פסקי דין על נאסר עוסמאן | פסקי דין על עאישה עוסמאן | פסקי דין על מחול סוהיל | פסקי דין על עבלה מחול |

1350/08 א     18/03/2012




א 1350/08 נאסר עוסמאן, עאישה עוסמאן נ' מחול סוהיל, עבלה מחול








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בעכו



18 מרץ 2012

ת"א 1350-08 עוסמאן ואח' נ' סוהיל ואח'






בפני

כב' השופטת
ג'ני טנוס

תובעים
1
.
נאסר עוסמאן

2
.
עאישה עוסמאן
ע"י עו"ד נאסר עוסמאן


נגד

נתבעים
1.מחול סוהיל
2.עבלה מחול
ע"י עו"ד אדגאר דכואר




פסק דין


עסקינן בתביעה על רקע סכסוך שכנים.

נתוני רקע וגדר המחלוקת
:
התובעים הם בני-זוג המתגוררים בדירה מספר 1 בקומת הקרקע של בניין מספר 10 ברחוב ויצמן בעכו (להלן- "הבניין"). הנתבעים אף הם בני-זוג המתגוררים בדירה מספר 3 אשר בקומה הראשונה מאותו בניין.

כל אחד מהצדדים הוא הבעלים והמחזיק בדירה בה מתגורר.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הבניין רשום כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים. כמו כן אין מחלוקת, כי הגג של הבניין צמוד לדירת הנתבעים, וכי לשאר בעלי הדירות ניתנה זכות להתקין על הגג דודי שמש ואנטנות לרדיו וטלוויזיה.

הסכסוך אשר נתגלע בין הצדדים מתייחס לארבעה נושאים, הם הנושאים הדורשים הכרעה בתיק דנן, ואלה הם: הסדרת הגישה לגג הבניין לצורך התקנה או תיקון של צלחות לווין; העתקה של מיכלי הגז אשר בשימוש הנתבעים למקום אחר; פיצויים בגין עוגמת נפש בשל לכלוך אשר נוצר על ידי הנתבעים או עובדיהם; וכן חיוב הנתבעים בתשלום חלקם בהוצאות תיקון קו הביוב.

להקלת הדיון אתייחס לכל אחד מהנושאים בנפרד.

הגישה לגג
:

בנושא זה טוענים התובעים, כי בסמוך לפני הגשת התביעה נעלו הנתבעים את פתח הגישה לגג המצוי בחדר המדרגות, ומאז ממאנים לאפשר להם או למי מטעמם גישה לגג לצורך התקנה של צלחת לווין וביצוע תיקונים בצלחת קיימת.
התובעים הוסיפו, כי הנתבעים אפשרו בעבר גישה חופשית לגג, תוך הותרת פתח הגג ללא נעילה כלשהי, ואילו השינוי שחל לאחרונה הינו ממניעים פסולים ובמטרה להתעמר סתם בתובעים.

לפיכך עותרים התובעים במסגרת התביעה דנן למתן צו עשה קבוע המורה לנתבעים לאפשר להם או למי מטעמם גישה לגג בכל עת ולפי הצורך. התובעים סומכים את תביעתם בנושא זה על הוראת סעיף ד' להסכם המתייחס לבניין, המהווה לדידם צו הבית המשותף, אשר לפיו:
"הגג מעל היחידות 69/5 ו- 69/6 צמוד ליחידה מס' משנה 69/4. למרות שהגג של הבנין צמוד ליחידה מס' משנה 69/4, ההוצאות בתיקון ובהחזקת הגג כתיקונו תלויים לכל בעלי היחידות בחלקים שווים. וכן תנתן רשות לכל ה-בעלי היחידות להרכיב על הגג בוילר שמש ואנטנות לרדיו וטלביזיה, באם ירצו בכך."
(כל השגיאות במקור – ג'.ט.).

הנתבעים לעומת זאת אינם חולקים על זכותם של התובעים, כמו שאר בעלי הדירות בבניין, להתקין על הגג מתקנים כאמור בהסכם הנ"ל, אך לטענתם אין באמור כדי להקנות לתובעים זכויות לא להם. לשיטתם, מאחר שהגג צמוד לדירתם, לתובעים לא קנויה זכות לקבל גישה חופשית אליו, ובדרך זו לפגוע ללא הצדק סביר בזכויות הקנייניות שלהם.

אלא שהטענה העיקרית של הנתבעים מתייחסת לחוסר סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתובענה בקשר לסעד האמור. לדידם, למפקח על המקרקעין ניתנה סמכות ייחודית לדון בנושא, מכוח הוראת סעיף 72(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן- "חוק המקרקעין").

התובעים לא הגיבו לטענה זו באופן ממשי, ולא נכנסו לעובי הקורה בכל הקשור לשאלת הסמכות העניינית. חרף זאת, ראיתי לנכון לבחון את טענת חוסר הסמכות לגופה, שכן שאלת הסמכות העניינית היא מעניינו של בית המשפט, ולא רק מעניינם של הצדדים.

לצורך הדיון בשאלת הסמכות העניינית יש לפנות ללשון סעיף 72(א) לחוק המקרקעין המורה לנו כדלקמן:
"סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם לפי התקנון או לפי סעיפים 58, 59 או 59א עד 59ח, לפי חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח-2008 או לפי סעיפים 6נט עד 6סא, 21ב ו-27ג לחוק הבזק, תשמ"ב-1982 יכריע בו המפקח."

בהתבסס על הוראת הסעיף הנ"ל יוצא, כי הסמכות המוקנית למפקח עפ"י סעיף 72(א) היא סמכות ייחודית, ומתוקף כך אין לבתי המשפט האזרחיים סמכות עניינית לדון בסכסוכים המנויים בסעיף הנ"ל, אף לא כסמכות מקבילה (אלא אם עילת התביעה היא הסגת גבול, כי אז מסורה לבית המשפט סמכות מקבילה לסמכותו של המפקח, בהתאם להוראת סעיף 72(ב) לחוק המקרקעין).

כפי שציינתי מקודם, התובעים סומכים את תביעתם בקשר לגג על הוראת סעיף ד' שבהסכם. והשאלה שנשאלת כעת היא, הכיצד יש לסווג הסכם זה, והאם ההסכם מהווה 'תקנון' של הבניין כמשמעו בסעיף 72 לחוק המקרקעין?

בכתבי הטענות וגם בכתב הסיכומים שלהם התובעים התייחסו אל ההסכם המוזכר לעיל כאל צו רישום הבניין כבית משותף. בכך נפלה טעות בידם של התובעים, שכן ההסכם הנ"ל אינו אלא התקנון של הבניין. מסקנה זו נסמכת הן על כותרתו של ההסכם והן על תוכנו.

ובמה דברים אמורים? בכותרת של ההסכם צוין, כי הוא מהווה הסכם לפי סעיף 21(א) לחוק הבתים המשותפים, תשי"ג-1952. חוק זה בוטל בשנת 1961 על ידי חוק בתים משותפים, תשכ"א-1961 שאף הוא בוטל מאוחר יותר בשנת 1969, ובמקומו חוקק חוק המקרקעין. מאחר שהחוק משנת 1952 בוטל זה מכבר, אביא לשם הנוחיות קטעים מהוראות סעיף 21 שבו:

"(א)
בעלי הדירות בבית משותף רשאים לרשום במשרד רישום הקרקעות כל הסכם שנערך ביניהם והקובע את היחסים ההדדיים בין בעלי הדירות ואת זכויותיהם וחובותיהם בקשר לבית המשותף (להלן – "ההסכם").
(ד)
לא נרשם הסכם כאמור בסעיף קטן (א)....רואים את הוראות ההסכם המצוי שבתוספת כאילו היו הן הסכם שנערך בין בעלי הדירות ונרשם כחוק.
(ה)
ההסכם מחייב כל בעל דירה, בין אם היה בעל דירה בשעה שנרשם ההסכם בפנקס ובין אם היה לבעל דירה לאחר שנרשם ההסכם כאמור".
עיון קל בלשון הסעיף מלמדנו, כי ההסכם המוזכר בו אינו אלא תקנון הבית המשותף המוזכר בפרק ו' לחוק המקרקעין, ודי אם נשווה לצורך הדוגמא בין הוראות סעיפים 61-64 שבחוק המקרקעין לבין הוראות הסעיף המצוטט לעיל כדי לעמוד על הדמיון הרב ביניהם.

יוצא איפוא, כי ההסכם שעומד בבסיס התביעה דנן אינו צו רישום הבית כבית משותף - כפי שסווג בטעות על ידי התובעים – אם כי תקנון הבית המשותף של הבנין. ומכאן, שרכיב התביעה המתייחס למתן סעד הקשור להסדרת הגישה לגג הבנין, מתבסס כל כולו על הוראות התקנון, וככזה הוא מצוי בסמכותו הייחודית של המפקח.

אשר על כן, אני מוחקת את התביעה בכל הנוגע לסעד המבוקש בקשר לגג, וזאת בשל חוסר סמכות עניינית.

לא אסיים פרק זה בלי להעיר, כי חרף מאמצים והצעות לפתרון הסכסוך אשר עלו במסגרת ההליך דנן, אף באמצעות נציג הוועד מר עלאא בולוס, אשר היה מוכן לסייע בידיהם לתקופה מסוימת, הצדדים לא הצליחו להגיע להבנות על מנת לפתור את המחלוקת ביניהם בסוגיה זו, ואין לי אלא להצר על כך.



העתקת מיכלי הגז
:
התובעים טוענים, כי מיכלי הגז (גז בישול) אשר בשימוש הנתבעים ממוקמים מתחת לחלונותיהם, בניגוד להוראות התקן הישראלי מספר 158 משנת 1987 אשר קובע בסעיף 204.2 שלו, כי על מיכלי הגז להיות מרוחקים 1.20 מטר לפחות מפתחי הבית.

מאחר שמיכלי הגז של הנתבעים אינם עומדים במרחק הסף לפי התקן, פנו התובעים אל הנתבעים בדרישה להעתיקם למקום אחר בטוח יותר, ואולם האחרונים סירבו להיענות לדרישתם, ומכאן התביעה להעתקת מיכלי הגז למקום אחר.

הנתבעים בתורם מתנגדים להעתקת מיכלי הגז וטוענים, כי הסמכות העניינית לדון בכל הקשור למתקני גז מסורה למפקח ולא לבית המשפט, וזאת מכוח השילוב בין הוראת סעיף 59ה להוראת סעיף 72(א) לחוק המקרקעין. מבלי לגרוע מטענה זו הוסיפו הנתבעים, כי הוכח במהלך המשפט שמיכלי הגז שלהם מותקנים בצורה תקינה ובטוחה, ולכן יש לדחות את התביעה בקשר לכך אף לגופו של עניין.

אין בידי לקבל טענת הנתבעים לגבי חוסר סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בעניין. זאת משום שסעיף 59ה לחוק המקרקעין מתייחס למתקנים וצנרת של מערכת גז 'מרכזית', ואילו המקרה שלפניי מתייחס למערכת גז פרטית. ומכאן שהסמכות לדון בעניין היא לבית המשפט ולא למפקח.

לגופו של עניין - התובע 1 מסר בתצהירו, כי ממיכלי הגז של הנתבעים נודף ריח של גז, וכי קרבתם לחלונות דירתו הופכים מיכלים אלה למפגע בטיחותי ותברואתי. התובע 1 הוסיף, כי הזמין נציג של חברת הגז אשר הגיע לבניין והתרשם כי ניתן להעביר את המיכלים למקום אחר בחצר הבניין.
במהלך חקירתו הנגדית חזר התובע 1 על האמור בתצהירו והוסיף, כי מיכלי הגז של הנתבעים נמצאים באותו מקום מאז רכש את דירתו לפני שנים.
זה המקום לציין, כי מהתמונות אשר הוגשו לתיק ניתן להתרשם, שמיכלי הגז שבנדון קרובים לחלונות דירת התובעים, ואולם התובעים לא מציינים באף מקום מהו המרחק המדויק של מיכלי הגז ממפתן החלונות שלהם, ולכן, אין בידי נתונים ברורים לגבי התאמת המרחק בו מוצבים מיכלי הגז של הנתבעים, למרחק המצוין בתקן הישראלי אליו מפנים התובעים בטיעוניהם.

זאת ועוד, מתמונות אלו ניתן לגלות, כי קיים צינור גז היוצא ממיכלי גז של שכנים אחרים אשר מוצבים לא הרחק מהמיכלים של הנתבעים, ועובר ממש ליד חלונות דירתם של התובעים בסמוך מאוד לצינור הגז של הנתבעים. משום מה, צינור זה אינו מפריע לתובעים ואין הם תובעים את סילוקו.

נציג חברת הגז נחקר בבית המשפט ומעדותו עולה, כי מיכלי הגז של הנתבעים תקינים לחלוטין, וכי שלושת הקריטריונים אשר נבדקו על ידו: מיכלי הגז, הצנרת והמערכת שבתוך הבית - נמצאו תקינים. נציג חברת הגז הוסיף בעדותו, כי לא בדק מה המרחק של מיכלי הגז ממפתן החלונות שמעליהם, יחד עם זאת הוא לא התרשם מבעיה כלשהי לגבי המיקום של המיכלים.

על יסוד עדותו של נציג חברת הגז לגבי תקינות מערכת הגז של הנתבעים, ובהעדר נתונים ברורים לגבי המרחק של מיכלי הגז ממפתן החלונות של התובעים – אין בידי לקבל את עמדת התובעים באשר לצורך להעתיק את מיכלי הגז של הנתבעים למקום אחר.

פיצויים בגין מטרד:

התובעים עותרים לפצותם בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה להם בשל הלכלוך המתמשך ממנו סבלו עקב עבודות שיפוצים אשר ביצעו הנתבעים בדירתם בשנת 2007, ואשר כללו, בין השאר, הרחבה של חלונות קיימים. לטענת התובעים, כתוצאה מעבודות אלו נגרם לחלונות שלהם לכלוך מסיבי, שכן החלונות שלהם (בקומת הקרקע) נמצאים מתחת לחלונות של הנתבעים, ועל אף פניות רבות אל הנתבעים כדי לנקות את החלונות, רק בחודש יוני 2008, לאחר הגשת התביעה, נאותו הנתבעים לשלוח מנקה לשם ניקוי החלונות שאכן נוקו, למעט הסורגים.

לפיכך עותרים התובעים לפצותם בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה להם משך חודשים ארוכים בשל הלכלוך הנ"ל.

הנתבעים אינם מכחישים כי ביצעו עבודות שיפוצים, אך טענו כי דאגו לכסות את כל החלונות של השכנים, ובכלל אלה גם החלונות של התובעים, ברם האחרונים היו מסירים את הכיסוי. עוד טוענים הנתבעים כי שלחו את האיש אשר ביצע את השיפוצים על מנת לנקות את החלונות עוד קודם להגשת התביעה, ברם התובעים סירבו לאפשר לו לנקות את החלונות ועמדו על כך כי הנתבעת 2 תבצע את עבודות הניקיון בעצמה גם בתוך הדירה פנימה, דבר שלא היה מקובל על הנתבעים.
מתוך חלפית המכתבים בין הצדדים עובר להגשת התביעה ניתן להתרשם, כי עמדת התובעים לגבי ביצוע עבודת הניקיון אינה כפי שצוין לעיל על ידי הנתבעים. התובעים צינו במכתביהם בצורה מפורשת, כי כל מבוקשם הוא להביא לניקוי החלונות, וכי אין בהם כל רצון שהנתבעים יבצעו עבודות ניקיון בתוך הדירה פנימה. בכל הנוגע לעובד השיפוצים, התובעים צינו במכתבם כי מדובר באיש מבוגר אשר סירב לנקות את החלונות אחרי שהתרשם בעצמו ממידת הלכלוך והיקפו.

התמונות אשר הוגשו לתיק ממחישות את הלכלוך המסיבי אשר נגרם לחלונות דירת התובעים, כולל לכלוך ניתק כמו אבק ואבנים קטנטנות, וכן לכלוך נצמד כמו גושי טיח ושליכט אשר נדבקו על המפתנים, הסורגים, התריסים והרשתות.


תמונות אלו מדברות בעד עצמן לגבי האדישות לרכוש הזולת ולגבי שיטת העבודה הלקויה שבה בחרו הנתבעים או הפועלים מטעמם לבצע את השיפוצים. גם אם אניח לצורך הדיון, והדבר לא הוכח, כי הנתבעים דאגו לכסות את החלונות של השכנים פן יתלכלכו, ואילו התובעים הסירו את הכיסוי, עדיין לא ברור לי מדוע לא ננקטו פעולות אחרות כדי למנוע מלכתחילה נפילה של לכלוך בהיקף כה גדול.

העובד אשר עסק בשיפוץ דירת הנתבעים הוזמן לבית המשפט כעד הגנה מטעמם, ברם הנתבעים בחרו בסופו של דבר שלא להעיד אותו. לאור כך אני קובעת, כי האחרונים לא עמדו בנטל להוכיח את טענתם לגבי המאמצים אשר גילו כביכול לשם ניקוי הלכלוך הנ"ל.

בנסיבות אלה אני מקבלת את טענת התובעים לגבי אחריותם של הנתבעים לפצותם בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה להם כתוצאה מהלכלוך החריג בהיקפו. מנגד, אני רואה בתובעים כמי שתרמו לסבל המתמשך שלהם, שכן תמורת סכום קטן יחסית (אותו ניתן היה לתבוע מאוחר יותר) התובעים יכלו לשכור שירותי ניקיון ולנקות את החלונות (לרבות הסורגים) מיד לאחר שניתקלו בסירוב של הנתבעים לעשות כן, ובכך לחסוך מעצמם עוגמת נפש של מספר חודשים.

לפי האמור, אין מקום לפצות את התובעים בסכום המופרז אשר נתבע על ידם בגין עוגמת נפש (10,000 ש"ח), ובאיזון הנכון אני מעמידה את הפיצוי על 1,000 ש"ח בלבד.

הוצאות תיקון מערכת הביוב
:
התובעים טוענים, כי על הנתבעים לשפותם בסך של 1,809 ש"ח בגין חלקם בהוצאות התיקון אשר נעשה במערכת הביוב, וזאת מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט. לטענת התובעים, שלוש הדירות שבצד הצפוני של הבניין, דירת התובעים, דירת הנתבעים ודירה של שכנים אחרים, מחוברות יחדיו לקו ביוב אחד המתחבר בקצהו לשוחת ביוב שברחוב סמוך. בשל סתימות חוזרות ונשנות בשוחה זו, אשר גרמו להצפת חצר הבניין במי ביוב, התקשרו התובעים עם בעל מקצוע לשם חיבור קו הביוב לשוחה אחרת הנמצאת בתוך החצר
שבסמוך לדירתם.

התובעים הוסיפו, כי התקשרו עם בעל המקצוע לשם ביצוע העבודה הנ"ל לא לפני שקבלו הצעות מבעלי מקצוע אחרים, ולאחר שהצליחו לשכנע את עיריית עכו לממן מחצית מהעלויות. על אף ההישג בשיפור איכות הקו מחד גיסא, והשגת מימון חלקי מהעירייה, מאידך גיסא, הנתבעים סירבו לשלם את חלקם בהוצאות אלו בסך של 1,809 ש"ח, וזאת בשונה מהשכנים בדירה השלישית אשר שילמו את חלקם זה מכבר.

במענה לרכיב תביעה זה טוענים הנתבעים מספר טענות, ואלה הן העיקריות שבהן: האחת, כי הסמכות הייחודית לדון בעניין מסורה למפקח על הבתים המשותפים ולא לבית המשפט; השניה, שהתובעים אינם זכאים לשיפוי כלשהו משום שחיבור הקו נעשה לשוחה פרטית שלהם; השלישית, כי התובעים בקשו על דעת עצמם לחלק את עלות התיקון בין הבעלים של שלוש דירות בלבד אף שבבניין יש חמש דירות, וזאת ללא כל היתר מכוח התקנון או המפקח על הבתים המשותפים; והרביעית, כי התובעים נטלו על עצמם פעילות המסורה לנציגות הבית בלבד, המיוצגת על ידי מר עלאא בולוס שהינו אחד הדיירים.

אקדים את הדיון בשאלת הסמכות העניינית. התובעים לא מסרו תשובה ברורה לעניין הסמכות העניינית, אך מאחר ששאלת הסמכות העניינית היא שאלה אשר נבחנת על ידי בית המשפט, ולעתים אף מיוזמתו, הרי שאין כל נפקות לעובדה כי התובעים לא מסרו תשובה ברורה לשאלה זו.

כפי שציינתי בפרק קודם, סעיף 72(א) לחוק המקרקעין מונה את העניינים המסורים לסמכותו הייחודית של המפקח, ובין אלה, סכסוך בין בעלי דירות מכוח סעיף 58 לחוק. סעיף 58(א) לחוק המקרקעין קובע כדלקמן:
"(א)
בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה
ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחויבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג, לפי יחס שטח רצפת דירתו לשטח הרצפה של כל הדירות שבבית המשותף, זולת אם נקבע בתקנון שיעור-השתתפות אחר. לענין זה, "החזקה תקינה" – שמירה על מצבו של הרכוש המשותף כפי שהיה בעת גמר הבניה, לרבות שיפורים שבוצעו בו לאחר מכן בהסכמת בעלי הדירות".

בחינה מדוקדקת של טיב העבודה אשר בוצעה במקרה דנן מלמדת, כי חיבור קו הביוב לשוחה אחרת אינו עונה על ההגדרה של 'החזקה תקינה' שבסעיף הנ"ל.

במה דברים אמורים? העתקת החיבור של קו הביוב לשוחה אחרת אינה בגדר 'שמירה על המצב כפי שהיה בעת גמר הבניה' כלשון הסעיף, שכן העבודה במהותה כללה שינוי וסטייה ממצב קיים.

באותה מידה ניתן לומר, כי לא מדובר כאן ב-'שיפורים שבוצעו
לאחר מכן בהסכמת בעלי הדירות'. אומנם חיבור הקו לשוחה אחרת נעשה לשם שיפור איכות זרימת מי הביוב בתוך הצינור עצמו ובמטרה למנוע הצפות חוזרות של מי ביוב, ברם אין מחלוקת כי ביצועה נעשה מבלי לקבל את הסכמת בעלי הדירות.

אשר על כן אני קובעת, כי העבודה נשוא הדיון אינה נופלת בגדרו של סעיף 58(א) לחוק המקרקעין, ומתוקף כך הסמכות העניינית לדון במחלוקת הקשורה אליה מסורה לבית המשפט ולא למפקח.

אעבור מכאן כדי לבחון טענות הצדדים בקשר לעבודה זו לגופו של עניין.

עד ההגנה מטעם הנתבעים, נציג הוועד מר עלאא בולוס, אישר בעדותו את גרסת התובעים לגבי הצפות חוזרות בעבר של מי ביוב (אשר אירעו לדבריו מאז עברו התובעים להתגורר בבניין). בהקשר זה אוסיף, כי הנתבעים ומר בולוס לא טענו כל טענה אשר יש בה כדי לסתור את טענת התובעים לגבי השיפור אשר הושג בעקבות חיבור קו הביוב לשוחה אחרת. למעלה מכך, העובדה כי העירייה ראתה לנכון לשאת במחצית מהעלויות, מבססת במידה ניכרת את המסקנה, כי עבודה זו היתה חיונית ומועילה.

באשר לטענת הפטור אשר העלו הנתבעים, לפיה חיבור הקו נעשה לשוחה פרטית של התובעים המצויה בחצר הגובלת בדירתם (לא ברור לי עד תום אם חצר זו צמודה לדירת התובעים), ובשל כך הם לבדם אמורים לשאת בעלויות העבודה – טענה זו אינה רלוונטית. אם נזכור שהקו המדובר משרת שלוש דירות שונות, הרי שאין נפקות לשאלה אם קו זה חובר לשוחה פרטית או שמא לשוחה המצויה ברכוש המשותף.

טענה אחרת אשר עלתה מפי הנתבעים מתייחסת לחלוקת העלות בין כל הדירות, לעומת החלוקה אשר נעשתה על ידי התובעים, אשר חילקו את עלות הביצוע – לאחר ניכוי הסכום אשר שולם על ידי העירייה - בין בעלי שלוש דירות בלבד.

הנתבעים ומר בולוס, אינם חולקים על הטענה כי הקו החדש משרת שלוש דירות בלבד (דירת התובעים, דירת הנתבעים ודירת משפחת אדלבי). מר בולוס הוסיף בעדותו, כי כלל הדיירים נשאו בעבר בעלות תיקון (או החלפה) של קו ביוב המשרת שלוש דירות אחרות בצד השני של הבניין, ברם הוצאה זו אשר עמדה אז על 400 ש"ח בלבד, היתה חלק משיפוץ כללי של כל הבניין, ולכן כל הדיירים השתתפו בזמנו בכל העלויות.
בנסיבות אלה איני מוצאת פסול בחלוקת העלויות נשוא התביעה בין שלוש דירות בלבד אשר נהנות באופן בלעדי מהשימוש בקו שבנדון. אגב כך אוסיף, כי משפחת אדלבי שילמה לתובעים שליש מהסכום לתשלום. נתון זה, בצירוף העובדה כי הנתבעים בחרו בסופו של דבר שלא להעיד את הגב' אדלבי, מחזקים את גרסת התובעים, הן לגבי נחיצות התיקון אשר בוצע, והן לגבי חלוקת התשלום בין חלק מהדיירים בלבד.


אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים סך של 1,809 ש"ח, קרי שליש מעלות התיקון (לאחר ניכוי הסכום אשר שולם על ידי העירייה).

לא אסיים פרק זה מבלי להעיר, כי התרשמתי אומנם מנחיצות התיקון אשר בוצע בקו הביוב ומהמאמצים של התובעים להביא את העירייה לכדי הסכמה להשתתף במחצית מעלויות התיקון, ברם על התובעים להקפיד להבא שלא להכניס את שאר הדיירים להוצאות שהן בבחינת עובדה מוגמרת, תהיינה מוצדקות ככל שתהיינה, וזאת כדי למנוע התדיינויות מיותרות בהליכים משפטיים.



אחרית דבר
:
אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של
1,000 ש"ח נכון להיום בגין עוגמת נפש בשל המטרד אשר יצרו הנתבעים, וסך של 1,809 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום בגין חלקם בהוצאות הקשורות להחלפת קו הביוב.

אני מוחקת את התביעה בכל הנוגע למסירת מפתח הגישה לגג הבניין.

אני דוחה את התביעה בכל הנוגע להעתקת בלוני הגז.

בנסיבות אלו, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום,
כ"ד אדר תשע"ב, 18 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 1350/08 נאסר עוסמאן, עאישה עוסמאן נ' מחול סוהיל, עבלה מחול (פורסם ב-ֽ 18/03/2012)