פסקי דין על רינת ברקוביץ | פסקי דין על אברהם ביון | פסקי דין על הכשרת הישוב - חברה לבטוח | פסקי דין על שרון אבדר ואח' |

3340/04 א     04/04/2012




א 3340/04 רינת ברקוביץ נ' אברהם ביון, הכשרת הישוב בע"מ - חברה לבטוח, שרון אבדר ואח'








בית משפט השלום ברחובות



ת"א 3340-04 ברקוביץ נ' ביון ואח'






בפני

כב' השופטת
ריקי שמולביץ


תובעים

רינת ברקוביץ


נגד


נתבעים

1. אברהם ביון
2. הכשרת הישוב בע"מ - חברה לבטוח
3. שרון אבדר
4. המאגר הישראלי לביטוחי רכב
5. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד




פסק דין



1.
לפניי תביעה לתשלום פיצויים לפי חוק פיצוים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), אשר הוגשה על ידי רינת ברקוביץ
' (להלן: "התובעת") נגד אברהם ביון
(להלן: "נהג האוטובוס" או "נתבע 1)), הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן:"נתבעת 2), שרון אבדר (להלן:"נתבע 3" או "נהג הקטנוע"), הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב (להלן:"נתבעת 4") וקרנית- הקרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (להלן: "נתבעת 5").

2.
על פי כתב התביעה המתוקן, ביום 25.2.04, נפגעה התובעת, ילידת 20.4.77, בתאונת דרכים שאירעה בעת שירדה מהדלת האחורית של אוטובוס מספר רישוי 90-096-01 של חברת "דן", בקו 54 נהוג בידי נתבע 1 שהיה מבוטח ע"י נתבעת 2.
התובעת טוענת, כי כשנעצר האוטובוס במפרץ החניה ברח' ז'בוטינסקי ברמת גן ירדה מהדלת האחורית של האוטובוס כשלפתע פגע בה קטנוע מספר רישוי 40-577-50 נהוג ע"י נתבע 3, מבוטח ע"י נתבעת 4 וגרם לפציעתה (האירוע הנ"ל יקרא להלן- "התאונה").
נתבע מס' 3 ברח ממקום התאונה ופרטיו נרשמו ע"י נתבע 1.

3.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלות החבות והנזק.



4.
החבות
;

א.
בכתב ההגנה המתוקן טוענים נתבעים 1 ו-2, כי התאונה אירעה לאחר שהתובעת השלימה את ירידתה מהאוטובוס, ניתקה מגע ממנו ואז נפגעה כהולכת רגל ע"י הקטנוע הנ"ל שחלף במהירות סמוך לאוטובוס וגרם לפציעתה. בקטנוע נהג נתבע 3 והוא היה מבוטח ע"י נתבעת 4 ולפיכך, דין התביעה כנגדם להידחות.


ב.
נתבעת 4 טוענת בכתב הגנתה, כי הקטנוע נושא מספר רישוי 40-577-50 לא היה מעורב בתאונה.
נתבע 3 מסר הודעה כאמור במשטרה והתיק נגדו נסגר.
בנסיבות אלה, טוענת נתבעת 4 לחוסר יריבות וכי בעלת הדין הראויה היא נתבעת 5.
בסיכומיהם טענו נתבעים 3 ו-4, כי מהראיות התברר, כי הנתבעת איבדה הכרתה עוד טרם סיימה לרדת מהאוטובוס ו/או לחילופין נפגעה לאחר שירדה מהאוטובוס אך טרם הניחה רגליה על המדרכה וטרם נסגרו דלתות האוטובוס ולכן יש להטיל החבות על נתבעת 2.


ג.
נתבעת 5 טוענת בכתב הגנתה, כי התובעת נפגעה עקב שימוש שעשה נתבע 1 באוטובוס הנ"ל בהיותה נוסעת באוטובוס ולכן על נתבעים 1 ו-2 לפצותה.
לחילופין, התובעת נפגעה בתאונת דרכים בה היו מעורבים האוטובוס והקטנוע הנ"ל ועל כן הנוהגים בהם ו/או מבטחי השימוש בהם אחראים כלפיה ביחד ולחוד.
לחילופי חילופין, התובעת נפגעה בתאונה בה היה מעורב הקטנוע הנ"ל ולכן נתבע 3 כמי שנהג בו ונתבעת 4 כמי שבטחה השימוש בו אחראים כלפי התובעת.


ד.
התובעת הצהירה בתצהיר עדותה הראשית, כי ירדה מדלתו האחורית של האוטובוס ולפתע פגע בה קטנוע מספר רישוי 40-577-50 (סעיף 3).
בעדותה בדיון ביום 3.6.07, אמרה:
"אני זוכרת שאני עומדת מול הדלתות מהצד האחורי של האוטובוס, אני עומדת לרדת, אני מתכוונת לרדת, לא זוכרת שהדלתות נפתחו. אחר כך אני זוכרת את עצמי שרועה על הכביש" (עמ' ,11 ש' 1 ו-2).


ה.
נתבע 1 הצהיר בתצהירו, כי עצר בתחנת האוטובוס הממוקמת במפרץ ופתח את דלתות האוטובוס. לא עלו וירדו נוסעים מהדלת הקדמית. הוא הסתכל במראה המותקנת על הדלת הקדמית וראה נוסעת יורדת מהאוטובוס. הוא הסתכל גם במראה האחורית
המותקנת מעל הדלת האחורית וראה שתי רגליים על הכביש רק אז סגר את הדלת האחורית והתכוון לצאת מהמפרץ.
האוטובוס היה עדיין בעצירה, הוא הרים בלם תחנה הסתכל במראה השמאלית ואז שמע חבטה מצד ימין שלו. הוא הסתכל בראי הימני וראה את הנוסעת נופלת על הכביש לאחר שקטנוע שעקף האוטובוס מימין נכנס בה. הקטנוע החליק ונפל. יחד איתו החליק גם הנהג. נתבע 1 ירד מייד לסייע לנוסעת. תוך כדי כך ראה שנהג הקטנוע שחבש קסדה לראשו, מתכוון להזיז הקטנוע. הוא פנה אליו לקבלת פרטים ונהג הקטנוע אמר שישים הקטנוע בצד ויחזור. נתבע 1 עלה לאוטובוס לקח מתיקו דף נייר ותוך כדי כך הבחין בנהג הקטנוע עוזב המקום. נתבע 1 רדף אחריו ורשם את מספר הקטנוע 4057750.
כאשר הגיע נהג האמבולנס מסר לו את פרטי הנהג הפוגע. כמו כן הודיע על התאונה למשטרה.


ו.
גרסה זו עולה גם
מנ/2- הודעתו על התאונה לחברת דן, מנ/3, הודעתו במשטרה, מעדותו בבית המשפט (עמ' 36-29) ומשרטוט התאונה על ידו – נ/1.
בחקירתו אמר, כי עמד מול התחנה, נכנס למפרץ עם חצי אוטובוס ככל שיכול היה, שכן היה פקק ורכבים עמדו במפרץ. הסביר, כי עמד במרחק מסוים מהמדרכה כך שהתובעת צריכה הייתה לעשות לפחות שני צעדים כדי להגיע למדרכה (עמ' 28,
ש' 28 וכן עמ'

42-40).


ז.
גרסתו של נתבע 1 נתמכה ברובה על ידי גלית דרור, עדה שאין לה עניין אישי בתוצאות ההליך אשר ישבה בצידו הימני של האוטובוס וראתה את האירוע.
גלית העידה, כי נהג האוטובוס עצר במרווח של מטר, מטר וחצי מהמדרכה, למיטב זכרונה לא במפרץ התחנה.
גלית הדגישה, כי התובעת השלימה את הירידה מהאוטובוס ודרכה דריכה מלאה עם שתי רגליה על הכביש ואז הגיח קטנוע שנסע ברווח בין שפת המדרכה לבין האוטובוס, פגע בה, נפל בעצמו ואז קם, לקח את הקטנוע והמשיך בנסיעה כששני אנשים ניסו לרוץ אחריו (עמ' 83 לפרוטוקול).
עדותה מתיישבת עם הודעותיה נ/9, נ/10 ותמליל שיחתה עם חוקר הביטוח שהגיע לביתה.


ח.
קיים הבדל מהותי בין עדותה של גלית לבין עדות נתבע 1 ביחס למצב דלתות האוטובוס בזמן התאונה
;

גלית זכרה, כי דלתות האוטובוס היו עדיין פתוחות (עמ' 19, ש' 19

לתמליל השיחה עימה), כך עולה גם מתמליל שיחת החוקר עם עד הראיה אורן אלל אשר הוא ואשתו מירן היו במקום כהולכי רגל וראו את אירוע התאונה (עמ' 22, ש' 19 לתמליל השיחה עימו).
לא מצאתי, כי יש בהבדל הזה כדי לפגוע במהימנות גרסתו של נתבע 1 אשר אמר בהגינותו עוד טרם עומת עם עדויות גלית ואורן:
"אני זוכר שלחצתי על הכפתור, יסגר לא יסגר, אבל לחצתי על הכפתור. אני זוכר שסגרתי את הדלת"

(עמ' 42, ש' 23-22, הדגשות שלי ר.ש.).
נתבע 1 נשאל אם הוא בטוח, כי הדלת נסגרה לפני התאונה, היסס ולא השיב (עמ' 42, ש' 29-28). בהמשך אמר, כי לאחר שפתח את הדלת הסתכל במראה הימנית בעקבות החבטה ששמע (עמ' 44, ש' 5-4).
תשובה זו מתיישבת עם הצהרתו לגבי השתלשלות הדברים עובר לתאונה כאמור לעיל.


ט.
לא התעלמתי מהעובדה, כי בהודעותיו הראשונות מסר נתבע 1, כי קלט והוריד נוסעים (ראו נ/2, נ/3), ואילו בתצהירו הצהיר, כי לא עלו נוסעים. לא התעלמתי מהעובדה, כי גם גלית מסרה, כי עלו נוסעים (עמ' 83, ש' 11). איני סבורה, כי הבדל זה בין הגרסאות יורד לשורש העניין.
מדובר באירוע חמור וחריג אשר נמשך שניות ספורות.
גם אם קיימים הבדלים מסויימים בין הגרסאות, אין הם מהותיים ואין בהם כדי לפגום בעדותו של נתבע 1. התרשמתי מכנותו ומאמינותו ואני מקבלת את עדותו במלואה.


י.
גם מירן אלל אשר נכחה במקום בזמן התאונה אמרה לחוקר חברת הביטוח, כי התובעת כבר ירדה מן האוטובוס, עמדה על שתי רגליה והחלה לצעוד לעבר המדרכה טרם פגיעת הקטנוע (עמ' 35, ש' 15, עמ' 16, ש' 24-21 לתמליל השיחה עם החוקר), ואז הגיח נהג הקטנוע מצד ימין, נכנס למפרץ האוטובוס כדי לעקוף את האוטובוס ופגע בתובעת
(עמ' 34, ש' 27-21).
גם גלית העידה, כי התובעת כבר החלה להתקדם לכיוון המדרכה
(עמ' 13, ש' 2-1 לתמליל שיחתה עם חוקר הביטוח).
למען הסר ספק, לא התעלמתי מדברי אורן אלל לחוקר שלפיהם: "אנחנו לא בדיוק ראינו איך הוא נכנס בגברת" (עמ' 2, ש' 1), וכן, כי אינו זוכר בדיוק איך הייתה התובעת – דהיינו, עם שתי רגליים על הכביש או אחת (עמ' 4, ש' 7-6).
בהמשך אמר:
"אבל אני זוכר שהיא ירדה ואז, ואז הקטנוע נכנס בה והעיף אותה. אני לא זוכר בדיוק אם היא הייתה כבר על הכביש או עדיין במדרגות, אני לא זוכר בדיוק" (עמ' 4, ש' 9-6 לתמליל השיחה עם החוקר).
יש לשים לב, כי אמר גם שזוכר, כי התובעת ירדה מהדלת הקדמית.
עובדה אשר לא התיישבה עם שאר העדויות.
אורן חזר ואמר, כי אינו זוכר.
לעומת זאת, רעייתו זכרה את האירוע באופן ברור וחד משמעי ועדותה התיישבה ברובה עם עדות גלית ונתבע 1.


יא.
מכלל הראיות שהובאו בפני
י אני קובעת, כי התובעת השלימה ירידתה וניתקה מגע מהאוטובוס, עמדה באופן יציב על הכביש בתוך מפרץ התחנה, החלה לצעוד לכיוון המדרכה ואז נפגעה מהקטנוע אשר ניסה לעקוף את האוטובוס שלא כדין – מימין, מפרץ התחנה.

לפיכך, אני דוחה התביעה נגד נתבעים 1 ו-2.


יב.
נתבע 1 הצהיר בתצהירו וחזר על כך בחקירתו, כי הספיק לרשום את מספר לוחית הרישוי של הקטנוע הפוגע (עמ' 37, ש' 26-23, עמ' 38, ש' 1, עמ' 39, ש' 18-1), מסר את מספר לוחית הרישוי לנהג האמבולנס (ראו דו"ח הפינוי של מד"א והודעותיו).
גם עד הראיה אורן אלל מסר בשיחתו עם חוקר חברת הביטוח, כי מיד לאחר התאונה אמר נתבע 1 לנוכחים במקום, כי הספיק לרשום את מס' הקטנוע
(עמ' 24, ש' 26, עמ' 25, ש' 14-1 לתמליל השיחה).


יג.
נתבע 3 מסר בהודעתו במשטרה מיום 25.7.04, כי הקטנוע ברשותו וכי הוא הבעלים (נספח ב לתצהיר התובעת).
בחקירתו הנגדית אמר, כי לאחר בדיקה אישרה המשטרה, כי התיק נסגר מחוסר ראיות, כי כנראה המספר שוכפל – לכן, לא היה לו ממה לחשוש והוא לא המשיך לבדוק את הדברים (עמ' 73, ש' 10-7).


יד.
גלית העידה, כי ממקום מושבה באוטובוס הבחינה, כי קסדת הרוכב נפלה על הכביש וכי הוא הרים וחבש אותה מחדש (עמ' 23, ש' 5-4, עמ' 27, ש' 3 לתמליל השיחה עם חוקר הביטוח).
מהודעתה נ/9 ומעדותה עולה, כי מדובר בבחור צעיר בשנות ה- 20 המאוחרות או שנות ה-30 המוקדמות, גובה מטר ושבעים לערך, בעל מבנה גוף בינוני, גוון עור שזוף, צבע שיער שחור ושיער קצר.
עוד ציינה, כי הוא חבש קסדה שחורה ומעיל עור שחור (נ/10, עמ' 14).
תיאור זה דומה לתיאורו ע"י מעסיקיו (נ/8, עמ' 22-21).


טו.
מחומר הראיות עלה, כי באותה עת עבד נתבע 3 כשליח בחברת הראל (עמ' 62, ש'

17-14) וכי בנתיב נסיעתו ממקום עבודתו לביתו הוא עובר במקום התאונה (ראו נ/6, עמ' 75, ש' 9-8).


טז.
גרסתו הראשונה של נתבע 3 הייתה, כי
שהה במקום עבודתו עד שעה 17:00.
לביסוסה הגיש אישור מעסיקו מר גיא ויסמן, מי שכיהן משנה למנכ"ל הראל בית השקעות (להלן: "ויסמן") שלפיו ביום התאונה עבד בחברה משעה 8:00 עד 17:00.
בתצהירו הצהיר נתבע 3, כי משעה 15:00 הוא עוסק בעבודה פנים משרדית (בסעיף 9).
בחקירתו הנגדית אמר, כי לא ניתן לבדוק את שעת יציאתו (עמ' 66, ש' 10-9).


יז.
בתחילת עדותו בבית המשפט אישר ויסמן את הצהרת נתבע 3 בתצהיר ואת תוכן האישור שנתן (עמ' 48, ש' 24-20, עמ' 49, ש' 4-1).
בהמשך עדותו התברר, כי נתבע 3 היה שייך למחלקת שליחים ובתור שכזה סופח למחלקת משרד אחורי (עמ'
49, ש' 22-21) לעובדים אלה לא היו שעות קבועות. הם סיימו עבודתם בהתאם ללחץ בעבודה (עמ' 51, ש' 4-1).
ויסמן העיד, כי לא היה רישום נוכחות מסודר, כי כלל לא זכר שנתן האישור (עמ' 51, ש' 29-17, עמ' 52, 17-6) וכי אינו יכול לומר מה היו השעות שבהן עבד.
עוד אמר, כי ייתכן שבאותו יום יצא נתבע 3 בשעה 16:00 ולא 17:00 (עמ' 53, ש' 16-10, 27-26).


יח.
נתבע 3 אמר, כי במהלך שעות אותו יום יצא מהמשרד לביצוע שליחויות באופן רגלי (עמ' 66, ש' 5-3).
בהמשך אמר, כי בבוקר התאונה נסע עם הקטנוע מביתו ברמת גן למקום עבודתו, ללא ביטוח חובה ואז נסע ברכב החברה לבת-ים לקחת את פוליסת הביטוח (עמ' 69, ש'

30-23, עמ' 70, ש' 6-1).
עניין זה עלה לראשונה בחקירתו. זכרו לא בא בתצהירו ו/או באישור ויסמן וגם בחקירתו של האחרון לא נשאל על כך שאלה כלשהי.
התנהלות נתבע 3 בחקירתו לא תאמה את תוכן והקשר הדברים:
נתבע 3 נשאל אם היה מעורב בתאונות קודמות, חייך באופן לא ברור והשיב כי לא זכור לו.
כאשר נשאל אם יש לחובתו עבירות תנועה, חייך שוב, אמר כי מאמין שכן, נתן דוגמא אחת ואמר, כי לא זכורים לו דברים אחרים, אך הוא "מאמין" שהיו.
עיון בגליון הרשעות התעבורה שלו (במ/4) מעלה, כי לחובתו עשרות רישומים בגין עבירות תעבורה, חלקן חמורות.
התרשמתי, כי נתבע 3 הסתיר מידע זה במודע ובמכוון.
הדבר מטיל צל כבד על אמינותו.


יט.
נוכח העדויות והראיות הקושרות את נתבע 3 לאירוע ובשים לב לסתירות בגירסאותיו, דעתי היא, כי נתבע 3 הוא הנהג הפוגע.
אני קובעת, כי נתבעים 3 ו-4 חבים בתשלום הפיצויים לתובעת.
בנסיבות אלה, אני דוחה התביעה נגד נתבעת 5.

5.
הנכות הרפואית


א.
בהסכמת הצדדים, מונו על ידי בית המשפט שני מומחים רפואיים:
ד"ר דרור רובינסון מונה לבחינת נכותה האורטופדית של התובעת.
ד"ר שלמה פלכטר מונה מומחה בתחום הנוירולוגי
;


ב.
בתחום האורתופדי

1)
בחוות דעתו בפרק דיון ומסקנות קבע ד"ר רובינסון:

"1. נגרמה נכות קבועה, בשעור 5 אחוזים לפי סעיף 51(8) א' מופעל באופן חלקי. לא נותרה נכות עקב הפגיעות האחרות לדעתי כולל רגל ימין, אגן ימין, צוואר וכתף ימין כמו גם ראש ועש מותני. הייתי מייחס את המגבלות שנמצאו בבדיקה כמו גם הרגישות המפרקית למחלת הקולגן ממנה היא סובלת.

2. נגרמה נכות זמנית בשיעור 100 אחוזים לפי סעיף 35 1(ז') למשך 6 שבועות מן הפגיעה הווה אומר עד ליום 25 לפברואר 2004 עד ליום 10 לאפריל 2004. הנכות הצמיתה נקבעת החל מיום 11 לאפריל 2004.
3. לא צפוי צורך בטיפולים רפואיים נוספים עקב הפגיעות בתאונת הדרכים דנן."
(הדגשות שלי ר.ש.)

בסיכום חוות הדעת קבע ד"ר רובינסון, כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף 51(8)א' מופעל באופן חלקי.
הסעיף הנ"ל דן בשרירי גפיים תחתונים וסע' קטן 8 עוסק בקבוצת שרירים, כשפגיעה בינונית מקנה 10%.
כאמור המומחה קבע מחצית מהסעיף, דהיינו ניתן להבין שמדובר במצב קל.

2)
המומחה לא נחקר על ידי מי מהצדדים ולא נשלחו לו שאלות הבהרה.

3)
נתבעים 1 ו-2 טענו בסיכומיהם, כי הועדה הרפואית של הענף לקביעת נכות מעבודה במוסד לביטוח לאומי, דחתה את הקשר הסיבתי בנושא האורתופדי וזאת בהסתמך על בדיקות עדכניות יותר של התובעת מהבדיקות שעמדו לפני מומחי בית המשפט, בציינם, כי בבדיקה מ- 9.7.07 לא נמצאו מגבלות אורתופדיות בתפקודה (סעיפים 20 ו-52 לסיכומים).

נתבעים 3 ו-4 בסיכומיהם הצטרפו לטענות נתבעים 1 ו-2.

4)
ברע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו יאיר, פ"ד מז(4), 89, 97-98 (1993) (להלן: "הלכת טטרו") נקבע :


"... במצב על פיו הוגשה לבית המשפט חוות דעת של מומחה רפואי שנתמנה על ידו במועד שהוא קודם לקביעת דרגת הנכות של הנפגע על ידי הועדה הרפואית של המוסד. אם קבלתה של חוות הדעת בבית המשפט תחשב כשלב בו החלה שמיעת הראיות במובן סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, קביעת דרגת הנכות על ידי המוסד שנעשתה לאחר המצאת חוות הדעת כאמור, לא תחייב בתביעה לפי חוק הפיצויים.
...
לדעתי, גם בעניין זה הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה הנכונה, דהיינו שיש לראות את הגשת חוות הדעת של המומחים הרפואיים כתחילת שמיעת הראיות.
8. נדגיש, שעוסקים אנו במקרה בו נתמנה מומחה רפואי שלא בהסכמת שני הצדדים. אם היתה הסכמה כזו, עשויה ההסכמה היא כשלעצמה, לחייב את הצדדים. ניתן יהיה לפרשה כהתנאה על הוראת סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, התנאה שהיא מותרת לצדדים, ובית המשפט יאמצה אפילו ניתנה חוות דעתו של המומחה הרפואי לאחר קביעת דרגת הנכות על ידי ועדה רפואית של המוסד. כפי שאומר השופט ד' לוין בע"א 415/87 מדינת ישראל נ' "הפול" חברות הביטוח לישראל בע"מ (פ"ד מג (580 (2))".

(ההדגשות שלי ר.ש.)

וראו והשוו רע"א 5392/01 מוצטפא גבר נ' נאדל, פ"ד נו (1) 535, רע"א 8598/07 שמואל והבה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים) (5.12.07), וכן אליעזר ריבלין, תאונות הדרכים, מהדורה רביעית, תשע"ב-2012 (בעמ' 630).

בענייננו מונו המומחים הרפואיים בהסכמת הצדדים ובכל מקרה, קביעת המל"ל נעשתה לאחר תחילת שמיעת הראיות.
לפיכך, קביעותיה אינן מחייבות בתביעה זו, אם כי יש נפקות לעובדה, כי מדובר בתאונת עבודה לעניין הניכויים וכן לענין זהות הגורם האמור לכסות עלות טיפולים רפואיים ונסיעות לטיפולים.

5)
לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את קביעת המומחה, כי נכותה הרפואית של התובעת בתחום האורתופדי היא בשיעור של 5%.


ג.
בתחום הנוירולוגי-

1)
בחוות דעתו בפרק סכום ודיון קבע ד"ר פלכטר:

"המדובר באשה בת 31, אשר בתאריך 22/2/2004 נפגעה דרכים, כאשר ירדה מאוטובוס, הופלה לכביש, נחבלה בראשה ובפלג גוף ימין כולל כל הגפה הימנית התחתונה עד למותן, ואיבדה הכרה לפרק זמן לא ידוע..... במשך השנים מאז התאונה, חלה החמרה בכאבי האגן, קושי בהליכה ובעליה במדרגות, כאבי ראש קשים ומתמידים, כאבי גב, סף גירוי נמוך, קשיי ריכוז בולטים, שינה לא תקינה עם קשיי הירדמות ויקיצות, אי שקט פסיכומוטורי, התקפי חרדה, מחשבות בעלות גוון דיכאוני, סף תסכול נמוך עם התפרצויות כלפי הסביבה, קושי ביצירת מערכות יחסים קבועות. כתוצאה מחומרת תלונותיה נמצאת כל הזמן בטיפולים רפואיים מגוונים כולל, אורתופד, פיזיוטרפיה, נוירולוג, וטיפולים אלטרנטיביים וכן צורכת תרופות בכמויות גדולות.
עוד טרם קרות התאונה, סבלה גברת ברקוביץ מכאבים נפוצים כולל בעמוד השדרה התחתון, שינוי במצבי רוח ובעיות ריכוז בולטות ועקב כך עברה אבחונים וטיפולים. אין חולק כי מאז התאונה חלק מהתופעות החמירו והן קיימות למעשה עד עצם היום הזה.... כתוצאה מהפרעות אלו נאלצת לקבל טיפול הרגעתי וכדורי שינה. הפרעות מסוג זה עלולות להיגרם במצבים פסיכו-ביולוגיים, כמו בתסמונת פוסט-טראומטיק-סטרס דיזאורדר (כלומר: תגובה נוירוטית שלאחר חבלה) .... ובתחום התפקוד הסוציואקנומי , וככל שהקושי התפקודי הולך וגובר, גדל הצורך בייעוץ ובטיפול. אצל גברת ברקוביץ, בנוסף לתופעות הפוסט- טראומטיק סטרס דיזאורדר, שחלק מהן היה קיים עוד טרם התאונה, החמירו התלונות בעלות הגוון האורגני כמו התקפי כאבי הראש הקשים, והסחרחורות, כאבי האגן הגב וקשיי הליכה. וכבר ידוע כי תופעות אלו
יכולות להופיע לאחר חבלת ראש מלוות בזעזוע מוח ופגיעה בעמוד השדרה. מצב משולב זה הן של הפגיעה הפוסט-טראומטית והן של פגיעת הראש המלווה בזעזוע מוח והפגיעה בגב
התחתון שהופיעו, הביאו לכך שגברת ברקוביץ הפסיקה לתפקד כמו לפני התאונה, ונאלצת לקבל טיפול בהרבה תחומים עד היום."

לאור כל האמור קבע ד"ר פלכטר, כי מצבה הנוכחי של התובעת מחייב טיפול קבוע הן במישור הנפשי והן במישור האורגני, כי קיימת החמרה במצבה על רקע התאונה הנדונה וכי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 34ב' לתקנות הביטוח הלאומי, בגין מצב משולב של הפגיעה הפוסט-טראומטית ופגיעת ראש המלווה בזעזוע מוחי המחייב על פי קביעתו טיפול קבוע הן במישור הנפשי והן במישור האורגני.

2)
גם מומחה זה אשר מונה בהסכמת הצדדים לא נחקר על ידי מי מהצדדים ולא נשלחו לו שאלות הבהרה.

3)
גם בעניין זה הפנו נתבעים 1 ו-2 בסיכומיהם לקביעת הוועדה הרפואית במל"ל שלפיה, נותרה לתובעת נכות נוירולוגית בשיעור 5% בגין התאונה, וזאת בהסתמך על בדיקות עדכניות יותר של התובעת מאשר בחוות דעת מומחי בית המשפט.
מהנימוקים שפורטו, אני דוחה הטענה, כי קביעת המל"ל מחייבת בהליך זה.

4)
אני מקבלת את קביעת המומחה, כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בתחום הנוירולוגי היא בשיעור של 10%.


ד.
לאור כל האמור לעיל, נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת היא 14.5%.

6.
הנכות התפקודית

א.
בסיכומיה, מפנה התובעת לקביעות המומחים הרפואיים בחוות הדעת באשר לפגיעות מהן היא סובלת כתוצאה מהתאונה ובין היתר, כאבי ראש קשים ומתמידים, כאבים חזקים בירכיים, גב תחתון ורגל ימין, קושי בהליכה למרחקים, ישיבה ועמידה זמן ממושך, קושי להתכופף ולעלות במדרגות.
התובעת מפנה לכך, שהמומחים לא נחקרו חקירה נגדית ע"י מי מהצדדים וטוענת, כי יש לקבל חוות הדעת כפי שהן וכי עולה מהן, כי היא סובלת מפגיעה משמעותית.
לטענתה, שיעור נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית ויש להעמידה על 20% לפחות.


ב.
נתבעים 1 ו-2 טוענים בסיכומיהם, כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית כלשהי. בין היתר, מפנים לכך, שלא נגרמה פגיעה כלשהי בשכרה.
נתבעים 3 ו-4 טוענים גם הם, כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית כלשהי וכי מקור מגבלותיה ככל שקיימות במחלת הלופוס בה לוקה.


ג.
התובעת ילידת 20.4.77, הצהירה בתצהירה, כי היא אקדמאית בתחום מדעי החברה ועוסקת כרכזת שירותים רפואיים במשרד הביטחון.
מהראיות (הקלושות, יש לציין) שהובאו בנושא התעסוקתי, עולה, כי החלה לעבוד במשרתה הנ"ל כ-8 ימים בלבד עובר לתאונה וכי היא עובדת שם לפחות עד למועד הגשת הסיכומים, דהיינו כ-7 שנים לאחר התאונה.
התובעת לא פרטה בתצהירה מה היתה עבודתה עובר לעבודה הנוכחית. תלושי השכר שצורפו לתצהיר ספורים וספוראדיים ולא ניתן ללמוד מהם פרט זה.
מאידך, ניתן ללמוד מחוות הדעת המומחה בתחום האורתופדי, כי לפני עבודתה במשרד הביטחון עבדה בבנק ובמשך שנה היתה באי כושר בשל מחלת הלופוס.
מדברים אלה עולה, כי מדובר בתובעת שעבודתה פקידותית.
ניתן ללמוד מהראיות שהובאו, כי לא זו בלבד שהתמידה בעבודתה במשרד הביטחון אלא ששכרה יציב ואפילו השביח במהלך השנים.


ד.
למונחים
–
'נכות

רפואית',

'נכות

תפקודית'

ו'אובדן

כושר

השתכרות'

-
יש

משמעות

שונה בהקשרים שונים.
יש

מקרים

והנכות

הרפואית

אינה

גורמת

להפסד

השתכרות

בפועל,

אך

תשפיע


על הפסדים

בראשי

נזק

אחרים [ע"א 3049/93

סימא

גירוגיסיאן

נ
'
סייף

רמזי
,
פ
"
ד

נב(3) 792 (1995)].
לעומתם,

יש

מקרים

בהם הנכות

הרפואית

אינה

מבטאת

את

הנכות

התפקודית,

ומכל

מקום

יש לברר

בכל

ענין

וענין

את

הנסיבות

המבססות

את

הנכות

התפקודית
–
נכות

שקביעת השלכותיה

מסורה

לשיקול

דעת

בית

המשפט

בהתאם

לנסיבות

הפרטניות

של

כל

תיק.
"
להבדיל

אפוא

מ
"
נכות

רפואית
"
ומ
"
הפסד

כושר

השתכרות", אשר

קביעתם

נדרשת

לצורך קביעת

הפיצויים

בתביעה

כמו

זו

שבענייננו
–
תביעה

בגין

נזקי

גוף

בתאונת

דרכים
–
אין

הכרח

לקבוע

את

שיעורה

של "הנכות

התפקודית."


בית

המשפט

יכול

לקבוע

את

הפסד כושר

ההשתכרות

בלי

שיידרש

לקבוע

את

שיעור

הנכות

התפקודית
.
בית-המשפט

יכול

לקבוע

את

הפסד

כושר ההשתכרות

בלי

שיידרש

לקבוע

את

שיעור

הנכות

התפקודית. כך

במקרה

שהפסד

כושר

ההשתכרות

ייקבע

על

סמך

ראיות

ונתונים

שיבואו

בפני

בית
-
המשפט
,
אשר

יאפשרו

קביעת

ההפסד

בפריט

זה
,
אף

ללא

קביעה

מדויקת

של

שיעור

הנכות

התפקודית
.
אך

קביעת

שיעור

הנכות

התפקודית

יכול

שתשמש

כלי

עזר

לקביעת

הפסד

כושר

ההשתכרות
.
ובמקרים

רבים
,
היא

משמשת

מודד

לקביעתם
"
(עניין

גירוגיסיאן, שם, עמ'
800
).


ה.
כאמור התובעת הצהירה בתצהירה, כי יש לה כאבים חזקים בשוק ימין, קרסול וברך ימין היא מתקשה ללכת למרחקים, יש לה קושי לשבת ולעמוד זמן ממושך, היא מתקשה להתכופף ולעלות במדרגות וסובלת מכאבי ראש.
עוד הצהירה, כי לפני התאונה לא סבלה מכאבים אלה ותפקדה באורח תקין (סעיף 10).
ואולם- כעולה מחוו"ד המומחה, מגבלות התובעת באיברים אלה אינן קשורות כלל לתוצאות התאונה אלא למחלת הקולגן ממנה היא סובלת.
גם אם נאמר, כי יש לפציעת השרירים הנ"ל השפעה מסויימת על תלונות ומגבלות התובעת כמפורט מפיה, הרי שעל פניו השפעה זו בטלה בשישים על רקע שלל בעיותיה בתחום האורתופדי כמפורט בחוות דעת
המומחים.


ו.
לצורך הערכת הנכות התפקודית, יש לתת את הדעת לעובדה, כי התובעת לא אושפזה בעקבות התאונה, שבה למקום העבודה ימים ספורים לאחר מכן, וכי למרות שהחלה לעבוד באותו מקום כ-8 ימים לפני התאונה, היא ממשיכה בעבודתה זו כ-7 שנים מאז (ראו עמ' 9, ש' 13).
זאת ועוד, הוכח, כי שכרה השביח לאורך השנים, כך שיש להסיק, כי תפקודה תקין.
התובעת לא הרחיבה בתצהירה על המוגבלות בעבודתה, נמנעה מלזמן לעדות מי מעמיתיה ו/או הממונים עליה ולכן- אין ראיות לכך שתפקודה בעבודתה ירד.


ז.
עם זאת, לא אוכל להתעלם מכך שעל פי חוות הדעת בתחום הנוירולוגי, שלא נסתרה, בהיעדר שאלות הבהרה או חקירת מומחה, התובעת סובלת ממצב משולב של תסמונת פוסט-טראומטית ופגיעת ראש, וכי נכותה בשיעור של 10% מהווה החמרה של מצב קודם.
המומחה ציין, כי היא "הפסיקה לתפקד כמו לפני התאונה", כשהוא ער למצבה הרפואי הקודם (ראו סעיפים 29-1 לחוות דעתו).


ח.
בשקלול כל האמור, הנכויות שנקבעו והצטברותן למצב קודם ובכך החמרתו, ומנגד העובדה, כי
התובעת ממשיכה ומתמידה בעבודתה, ראיתי להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על 10%, לכל היותר.


7.
נזקי התובעת


א.
כאב וסבל
בגין 14.5% נכות רפואית ובתוספת ריבית ממועד התאונה, התובעת זכאית לפיצוי בראש נזק זה בסך של 24,611 ₪. סכום זה נכון למועד פסק הדין.


ב.
הפסדי השתכרות

הפסד שכר בעבר

על פי טיעוני התובעת בסיכומיה היא נעדרה מהעבודה במשך כשבועיים והיו לה עוד שתי היעדרויות של 6-5 ימים בכל פעם.
לדבריה, המל"ל ומעסיקה לא שילמו לה שכר בתקופות אלה.
עוד טוענת התובעת להפסדי שכר חלקיים החל מחודש אפריל 2004 ועד היום שאותם היא אמדה עד ליום הגשת הסיכומים בסך של 119,080 ₪ בתוספת ריבית ממחצית התקופה.
לטענת נתבעים 3 ו-4 בסיכומיהם, מהמסמכים שצרפה התובעת לעבודתה עולה, כי היא נעדרה מעבודתה 10 ימים בלבד וכי בגין היעדרות זו קיבלה דמי פגיעה. משכך
והואיל ומדובר בנזק מיוחד, אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה.

"ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט (1) 477), שהרי לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדויקים, ועל התובע היה לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי..."

הפסיקה מאפשרת לאמוד את הנזקים במקרים שאין בהם כדי לקפח את בעלי הדין [ע"א 348/78 יוסף יפה ואחר נ' שלום טרם ואח'
, פ"ד לג (3) 659 (1979)] .

בחקירתה הנגדית אמרה התובעת, כי היא
מניחה שקיבלה את כל שכרה בימים בהם לא עבדה וכי מעבידה שילם לה אך לא קיבל כסף מביטוח לאומי עבור היעדרותיה במאי ובנובמבר 2004 וכיוון שכך, על אף שקיבלה שכר מלא ממעסיקה, הפסדה נגרם עקב ניצול ימי המחלה (עמ' 9 ו-10 לפרוטוקול).

התובעת לא הוכיחה, כי אכן נגרם לה נזק או הפסד כלשהו מניצול ימי מחלה, אם בכלל, וכן שווים לפדיון בעת פרישה, לא צרפה דפי נוכחות ללמד על היעדרותה ולא העידה את המעסיק.
לפיכך, אני דוחה את התביעה בפריט זה, שלא הוכח.


הפסדי שכר לעתיד
לטענת התובעת בסיכומיה היא נפגעה בתאונת הדרכים בתחילת דרכה המקצועית.
לשיטתה, ערב התאונה עמד שכרה על סך של 5,600 ₪ לחודש ושכר זה משקף רמת השתכרות בגבולות השכר הממוצע במשק, דהיינו, 8,189 ₪ ברוטו ו7,261 ₪ נטו.
לטענתה, קיימת אפשרות סבירה, על יסוד גילה הצעיר והשכלתה, כי אילולא התאונה שכרה היה עולה מונים רבים, על השכר הממוצע במשק.
לטענתה, המגמה הנוהגת היא לפצות הנפגע על דרך של חישוב אריתמטי ובשים לב לכך שהיא בת 34 ונותרו לה 33 שנות עבודה יש לפצותה על פי הפסד של 1,452 ₪ לחודש ובסה"כ 364,721 ₪.

לטענת הנתבעים, אין לפצות התובעת בראש נזק זה שכן לא נותרה לה לשיטתם נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה.

המגמה הנוהגת היא לפצות את הנפגע על דרך של חישוב אריתמטי [למשל ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא ואח'
(פורסם במאגרים) (2005)].

אינני מקבלת את טענת ב"כ התובעת לפיה יש לבסס את החישוב האריתמטי לפי השכר הממוצע במשק, שכן אין עסקינן בקטינה, כי אם בבגירה אשר לפנינו נתונים על שיעור ומהות השתכרותה ערב התאונה.
כמו-כן, משכורתה של התובעת לאחר התאונה מלמדת על שכר דומה לשכרה ערב התאונה ובהמשך וכי אין
מדובר בשכר הממוצע במשק.

כיוון שהתובעת עבדה במשרד הביטחון רק כשמונה ימים טרם התאונה, שבה למקום עבודתה מספר ימים בודדים לאחר התאונה ומשכורתה לחודש פברואר גולמה בתלוש השכר של חודש מרץ כפי שציינתי לעיל, לא ניתן ללמוד על שכרה ממקום עבודתה הנ"ל במשרד הביטחון.

ממוצע שכרה של התובעת עובר לתאונה על פי תלוש השכר לחודש ינואר 2004 וטופס 106 לשנת 2003 (המתייחס לחודשים אוקטובר-דצמבר 2003) ממקום עבודתה הקודם הוא בסך 3,787 ₪ נטו. סכום זה צמוד להיום הוא 4,595.5 ₪.
שכרה במומה על פי תלוש השכר האחרון שצרפה הוא כ-6,000 ₪ נטו נכון לחודש אוגוסט 2006. סכום זה צמוד להיום 6,905 ₪.
התובעת ילידת 20.4.77, היינו כבת 35 ולפניה כ-32 שנות עבודה.
מאחר ועבודת התובעת פקידותית והיא ממשיכה ומתמידה בה ואף הוכח, כי השביחה את שכרה מלפני התאונה, יש לטעמי לפסוק לה פיצוי גלובאלי בראש הנזק של פגיעה בכושר ההשתכרות, היה ותפלט חס וחלילה לשוק העבודה, למרות היותה עובדת משרד הביטחון.
בהתחשב בגילה וביתר הנתונים, האישיים והרפואיים, הצטברות השפעות התאונה למצב קודם בתחום הנוירולוגי והן בתחום האורטופדי ראיתי להעמיד את הפיצוי על סכום גלובאלי של 110,000 ₪. סכום זה נכון למועד פסק הדין.


ג.
אבדן פנסיה

בגין ראש נזק זה מבקשת התובעת סך של 48,924 ₪ שהם 10% מסך הפסדי ההשתכרות שנגרמו בתאונה לשיטתה.

נתבעים 3 ו-4 טענו, כי אין לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה.

בת"א (מחוזי חי') 204/04 פאדי דבאח נ' סאלח דבאח ובניו בע"מ, (פורסם במאגרים) (2006) חושבה הפנסיה כדלקמן:
"חישוב הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד הפנסיה:
5,000 ₪ לחודש
x 70%
פנסיה
x
פגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור של 50%

x
מקדם היוון 112.3121 (לתקופה של 11 שנה מגיל 67 עד גיל 78)
x
מקדם היוון כפול 0.3066 (תקופה של 40 שנה מהיום עד הגיע התובע לגיל הפנסיה) = 60,261 ₪.
הואיל והתובע אמור היה להפריש סכומים ממשכורתו על מנת להבטיח את מימון הפנסיה שמתגמוליה יוכל ליהנות ברבות הימים, יש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסדי הפנסיה על מחצית מן הסכום דלעיל, דהיינו על הסכום של 30,000 ₪, וזאת לפי הערכה."

בענייננו, כשלה התובעת מלהוכיח את שיעור שכרה בשנים הרבות שמאז התאונה והתלוש האחרון שהגישה הוא מחודש אוגוסט 2006 – כך, שיש קושי בעריכת חישוב מדוייק.
בהתחשב בכלל הנתונים ובכל המצוי לפני, ומאחר והחישוב בפיצוי לעתיד נעשה על דרך החישוב הגלובאלי ראיתי להעריך את ההפסד התיאורטי בפריט זה, על סכום גלובאלי של 15,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.






ד.
עזרת הזולת
התובעת ביקשה בסיכומיה לפסוק לטובתה סך גלובאלי של 200,000 ₪ נוכח הנכות האורתופדית והנוירולוגית ובשים לב למגבלות התפקודיות כעולה מחוות דעת המומחים וגילה הצעיר.

נתבעים 3 ו-4 טענו, כי מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות וקבלות משכנעות ומצביעים על כך שהתובעת לא צרפה בדל ראיה לתחשיבה.
לטענתם, ככל שהתובעת נזקקת לעזרה או נזקקה בעבר, מקור הדבר במחלת הלופוס ממנה סובלת ללא כל קשר לתאונה.

כמו כן לטענת הנתבעים, מדובר בתאונת עבודה ואם נזקקה או תזדקק התובעת לעזרה, היא תוכל לקבל החזרים בגין כל הוצאה מהמל"ל. לפיכך, אין היא זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה.

כאמור, דר' רובינסון קבע, כי נותרה לתובעת נכות אורתופדית של 5% עקב התאונה ודר' פלכטר העמיד את נכותה הנוירולוגית על 10% תוך שקבע, כי הכאבים האורגניים והתופעות מהם סבלה התובעת לפני התאונה, החמירו בעקבותיה, הקושי התפקודי עלול ללכת ולגדול וכי התובעת תזדקק להמשך טיפול גם בעתיד.

עם זאת יש להביא בחשבון את העובדה כי התובעת סובלת מבעיות רפואיות נוספות שלא
נקשרו לתאונה, כי לא הוכיחה כי נזקקה או נעזרה בזולת לאחר התאונה וכי שבה לעבודה רגילה במהירות.
דעתי היא, כי אין לייחס לתאונה את מרבית ההוצאות בגין עזרת צד ג' להן עשויה התובעת להזדקק בעתיד.
עם זאת בשים לב לכך שהתאונה החמירה במידת מה את מצבה הקודם וגם אם מדובר בליקויים שלבדם אינם מצדיקים עזרת הזולת משמעותית, הרי שבהצטברם יתכן ונגרם צורך בתוספת עזרה מסויימת, לכן, ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה בסך כולל של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד. סכום זה נכון למועד פסק הדין.


ה.
הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה והוצאות נלוות
התובעת צרפה לתצהירה קבלה עבור פינוי אמבולנס בסך 570 ₪, וכן קבלות שונות בגין 1430 ₪ ועתרה לקבל תשלום דמי ההשתתפות בטיפולי רפואה משלימה אשר עד עכשיו נמנעה מלקבלם בשל חיסרון כיס.
בגין ראש נזק זה העריכה ודרשה סך 10,000 ₪.

נתבעים 3 ו-4 טענו, כי הנתבעת אינה זכאית לפיצוי בשל ראש נזק זה, שכן העובדה כי
ויתרה על טיפולים משנת 2004 מלמדת, כי אינה נזקקת לכל טיפול רפואי וכי במידה והיא נזקקת לטיפול זה או אחר, אין כל קשר בין התאונה לבין הצורך האובייקטיבי בטיפולים הללו תוך שהם מפנים לחוות דעתו של ד"ר רובינסון הקובע שאין צפי לטיפולים רפואיים עתידיים.
יש לזכור, כי ד"ר פלכטר המומחה מטעם בית המשפט קובע כי קיימת החמרה במצבה של התובעת על רקע התאונה הנדונה
וכי זו מחייבת טיפול קבוע הן במישור הנפשי והן במישור האורגני תוך שהוא מדגיש, כי אין בחוות דעתו התייחסות לפגיעות האורתופדיות שנגרמו לה בגין התאונה, וקבע לה נכות כאמור לעיל.
הנתבעים לא חקרו את ד"ר פלכטר בחקירה נגדית ולא שלחו לו שאלות הבהרה בנושא.
איני שוללת טענת התובעת, כי נמנעה עד כה מקבלת טיפולים בשל חיסרון כיס.
עם זאת, עסקינן בתאונת עבודה וההוצאות הרפואיות לרבות נסיעות לטיפולים מכוסות ע"י המל"ל וגם כשאין מדובר בתאונת עבודה ניתן לקבל טיפולים במסגרת קופת החולים.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים בהקשר זה והמצב המשפטי, ראיתי בכל זאת לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 2,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר, בגין ביקורים אצל רופאים שונים בתחומי האורתופדיה, הנוירולוגיה ובכלל, וזאת, מעבר למכוסה ע"י המל"ל כאשר הסכום נכון למועד מתן פסק הדין.


ו.
ניכויים
מכל סכום שנפסק, יש לנכות את שווי המענק החד פעמי ששולם לתובעת בסך של 5,874 ₪ (ראו נ/14) נכון ליום 2.5.10.
שווי סכום זה נכון למועד פסק הדין בתוספת ריבית והצמדה כדין הוא 6,411 ₪.
אין לנכות דמי פגיעה כיוון שלא הוכח כי אלה שולמו לידי התובעת, אם שולמו בכלל וגם אם שולמו, לא היה זה באמצעות המעביד, בהיותו מעביד מאושר (משרד הביטחון).
במאמר מוסגר, מהראיות עולה, כי התובעת נעדרה רק מספר ימים מעבודתה, לא הוכח, כי נגרם הפסד שכר ולא נפסק פיצוי לעבר.

8.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים 3 ו-4 ביחד ולחוד לשלם לתובעת הסכומים הבאים:
כאב וסבל
24,611
₪
הפסד שכר לעתיד
110,000 ₪
אבדן פנסיה
15,000
₪
עזרת הזולת
20,000

₪
הוצאות רפואיות ונלוות
2,000
₪
ניכויים
6,411
₪-
סה"כ
165,200 ₪

בנוסף, אני מחייבת את נתבעים 3 ו-4 ביחד ולחוד לשלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין כחוק.
בנסיבות העניין בהן החבות לא הייתה ברורה, לא מצאתי לפסוק הוצאות לטובת נתבעים 1, 2
ו-5.

ככל שהסכומים לא ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד יום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
י"ב
אדר תשע"ב, 04 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 3340/04 רינת ברקוביץ נ' אברהם ביון, הכשרת הישוב בע"מ - חברה לבטוח, שרון אבדר ואח' (פורסם ב-ֽ 04/04/2012)