פסקי דין על אלמוג שקד | פסקי דין על יחזקאל שקד | פסקי דין על סוזי פוראן שקד | פסקי דין על אילנות הקריה (ישראל) | פסקי דין על אליעזר נחום | פסקי דין על אמנון כהן ואח' |

46135/04 א     08/04/2012




א 46135/04 אלמוג שקד, יחזקאל שקד, סוזי פוראן שקד נ' אילנות הקריה (ישראל) בע"מ, אליעזר נחום, אמנון כהן ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בהרצליה



ת"א 46135-04 שקד ואח'
נ' אילנות הקריה (ישראל) בע"מ
ואח'






בפני

כב' השופטת
סיגל רסלר-זכאי


תובעים

1
.
אלמוג שקד

2
.
יחזקאל שקד

3
.
סוזי פוראן שקד

באמצעות ב"כ עו"ד י. נבות


נגד


נתבעים

1.אילנות הקריה (ישראל) בע"מ
2.אליעזר נחום
3.אמנון כהן
4.אופיר כהן
5.רומנור נכסים ובנין בע"מ
6.עמנואל מנור
7.אמיר רום

באמצעות ב"כ עו"ד ש. לוי

8.עירית בת-ים

באמצעות ב"כ עו"ד ש. גפטר-חיים




פסק דין


התביעה שלפני הינה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1, אלמוג שקד
(להלן: "התובע" או "אלמוג") ביום 24 נובמבר 1994, כשנפל מגובה 10 מטרים מקומה עליונה של "קולנוע בת ים".

1.
בהתאם לנטען התובע, יליד
22.2.1982 תלמיד כיתה ז' בהיותו כבן 12.5, נפל מגובה 10 מטרים מקומה עליונה של "קולנוע בת ים", ברח' רוטשילד פינת רחוב דניאל בבת ים שהיה נטוש באותה העת, (להלן:- "המבנה" או "הקולנוע") (להלן- "התאונה"). התובעים 2 ו-3 הינם הוריו של התובע.

כתוצאה מהנפילה נגרמה לתובע חבלת ראש קשה. התובע איבד את הכרתו ופונה לבית החולים "שיבא". לתובע נגרם שבר דחוס בגולגולת, הוא נותח בראשו והועבר למחלקה לטיפול נמרץ כשהוא מחוסר הכרה במשך 10 ימים.

2.
התביעה הוגשה נגד נתבעות 1 ו-5 הבעלים המשותפים של הקרקע והמבנה באותה עת, אשר בחודש מאי 1994, כחצי שנה לפני התאונה רכשו את המבנה (להלן: "הבעלים").
בהתאם לנטען נתבעים 2-4 הינם בעלי המניות ומנהלי הנתבעת 1, נתבעים 6 ו-7 הינם בעלי המניות ומנהלי הנתבעת 5 (יקראו להלן ביחד: "מנהלי החברות"). התביעה הוגשה גם נגד נתבעת 8, עיריית בת ים אשר בשטחה המוניציפלי מצוי המבנה.

3.
התביעה הוגשה ב- 22 ביוני 2004, ההליך החל להתברר לפני כב' השופט א. בכר. ישיבה ראשונה התקיימה לפני בפברואר 2010. חמש ישיבות הוכחות התקיימו לפני. לאחר סיום שמיעת העדים הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב, זאת לאחר מתן מספר אורכות לבקשת הצדדים.

4.
הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה נזקיו של התובע. על כן תחילה תידון שאלת האחריות ולאחריה אדון בשאלת נכותו התפקודית של התובע וגובה נזקיו כתוצאה מהתאונה.

5.
בכתב התביעה, נטען, כי ביום 24.11.94 נכנס התובע, ביחד עם ילדים נוספים אל תוך המבנה כדי לשחק בו. בהיות התובע בתוך המבנה ולאחר שעלה יחד עם חבריו לקומה השניה של המבנה, נשברה לפתע רצפת העץ עליה עמד. התובע נפל מגובה 10 מטרים נחבט בקרקע בעוצמה ונחבל קשה בכל חלקי גופו. כנגד הנתבעים 1-7 נטען כי לא סגרו ולא נעלו את כניסות המבנה והותירו אותו פרוץ ובכך איפשרו כניסה לכל עובר אורח. לא הזהירו מפני הסכנה הטמונה במבנה, לא דאגו להסרת המפגע. לא תיקנו את רצפת העץ הרעועה ולא גדרו או מנעו את הגישה אליה.
בנסיבות אלו נטען, כי לא נהגו כמחזיקי ובעלי מקרקעין סבירים ובכך הפרו חובה שבחוק. כנגד הנתבעת 8 נטען כי לא קיימה ביקורות או סריקות לוודא כשירות ובטיחות המבנה, לא קבעה הוראות בטיחות וקריטריונים
סבירים לגבי מבנים נטושים בתחום שיפוטה ולא חייבה את בעלי המבנה לגדר את המקום ולנעול אותו כך שתימנע כניסת עוברי אורח.

6.
הנתבעים 1-7 טענו בכתב ההגנה, כי אינם נושאים בכל אחריות או חבות כלפי התובעים וסיבות התאונה הוכחשו על ידם. לחילופין, נטען כי התאונה ארעה באשמת התובע, שעה שהסיג גבול במקרקעין. עוד נטען כי התובעים 2-3 הוריו ואפוטרופסיו של התובע התרשלו שעה שלא השגיחו ופיקחו על בנם הקטין.

הנתבעת 8 הכחישה גם-כן את נסיבות האירוע ואת אחריותה. לטענתה, הנתבעים 1-7 חבים בחבות בלעדית לנזקי התובע, אשר בהתאם לנטען נגרמו בשטח נכס בבעלותם.
עוד נטען כי על התובע והוריו מוטל אשם תורם לנזקי התובע. נתבעת 8 טענתה כי נהגה בסבירות ובהתאם לחובות המוטלות עליה וכי דין התביעה כנגדה להידחות.

יודגש כבר כעת כי טענות הנתבעים לאשמם התורם או אחריות הוריו של התובע נזנחה
בסיכומיהם ולכן לא אדון בה.

7.
בהחלטת כב' השופט א. בכר, מיום 6 דצמבר 2005 ובהסכמת הצדדים, מונתה ד"ר בלומנזון למומחית מטעם ביהמ"ש מתחום הפסיכיאטרי. חוה"ד הוגשה ביום 3 אוקטובר 2006. תצהירי עדות ראשית מטעם התובע הוגשו ביום 1.1.10 ובהם תצהיר התובע, תצהיר מר אלרואי ידעי ומר יוסי מלכה, חברי ילדות של התובע אשר בהתאם לנטען היו עימו במבנה במועד התאונה, מטעם הנתבעת 8 הוגש תצהירו של מר מיכאל שטרן, מנהל פיקוח ואחראי על הנכסים אצלה. מטעם הנתבעים 1-7 הוגש תצהיר חוקר פרטי מר פישר.

מטעם התובעים זומנו גם לעדות מר גדי יוסף מדריך ספורט של התובע עובר לתאונה, מר אלי טטרואשוילי, בעל הקיוסק הסמוך למבנה בית הקולנוע בזמנים הרלוונטיים,
מר יצחק חממה מעסיקו של התובע במועד מתן העדות ומר יוסי מסיקה עד נוסף לתאונה.

מטעם הנתבעים העידו נתבע 7, מר אלי רום ומר מיכאל שטרן, אשר במועד מתן העדות שימש אחראי על מבנים מסוכנים אצל הנתבעת-8 ומר פישר, חוקר מטעם הנתבעים,
העיד חלקית מאחר ועדותו נקטעה מטעמי בית משפט. ב"כ התובע הסכים לוותר על המשך חקירתו כפוף להסתיגויות כפי שפורטו בדיון מיום 30 נובמבר 2010.


נסיבות התאונה

8.
הצדדים כאמור חלוקים באשר לאחריותם לתאונה. המחלוקת נסובה בראש ובראשונה באשר לנסיבות קרות התאונה ולאחריות מי מהנתבעים כתוצאה מכך. התובעים טענו כי התובע וחבריו נכנסו לבית הקולנוע דרך אחד הפתחים – דלת שהיתה פתוחה. הנתבעים העלו מנגד סברות לאופן בו ארעה התאונה ולכך שככל הנראה התובע וחבריו חדרו בדרך אחרת למבנה שהיה נעול וסגור לטענתם.

9.
מר ידעי נחקר בישיבה מיום 28.4.10 ושיחזר את האירועים מיום התאונה.
"דבר כזה לא שוכחים" (עמ' 7 ש' 2). בתצהירו טען כי המקום שימש מקום משחק לילדים בשכונה, ולדבריו היה במקום פעמיים ביחד עם ילדים נוספים, כיוון שהמבנה היה ידוע כמקום מפגש ומשחק בפרט בימי החורף. לטענתו המבנה לא היה נעול בפעמיים שהיה שם. ביום התאונה, בשעות אחר הצהריים – ערב, הלך לבית הקולנוע ביחד עם התובע, יוסי מלכה, יוסי מסיקה, שגיב וחברים נוספים שאינו זוכר את שמם. "עלינו לקומה העליונה שם היו מקרינים בעבר את הסרטים. המקום היה חשוך והיה לנו פנס, הרצפה הייתה חָלַקָה, חֵלְקָה בטון חֵלְקָה קרשים, אני הייתי מעט מרוחק ממנו (התובע- ס.ר.ז.) ופתאום שמעתי קול של שבירה וראיתי קרש שבור ואלמוג נפל למטה." (סעיף 4 לתצהיר).

מר ידעי, התבקש בחקירתו הנגדית לתאר כיצד נכנס לבית הקולנוע והשיב, "נכנסנו לקולנוע דרך הדלת, יש כמה כניסות, יש כניסה ברחוב הראשי ברח' רוטשילד, דלת צרה, בסביבות 80-90 ס"מ, הדלת הייתה כחולה. היה חריץ של רווח, בפעם הראשונה שבאתי היא הייתה פתוחה ולא סגורה לגמרי, הייתי בערך פעמיים שלוש, אולי עוד פעם האירוע קרה בפעם השנייה שהייתי שם."
(שם, ש' 13-16). לשאלת בית המשפט השיב מר ידעי כי הייתה כניסה נוספת מרחוב דניאל שם הייתה דלת לבנה נעולה.
מר ידעי ציין כי פעם אחת גם טיפסו הנערים על הגג, אך לא ניסו להיכנס למבנה דרך הגג. אולם, לענין זה הבהיר והסביר בחקירתו הנגדית:-

ש: נקרא לגג עם הבטון והאסבסט גג ולגג עם הקרשים תקרה האם טיפסתם? ...
ש: סיפרת קודם שהיה מקרה שנכנסתם לגג?
ת:הבנת לא נכון. לא טפסנו. איך אפשר לטפס 4 קומות מבחוץ? תמיד היה מבפני
ם כשהגעתי לגג.
(שם, עמ' 10 ש' 26-31.)

לדבריו, הייתה דלת אחורית נוספת "ראיתי את הדלת מבפני
ם ידעתי שאפשר לפתוח אותה לא היה ניתן להיכנס מכיוון שהיו שם שיחים".
(שם, עמ' 7 ש'
28-29).
לטענתו, לא היה צריך להשתמש בכוח כדי להיכנס דרך הדלת, "וגם לא לבעוט" כדי לפתוח אותה (שם, עמ' 8 שורה 9). מר ידעי לא זכר דלת "מולחמת" (שם, עמ' 11, ש' 19-21).
בהתייחס לגרסת התובע ולפיה הוא פתח את הדלת בבעיטה, השיב
כי התובע לאחר שנפל בטח לא זכר הרבה דברים נוספים.
מר ידעי חזר על גרסתו ולפיה בעת שעלו למעלה, עמד סמוך לתובע
והיה עימו בקשר עין "עלינו כולנו ביחד לפני זה" (שם, עמ' 9 ש' 4). הוא לא זכר אם התובע נכנס איתו ואף הודה כי לא ראה מאיפה התובע
נכנס לבניין, בכל מקרה, העיד כי "התובע עלה לגג מתוך המבנה ביום האירוע, עלינו גם לבטון אסבסט וגם לגג הקרשים, לא הייתה פינה שלא היינו" (שם, ש' 15-16). בחקירתו הנגדית, השיב לב"כ הנתבעת 8, על האופן בו הגיעו לגג הקרשים "היה סולם מקובע בפני
ם למעלה למעלה, לפני כניסה לגג. היה או סולם או מדרגות. בין הגג קרשים לבין החדר מקרנים, אם אני לא טועה משם יש כניסה למעלה יש רצפת בטון ואחר כך יש את האסבסט"
(שם, עמ' 10, ש' 26-28)
עוד הבהיר, כי לא טפסו אל הגג מחוץ למבנה, אלא תמיד מבפני
ם. (שם, ש' 30-31). לדבריו התובע "נפל מהחלק של קורות העץ... היינו באותו מפלס, יוסי צעק שהוא נפל ואז רצנו... בזמן הנפילה היינו באותו מפלס." (שם, ש' 18-26). מר ידעי הוסיף כי החובשים מהאמבולנס שהגיע למקום, נכנסו דרך הדלת הכחולה, שהילדים נכנסו דרכה.

10.
בישיבת ההוכחות מיום 13.5.10, העיד מר אלי טטרואשבילי, בעל הקיוסק ברח' רוטשילד 44, הצמוד לבית הקולנוע, (מר טטרואשבילי היה בעליו משנת 1993 ועד לשנת 2000-2001, להלן:"בעל הקיוסק") בהתאם לעדותו:-

"המקום עצמו היה פתוח תקופה ארוכה... הייתה שם דלת אחת שהיתה בזמן המקרה, הדלת היתה פתוחה לפחות ארבעה עד חמישה חודשים מהקיץ. הדלת שהיתה במקביל לחנות שלי, הדלת הראשית ברוטשילד, היו למבנה 4-5 כניסות. זה היה נגיש ואפשר לראות, זה לא מוסתר. אני זוכר כניסה אחת סמוכה לקיוסק שלי... לפני זה היו סוגרים ושוב היו פורצים, המקום הזה היה תמיד פתוח. לשאלת בית המשפט איזה סוג של מנעולים ראיתי, אני אומר שלא ראיתי, התקופה מהקיץ ועד למקרה המקום היה פתוח. לגבי שאר הכניסות, הייתה כניסה נוספת שנפרצה על ידי מכבי האש שעה שבאו להוציא את התובע. אני נכנסתי דרך דלת אחרת שהייתה פתוחה עוד קודם לכן, כדי לראות מה קורה שם, יכול להיות שמכבי האש לא יכלו להיכנס ולהוציא את התובע דרך אותה הדלת. לגבי הכניסות הנוספות, אינני מכיר. הדלת שנפרצה על ידי מכבי האש עד כמה שאני יודע, נפרצה מבפני
ם כי המנעול היה מבפני
ם. הדלת שנפרצה לא היה מנעול מבחוץ... הדלת שהייתה נעולה, נפרצה מידי פעם בפעם, שמעתי רעש, בעיטות, מכות. אינני זוכר את החומר של הדלת, הילדים היו פורצים בית הקולנוע היה בית משחקים של הילדים בשכונה."

(עמ' 26 ש' 17-22, עמ' 27 ש' , 1-10).

בחקירתו הנגדית אישר כי הייתה כניסה ראשית למבנה, שהייתה מכוסה עם בלוקים, אולם,
לא זכר מתי נסגרה עם בלוקים, לפני או אחרי האירוע. ברם, לדבריו שתי הכניסות שהיו סמוכות לקיוסק לא היו סגורות בבלוקים (שם, עמ' 28, שורה 13).

בעדותו של בעל הקיוסק במשטרה מייד בסמוך לארוע נרשם:

"מידי פעם נכנסים לכאן נערים מהאזור שאני לא מכיר אותם. הם נכנסים דרך הדלת מול הקיוסק שלי שפרצו אותה לא יודע מתי, אבל זה היה בקיץ הם שברו אותה עם ברזלים היום הם הגיעו הילדים בשעות אחה"צ ב- 17:00 בערך ניכנסו פנימה ואחרי כמה זמן הגיעו הילדים צעקו שמישהו מת ושנפל. היה פה איזה חייל לפני כן התקשרנו לאמבולנס ונכנסנו עם אחד הילדים..."

11.
לישיבת ההוכחות מיום 10.6.10 התייצב
מר יוסי מסיקה, אשר בהתאם לנטען נכח גם הוא בבית הקולנוע ביום האירוע.
בהתאם לעדותו, נהגו הילדים להגיע למבנה, פעם או פעמיים בשבוע לפחות, במהלך תקופה של כמה חודשים. לדבריו, היה גרעין של 10-12 חברים שהיו מתחלפים. הוא זכר כי התובע היה לפחות עוד פעם נוספת ביחד איתו במקום. לדבריו,
נכנסו למבנה "דרך הדלת שעל יד הקיוסק, זאת הייתה הדרך היחידה, דלת מברזל הייתה פתוחה, שום בעיה להיכנס. אפשר לפתוח ביד, היא הייתה רופפת... נראה לי שלא היה לה אפילו ידית. אני זוכר שלא הפעלתי כוח כדי להיכנס דרכה... ברח' רוטשילד ממש צמוד לקיוסק" (עמ' 32 ש' 24-28). לדבריו, ביום האירוע, נכנסו לבית הקולנוע ועלו לחדר העליון. בחדר העליון התפצלה קבוצת הילדים, הוא וילד נוסף (יתכן שגיב) עלו על רחבת הקרשים.
התובע אמר לו ולשגיב כי המקום מסוכן והורה להם להתרחק משם. "אמרנו לו להיפך איפה שאתה עומד מסוכן, אנו נביא המקל, הוא הלך להביא המקל ונפל" (עמ' 33 ש' 7-8). כאשר אומת, עם עדותו במשטרה, מייד בסמוך לאירוע, השיב, כי הוא זוכר היום בדיוק את מה שקרה, וכי יכול להיות שבמשטרה היה במתח ומסר פרטים שונים. "מה שאמרתי כאן, זה מה שהיה"
(שורה 22, שם). והוסיף, בהתייחס לעדותו במשטרה לפיה העיד "אני לא יודע איך פרצו הדלת כי היא הייתה סגורה עם הלחמה ועכשיו היא פתוחה". (עדות מיום 27 נובמבר 1994) השיב:

ש. האם אתה נזכר שפעם הדלת הייתה סגורה ומולחמת.
ת.
לא, לא, לא.
יכול להיות שהיא פעם הייתה סגורה, אני זוכר שתמיד הייתה פתוחה... תראי, במשך חודשים ובכל פעם שהגענו לשם, הדלת הייתה פתוחה, לא אנו פתחנו אותה ואני לא חושב שהייתה סגורה או מולחמת."
(עמ' 32 שורות 1-5, שם).

מר מסיקה, לא זכר אם היה צריך לפתוח את הדלת בטריקה או בבעיטה.

12.
התובע בתצהיר עדותו הראשית, טען כי בית הקולנוע לא תפקד כבית קולנוע והילדים היו נוהגים לשחק במבנה, בפרט בחודשי החורף. לדבריו, היה במקום פעם אחת לפני מועד התאונה.
המבנה שימש "כמחנה", לא הייתה שמירה ולא שלטים. "זכור לי שהחברים שלי עמדו ליפול ניסיתי להציל אותם, אחזתי בהם ואז אני נפלתי מגובה רב, שנשבר קרש מתחת רגלי, חבריי ניצלו. אני זוכר שאלרואי פתח את הדלת בבעיטה, זכור לי שהיו מנעולים שהיו פתוחים." (סעיפים 4-5 לתצהירו).

13.
בחקירתו הנגדית הודה התובע כי יש לו בעיות זכרון מאז האירוע וכי יש דברים שהוא זוכר וחלק אינו זוכר.



"רוב הדברים סיפרו לי בבית החולים, התעוררתי ובאו אלי חברים, סיפרו לי איך נפלתי... אני זוכר מאיפה נכנסתי לקולנוע מבלי שאמרו לי, ביום האירוע בוודאות אני זוכר מאיפה נכנסנו, נכנסנו מהחזית. צבע הדלת אני לא זוכר. הייתה דלת רגילה ופתוחה...אני זוכר שהדלת הייתה טרוקה ואפשר היה לפתוח אותה בקלות. לא היה צריך להפעיל כוח על מנת לפתוח אותה, לא זוכר את צבע הדלת. אני זוכר שאלרואי, יוסי מלכה, שגיא, יוסי מסיקה וזהו. הסתובבנו שם, ראיתי ששניים עומדים ליפול, זאת רצפת דיקטים, משכתי אותם ובסופו של דבר אני נפלתי. אני זוכר שהיה משהו שעלינו עליו, לא זוכר, אני זוכר גם בתוך הקולנוע היה חשוך"
((עמ' 12 ש' 13, ש' 29-31, עמ' 13 ש' 1-2, פרוטוקול דיון מיום 28 אפריל 2010).

התובע לא זכר שהיה צורך לבעוט בדלת כדי להיכנס למבנה, אף כי התייחס לכך בתצהירו, "אני זוכר שזה היה פתוח, נכנסתי משם ואת זה אני זוכר. הוא (הכוונה למסיקה – ס.ר.ז) היה בועט גם בדלת של ביתו, היה ילד בעייתי". (עמ' 20 ש' 1-2, שם).
בהתייחס לגרסתו ולפיה סייע לחבר, גרסה שלא נמסרה בחקירות העדים במשטרה, שב וחזר על הטענה ולפיה ניסה לעזור למסיקה.
14.
הנתבע 7 מר אמיר רום, התייצב


לישיבת ההוכחות, לראשונה לדיון מיום
10.6.10 לשם מתן עדות (בתחילה, זומן כעד מטעם התובעים, אולם לאחר שוויתרו על חקירתו זומן לעדות על ידי בא-כוחו). מר רום העיד כי הנתבעות 1 ו-5 רכשו את הנכס כמה חודשים לפני האירוע.
(הנתבעת 1 הייתה הבעלים של שני שליש מהנכס ואילו הנתבעת 5 הייתה בעלים של שליש מהנכס).
לדבריו, לפני שרכש את המבנה, לא נכנס מעולם לתוכו אלא רק הסתובב מחוצה לו. המבנה ישב על חֵלקָה שעניינה את הרוכשים ולא הנכס עצמו כמבנה. לאחר שרכשו את הנכס, בסמוך למועד חתימת החוזה נכנס לטענתו לראשונה לבית הקולנוע וזאת באמצעות פורץ דלתות שהיה מסגר.
לגרסתו, למבנה כארבע-חמש כניסות. שתי דלתות ברזל, אחת ברחוב רוטשילד ליד הקיוסק "הייתה דלת ברזל מרותכת" כניסה ראשית נוספת ברח' רוטשילד שנאטמה לפני שנרכש הנכס. בהתאם לגרסתו:-

"הדלת הייתה נראית כמו קיר סגור. זו הייתה ויטרינה ענקית שנאטמה בלבנים. הדלת שליד הקיוסק הייתה דלת קטנה. אותה לא פתחתי. בכל הסיורים שלי אני זוכר שהדלת הזאת הייתה מרותכת אי אפשר היה להיכנס משם... אחרי הרכישה מאחר ואי אפשר היה להיכנס למבנה בשום דרך, הבאתי מסגר איתי והוא פרץ את הדלת מרחוב דניאל, לא זו של הקיוסק. אם ההסכם נכרת במאי אני מניח שבמהלך מאי או יוני באתי עם מסגר לקולנוע."
(עמ' 37 ש' 11-21).
לשאלה מדוע הוחלט לפרוץ את הדלת ברח' דניאל ולא ברח' רוטשילד השיב:
"הסתובבתי עם המסגר במקום, כל הפתחים היו סגורים, המסגר החליט לפרוץ הדלת, ברח' דניאל. לא זוכר למה, אבל זה מה שהחליט המסגר. כעת אני נזכר, הדלת הזאת בדניאל היה לה בריח, היא הייתה מרותכת מבחוץ, שאר הדלתות הבריחים שלהם היו פנימיים, לא הייתה גישה והיינו צריכים להוריד את כל הדלת, הוא טיפל בבריח הזה ונכנסנו פנימה. הקולנוע עמד נטוש קרוב ל-20 שנה, יצאנו המנעולן הרכיב אוזניים חדשות ושם מנעול,... היו שתי כנפייים לדלת והן היו מרותחת לאורכן וגם הבריח, הוא עשה עבודות מסגרות ופתח"
(שורות
23-30, שם).

לתיק המוצגים צרפו הנתבעים חשבונית מס, ע"ס 150 ש"ח מיום 25 נובמבר 1994 – (יום לאחר הארוע - ס.ר.ז.) לפקודת הנתבעות 1 ו-5 "עבור הלחמת דלת אחורית לאחר פריצה בקולנוע בת-ים".
בהמשך חקירתו הנגדית, סטה מר רום מגרסתו הראשונה והעיד כי ניסה באופן אישי לפתוח את הדלת של רחוב רוטשילד הסמוכה לקיוסק, בעת שביקר במקום ביחד עם המסגר. מאוחר יותר הובהר כי מר רום התכוון בכלל לקיוסק שהיה בתוך בית הקולנוע ולא לקיוסק שהיה מחוצה לו ולכן ככל הנראה גם כששינה גרסתו לא דיבר על הדלת ברחוב רוטשילד הסמוכה לקיוסק של טטרואשבילי. (ראה עדות מר רום בעמ' 44 ש' 20-22)
מר רום העיד כי לפני האירוע הגיע למקום ביחד עם כל השותפים:-
"להסתכל על המבנה עצמו. נכנסנו דרך הדלת בדניאל ... לא הקפנו את הבניין ובדקנו את הבניין. לאחר שנכנסנו ראינו המקום, עזובה והרס, הסתובבנו ויצאנו משם, נעלנו את הדלת ביציאה...עשינו סיורים עם היורשים של הקיוסק, הקיוסק
(הכוונה לקיוסק שהיה ממוקם בתוך הקולנוע ולא לזה שמחוצה לו – ס.ר.ז.)
סמוך לדלת של רח' רוטשילד מהדלת הזאת אי אפשר היה להיכנס ולצאת, מהדלת הזאת הספציפית של הקיוסק, הייתי איתם שמה, לפני האירוע, לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שביקרתי שם, אבל זה היה סמוך לאחר כריתת ההסכם,
היינו מאי 1994. ביקרתי כמה פעמים במקום. לא זוכר כמה פעמים ולא את המועדים, בחצי שנה ביקרנו כמה פעמים, לא יודע שלוש או ארבע או חמש."
(עמ' 38 שורות 2-5, 8-13).
לדבריו, לאחר האירוע, גם הגיע למקום, והדרך היחידה להיכנס למבנה הייתה דרך הדלת שהייתה סגורה ברחוב דניאל.
"שאר הפתחים נאטמו בבלוקים על ידי העיריה, אני לא ראיתי בשעתו פתח פתוח. הדלתות היו נעולות. הדלת הייתה סגורה עם בריח פנימי. בדלת של רוטשילד לא היה בריח חיצוני." (שם, שורות 23-25).
15.
לטענת מר רום, לא נעשתה אליו פנייה מטעם הנתבעת 8, לעשות איזה שהיא פעולה ביחס למבנה.
מר רום נדרש להתייחס לשאלה האם ידע שהמבנה מסוכן, והשיב כי ידע שלא ניתן להיכנס לבניין בשום דרך. לדבריו, ידע שבעבר היו תקופות בהם המבנה היה פרוץ ונטוש ושימש מקום לנרקומנים וחסרי בית, לעניין זה השיב:-
"יש הבדל בין זה שידעתי שהמבנה נטוש ומסוכן לבין אם המבנה הוכרז כמסוכן"
...
ידעתי שהוא אטום לגמרי, נאמר לנו שהעיריה ביקשה לחייב אותם עבור העבודות שהעיריה עשתה.
ש. כשרכשת את המבנה ידעת שהוא מסוכן בעיניך?"
ת. "חזק, יציב, יכול לעמוד עוד חמש מאות שנה כמבנה.... שנים לפני שרכשנו אותו הוא היה נטוש ופרוץ אני ידעתי במהלך המו"מ אמרו לנו הבעלים שעשר או חמש עשרה שנה
העיריה ביוזמתה באה ואטמה את כל המבנה, אין יוצא ואין בא, ריתכה מכל הצדדים."
(עמ' 42, ש' 27 ו- עמ' 43 שורות 4-9).
מר רום טען כי הבין מייד לאחר האירוע שהילדים "נכנסו
מהגג ... לא יודע מאיפה הם נכנסו... לא יודע איך היה אפשר להיכנס לבניין"
(עמ' 44, שורות 1-5).
16.
מטעם הנתבעים 1-7 הוגש תצהיר החוקר מר גבי פישר. בתצהיר התייחס מר פישר לפגישה שקיים עם מר אלון ארלינגר, פרמדיק אשר בהתאם לנטען הגיע עם צוות נט"ן לטפל בתובע. מר פישר התייחס לגרסה שנמסרה לו על ידי מר ארלינגר. (הנתבעים 1-7 ביקשו לזמן את מר ארלינגר באמצעות צו הבאה, אולם עלה כי נפגע קשה בתאונת דרכים ולפיכך לא התייצב לעדות.) עוד, הצהיר מר פישר כי נמסר לו על ידי רכזת חקירות ונוער של משטרת בת-ים כי תיקי החקירה של הארוע אינם מתועדים ובוארו זה מכבר. מר פישר הצהיר כי באוקטובר 2004, ביקר במקום התאונה. לדבריו לא ניתן היה "לחדור למבנה הואיל ופתחיו סגורים על ידי ריתוך ומצויים מנעולים על הדלתות" (סעיף 6 לתצהיר). בביקור נוסף שערך ביחד עם מר רום, נכנסו למבנה מדלת הברזל ברחוב דניאל, לאחר שמר רום פתח את הבריח. הביקור צולם ותועד במצלמת סטילס ווידאו. התמונות, סרט הוידאו ודיסק שמע הוגשו לתיק ביהמ"ש.
17.
מר פישר תיאר את שראה במועד הביקור (והעולה מהתמונות שצורפו). גרסתו לנסיבות הארוע היתה:- "למיטב הבנתי, וכפי שניתן לראות בתמונות ובסרט הוידאו המצ"ב, התובע טיפס על עץ סמוך למבנה ועלה על גג המבנה, התקרה נשברה והוא צנח ארצה מהגג לאולם הקולנוע. כאמור לעיל, גג המבנה עשוי אסבסט שאינו מיועד לצעידה עליו." (סעיף 10ט' לתצהיר).
18.
מכלל העדויות ששמעתי ומכלל הראיות שהוצגו לפני, שוכנעתי כי הילדים והנערים ביחד עם התובע נכנסו לבית הקולנוע מהדלת ברח' רוטשילד, הסמוכה לקיוסק של מר טטרואשבילי. הדלת בהתאם לעדות בעל הקיוסק היתה פתוחה לאורך תקופה של שבועות וחודשים, במהלכה נהגו הנערים להיכנס למבנה דרכה. גם אם הדלת נפרצה בפעם הראשונה על ידי הנערים הרי שלא ננעלה, נסגרה או נאטמה מאז ולאורך תקופה ארוכה וכך יכלו הנערים להיכנס למבנה ללא הפרעה. עוד, לשם פריצתה לא נזקקו הנערים להפעיל כח בלתי סביר או כלים "כבדים". מחד, נטען כי נפתחה בבעיטה, מאידך, הועלה גם ספק לעניין הצורך בהפעלת כח בכלל.

העובדה כי הנערים נכנסו למבנה דרך הדלת, עלתה באופן מובהק וברור מהתצהירים ומעדותם של התובע והנערים שהיו עימו וכן מגרסתם כפי שנגבתה במשטרה מייד ובסמוך לאירוע.

עוד, מצאתי כי הטענה לפיה היה על כוחות ההצלה לפרוץ דלת כניסה או פתח אחר כדי לחלץ את התובע ולפנותו לביה"ח, הגם שלא הוכחה, אינה סותרת את טענות העדים לכך שנכנסו דרך דלת פתוחה. גרסת העדים ותובע נתמכת בגרסתו החד משמעית של בעל הקיוסק ולפיה הוא וחייל שהיה במקום נכנסו דרך אותה הדלת שנכנסו דרכה הנערים, ברח' רוטשילד, מייד לאחר נפילתו של התובע וראו אותו מתבוסס בדמו. יתכן שכוחות ההצלה פרצו דלת נוספת, שהרי למבנה היו 4-5 כניסות.

עוד, מצאתי את הסברה שהועלתה על ידי החוקר פישר ורמז עליה גם מר רום, ולפיה טפסו הנערים על עץ סמוך למבנה וממנו טיפסו לגג החיצוני, בגובה של 10 מטרים (!) וממנו נפל התובע לתוך המבנה כמופרכת ובלתי סבירה. העד מסיקה הסביר כי לא היתה שום אפשרות לטפס על גג המבנה מחוץ למבנה והדבר עולה גם מהתמונות שהוצגו על ידי מר פישר. קיר המבנה היה חלק והמבנה היה גבוה (ראו התמונות שצילם והגיש החוקר פישר), העובדה שעשר שנים לאחר הארוע היו בסביבה עצים עליהם ניתן לטפס אינה רלבנטית למועד הארוע. ה"פתחים" בתקרה עליהם הצביע החוקר, אשר נמצאו בתקרת האולם, כעשר שנים לאחר הארוע לא שוכנעתי כי הם קשורים לארוע וניתן לראות כי הם פרוסים ומצויים במקומות רבים ונוספים בתקרה (ראו התמונות שהזכרתי לעיל).

19.
רק כניסה אחת נאטמה בבלוקים על ידי נתבעת 8 עוד בשנת 1990. הדלת ברחוב דניאל נפרצה וננעלה על ידי מר רום. איני מקבלת את גרסת מר רום כי הוא או מי מטעמו או מטעם הבעלים הגיעו למקום מידי שבוע (עדותו במשטרה) או מידי חודש (עדותו לפניי). מר רום והבעלים הנוספים ביקרו בנכס מספר פעמים ב- 5 החודשים שחלפו ממועד רכישתו על ידם ועד לארוע, אולם לא טרחו לוודא כי כל הפתחים סגורים ואטומים כנדרש. שתי הכניסות הנוספות מרחוב רוטשילד, לא נבדקו או נסרקו על ידו או על ידי מי מטעמו או מטעם הבעלים הנוספים וגם לא מטעמה של נתבעת 8. יודגש כי עלה בחקירתו של מר רום כי כלל לא היה מודע לקיומן של שתי כניסות ברחוב רוטשילד. לו היו הבעלים עושים בודקים את הכניסות בתדירות עליה העידו אין לי ספק כי היו מגלים שהדלת ברחוב רוטשילד פתוחה וכי ילדים ונערים משתמשים במקום למשחק.
אחריות העיריה
20.
סעיפי החוק הרלבנטיים לאחריותה של רשות מקומית נקבעו בפקודת העיריות (נוסח חדש):-
"236(א) בעניין מבנים תעשה העירייה פעולות אלה: (1) תפקח על הקמתם, הריסתם, שינויים ותיקונם של בניינים... (7) תקבע אמצעי זהירות שיש לנקוט נגד תאונות בשעת הקמת בניינים, הריסתם, שינויים ותיקונם.
249(13). "סמכויותיה של עירייה הן: הריסת מבנים (13) לצוות כי יהרסו בניינים המעכבים או מפריעים אוורור, או שהם בלתי סניטרים או מזיקים מבחינה אחרת לבריאות הציבור, או שהם מסוכנים".
בחוק העזר לבת ים (מבנים מסוכנים), התשמ"ד – 1984 נקבע:-
2 ג' המהנדס או הרופא יערכו מזמן
לזמן
בין
ביוזמתם ובין לבקשת בעל בניין או המחזיק בו בדיקה של בניין העלול לסכן את המחזיקים, את הציבור או את הנכסים הסמוכים לבניין, ולהגיש חוות דעת לראש העיריה תוך 24 שעות לאחר עריכת הבדיקה.
3(א) סבור ראש העיריה, על פי חוות דעת של המהנדס או הרופא כי בניין עלול לסכן את המחזיקים, את הציבור או את הנכסים הסמוכים, רשאי בהודעה בכתב לדרוש מבעל הבניין לבצע העבודות ולנקוט את אמצעי הזהירות המפורטים בהודעה באופן ובתוך התקופה שנקבעו בהודעה.
6. אישר המהנדס או הרופא לאחר בדיקה, כי בניין נתון במצב שיש בו משום סכנה מיידית למחזיקים, לציבור או לנכסים הסמוכים, רשאי ראש העיריה... ליתן
צו לסגור מייד את הבניין...כן רשאית העירייה לבצע העבודות הדרושות לשם סגירתו של הבניין או הריסתו ולגבות את הוצאות הביצוע מבעל הבניין... (ה) בוצעו עבודות סגירה או הריסה כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ד) לא ישנה אדם, לא
ירשה ולא יאפשר שינויי במצב הבניין לרבות כניסה או פריצה לבניין שנסגר, ביצוע עבודה בבניין או שימוש בו, אלא אם כן השינוי הותר כדין.
21.
מטעם העיריה, כאמור הוגש תצהיר עדותו הראשית של המהנדס מיכאל שטרן, הממונה על מבנים מסוכנים בעיריית בת-ים. כן הוגש תע"צ על ידי יהושוע פתאל מהנדס העיר החל משנת 2004, אליו צורף חוק העזר לבת ים וכן הוראה מספר 5.4.2.4.01 מיום 14.8.07 לעניין "בדיקה, הכרזה וטיפול במבנים מסוכנים" המהווה נוהל עירייה כתוב בהתאם לחוק העזר. המהנדס פתאל הצהיר כי המדובר בנוהל ראשון ויחיד אשר חל מיום הוצאתו ועד מועד הגשת התצהיר. עוד נטען, כי במועד התאונה, לא היה קיים נוהל כנ"ל והעיריה פעלה בהתאם לחוק העזר. מטרת הנוהל שהוצע כאמור, כעולה מסעיף 2.1 "להסביר את אופן טיפולה של העיריה ומתן המענה הציבורי לפניות הציבור בנושאי מבנים מסוכנים. להסדיר את התהליך והטיפול במבנה המוכרז על ידי העיריה כמבנה מסוכן." בהתאם לנוהל סמכותו של ראש העיריה לדרוש שיקום בניינים מסוכנים, סמכות מהנדס מבנים מסוכנים לבצע בדיקה הנדסית באותם מבנים. מבנה מסוכן הוגדר בנוהל "מבנה המהווה סכנה למחזיקים בו, למשתמשים בו או לציבור ו/או לנכסים הצמודים אליו באופן שאינו מבטיח את שלומם...".
עוד, נקבע בנוהל אופן המעקב בו על העירייה לנקוט בשעה שהמבנה הוכרז כמסוכן, ולאחר שנעשתה פנייה לבעליו לתיקון הליקוי.

22.
מר שטיין טען בתצהירו כי כבר ביום 24.10.89 פנתה העירייה אל בעלי הנכס במועד בדרישה לאטום את המבנה. מכתב הפנייה צורף לתצהיר מר שטיין ובשל חשיבותו אצטט אותו במלואו (ההדגשה אינה במקור
).
"הנדון: אטימת מבנה נטוש
הובא לידיעתנו כי אולם קולנוע בת-ים נטוש ואלמנטים מפוקפקים שונים מנצלים את המקום למטרות בלתי חוקיות וכן ילדים קטנים עשויים להיכנס למקום המסוכן.
על כן, אבקשך לאטום את כל הכניסות והפתחים בהקדם האפשרי ולהודיעני .
בכבוד רב,
יעקב גמרמן- מנהל המחלקה
העתקים:
ראש העיריה
מפקד משטרת בת ים
מהנדס העיריה
ומנהל יחידת הפיקוח העירוני

על גבי המכתב הוסף בכתב יד, "בתאריך 11.1.89 נודע לי על ידי מהנדס הקולנוע מר אבי מאיר שיש תוכנית לסגירת הפתחים בתוך 7 ימים." בהמשך, טען מר שטיין כי ביקורת שנערכה על ידי העיריה העלתה כי בית הקולנוע לא נאטם. לכן פנתה העיריה ביום 5.2.90 בדרישה נוספת לבעלים לאטום הפתחים והכניסות.
מר שטיין הצהיר כי ככל הנראה בשל סכסוך בין בעלי הנכס ומכיוון שלא נענו לדרישות העיריה "ביצעה העיריה בעצמה בחודש אפריל 1990 עבודות איטום של הפתחים והכניסות בקולנוע בת ים"
(ההדגשה במקור- ס.ר.ז.) (סעיף 7 לתצהיר).
לתצהיר צורפו העתקי תכתובת פנימית המעידים על ביצוע עבודות האיטום.
23.
אחד המסמכים שצורפו לתצהיר הינו מזכר הנושא כותרת של ראש העיריה אהוד קנמון מיום 2.4.90 ובו הוא מציע לבצע "ללא דיחוי אטימת קולנוע בת-ים". המסמכים שצורפו לתצהיר מר שטיין, עולה כי עבודת האיטום בוצעה על ידי העיריה ופנייה להחזר התשלום בגין העבודות נשלחה לבעלי הנכס ביום 20.6.90.
עוד עולה כי כנגד הבעלים במועד הוגש כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בבת ים.
24.
בביקורת נוספת שנערכה בבניין בשנת 1992, בהתאם להחלטת מהנדס העיר, פנתה העיריה בשנית לבעלים לצורך איטום הכניסה. בתצהיר מר שטיין נטען "הפעם גם על ידי בניית חגורת בטון ואיטום הכניסה בקיר בלוקים". מר שטיין טען בתצהירו, (סעיף 11) כי "בהיות חזית קולנוע
בת ים על המדרכה עצמה, לא היה אפשרות לגדר את המבנה, אלא רק לאטום את הפתחים." מר שטיין הוסיף כי "אטימה באמצעות חגורת בטון וכן
ריתוך הדלתות הינה אטימה מיטבית ואין זה סביר כי הייתה נפרצת אטימה זו לצורך שימוש סתמי בקולנוע בת ים לרבות משחק ילדים...". לבסוף הצהיר מר שטיין
כי לא ידוע לו אם במועד ארוע התאונה היה קולנוע בת ים אטום או פרוץ. (סעיף 15 לתצהירו).
25.
נתבעת 8, במסגרת מוצגיה הגישה לתיק בית המשפט "הודעה – מבנה מסוכן" (הוגש וסומן נ/2) וממנו עולה כי ביום 2.3.92 נסגרו פתחים בבית הקולנוע. עוד נרשם במסגרת ההודעה "לפי בקשת מהנדס העיר מיום 2.3.92 יצא מהנדס אברהמי למקום, רצ"ב מפרט לעבודה הדחופה הנ"ל בניית קיר מבלוקים".
26.
עולה כי מאז ננקטו הצעדים שפורטו לעיל לא נקטה נתבעת 8 בכל צעד לפקח, לבדוק או לאטום את המבנה שהכריזה עליו כמסוכן ואשר היה ידוע וברור כי "אלמנטים מפוקפקים שונים מנצלים את המקום למטרות בלתי חוקיות וכן כי ילדים קטנים עשויים להיכנס למקום המסוכן" (מכתבו של
מר גמרמן שצוטט לעיל).
27.
על מנת להטיל על העירייה אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות על התובע להצביע על חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של העירייה כלפיו וכן על התרשלות המהווה הפרה של חובת הזהירות האמורה. נקבע לא פעם כי עוולת הרשלנות על מרכיביה השונים חלה על הרשות הציבורית כפי שחלה על הפרט,
בדיקת התקיימות מרכיביה מושפעת "ממעמדה המיוחד של הרשות הציבורית, ומהנורמות המיוחדות המתחייבות מדרך פעולתה" (ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין
(מיום 11.11.2010), ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 132-135.)
28.
לחובת הזהירות המושגית

של עירייה כמחזיקת מקרקעין אין חולק ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 ("פס"ד ועקנין"). חובתה כמפקחת על מבנים או עסקים שבתחומה

נקבעה בפקודת העיריות כאמור ובחוק העזר העירוני. משהוקנו לעיריה סמכויות פיקוח לצד סמכויות הסדרה הרי שנקבע כי אלו מקימות את חובת הזהירות המושגית של העיריה כלפי המשתמשים בשירותי אותם עסקים או מבנים. ראו ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ' עמרם מימוני (מיום 14.12.2006) (להלן: "פס"ד מימוני"), שם נפגע מימוני בתאונת רכיבה בחוות סוסים בתחום שיפוטה של עירית ירושלים, הנשיא (בדימ') א. ברק קבע כי קיומה של חובה סטטוטורית אין משמעה התקיימותה של חובת זהירות בנזיקין. "מבחנה של חובת הזהירות בעוולת הרשלנות הוא הצפיות, והוא מוכרע על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה... הפיקוח שנמסר בידי הרשות, וההסתמכות הכרוכה בו, מקימים חובת זהירות, אלא אם קיימים שיקולי מדיניות השוללים חובה זו." (פסקה 21, בעמ' 18). בענייננו, כפי שנקבע גם בפרשת מימוני, מקום שהנזק הצפוי עשוי לעלות כדי פגיעה בחיי אדם- כנגד פגיעה כזו נדרשת רשות מקומית אשר בידה הכוח והיכולת למנוע את הפגיעה לנקוט באמצעי הזהירות המתבקשים. לכן, אני קובעת כי מתקיימים התנאים להכרה בחובתה המושגית של העיריה בנסיבות בהן נמצא מבנה נטוש בתחומה. במיוחד שעה שבעבר נכנסו למבנה גורמים עבריינים ובשעה שנצפתה האפשרות כי ילדים יכנסו למבנה ויפגעו כתוצאה מכך.
29.
לחובת הזהירות הקונקרטית

, דומני כי איני נדרשת כלל לשאלה אם צריכה היתה העירייה לצפות את הנזק
.
סבורני כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין ספק כי העירייה הוכיחה כי בפועל צפתה את הנזק. מעידים על כך המכתבים והמסמכים שהוגשו על ידי העיריה בשעה שטיפלה בעצמה באיטומו של המבנה כבר בשנת 1990. עולה כי בדיקה נוספת ופיקוח נעשה במבנה במרץ 1992, שעה שנאטם אחד הפתחים בשנית וככל הנראה ננעלו הפתחים האחרים וכן שוגרה לבעלים "הודעת מבנה מסוכן" (נ/2). אולם, מאז מרץ 1992 לא נטען וגם לא הוכח כי העירייה טרחה ובדקה את מצבו של המבנה או פיקחה כי בעליו הקודמים או החדשים מבצעים את המוטל עליהם ודואגים לאיטומו וסגירתו. כמו-כן, שוכנעתי כי המבנה היה פתוח במשך שבועות וחודשים ארוכים ופקחי העיריה לא "עלו" או דיווחו על המפגע לאיש. עוד, הנני סוברת כי היה על העיריה לדאוג בנוסף לאיטום המבנה ונעילת הפתחים גם לשילוט ולאזהרה מחוץ למבנה על היותו מסוכן. איני מקבלת טענת מר שטיין כי בשל מיקום חזית המבנה בסמוך למדרכה לא ניתן היה לגדרו וכך למנוע או להזהיר טוב יותר מפני הסכנות הכרוכות בכניסה אליו. עוד, לא הובהר מדוע רק פתח אחד נאטם עם בלוקים ואילו האחרים ננעלו או רותכו. המבנה כאמור נהרס בטרם התקיימו דיונים לפניי ולא ניתן היה לערוך סיור במקום. אולם מהתמונות שהוגשו על ידי חוקר הנתבעים, התרשמתי כי גם ניתן היה לגדר את המבנה ובוודאי לתלות שלטי אזהרה.
30.
אשר לקשר הסיבתי, העירייה כאמור ידעה על קיומו של המפגע והסכנות שערבו ממנו. העיריה לא הפעילה את סמכויות הפיקוח והאכיפה שהוקנו לה בדין לשם מניעת הסכנות הציבור. אילו היתה מפעילה את סמכויותיה כפי שעשתה שנים קודם לארוע, באופן ובתדירות המתבקשת, היתה מונעת את הסיכון ואת הנזק, כפי שנמנע בעבר. עוד, נקבע לענין זה כי על הרשות מוטל הנטל להוכיח כי אפילו היתה מקיימת חובותיה לא היה בכך כדי להועיל לנפגע (ע"א 9328/02 מאיר נ' דן לאור (מיום 24.04.04)) בנטל זה לא עמדה העירייה. מכאן אני קובעת כי התקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין רשלנות העיריה לנזקיו של התובע.
אחריות הבעלים והאם ניתן להטיל חבות אישית על מנהלי החברות

31.
הנכס היה בבעלות החברות הנתבעות 1 ו-5. בכתב התביעה נטען כי הנתבעים 2, 3, 4, 6 ו-7 היו הבעלים או המנהלים או בעלי השליטה של הנתבעות 1 ו-5. (נתבעים 2-4 של הנתבעת-1 ונתבעים 6-7 של הנתבעת-5). בכתב ההגנה, בהתייחס לסעיפים 3 ו-4 לכתב התביעה, מעבר להכחשת הנטען באופן גורף, נטען כי הנתבעים אינם נושאים בכל אחריות לתאונה וכי אין לתובעים כל יריבות עימם. בסיכומיהם טענו הנתבעים להעדר אחריות בנזיקין של מנהלי תאגיד ולכך שלא מתקיימים הטעמים להרמת מסך. עוד, נטען כי בהתנהגותם לא חרגו הנתבעים מנורמות התנהגות של אורגן בחברה, הפועל למען מטרותיה העסקיות. לטענתם לנתבעים לא היתה חובת זהירות מושגית או קונקרטית כלפי התובע. עובדתית, נטען כי הנתבעים ביקרו במקום ממועד הרכישה ועד לארוע, בתדירות של פעם בחודש ווידאו כי המקום סגור. לטענתם לא היו צריכים או יכולים לצפות כי ילדים יפרצו את הדלתות או יחדרו למבנה באמצעות טיפוס. כאמור, קבעתי כי איני מקבלת גרסת המנהלים כי ביקרו במקום ווידאו כי הינו סגור ואטום כנדרש.

32.
ככלל, נושא משרה בחברה הפועל כשלוח או כאורגן שלה, אינו חב באחריות אישית לחובותיה. יחד עם זאת, נפסק כי ייתכנו מצבים בהם נושא המשרה עשוי לחוב באופן אישי כלפי צדדים שלישיים. הטלת אחריות אישית על נושא משרה שונה מ"הרמת מסך" ההתאגדות, שכן מהותה של הרמת המסך הינה התעלמות מפרגוד ההתאגדות ומתוקף כך ייחוס חובת החברה לבעלי מניותיה. הטלת אחריות אישית על אורגן משמרת את עקרון אישיותה הנפרדת של החברה, ומבוססת על אחריות אישית של האורגן.

33.
נקבע בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, כי אחריות אישית של האורגן עשויה לנבוע מאחריותו בנזיקין. כב' הנשיא שמגר, קבע כי:-

"הנושה החוזי הוא נושה רצוני. אין אדם נכפה, בדרך כלל, להתקשרות חוזית עם חברה. האחריות הנזיקית נכפית על המזיק הר כגיגית. היא איננה מבוססת על פעולה רצונית של הניזוק. הנושה הנזיקי איננו נושה רצוני. הוא מוצא עצמו מול חברה. הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קנינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר).
הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ('פרמיה' עבור סיכון חדלות הפרעון; להצגת התזה, א' פרוקצ'יה, לעיל, 178-184).
שונים הם פני הדברים ביצירת הקשר הנזיקי. קשר זה אינו רצוני. הנושה אינו רשאי לבור לעצמו מסלול של קשר עם החברה בלבד, או מסלול של קשר עם החברה וגופים נוספים בה. נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פרעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית)".
(עמ' 698)


על ההבחנה שבין הטלת אחריות מכוח דיני הרמת המסך לבין הטלת אחריות אישית עמד גם כב' הש' ג'ובראן, בע"א 9916/02, בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ, (מיום 5.2.04), כשקבע:

"יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (
ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח'
נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353).
אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת' (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך",
עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח'
, פ"ד מח (5) 661).נ
אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה
(ראו א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות

המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167)".""ב



המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה מהפן הנזיקי של התנהלותו, מחויב בהוכחת כל יסודות העוולה הנטענת ביחס אליו. לא די בקביעת מעמדו בחברה ובקביעת האחריות של החברה עצמה, כפי שקבעה כב' הש' חיות בע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים,פ"ד נח(2) 36 , 42 "השאלה היא, ככלל, אם ביצע בעל התפקיד בתאגיד, באופן אישי, את יסודות העילה המקימה חבות. שאם התשובה לכך היא בחיוב, לא ישמש המעטה התאגידי אצטלה לבעל התפקיד להתכסות בה".

34.
מר רום נשאל בחקירתו הנגדית מי היו בעלי המניות ומנהלי החברות והשיב כי הוא והנתבעים הנוספים היו מנהלי החברות ובעלי המניות וכי לא מונו מנהלים נוספים לחברה (פרוטוקול דיון מיום 10 יוני 2012, עמ' 40 ש' 28-31, עמ' 41 ש' 4-5). דו"ח רשם החברות צורף לסיכומי התובע ובו פירוט מנהלי החברות ובעלי המניות. מר רום נדרש גם לפרט עם מי משותפיו ביקר בנכס ומתי נכנס למבנה. מר רום לא זכר במדוייק את הרכב המבקרים ומועד הביקורים וציין כי פעם אחת ביקר לבד ביחד עם המסגר וכי היה במבנה פעמיים נוספות עם הנתבעים 2, 3 ו-4 "הייתי לפני חתימת החוזה עם אופיר לא נכנסנו למבנה אי אפשר היה להכנס. זה היה פעמיים לפני הרכישה, פעם אחת אחרי הרכישה ונכנסתי לבד עם המסגר, אחרי זה עוד כפעמיים בערך, נכנסתי שוב עם אופיר מאילנות הקריה, אליעזר, אולי גם היה אמנון, לא זוכר." (שם, עמ' 41 ש' 11-14).

35.
בחקירתו במשטרה, ב- 30 באוקטובר 1995, מסר מר רום כי הינו עובד בחברת אילנות הקריה ומנהל חברת רומנור:-

"עוד הרבה לפני שקנינו את המבנה הוא היה נטוש ופרוץ. לאחר רכישתו הגענו למקום עם מסגר החברה. פרצנו את הדלת שפונה לרח' דניאל. הדלת היתה מרותכת זו הפעם הראשונה שנכנסנו למבנה. הדלתות של המבנה הן דלתות ברזל שהיו מרותכות
. כנראה בשעתו העיריה אטמה את המבנה וריתכה הדלתות ואטמה בשעתו בבלוקים את פתחי המבנה. אנו ערכנו סיור עם המסגר שלנו במקומות שהיה צריך לסגור סגרנו בריתוך ואת הדלת שפרצנו ריתכנו בחזרה עם אזניים חדשות ושמנו מנעול חדש. מידי שבוע אנו עוברים במקום ובודקים שהמקום סגור. ... אנו דואגים לבקר במקום הן לפני האירוע והן לאחריו על מנת לודא שאכן הוא סגור."

בחקירתו הנגדית, נדרש להתייחס לסתירה לתדירות הביקורים שערך במבנה, מר רום השיב:-
"היו 5 שותפים שונים, עם הרבה עובדים, יש אנשים שהיו עוברים במבנה הזה מידי פעם. לא יודע להגיד מי האנשים. אני לא הייתי מנהל באילנות הקריה. לא נתתי הוראה לבקר בכל שבוע, יכול להיות שאנשים מאילנות ביקרו שם."

36.
סיכומו של דבר עולה כי הנתבעים 2-4 ו- 6-7 היו בעלי המניות ומנהלי החברות. נתבע 7, בהתאם לעדותו במשטרה גם הועסק על ידי נתבעת 5. החברות לא העסיקו מנהלים חיצוניים והבעלים ביקרו במקום מספר פעמים.

37.
המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה מחויב כאמור בהוכחת כל יסודות העוולה הנטענת ביחס אליו.
הלכות
היסוד לגבי יסודות עוולת הרשלנות הובהרו בפס"ד ועקנין, מפי כב' הנשיא א. ברק (פסקאות 2-3, 6-8, 22, 41-45), סוכמו ויושמו גם בע"א 3580/06 עיזבון חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, (מיום 21.3.11), מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה (פסקאות 78-93). להטלת האחריות בגין עוולת הרשלנות יש לבחון שלוש שאלות.

38.
הראשונה

האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? התשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות שבסעיף 36 לפקודה. מבחן הצפיות כולל את ההיבט העקרוני, האם ביחס לסיכון הנדון קיימת חובת זהירות ("חובת הזהירות המושגית") וכן את וההיבט הספציפי, האם ביחס לניזוק התובע, ובנסיבות האירוע הנדון, קמה חובת זהירות ("חובת הזהירות הקונקרטית").

39.
חובת הזהירות המושגית

נקבעת הן על פי הצפיות הטכנית והן על פי הצפיות הנורמטיבית. אין די בכך שאדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק, שכן לא כל נזק שניתן לצפות צריך לצפות. נקודת המוצא היא, כי קיימת חובה לצפות כל נזק שניתן לצפותו, אך לעתים שיקולים של מדיניות שוללים חובה זו. שיקולים אלו נועדו לאזן בין הבטחת חופש הפעולה לבין הצורך להגן על הגוף והרכוש. יש לקחת
בחשבון את סוג הנזק ודרכי התרחשותו וכן את השפעת קביעת חובת הזהירות על התנהגות הציבור בעתיד לרבות את המעמסה הכספית שתוטל על סוג של מזיקים או ניזוקים בעקבות ההחלטה.


40.
חובת הזהירות הקונקרטית

, נקבעת אף היא על פי מבחן הצפיות, והשאלה היא האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק. אם התשובה חיובית, יש גם לבחון האם, כעניין שבמדיניות, אדם סביר צריך היה לצפות את הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו מבחינה טכנית – צריך לצפותו מבחינה נורמטיבית, שכן לא כל יצירת סיכון מטילה אחריות בגין תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה. קיימים סיכונים טבעיים ורגילים, שחיי חברה מתוקנים לוקחים בחשבון את קיומם, ושבגינם אין לקבוע, כעניין של מדיניות משפטית, קיומה של חובת זהירות קונקרטית . יש להבחין בין סיכון סביר, שאין חובת זהירות קונקרטית למניעתו, לבין סיכון בלתי סביר שרק בגינו מוטלת החובה. הכוונה היא לסיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, ודורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו.

41.
השאלה השנייה שיש לבחון בעוולת הרשלנות, היא האם המזיק הפר או סטה מחובת הזהירות המוטלת עליו. חובתו היא אך ורק לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים שכאלו. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת באופן אובייקטיבי, והשאלה היא כיצד אדם סביר במצבו של המזיק, ובנסיבות המיוחדות של המקרה, היה נוהג. בית המשפט הוא זה הקובע את רמת הזהירות הראויה של "האדם הסביר", על פי שיקולים של מדיניות משפטית. במסגרת שיקולים אלו עלינו לאזן בין חופש הפעולה של המזיק לבין הצורך להגן על הניזוק, על רקע האינטרס הציבורי בקיומה של הפעילות שגרמה לנזק.
על בית המשפט להביא בחשבון את גודל הסכנה ולשקול את האמצעים הדרושים באופן סביר למניעתה. אמצעי הזהירות הסבירים שיקבעו חייבים לעמוד ביחס סביר לסיכון שנוצר. שוב, יש להביא בחשבון את התועלת המופקת מן המעשה או המחדל שהביא לנזק אל מול המשאבים והאמצעים הדרושים לשם מניעתו.

42.
השאלה

השלישית
שיש
לברר במסגרת עוולת הרשלנות, היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק?
שאלת הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לבין הנזק, בהתאם לאמור בסעיף 64 לפקודה. מבחן הקשר הסיבתי הוא עובדתי ומשפטי. הקשר הסיבתי העובדתי מתמקד בדרישה שיוכח כי הפרת החובה מהווה גורם אשר בלעדיו אין. היינו כי ללא הפרת החובה לא היה הנזק נגרם. יש לבחון איפוא האם לולא הופרה החובה, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הנאותים – הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש. לשם הוכחת הסיבתיות על התובע להוכיח על פי מאזן ההסתברות, כי אלמלא מעשהו או מחדלו של הנתבע לא היה הנזק נגרם.

43.
אשר לחובת הזהירות המושגית בעניננו,

מבחן הצפיות במקרה דנן הינה יכולתו וחובתו של בעל מקרקעין לצפות קיומם של סיכונים הטמונים במקרקעין שכבעלים עליו לשאת באחריות להסירם או להרחיק הציבור מהם. כמו כן, ישנה חשיבות רבה למידת הצפיות להימצאותו של מסיג גבול מאחר ועל בעל מקרקעין לקחת בחשבון גם הימצאותם של מסיגי גבול (ראו לענין זה ע"א (י-ם) 3197/09 עיריית ירושלים נ' אברהם הנשיא (מיום 2.9.09). כדברי כבוד השופט, כתוארו אז, א. ברק בע"פ 186/80 זיו יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 796,
"רבים ממשיגי הגבול הם צפויים".

44.
בעלים ומחזיק של מקרקעין חב חובת זהירות מיוחדת כלפי מבקר בנכס שבחזקתו ראו פרשת מימוני. החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (ראו גם פרשת ועקנין פסקה 6).

45.
הנתבעים היו כאמור, בעליו של מבנה נטוש, שכנטען נרכש על ידם לצורכי הריסה כ- 6 חודשים לפני התאונה. מר רום, העיד (פרוטוקול דיון מיום 10 יוני 2010, עמ' 42-43), כי היה מוּדה לכך שהנתבעת 8 פעלה בעבר ודאגה לאטימתו של המבנה, לרבות נקיטת צעדיים משפטיים פליליים נגד בעליו. בנסיבות אלו ברי כי היה מודע לצורך ולהכרח באיטומו ובסגירתו של המבנה. כידוע בטרם נרכש נכס, בעליו החדש מצהיר כי בדק את מצבו התכנוני לרבות מצבו המשפטי. בוודאי לא יכלו הבעלים החדשים להתעלם מ"הודעת מבנה מסוכן" שנמצאה בתיק המבנה (נ/2). יוער ויודגש לעניין זה כי מר רום התחייב להמציא את הסכם רכישת הנכס (ר' עמ' 44 ש' 27 לפרוטוקול דיון מיום 10 יוני 2010). אולם לא הציגו מעולם – ב"כ התובעים ונתבעת 8 לא התייחסו להתחייבות זו וגם לא עתרו לקבלת ההסכם. בנסיבות אלו ושעה שאי הגשתו של המסמך חזקה היא כי פועלת לחובתם של הבעלים, בנוסף להודאתו המפורשת של מר רום כי היה מודע להליכים שננקטו נגד בעליו הקודם של הנכס, אזי אני קובעת כי חובתם של הבעלים היתה לוודא כי המבנה סגור ואטום בשעה שהפכו לבעליו.

46.
מר רום בגרסה שמסר בחקירתו במשטרה טען כי נהג לבדוק כי הנכס אטום וסגור מידי שבוע. בחקירתו הנגדית לפניי טען כי הוא או מי מטעמו או מטעם הבעלים הנוספים ביקר בנכס מידי חודש. מר רום פירט בחקירתו הנגדית כי בדק את הכניסות למבנה ודאג לאיטום וסגירת הדלת ממנה נכנס בריתוך וסגירה עם מנעול. משמע, גם לשיטתו של מר רום, כבעלים סביר ואחראי הרי שחלה עליו חובה לבדוק ולוודא, בתדירות של פעם בשבוע ולמצער פעם בחודש כי הנכס אטום וכי לא מתאפשרת כניסתם של עוברי אורח למבנה. גם לשיטתו היה צורך בריתוך הפתחים ונעילתם עם סוגר ובריח.

גרסותיו של מר רום והטענה לביקורים תכופים, מחזקת את הטענה כי מר רום ובעלי הנכס היו מודעים לסכנות ולאחריותם. ברם, גרסתם אינה עולה בקנה אחד עם עדויות הילדים ובעל הקיוסק, כי נכנסו מספר פעמים לנכס וכי הדלת היתה פתוחה במשך שבועות וחודשים.

47.
לצערי, הבעלים לא נקטו בצעדים הנדרשים שעה שבבעלותם מבנה מסוכן ונטוש. ואם לא די בכך, הרי שאני סוברת כי היה על הבעלים גם לתלות שלטים מאירי עיניים המזהירים את עוברי האורח מפני הסכנה בכניסה למבנה הנטוש. ואף יותר מכך- היה על הבעלים לדאוג כי לא תתאפשר עלייה מתוך המבנה לקומה העליונה אשר גג הקרשים או האסבסט שלה היה רעוע ושבור.

48.
בע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ (מיום 14.12.2006), עמדה כב' השופטת ארבל על שיקולי המדיניות הרלוונטיים לעניין אחריותו האישית בנזיקין של נושא המשרה:-

קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל התומכים בהגבלת הטלתה של חובת זהירות על מנהלי משרה ודירקטורים בחברה. הטלת החובה עלולה לחתור תחת הגדרת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, על יד הטלת חבות על פרט שלא היה צד להתקשרות החוזית בין הנושא לחברה ... כמו כן, ...הטלת חובת זהירות רחבה על אורגנים בחברה עלולה ליצור הרתעת יתר מפני נטילת סיכונים עסקיים סבירים על ידי החברה, שעשויים, בסופו של יום, להביא להשאת רווחי החברה. מן הצד השני, קיימים גם שיקולים התומכים בהטלת אחריות נזיקית בנסיבות אלו. בין היתר, ניתן לציין את העמדה האינדיבידואליסטית של דיני הנזיקין לפיה, על כל אדם לשאת באחריות למעשיו, וכן שיקולי צדק, הגינות והרתעה יעילה"
(פסקה 12)

49.
איני סבורה כי נקיטת הצעדים שפירטתי הינה בבחינת הטלת מעמסה או חובת יתר העשויה ליצור הרתעה או מעמסה שאין הציבור בכלל ובעלי מבנים בפרט יכולים לעמוד בה. נהפוך-הוא, במשאבים נמוכים יחסית ניתן היה למנוע את הנזק הכבד שנגרם לתובע. התאונה עלולה היתה להסתיים באסון גדול יותר בפגיעה קשה מזו שנגרמה לתובע או חלילה במותו.


50.
לפיכך, מצאתי גם את בעלי הנכס ומנהלי החברות אחראים ברשלנות כלפי התובעים.
טרם אעסוק בחלוקת האחריות ביניהם, אדון בטענות בדבר הסתכנות מרצון ואשמו התורם של

התובע.

הסגת גבול האם מנתקת אחריותם של הנתבעים

51.
הנתבעים טוענים כי אין להטיל עליהם חבות נוכח היות התובע מסיג גבול בשטחם. לטענתם הסגת הגבול מנתקת את הקשר הסיבתי המשפטי בין מחדלי הנתבעים הנטענים לנזקו של התובע. עוד נטען בהקשר זה כי התובע הסתכן מרצונו וחשף עצמו לנזקים שנגרמו לו, לכן נטען כי יש לקבוע כי לתובע אשם תורם לקרות נזקיו.

52.
בסעיף 37 לפקודה נקבע כי :-

האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה.

בסעיף 5 לפקודה נקבע כי :-

(א)
בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו.
(ב)
הוראות סעיף זה לא יחולו על תובענה שהוגשה על עוולה הנובעת מאי-מילוי חובה שהיתה מוטלת על הנתבע מכוח חיקוק.
(ג)
ילד למטה מגיל שתים עשרה לא ייחשב כמסוגל לדעת או להעריך את מצב הדברים שגרמו לנזק או כמסוגל מרצונו לחשוף עצמו או רכושו למצב זה.


אחריות הנתבעים לא תחול כלפי מסיג גבול אלא אם יוכיח הניזוק שניים: כי הניזוק הסיג גבול בתום לב וכן כי חדר לשטח ללא כוונה לעבור עבירה או לבצע עוולה. עוד, נקבע כי ככל שהניזוק העריך או ידע להעריך את מצב הדברים שגרם לנזקו, לא תחול אחריות על מזיק. לעניין הסתכנות מרצון הבהיר המחוקק כי ילד מתחת לגיל 12 תחול לגביו החזקה כי אינו מסוגל להעריך או לחשוף עצמו מרצון לסכנות כאמור.

53.
היינו, באשר לחבות כלפי קטינים, קיימת גם כן חלוקה לשניים, לפיה כלפי קטינים אשר טרם מלאו להם שתים עשרה שנים לא תהא להם חבות בנזיקין וזאת מכוח סעיף 9(א) לפקודה וכן לא יחשבו כברי רצון לצורך חשיפתם לסכנה. לגבי קטין מעל גיל שתים עשרה, קיימת מגמה כללית לייחס חובת זהירות מוגברת כלפי מזיקים ולצמצם את החסינות המוקנית למחזיק במקרקעין כאשר במסיג גבול עסקינן.

54.
כאמור החובה מותנית בשלושה תנאים חלופיים כפי שנקבעו בע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי ואח'
נ' גולדשמיט ואח'
וערעור שכנגד , פ"ד לה (3) 399: (א) העצם המזיק הוא בעל תכונות מפתות שאין הילד יכול לעמוד בפני
הם (ב) מפאת גילו אין הילד מסוגל לתפוס את הסכנה שבדבר (ג) המחזיק או שאינו מזהיר כלל או שהוא יודע כי אף על אזהרותיו הילדים אינם כובשים את יצרם אלא נמשכים אל מקום הסכנה.

55.
סבורני כי בענייננו לא מתקיימות ההגנות הקבועות בחוק לבעלים, מאחר ומצאתי כי התובע הסיג גבול בתום לב ולא ידע כלל להעריך את הסכנה בפעולותיו. כאמור, התובע וחבריו העידו כי נהגו להכנס לבית הקולנוע, במיוחד בחודשי החורף, הקימו "מחנה" ושיחקו במקום שעה שידעו כי המבנה נטוש, אין נכנס ואין יוצא מהמבנה במשך שנים. לא נטען וגם לא הוכח כי התובע או מי מחבריו חדרו לשטח בכוונה לעבור עבירה או לבצע עוולה. הבעלים לא גידרו, לא שילטו וגם לא הזהירו מפני הסכנה הטמונה בכניסה למבנה לצורכי משחק ובוודאי לא בעליה לקומתו השניה (ראו להבדיל לענין זה את הצעדים שנקטו הנתבעים בפס"ד גולדשמיט לעיל). מאחר ועסקינן בתובע בגיל 12.5, ראיות ליכולותיו הקוגנטיביות ואופיו נידונו בהרחבה בחו"ד ד"ר בלומנזון, שלא הבין ולא יכול היה להבין את הסיכון הכרוך בכניסתו לבית הקולנוע והשהייה שם, שעה גם שהמקום בוודאי עונה על הגדרת "מקום בעל תכונות מפתות שילד לא יכול להיה לעמוד בפני
הם", מכאן מצאתי כי לא עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בסעיף 37 לפקודה.

56.
לשאלת הסתכנותו מרצון של התובע ואשמו התורם, טוענים הנתבעים כי במועד הארוע הוזהר התובע מסכנת נפילה על ידי חבריו ואילו התובע המשיך במעשיו ונפל מייד לאחר מכן. לעניין זה נדרש העד מסיקה בחקירתו הנגדית וגם התובע. השניים התייחסו לשיחה שהיתה ביניהם, רגעים לפני הנפילה. נטען כאילו מסיקה הזהיר את התובע שלא שעה לאזהרה.
התובע, גם בעדותו במשטרה וגם לפני בחקירתו טען כי ניסה לעזור לאחד החברים, כיוון שהחזיק את הפנס וסבר כי מי מהם זקוק לעזרה. מכל מקום, ככל שחשו הילדים בסכנה כלשהיא הרי היה זה לאחר שכבר נכנסו למבנה ולאחר שטפסו לתקרת העץ ולא לפני שנכנסו לבית הקולנוע. ממכלול העדויות עלה באופן מובהק כי הילדים נהגו להכנס למקום לעיתים קרובות, לשחק ול"חקור" את המבנה באין מפריע וללא כל חשש.

57.
למעלה מכך, קטין סביר בגילו של התובע, אשר מלאו לו 12 שנה חודשים ספורים קודם לארוע, מוגבל בכושר שיפוטו ובנסיון החיים שלו. התובע בחקירתו הנגדית הסביר "עכשיו אני יודע מה זה דיקט, באותו זמן לא ידעתי מה המשמעות. לא ידעתי שזה יכול להשבר שזה חלל... לא זוכר שהזהירו אותי" (פרוטוקול דיון מיום 28 אפריל 2012, עמ' 15 ש' 11-13). אין המדובר במשחק בחומרים מסוכנים או ציוד לחימה (ר' ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר, מה(1) 580) או בהתעסקות בכבל חשמלי (ר' ע"א 5118/92 אלטריפי ללתעהודאת אלעאמה
בע"מ נ' איאד זיין טאהר סלאיימה חברת החשמל בע"מ ואח'

, פ"ד נ(5) 407 ). שעה שהמבנה היה פתוח, לא נמצאו שלטי אזהרה ולא גידור או אמצעי אחר שיעיד או יזהיר מפני הסכנה, איני מוצאת לנכון כי יש להטיל על התובע אשם תורם לנזקיו שכאמור לא יכול היה לצפותם.
חלוקת האחריות והאם חייבים הנתבעים ב"יחד ולחוד"

58.
ההוראות הרלבנטיות לעניין זה, הן סעיף 11 לפקודה, הדן באחריותם של מעוולים יחד:-

"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד".

בס

עיף 77(א) לפקודה נקבע כדלקמן:
"בכפוף להוראות סעיפים 83-85, אדם שנפרע פיצויים או סעד אחר בשל עוולה, ומי שתובע באמצעות אדם כאמור או מכוחו, לא ייפרעו פיצויים נוספים בשל אותה עוולה".

סעיף 83(א) לפקודה שכותרתו "תביעה ושיפוי מעוולים יחד" קובע כדלקמן:

"סבל אדם נזק עקב עוולה - אין פסק-הדין שניתן נגד מעוול החב על אותו נזק חוסם בעד הגשת תובענה נגד אדם אחר שאילו נתבע לדין היה חב על אותו נזק כמעוול יחד".

וסעיף 84 לפקודה שכותרתו "שיפוי בין מעוולים" קובע כך:

"(א) כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי-השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא ששום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי-השתתפות לפי סעיף-קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות.
ב) בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי-ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת-השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא".


הלכה היא כי צירוף כל הוראות אלו מלמד כי כל אחד מהמעוולים אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק; הניזוק רשאי לתבוע כל אחד מהמעוולים בלי לצרף את האחרים; הניזוק אינו יכול להיפרע יותר מכפי נזקו; ואילו ביחסים הפנימיים בין המעוולים הם זכאים להשתתפות ולשיפוי בינם לבין עצמם.
בפרשת עבד אל רחים התייחס כב' השופט י. עמית לסוגיה זו וקבע כי:

סעיף 11 לפקודה, מבחין בין שלשה סוגי מקרים בהם ניזוק אדם עקב עוולה אשר בוצעה על ידי יותר ממזיק אחד: מעוולים במשותף

המבצעים עוולה אחת כלפי ניזוק וגורמים לו יחד נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; מעוולים בנפרד אשר מבצעים שני מעשי נזיקין נפרדים הגורמים לניזוק נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו לניזוק נזק הניתן לחלוקה באופן שאפשר לזהות בנזק את חלקו של כל מזיק. בעוד המזיקים מסוג המקרים הראשון והשני אחראים לפיצוי הניזוק ביחד ולחוד והם נכללים בביטוי "מעוולים יחד", הרי שהמזיקים מהסוג האחרון יחובו בפיצוי הניזוק איש איש בהתאם לנזק אשר גרם (יצחק אנגלרד אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 479, 487;

ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד(2) 89, 97 (1990) (להלן: עניין מלך); ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289, 313-312 (2003); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 82 (2004))."
(פסקה 37)

59.
בענייננו, המדובר במעשי עוולה נפרדים, מחד הבעלים ומאידך העירייה כמפקחת, אך משולבים זה בזה כך שלא ניתן לייחס למי מהמעוולים אחד מרכיבי הנזק. כאשר מתעורר ספק באיזה סוג מקרים מדובר או מקום בו קיים קושי בחלוקת הנזק בין המעוולים-הנתבעים, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל על המעוולים, ואם לא יעמדו בנטל הם יחובו ביחד ולחוד לכל הנזק שנגרם (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, 25.5.2006). משלא הורם הנטל, ניתן לתבוע את הנתבעים על הנזק יחד ולחוד. התובע כאמור רשאי יהיה להפרע מלוא נזקו מכל אחד מהנתבעים.

60.
החלוקה הפנימית בין הנתבעים תעשה בהתאם לסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו" ומידת האשם המוסרי של כל אחד מהם. בענייננו, על פי מבחן האשמה המוסרית ועל פי מבחן האשמה ההדדית, בעלי המבנה נושאים בעיקר האחריות. זאת, בשעה שהוכח כי היו מודעים לסכנות העורבות לנכנסים למבנה, ולא טרחו להזהיר מפניהן, לתקן את הדרוש או למנוע כל גישה למבנה. אני מוצאת כי יש לחייב את הנתבעים 1-7, באחריות ישירה לנזקי התובעים בשיעור של 70%, כל אחת מהחברות בהתאם לבעלותן בנכס וכל אחד מהבעלים בהתאם לשיעור אחזקותיו. אחריותה של העירייה "ניצבת במעגל השני", לאור הרשלנות המיוחסת לה, בהעדר פיקוח וחשיפת הציבור לסכנה אליה היתה מודעת ולכן הנני מעמידה אותה על שיעור של 30%.

61.
הלכה היא כי לא ניתן לסטות מהכלל לפיו יש לחייב את כל המעוולים ביחד ולחוד. בעייננו חלק מהנתבעים אינם סולבנטיים וחלקם אינם מבוטחים. סוגיה דומה נידונה בפרשת עבד אל רחים, שם נקבע כי "הכלל "יחד ולחוד" נועד במיוחד למצבים בהם מי מהמעוולים אינו סולבנטי, שאז הנזק "מתגלגל" לפתחו של אחד המעוולים ולא לפתחו של הניזוק. כלל זה מעדיף אפוא את הניזוק על פני המעוולים במשותף". לפיכך, הגם שרשלנותה של העירייה הינה לכאורה "במעגל השני או המשני", לא ניתן לסטות מההלכה המשפטית שפורטה לעיל.

נזקי התובע
נכותו הרפואית והתפקודית של התובע

62.
כתוצאה מהתאונה נגרמה כאמור לתובע חבלת ראש קשה. התובע איבד הכרתו ובהתאם לתיעוד הרפואי שהוגש עולה כי נגרם לו שבר דחוס בגולגולת. התובע אשר פונה לבית החולים "שיבא" נותח בראשו והועבר למחלקת טיפול נמרץ כשהוא מחוסר הכרה עם לחץ תוך מוחי, מצב שנמשך כ-10 ימים. עם שובו להכרה עולה כי נמצאו ממצאים של חוסר שקט, אפתיה ושיתוק חלקי בפלג גופו השמאלי. לאחר כחודש ימים במחלקה לטיפול נמרץ הועבר למחלקת שיקום. השיקום כלל ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה וטיפולים של קלינאי תקשורת. כחודשיים לאחר האשפוז פיתח התובע היצרות בכלי הנשימה, תוצאה של ההנשמה הממושכת והכנסת צינור פלסטי לכלי הנשימה שלו ואושפז שוב.

63.
במרץ 1995 עבר התובע אבחון נוירו פסיכולוגי במחלקת השיקום בבית החולים ונמצא כי יכולתו האינטלקטואלית גבולית. עוד אובחן כסובל מקשיים קוגנטיביים ובעיות התנהגותיות והפרעות בקשב וריכוז. כן, אובחנו ליקויים בתחום התפיסה החזותית, זיכרון וחשיבה. כחודשיים לאחר שחרורו מבית החולים חל סיבוך נוסף במצבו הבריאותי והתובע אושפז שלוש פעמים נוספות בחודשים יוני ויולי 1995 בבית החולים "אסף הרופא" לצורך טיפול וניתוח בקנה הנשימה.

64.
חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעם התובע, על ידי ד"ר צ'רניחובסקי קבעה כי נכותו הצמיתה בתחום הינה בשיעור של 25% כאשר מתוכם 20% הינם כתוצאה מהתאונה. חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הנתבעים על ידי ד"ר נוי קבעה כי נכותו הצמיתה של התובע כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור של 5% בלבד.

65.
ד"ר בלומנזון אשר מונתה על ידי בית המשפט קבעה את שיעור נכותו הצמיתה של התובע על 30% כאשר מחציתם נזקפה על תוצאות התאונה. ד"ר בלומנזון בחוות דעתה הסבירה כי כבר בגיל 8 אובחנה אצל התובע אימפולסיביות, דימוי עצמי שלילי ויכולת קוגנטיבית נמוכה, אך סביר כי הפגיעה המוחית נשוא התאונה החריפה את מצבו. זאת, נוכח פגיעה באזור פרונטוטמפורלי הידועה כפוגעת בשיפוט וביכולת השליטה על דחפים.
הגם שצוין כי התובע אובחן כאימפולסיבי כבר בגיל 8, נקבע על ידה כי סבירות גבוהה היא שהתופעה הוחרפה בעקבות הפגיעה המוחית.
אשר ליכולות הביטוי הרגשי, התרשמה ד"ר בלומנזון כי התובע הינו רדוד, תופעה המאופיינת גם היא כתוצאה מפגיעה מוחית פרונטלית.
ד"ר בלומנזון התייחסה לכך שהתובע היה אהוד ומקובל על חבריו, עובר לתאונה ואילו כיום הוא מבודד חברתית וקשריו שטחיים ומזדמנים. לסיכום קבעה, "לאור כל זאת להערכתי לתאונה חלק משמעותי בהחמרת השיפוט החברתי הירוד והאימפולסיביות וכן בחוסר יכולתו ליצור קשרים חברתיים וזוגיים משמעותיים ומתמשכים".


66.
בחקירתה הנגדית נדרשה ד"ר בלומנזון להתייחס לעובדה כי התובע עבד כשנה וחצי במפעל אלומיניום והאם אין בכך כדי לשנות את חוה"ד. ד"ר בלומנזון השיבה כי אין בכך כדי לשנות את הערכתה לגבי תפקודו של התובע, "הוא עובד בעבודה ירודה, המעבידים מבינים שהם צריכים להבין את החומר האנושי... גם בתוך העבודות הפשוטות יש כמה דרגות, הוא עובד בדרגה הנמוכה ביותר, לולא התאונה הוא יכול לעבוד בעבודה טובה יותר, למשל אחיו מתקין מזגנים שזה יותר טוב"
(פרוטוקול דיון מיום 3 אוקטובר 2010, עמ' 55 ש' 30-31, עמ' 56 ש' 5-6). אשר לפגיעה בשיפוט החברתי, הדגישה ד"ר בלומנזון כי מצאה לכך אינדיקציה "בכל ההתנהלות שלו, נכנס למריבות וסכסוכים, קשה לו לקבל הוראות בעבודה, יש לו בעיות רציניות ביותר להסתדר עם אנשים." (שם, עמ' 56 ש' 10-11). אשר לקשרים החברתיים והזוגיים של התובע, הסבירה ד"ר בלומנזון כי לתובע "שטיחות רגשית תופעה האופיינית לפגיעות מוח". לעובדה כי התובע ניסה להאדיר את הסימפטומים מהם הוא סובל השיבה ד"ר בלומנזון, "נכון, הוא שקרן לא מתוחכם" (שם, ש' 29). אולם הבהירה, שהתייחסה לטסטים הנויירופסיכולוגים שנעשו בסמוך לתאונה והעידו על החמרה משמעותית במצבו של התובע והוסיפה "למרות חוסר אמינותו יש דברים שאני כן מאמינה לו מתוך נסיוני הקליני ומתוך הבדיקה... לגבי הבחורות התרשמתי שזה אמין, גם בגלל סוג הקשר שהוא יצר איתי, הוא היה מאוד עצבני, שטוח רגשית ולא יוצר קשר, זה נראה לי אמין". (שם, עמ' 63 ש' 13-16).
לבסוף סיכמה ד"ר בלומנזון
"הבחור הזה הוא בודד מאוד, למרות שמקיים יחסי מין, אין לו חברים משמעותיים, אין לו יכולת רגשית ליצור קשר משמעותי, בנוסף יש לו בעיות קשות של להסתדר בעבודה, בחור פגוע וחולה מאוד". (שם, עמ' 57 ש' 21-23).

67.
ד"ר בלומנזון נדרשה להסביר מדוע החליטה לייחס 50% מנכותו של התובע למצבו עובר לתאונה, והסבירה כי מה שהשפיע על קביעתה
הינה הפגיעה הקשה ממנה סבל התובע באזור הפרונטוטומורלי לרבות העובדה כי שהה 10 ימים מחוסר הכרה ומהפגיעה האורגנית כתוצאה מכך. בנוסף, הסבירה כי התייחסה לקביעת ד"ר רפפורט מיום 11.4.96, שקבעה כי לדעתה מבחינה קוגניטיבית, התובע "לא ירד בהרבה" אולם מבחינות אחרות ישנה החרפה. (שם, עמ' 61 ש' 1-3).

68.
התובע בתצהירו טען, כי מאז התאונה הינו מאוד עצבני, לא מרוכז, מתרגז מהר וחווה מקרים רבים של אלימות, עם חבריו, משפחתו ובעבודה מכיוון שיצא משליטה.
לדבריו, אף הכה את אחותו ואיים בסכין על הוריו, נחקר נעצר וגם הורשע בפליליים. (סעיף 8 לתצהירו). לטענתו לפני התאונה היה ילד רגיל ושובב כמו כל חבריו בני גילו ולא זכורות לו בעיות מיוחדות. לפני התאונה היה מלא בשמחת חיים והצטיין בספורט. שיחק טניס, כדור רגל וקטרגל. לאחר התאונה, זנח לחלוטין את תחביביו בתחום זה.
התובע הצהיר כי נזרק מבית הספר בכיתה ט' וניסה לעבוד לאחר מכן, אך לא הצליח להשתלב ולהתמיד במקומות העבודה בהם הועסק.
לטענתו, עבד בעסק לחומרי ניקוי כעובד מחסן ובעסק לכלים חד פעמיים כמסדר סחורה והשתכר שכר בשיעור של 4,000-5,000 ₪.
התובע הצהיר כי הוא מתקשה ביחסים עם מעסיקיו ועם העובדים, נוטה לריב, מתעצבן מהר, שוכח דברים ולעיתים מגיע כאמור לעימותים פיזיים.
התובע הצהיר כי הוא נמצא במעקב בבית החולים "אברבנאל" ומטופל בכדורים מסוג "טגניטול" ו-"ואבן". הכדורים גורמים לו לעייפות ולכאבי ראש, הוא סובל מסיוטים בלילה ומחלומות רעים על נפילות ממקומות גבוהים. עוד הצהיר התובע, כי קשה לו ליצור קשר זוגי עם בנות, הקשרים נמשכים ימים ספורים בלבד, לדבריו, איבד את כל החברים שהיו לו. (סעיף 16 לתצהירו).

69.
בחקירתו הנגדית נדרש התובע להתייחס לתאונה, וכן לעברו הפלילי. כן, נדרש להתייחס לשימוש בסמים בעברו.
התובע טען כי לא צרך סמים. עם-זאת, חזר במסגרת חקירתו מספר פעמים על הטענה כי אינו זוכר מקרים רבים, והוסיף, "יש לי נטייה לדבר שטויות, אני לא עושה זאת בכוונה, זה אני" (פרוטוקול דיון מיום 28 אפריל 2012, עמ' 11, ש' 11-12).

70.
מעבידו של התובע בשנים האחרונות, מר יצחק חממה, התייצב לחקירה ביום 10 יוני 2010. בחקירתו הנגדית ציין כי התובע עובד אצלו מזה כשנה ושמונה חודשים, מנובמבר 2008 כעובד מחסן ומסדר סחורה. לדבריו, יש לו גם עובדים ברמה מעליו והתובע נחשב לעובד עם השכר הנמוך ביותר אצלו. מר חממה התייחס לתיפקודו של התובע וציין כי הוא לא יציב מבחינת היחסים בין העובדים וכי חברתית הוא לא מסתדר עם העובדים. "רוב העובדים שלי הם וותיקים בעסק, הוא לא אחד שאני יכול להגיד שהוא יישאר אצלי לנצח, כרגע אני יכול להגיד שאני לא הכי מרוצה ממנו. היו כמה מקרים שהוא התקוטט עם הנהג, זה היה לפני שבועיים ולא מזמן... יש לו התפרצויות זעם, התנועות והתגובות שלו זה לא משהו רגיל" (שם, עמ' 32 ש' 1-10 לפרוטוקול). עולה כי התובע פוטר ממקום עבודה זה ביולי 2010. (מכתב פיטורין ותצהיר התובע לעניין זה צורפו בהתאם להחלטתי לסיכומי התובע.)

71.
ב"כ התובע בסיכומיו הפנה לעדותה של ד"ר בלומנזון (עמ' 56 שורה 13 לפרוטוקול הדיון מיום 3.10.10) כי על אף הפרעות ההתנהגות בעברו, היה התובע מקובל על חבריו וספורטאי ולפיכך דימויו העצמי היה גבוה. כן, הפנה ב"כ התובע לתעודות התובע מכיתות א'-ו' והפנה להערות המורים המצביעות על שיפור בהתנהגות, שיתוף פעולה עם חברים ושיפור ביחסו ללימודים. בנסיבות אלו נטען כי השלכת מחצית ממצבו הרפואי היום על עברו מלפני התאונה הינה על הצד הגבוה וכי על בית המשפט לקבוע כי הנכות כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור גבוה יותר. למצבו החברתי היום, הפנה ב"כ התובע להתרשמותה של ד"ר בלומנזון ולפיה התובע מבודד חברתית ומתקשה בקשירת קשרים חברתיים כבעבר, מכיוון שהתאונה גרמה להחמרת השיפוט החברתי ולאימפולסיביות. ב"כ התובע הפנה לעדותה של ד"ר בלומנזון ולקביעותיה להשפעת פגיעתו על תפקודו ועל כושר השתכרותו. עוד נטען כי עקב פציעתו שוחרר התובע מצה"ל ואף בלימודי הנהיגה כשל פעם אחר פעם עד שעלה בידו לעבור את הטסט העשירי. עוד נטען כי בשנים 2006-2008 הופנה התובע ל- 60 (!) מעסיקים שסירבו להעסיקו וכי מרישומי המל"ל עולה כי נמצא כי "אינו מתאים למעסיק". במקומות העבודה בהם נקלט לבסוף לא הצליח התובע להתמיד ופוטר לאחר קשיים ותגובות אלימות מצידו. התובע עוסק בעבודה שעיקרה סבלות והעיד כי הוא "נדלק" בקלות על עובדים אחרים ומתקשה לקבל הוראות ולהתרכז במילוי המשימות אותן הוא מתבקש לבצע. מכל אלה, נוכח פגיעתו הנפשית ופגיעתו המוחית החמורה, ביקש התובע לקבוע כי נכותו התפקודית הינה בשיעור של 50% לפחות. ב"כ התובע טען כי כמקובל לגבי קטינים יש לחשב את בסיס שכרו של התובע כשכר הממוצע במשק ולפיכך הפסד השתכרותו הוערך במחצית ממנו.

72.
ב"כ הנתבעים טענו בסיכומיהם כי אין מקום לקבל את קביעת הנכות שנקבעה על ידי מומחית של בית המשפט אשר הסתמכה על המידע שנמסר לה על ידי התובע והוריו וביקשו להעדיף את חוות דעת המומחה מטעמם, פרופ' נוי שקבע כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 5% בלבד.

73.
הלכה היא כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות (על ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 572, ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 )

. ב"כ התובעים הפנה לע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (מיום 22.3.2009), במסגרתו נקבע על ידי כב' המשנה לנשיא, השופט א. ריבלין, כי לגבי קטינים, קיים ככלל קושי להעריך את נכותם התפקודית וברגיל, במקרה בו לכל רכיב מהנכות הרפואית השלכה תפקודית, תקבע הנכות בהתאם.

74.
התובע אינו קטין יותר, חלוף השנים והתמשכות ההליכים, הגם שאני מצרה על כך, מאפשר קבלת תמונה מלאה ואמיתית לקשייו של התובע, נכותו וההשלכה על תפקודו בפרספקטיבה נכונה המאפשרת צפיית העתיד באופן נכון יותר. זכורה לי היטב חקירתו ועדותו של התובע לפניי. התובע במהלך חקירתו עשה רושם כאילו הוא נמצא "בהצגה". מחד , זכר את האירוע שהתרחש לפני כ-16 שנה (במועד העדות) לפרטי פרטים. מאידך, הרבה לטעון כי אינו זוכר פרטי מידע ואירועים שקשורים לעברו הפחות רחוק. התובע מסר פירוט מדויק ומדוקדק של הכניסה לבית הקולנוע ונסיבות הנפילה. אולם, הודה כי הפרטים נמסרו לו על ידי הוריו וחבריו לאחר האירוע. אופייה של הפגיעה ואובדן ההכרה אינו מאפשר זיכרון אותנטי כפי שתיאר התובע. בהגינותו הודה כי את הפרטים שמע מאחרים. מנגד, התובע היה עקבי והתעקש לגבי הפרטים שהיו חשובים לו לשם פריסת גרסתו והוכחת אשמם של הנתבעים. התובע העיד באימפולסיביות, בכנות ובילדותיות מסוימת שאינה תואמת את גילו. מחד, היה כן לגבי התפרצויות האלימות שלו, העובדה כי אינו מסתדר ומתמיד במקומות העבודה. מאידך, רצה להעלים עבר של שימוש בסמים. התרשמתי כי התובע אכן אימפולסיבי ואלים כלפי הקרובים לו, אם בני משפחה ואם עובדים. לעניין זה אוסיף כי אביו של התובע נכח באולם ביהמ"ש ומידי פעם השמיע הערות ושפך את מר ליבו (גם בהודעה ששיגר לביהמ"ש ותוייקה בתיק).

75.
התובע, כיום גבר בשנות ה- 30 לחייו, מתגורר בבית הוריו. העיד כי הוא מבזבז את כל משכורתו על בילויים וצרכיו האישיים ואינו חוסך דבר. כישוריו החברתיים והבינאישיים לקויים, הוא אימפולסיבי וחסר גבולות. מצאתי כי נכותו התפקודית מוצאת ביטוייה – מחד, בקשריו הבינאישיים ומאידך, בתפקודו היומיומי בבית ובעבודה בהעדר יכולת התמדה ובקושי לקבל מרות המלווה בהתקפי זעם ואלימות כתוצאה מכך.

76.
מר חממה מעסיקו של התובע מנובמבר 2008 ועד ליולי 2012, העיד כי התובע מועסק על ידו כעובד מחסן ומסדר סחורה. עוד העיד מר חממה כי תפקודו של התובע אינו יציב מבחינת יחסיו עם העובדים האחרים וכי נקלע בעבר לעימות עם עובד אחר. מר חממה העיד כי אינו מרוצה מתפקודו של התובע וכי אינו סובר כי יישאר לעבוד אצלו "לנצח", כפי שאכן אירע כאשר פיטר אותו כחודש לאחר עדותו. והוסיף כי הגם ששכרו הוא נמוך מיתר עובדיו אין לו כוונה להעלותו.

77.
עמדת ב"כ התובע לזקיפת יתר של נכותו הנפשית הרפואית של התובע על עברו, מקובלת עלי לפחות באספקט החברתי והתעסוקתי ופחות באספקט הקוגנטיבי. הצדקה לכך אני מוצאת גם במיקומה של הפגיעה ובהיותה באזור הפרונטוטמפורלי הידועה כפוגעת ביכולת שיפוט וביכולת השליטה על דחפים. הפרעה זו מהותית ביכולת התפקוד ובהשפעתה על יכולת ההשתכרות של התובע. יכולתו הקוגניטיבית הייתה גם נמוכה כילד, אולם ניכר שיפור בהישגיו ובוודאי שהגיע להישגים בתחומי הספורט השונים ובתחום החברתי.

78.
מכל האמור, אני סבורה כי נכותו התפקודית של התובע עולה מעט על נכותו הרפואית. במיוחד מצאתי קושי תפקודי וחברתי המשליך על כושרו ויכולתו של התובע להשתכר ולהתמיד במקום עבודתו. אני מעריכה את נכותו התפקודית של התובע בשיעור שבין 30% ל-35%. את נכותו התפקודית כתוצאה מהתאונה אני סוברת כי יהיה נכון להעמיד על שיעור של 25%, מן הטעמים שפורטו על ידי לעיל.

אובדן שכר לעבר ולעתיד
:

79.
לתצהיר עדותו הראשית של התובע ובמסגרת בקשה לצירוף מסמכים הוגשו תלושי שכר של התובע. עולה כי בספטמבר 2003, עמד שכרו של התובע על סך של 1,622 ₪. באוקטובר 2003 עמד שכרו על סך של 2,652 ₪. בדצמבר 2004 השתכר התובע סך של 3,438₪, בינואר 2005 סך של 3,017 ₪, ביוני 2005 סך של 3,528 ₪, ביולי 2005 סך של 3,103 ₪, באוגוסט 2005 סך של 2,196 ₪, בספטמבר 2005 סך של 2,213 ₪, באוקטובר 2005 סך של 639 ₪, בנובמבר 2005 סך של 1,647 ₪, בדצמבר 2005 סך של 914 ₪, בינואר 2006 סך של 1,101 ₪ במרץ 2006 סך של 5,029 ₪, במאי 2006 סך של 3,861 ₪, ביוני 2006 סך של 5,620 ₪, ביולי 2006 סך של 5,620 ₪, באוגוסט 2006 סך של 3,627 ₪, באוקטובר 2006 סך של
2,475 ₪, בנובמבר 2006 סך של 3,944 ₪. מחודש ינואר
2009 הועסק התובע על ידי כל פרופיל בע"מ. שכרו הממוצע עד לחודש מאי 2010 עמד על סך של 5,546 ₪. לאחר מכן הושבח שכרו ועמד על ממוצע בסך של 6,100 ₪, התובע התמיד בעבודתו עד שפוטר ביולי 2010.

80.
התובע הציג מסמכי המוסד לביטוח לאומי ובהם פירוט מועדי התייצבותו בשירות התעסוקה מיום 12.3.01
ועד ליום 11.11.08. כן הוגש פירוט מעסיקיו של התובע לאורך אותם שנים, ניתן לראות כי ב-90% ממקומות העבודה נמסר פירוט ולפיו התובע "לא מתאים למעסיק" או "אי התאמה לעבודה".

81.
עולה כי במומו עמד שכרו הממוצע של התובע במקום עבודתו האחרון ע"ס של כ- 6,400 ₪ נכון להיום. אולם שכרו החודשי הממוצע לאורך השנים היה נמוך בהרבה ואף לא הגיע לרמה של שכר מינימום. רמת שכרו של התובע במקום עבודתו האחרון, נמוכה בכ-30% מהשכר הממוצע במשק. ברם, לא ניתן להתעלם מהעובדה ולפיה מאז בגר התובע ונפלט ממסגרות החינוך לא עלה בידו למצוא מקום עבודה קבוע. פוטר והועסק לתקופות מאד קצרות. הכנסותיו לאורך השנים נמוכות בהרבה מרמת השכר אליה הגיע במקום עבודתו האחרון. נכותו התפקודית של התובע עומדת לו לרועץ ביכולתו להתמיד במקום העובדה וכן באפשרותו להשתלב ולהתקבל למקום עבודה חדש. תופעה שנשנתה בעבר וככל הנראה תהא נחלתו של התובע גם בעתיד.

82.
בסיס השכר התואם את נכותו של התובע עובר לתאונה יועמד על ידי על סך של 7,000 ₪ ברוטו, נוכח מצבו הרפואי עובר לתאונה ועל בסיסו יחושב הפסד השכר לעבר ולעתיד. יצויין כי בקביעת גובה השכר נלקח על ידי בחשבון השכר הממוצע במשק נכון למועד כתיבת פסק הדין שהינו בשיעור של כ- 8,700 ₪ ברוטו. בהתאם יקבע כי לתקופת שירותו הצבאי, יועמד שכרו על סך של 4,000 ₪ לצורך חישוב הפסדיו בהתאם לכללים הנהוגים.

83.
בנסיבות אלו, הפסד שכרו של התובע לשנים 2000 עד לשנת 2003, מגיל 18 עד לגיל 21, יחושב לפי בסיס שכר של 4,000 ₪ (בערכו היום) ו- 25% אחוזי נכות:-

4,000
x
36
x
25%

x
30% =10,800, אשר בצירוף ריבית מחצית תקופה, משנת 2000 עד לשנת 2003 (אוגוסט 2001) הינו סך של
11,460 ₪ ובצירוף ריבית מפברואר 2003, הינו סך של 15,380 ₪.

מפברואר 2003 ועד היום, יחושב הפסד שכרו של התובע לפי בסיס שכר של 7,000 ₪ ונכותו התפקודית בשיעור של 25%:-

7,000
x
110

x
25%=192,500 ₪ בצירוף ריבית מחצית תקופה (אוגוסט 2007), הינו סך של 213,812 ₪.

לעתיד יחושב הפסד שכרו של התובע לפי בסיס השכר שנקבע על ידי על סך של 7,000 ₪ ועד לגיל 67, ובהתאם לנכותו התפקודית:-

7,000
x
267.99
x
25%=468,983 ₪.

הפסד הפנסיה
, בהתאם לסך הפסד השכר של התובע, יועמד לפיכך על סך של 70,000 ₪.

טיפולים רפואיים, תרופות ועזרה לעבר ולעתיד:

84.
התובע טען בסיכומיו כי הוא נמצא במעקב בבית החולים אברבנאל אחת לחודש וחצי וכי הוא מטופל בתרופות הרגעה. התובע 2, אביו של התובע, העיד כי במשך כשנתיים לקח את בנו לטיפולים בבית החולים אברבנאל אולם ללא הועיל. ד"ר בלומנזון בחוות דעתה לא המליצה על המשך טיפול נפשי וסברה כי הטיפולים לא יסייעו לתובע ולא ישנו את מצבו.

85.
ב"כ התובע בסיכומיו טען כי סביר להניח שהתובע יזדקק במהלך חייו לסיוע נפשי על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר ובוודאי שיזדקק להמשך טיפול תרופתי. בנסיבות אלו סבר כי יהיה ראוי לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 100,000 ₪ לעבר ולעתיד. לעזרת ההורים בגין הטיפול בתובע בתקופת האשפוזים ובמהלך השנתיים בהם תובע 2 לקח אותו לטיפולים בבית החולים אברבנאל התבקש פיצוי גלובלי בשיעור של 40,000 ₪.

86.
הנתבעים בסיכומיהם הפנו לכך כי התובע אינו טוען כי הוא נעזר בעזרה בשכר. באשר לטיפולים הרפואיים ולתרופות שנוטל התובע הפנו הנתבעים לכך שהתובע לא צירף ולו קבלה אחת לתמיכה בטענותיו. עוד נטען כי הטיפולים הינם במסגרת סל הבריאות ולכן אין לפצות את התובע בגין ראש נזק של הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. כן הפנו הנתבעים לעמדתה המפורשת של ד"ר בלומנזון לכך שהתובע לא יזקק לטיפול פסיכולוגי בעתיד מכיוון שהתובע בעצמו אינו מעוניין בכך ולהערכתה אינו מסוגל להפיק כל תועלת מטיפול כזה.

87.
אשר לפיצוי הנדרש ברכיב עזרת זולת, התובע היה מאושפז בבית החולים תקופה ממושכת הן במחלקה לטיפול נמרץ והן במסגרת שיקומית. עוד לאחר ששוחרר הרי שאושפז מספר פעמים נוכח סיבוכים כפי שפורט לעיל. התובעים 2 ו-3 לא צירפו כל אסמכתא לטענותיהם להפסד שכר או הוצאות לעזרת זולת. התובע בשעה שנפצע היה ילד בגיל 12. ברור כי העזרה שניתנה לו, הגם שהינה מצופה מבני משפחה, חרגה מההיקף הרגיל ובוודאי שהסבה להוריו נזקים כספיים לרבות הפסד הכנסות. נוכח תקופת הטיפול הממושכת וגילו הצעיר של התובע, הנני סוברת כי יהיה נכון לפצות התובעים 2 ו-3 בגין עזרה שהעניקו לתובע בעבר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית נוכח חלוף השנים בשיעור של 30,000 ₪. התובע במסגרת סיכומיו וכן במסגרת תצהירו לא עתר לפיצוי בגין עזרת זולת לעתיד ובנסיבות אלו הרי שאיני פוסקת לו פיצוי בגין רכיב זה.

88.
אשר להוצאות רפואיות, נכון הוא כי בשלב זה ובהתאם לחוו"ד ד"ר בלומנזון, התובע אינו מקבל טיפולים נפשיים. אולם, איני שוללת אפשרות כי בעתיד, ונוכח המצוקה הקשה אליה נקלע התובע, יזדקק לטיפול נפשי ואף יאות לקבלו. נכון הוא כי התובע יהיה זכאי לקבל את הטיפול במסגרת השירותים הציבוריים, אולם, נוכח פגיעתו והצורך בטיפול תרופתי מתמשך למשך כל חייו, הנני סוברת כי פיצוי בשיעור של 40,000 ₪, לעבר ולעתיד הינו ראוי בגין רכיב נזק זה.

כאב וסבל:

89.
בהתאם לנטען, התובע נפגע פגיעה מוחית קשה אשר הותירה חותם קשה וכבד עליו, נאלץ לזנוח את עיסוקיו בספורט, הפסיק לימודיו ונפלט ממערכת החינוך, כאשר אין ברשותו תעודת בגרות ולא גוייס לצבא. כיום, התובע סובל מבידוד חברתי ומתקשה להשתלב בחברה, במסגרת עבודה ואף לקיים קשר זוגי ממושך. ב"כ התובע בסיכומיו עתר לפיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור של 750,000 ₪. הנתבעים מנגד טענו כי נוכח העובדה כי התובע נפצע בגיל צעיר וכי גם עובר לתאונה סבל מקשיים רבים הן בתחום הלימודים והן בתחומים החברתיים, התאונה לא שינתה מבחינת התובע את מצבו. לפיכך, סברו הנתבעים כי יהיה נכון לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה פיצוי שלא יעלה על 10,000 ₪ (כך !).

90.
לתובע כאמור, נכות נפשית גבוהה וכן נכות תפקודית כפי שקבעתי לעיל. התובע אושפז מספר פעמים חלקן לתקופות ארוכות. התאונה התרחשה לפני כ-18 שנה. התובע כתוצאה מהפגיעה נותק מחבריו וממסגרתו החברתית, הפסיק לעסוק בתחביביו ועולמו חרב עליו. נראה כי מסלול חייו השתנה נוכח הפגיעה המוחית הקשה על כל המשתמע. כפי שהתרשמתי מעדותו של התובע, הרי הוא סובל מהתקפי זעם ואלימות, מקושי משפחתי וסוציאלי גם במקום עבודתו ומקשיים ביצירת קשר זוגי ושימורו לאורך זמן. לעניין זה איני מקבלת את טענת הנתבעים להגזמה מצידו של התובע. נהפוך הוא, התרשמתי מכנותו לעניין זה ומהפגיעה הקשה והשלכותיה על אישיותו ועל יכולתו להתערות באופן סביר בחברה. בנסיבות אלו הנני סוברת כי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה ועד היום יהיה נכון לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 400,000 ₪ בגין כאב וסבל.

סיכום נזקי התובע

91.
הפסד שכר בעבר
229,192 ₪
הפסד שכר לעתיד

468,983
₪.
הפסד פנסיה
70,000 ₪.
עזרת זולת לעבר
30,000 ₪.
הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד
40,000 ₪.
כאב וסבל
400,000 ₪.

סה"כ סך של 1,238,175 ש"ח


הנתבעים ישאו בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.2%. התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה.


בשולי פסה"ד אציין כי לצערי נמשך הליך זה שנים ארוכות, גם בשל בקשות דחיה ואורכות שנתבקשו על ידי שני הצדדים ולרוב בהסכמתם הדדית. עמדתי, מאמציי לקידומו של ההליך ודחיית הבקשות לא תמיד הואילה.



ניתן היום,
ט"ז
ניסן תשע"ב, 8 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 46135/04 אלמוג שקד, יחזקאל שקד, סוזי פוראן שקד נ' אילנות הקריה (ישראל) בע"מ, אליעזר נחום, אמנון כהן ואח' (פורסם ב-ֽ 08/04/2012)