ₪. על רקע קשייה הכלכליים, נפתחו כנגדה בשנת 2003 מספר הליכים משפטיים על ידי בנק לאומי בע"מ, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ובנק המזרחי המאוחד בע"מ. במסגרת אותם הליכים הוטלו עיקולים על זכויות המגיעים, או שיגיעו לחברה.

עם זאת, ז'יטניצקי ושות' המשיכה לספק לחברה שירותים במהלך השנים 2007-2001, לטענתה בשל הבטחה מצד יחזקאל כי ישלם את שכר הטרחה במידה והחברה לא תוכל לעשות כן.
ביום 15.12.02, נחתם הסכם בין דגן תאורה לבין חברת "רשתות תאורה בע"מ" (להלן: "רשתות תאורה"), במסגרתו נרכשה הפעילות העסקית של דגן תאורה בתמורה לתשלום בסך 1,800,000 ₪, אשר ניתן ב-45 המחאות בנות 47,200 ₪ האחת. לאחר מכן, במחצית שנת 2003 לערך, הועברו 32 מתוך אותן המחאות לידי צדדים שלישיים, כאשר 16 המחאות הועברו לידיה של ז'יטניצקי ושות'. בשל גלגול ההמחאות, ולנוכח ההליכים המשפטיים שנפתחו על ידי הבנקים, יזמה רשתות תאורה הליך של טען ביניים (ת.א 1431/03), במסגרתו ביקשה צו גודר כנגד הצדדים השלישיים שהחזיקו בהמחאות, בהם השותפות.

במסגרת הליך זה,
טענו המערערים כי ההמחאות שהגיעו לידיהם, בסך כולל של 755,200 ש"ח ניתנו עבור תמורה שוות ערך – חוב שכר טרחה.
טענה זו התבססה על נימוקים דומים לאלו שהועלו במסגרת ההליך בפני
בית המשפט קמא – במרכזם הגרסה כי החל משנת 2002 נדרשו המערערים להשקיע שעות עבודה רבות יותר בייעוץ חשבונאי עבור המשיבים, ולאור כך "הוסכם בע"פ" כי מעתה ישלמו המשיבים שכר טרחה שעתי.
כב' השופטת אסתר נחליאלי חיאט דחתה אחת לאחת את טענות המערערים, קבעה כי לא עלה בידיהם להוכיח את גרסתם באשר לחוב שכר הטרחה,
והוסיפה אמירות חריפות באשר למהימנותו ותום ליבו של ז'יטניצקי, כפי שיבואר בהמשך. לאור כך, נפסק כי אין למערערים כל זכות בהמחאות המוחזקות על ידם.
אלא שהמערערים לא ויתרו על טענתם כי הוסכם בין הצדדים על חיוב שכר טרחה שעתי, והעלו אותה מחדש במסגרת התובענה נשוא הערעור שהגישו כנגד המשיבים
בגין חוב שכר טרחה נטען של 1,137,339 ₪.
במהלך הדיונים שנערכו בבית המשפט קמא, הודתה דגן תאורה בקיומו של
חוב כלפי ז'יטניצקי ושות', אלא שלגרסתה הוא עומד לכל היותר על 260,000 ₪ - זאת על פי חישוב של תשלום שנתי בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ, לאורך 6.5 וחצי שנים.
בעקבות הודאת החברה בחוב, ניתן ביום 9.7.2008

פסק דין
חלקי כנגדה, במסגרתו חיובה בסך של 260,000 ₪. ואולם, נותר להכריע בטענות המערערים כי שכר הטרחה אמור להיגזר על בסיס שעתי, וכן לעניין אחריותו של יחזקאל לחוב שנפסק כנגד חברתו.

פסק דינה של הערכאה הדיונית (לאחר פסק הדין החלקי):
בית המשפט קמא דחה את טענות המערערים כי הוסכם בין הצדדים לעבור למסלול של חיוב שעתי.

נפסק, כי דרישות המערערים באשר לחוב שכר הטרחה אינן סבירות, ואף סותרות את דרישות שכר טרחה שהמערערים עצמם דרשו בכתב מהנתבעים לאורך השנים. כך, במכתב מיום 5.6.2007 שלחו המערערים מכתב דרישה למשיבים, בו נדרשו לשלם חוב שכר טרחה בסך של 266,926 ₪, אך חודשיים בלבד לאחר מכן, ב-7.8.2007 שלחו מכתב נוסף, בו לפתע "תפח" החוב פי כמה וכמה, והועמד על 270,795$. בית המשפט תמה כיצד חוב בן עשרות אלפי שקלים, גדל בתוך כחודשיים לחוב בן מאות אלפי שקלים.
זאת ועוד, המערערים לא הציגו כל מסמך בכתב שמגבש את תנאי ההתקשרות, ושבאפשרותו להוכיח את טענתם כי הוסכם בין הצדדים על תשלום בגין שעות עבודה, להבחין מתשלום שנתי. הן המערערים והן המשיבים הסכימו כי עד שנת 2002 התקיים בין הצדדים הסדר בהתנהגות לפיו תקבל השותפות כ-40,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור שירותיה, ומשלא הוצגה ראייה אמינה ממנה ניתן ללמוד כי אומד דעת הצדדים היה להפסיקו, נקבע כי ההסדר נמשך עד לסיום ההתקשרות.
משכך, נפסק כי יש ליתן למערערים שכר ראוי עבור פועלם, שתואם את הסכום שנפסק במסגרת פסק הדין החלקי, כשבנסיבות העניין עולה כי השכר הראוי אף היה השכר המוסכם.
לעניין אחריותו של יחזקאל לחובות החברה, נקבע כי אין עילה להרים את מסך ההתאגדות, ברם מחומר הראיות עלה כי הסכים לשאת באופן אישי בחוב שכר הטרחה כחלקו בחברה (41%). על כן, חויב בסך של 106,600 ₪ - שמהווים 41% מסכום חוב שכר הטרחה.

דיון:
לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים, מצאנו כי דין שני הערעורים להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן
.

הלכה מושרשת היא, כי בית משפט שלערעור איננו מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם כן נפל בהם פגם היורד לשורשו של עניין, או שהמסקנה הנובעת בלתי מתקבלת על הדעת, וזאת רק כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: ע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 552 (2004); ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, פ"ד נח(6 941, 945 (2004)).
המקרה שלפנינו איננו נמנה על אותם מקרים חריגים.
גרסת המערערים, כי בין הצדדים הוסכם בע"פ החל משנת 2002, כי מעתה ישלמו המשיבים שכר טרחה על בסיס שעתי, לכאורה, בשל גידול בהיקף העבודה שהושקעה על ידי השותפות, איננה קוהרנטית, לא סבירה,
וסותרת מסמכים כתובים.
אין חולק, כי טרם שנת 2002 שרר בין הצדדים הסדר בהתנהגות, לפיו שכר הטרחה שולם במתכונת של "ריטיינר" – והעומד על סכום גלובאלי של 40,000 ₪ לשנה. מכאן, כי זה החוזה שחייב את הצדדים, אף לגרסת המערערים, עד למועד זה.
המערערים טוענים כי בשנת 2002 הסכימו המשיבים לעבור להסדר שונה, חיוב לפי שעה,
כשאין חולק כי הדבר הרע את מצבם, שכן על פיו נדרשו סכומים לשלם סכומים הגבוהים בהרבה מ-40,000 ₪ לשנה.
הנטל להוכיח, כי המשיבים הסכימו כאמור לשנות את ההסדר שנהג ביניהם שנים רבות להסדר אחר המרע את מצבם, מוטל על כתפי המערערים, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה".
המערערים לא עמדו בנטל. לא הייתה בידיהם ראייה טובה ללמד, כי הצדדים הסכימו לעבור להסדר חיוב אחר. להפך, המסמכים הכתובים, ובעיקר מכתבי דרישות תשלום ששלחו המערערים, סותרים מניה וביה את גרסתם כי החל משנת 2002 נדרשו המשיבים לשלם שכר טרחה שעתי, על רקע "הסדר בהתנהגות" ששינה את המתכונת הקודמת של תשלום "ריטיינר". במכתב מיום 29.5.2003 דרשו המערערים כ-203,250 ₪, עבור שכר טרחה לשנים 2003-2001 (48,800 ₪ ל-2001, 49,000 ₪ ל-2002, ו-24,500 ₪ למחצית 2003). ובמכתב דרישה, מיום 1.10.2003, שוב דרשו עבור הטיפול בשנת 2002 כ-49,000 ₪, כאשר לפי טענתם בשל "הרחבת הפעילות" בשנה זו הושקעה על ידם כ-913 שעות עבודה. כיוון שהתעריף השעתי המינימאלי לפי גרסת המערערים עומד על 45$, דרישת התשלום הייתה צריכה להיות גבוהה לפחות פי 4 מהסכום שנדרש על ידם במכתבים הללו. מכאן נלמד כי אומד דעת הצדדים, ובעיקר זו של המערערים, הייתה להמשיך את הסדר ה"ריטיינר" - על פיו התשלום השנתי יעמוד על שיעור שנתי של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ -
גם לאחר שנת 2002. ועוד מתברר, כי במכתב נוסף מיום 5.6.2007 - בסמוך להגשת התובענה
-
דרשו המערערים חוב
שכר טרחה עבור השנים 2007-2001 בסך של 266,926 ₪
בתוספת מע"מ - הנמוך פי ארבעה מהנדרש על ידם כעת. כך שהראיות שנפרסו אינן תומכות בגרסת המערערים, כי אם מערערות אותה.
המערערים מודים בפה מלא, כי דרישת שכר הטרחה על בסיס חישוב שעתי נשלחה רק מקץ מספר שנות עבודה, ולכאורה "ריכזה" את סך כל השעות שהושקעו לאורך השנים.
אם אכן נכונה טענתם כי מידי יום מקליד כל עובד בשותפות את שעות העבודה שביצע עבור כל לקוח, הגיוני יותר, כי החישוב הכולל בדבר סך שעות העבודה שהושקעו עבור הלקוח ובהתאם לכך סך חובו לא יערך מספר שנים, מבלי שישלח ללקוח כל עדכון בדבר חובו, או דרישת תשלום.

כן מצאנו לדחות את יתר הטענות שהעלו המערערים – בהם אי חיובו המלא של יחזקאל בחוב שנפסק במסגרת פסק הדין החלקי, אי פסיקת הוצאות, והשכר הראוי שנפסק עבור עבודת המערערים.
בדין קבעה הערכאה הדיונית, כי לא הייתה עילה לחייב את יחזקאל מכוח הרמת מסך ההתאגדות. אין חולק כי החוב למערערים היה במעמד חוב רגיל, שאיננו בדין קדימה, וכי החברה אכן נקלעה לקשים כלכליים ניכרים במועדים הרלוונטיים, בעטיים אף הוטלו כנגדה עיקולים. בנסיבות אלו,
לעיתים תכופות חברה איננה מסוגלת לפרוע את חובותיה לכלל הנושים, ובכל מקרה אין עסקינן במצב של פירוק בו קיימות נורמות מושגיות להעדפת חובות מסוימים על פני אחרים.
גם לא הייתה בפני
בית המשפט ראייה כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי יחזקאל פעל על מנת לקפח נושה בחוסר תום לב, נהפוך הוא - מחומר הראיות עלה, כי יחזקאל היה נכון לשלם מכיסו הפרטי לנושים השונים של החברה, ובהם למערערים, על אף שלא הייתה קיימת חובה מפורשת בדין המטילה עליו לעשות כן.
באשר לקביעה בדבר השכר הראוי
– הרי שהיא התבססה על השכר השנתי שהיה מוסכם בין הצדדים לאורך שנים, כאשר כאמור לא הוכח שההסדר שונה בשלב כלשהו. משכך, אין מקום להתערב בקביעה זו, כמו גם בקביעה לעניין ההוצאות – אשר מטבעה נתונה לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית, הלוקחת בחשבון בין היתר את התנהלותם של הצדדים, וממילא אין להתערב בה אלא במקרים חריגים ( ראו: ע"א 9535/04 סיעת ביאליק 10 נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" [פורסם בנבו] (16.6.2005)).
שקלנו היטב את הטענות שהעלו המשיבים בערעור שכנגד בעניין חיובו של יחזקאל בחוב שכר הטרחה ומצאנו לדחותן. יחזקאל ציין בתצהירו ובחקירה הנגדית, כי טרם ההליך המשפטי פנה למערערים והציע
לשלם את החלק היחסי בחוב שכר הטרחה כפי חלקו בחברה. מכאן ניתן להסיק שלאורך השנים היה מודע לאחריותו היחסית לחוב שכר הטרחה, ומסר זה הועבר אף לידיעת המערערים, שנתנו את שירותיהם תוך הסתמכות על כך. משכך, בדין נקבע כי הסכים לשאת באופן אישי בחלקו היחסי בחוב, כשיעור בעלותו בחברה.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, דין שני הערעורים להידחות. בנסיבות העניין ישא כל צד בהוצאותיו.
הפיקדון שהופקד- יוחזר למפקידו.



המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כז'
אדר תשע"ב, 21 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.





אסתר קובו
, סג"נ
אב"ד

מיכל רובינשטיין
, סג"נ שופטת

עופרה צ'רניאק, שופטת











עא בית משפט מחוזי 10876-05/10 ז'יטניצקי וינשטין ושות'-רואי חשבון, ז'יטניצקי שמעון נ' דגן תאורה(1973) בע"מ, דגן יחזקאל (פורסם ב-ֽ 21/03/2012)