פסקי דין על יצחק רוזנברג | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על נורית שלף | פסקי דין על דוד וסרמן ואח' |

48900-05/10 סע     18/04/2012




סע 48900-05/10 יצחק רוזנברג נ' מדינת ישראל, נורית שלף, דוד וסרמן ואח'




בפני






בפני

כב' השופט
מירון שוורץ
נציג ציבור (עובדים) - מר מנחם פישר
נציג ציבור (מעבידים) – מר מוחמד גנאיים


התובע

יצחק רוזנברג
ע"י עו"ד סיגל פעיל ואח'


נגד


הנתבעים

1.מדינת ישראל
2.נורית שלף
3.דוד וסרמן
4.ציון שבת
ע"י עו"ד תמירה אלתר
מפרקליטות מחוז צפון (אזרחי)




פסק דין



העובדות הרלוונטיות -

1.
התובע, מורה במקצועו, פוטר מעבודתו אצל הנתבעת 1 בשנת 2003.
בהליך שהתנהל בבית דין זה - תביעת התובע כנגד הנתבעת 1, (עב/2768/04 בפני
כב' השופט חיים ארמון), ניתן

פסק דין
ביום 19.4.09 להלן: "פסק הדין הראשון"), אשר קובע כי פיטורי התובע היו שלא כדין. הנתבעת 1 חויבה בפסק הדין לשלם לתובע פיצוי בגין אותם פיטורים, בסך של 48,720.68 ₪.

בית הדין הארצי לעבודה, בפסק דינו מיום 3.5.10, קבע לתובע פיצוי נוסף בסכום של 125,000 ₪, הכולל בין היתר פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בפיטוריו והוצאתו לגמלאות.

2.
תביעתו הנוכחית של התובע, המונחת לפנינו, היא תביעת לשון הרע ע"ס 517,728 ₪, אשר הוגשה כנגד נתבעים אלו:

א. מדינת ישראל
– משרד החינוך.
ב. הגב' נורית שלף
, אשר שימשה כמפקחת במשרד החינוך (להלן: "נורית").
ג. מר דוד וסרמן, אשר שימש מנהל מחוז הצפון במשרד החינוך (להלן: "דוד").
ד. מר ציון שבת, מנהל אגף כח אדם בהוראה במשרד החינוך (להלן: "ציון").
הפרסומים עליהם מתבססת התביעה, הינם ארבעה מכתבים אשר נכתבו במסגרת הליך פיטוריו של התובע ע"י נורית, דוד וציון, מתוקף תפקידם במשרד החינוך.

מן המפורט בפסק הדין הראשון, עולות העובדות הבאות הרלוונטיות לענייננו, לעניין נסיבות כתיבת כל אחד מן המכתבים שיפורטו להלן -:

א.
מכתבה של נורית מיום 10.4.03 (להלן: "הפרסום הראשון") –

במהלך שנת הלימודים תשס"ג, החליטה הנתבעת על צמצום ניכר בתקציב משרד החינוך החל משנה"ל תשס"ד. צמצום זה גרם לצורך לפטר מורים רבים.

שרת החינוך דאז, גב' לימור לבנת, הורתה למחוזות השונים של משרד החינוך להכין רשימה של מורים שמיועדים להיות מפוטרים באותם פיטורים. בהתאם לכך, נדרשה גם נורית, אשר כאמור שימשה מפקחת, להכין רשימה של מורים המיועדים לפיטורים מבתי הספר שהיו בפיקוחה.

נורית הכינה רשימה של 5 מורים עובדי משרד החינוך מקרית החינוך של אורט בחצור הגלילית שאותם יש לפטר. התובע היה בין אותם מורים שנכללו ברשימה. נורית נדרשה לנמק את הכללת התובע בין אלה שמיועדים לפיטורים, והיא עשתה זאת במכתבה האמור מיום 10/4/03 הממוען אל מנהלת גף כ"א בהוראה מחוז צפון (להלן: "יעל"), בו כתבה את הדברים הבאים:

"המורה הנ"ל עובד בבי"ס חט"ב אורט חצור, כמורה לערבית.
המורה אינו מסוגל להתמודד עם תלמידים בכיתות מלאות, חסר סבלנות, צועק, פוגע ומעליב תלמידים.
שיעוריו משעממים, חסרי מעוף ואינם משיגים את מטרתם.
המורה מיושן בדרכי ההוראה שלו ושייך לקבוצת המורים הפרופסיונליים הרבים בבית ספר זה.
אי לכך המורה מוצע לפיטורין מנהליים.".


ב.
מכתבה של נורית מיום 30.6.03 (להלן: "הפרסום השני") -

פניית ארגון המורים והערר שהגיש התובע כנגד ההחלטה על פיטוריו, הביאו לכך שממשרד החינוך בירושלים, ביקשו את תגובת מחוז הצפון בקשר לפיטורי התובע. לשם כך, בין השאר, פנתה יעל אל נורית וביקשה התייחסות מחודשת לפיטורי התובע. במכתבה של נורית אל יעל מיום 30/6/03, כתבה נורית כאמור להלן:

"יצחק לא לימד השנה ערבית בשל קשייו הרבים בהתמודדות עם תלמידים. יצחק הוא המורה הפחות טוב להוראת הערבית בביה"ס על שם אברט בחצור.
נכון שעברו מפואר אך היום לאור צמצומי השעות והפחתת מספר התלמידים בביה"ס, אין בידי אפשרות להמשיך ולאפשר לו לעבוד במסגרת ביה"ס.".


ג.
מכתבו של דוד מיום 1.7.03 (להלן: "הפרסום השלישי") –

בהמשך למפורט לעיל, העביר מחוז הצפון את תגובתו למשרד החינוך בירושלים, באמצעות מכתבו של דוד - מנהל המחוז, מיום 1/7/03. מכתבו של דוד התבסס על האמור במכתבה של נורית מיום 30/6/03, ובו נאמר כך:

"מר רוזנברג, עו"ה קבוע,
מורה להוראת הערבית ויתקו בהוראה 16 שנים.
לאחר שובו משנת שבתון בתשס"ג, לא עסק בהוראת הערבית בשל קשיים שהיו לו בהתמודדות עם תלמידים והוטלו עליו תפקידים שונים כמו הכנת מערכת שיעורים.
עקב צמצום בשעות הוראה ובמספר התלמידים בביה"ס אין אפשרות להמשיך את העסקתו במסגרת בה עבד בשנה"ל תשס"ג.
לאור זאת ולאור הקצוצים להם נדרש המשרד לקראת שנה"ל תשס"ד, אני מבקש לדחות את ערעורו ולהשאיר את פיטוריו בתוקף.
מצ"ב חו"ד הפיקוח.".


ד.
מכתבו של ציון מיום 9.9.03 (להלן: "הפרסום הרביעי") –

לאחר שהחליטה שרת החינוך לדחות את עררו של התובע, פנה התובע בשורה של מכתבים אל גורמים שונים. בתגובה לאחד ממכתביו, קיבל התובע את מכתבו של ציון, מנהל אגף בכיר לכח אדם בהוראה במשרד החינוך בירושלים, שבו נאמר כך:

"הנדון: מכתבך מיום 26 באוגוסט 2003 אל המנהלת הכללית
התבקשתי להשיבך.
אני מניח שקיבלת בינתיים את תשובת שרת החינוך על ערעורך. לצערי, התשובה שלילית. פוטרת עקב הצמצומים בשעות ההוראה ולאור העובדה שבשנים האחרונות אינך עוסק בהוראה בפועל בכיתות אלא ממלא משימות שונות עקב אי יכולתך להתמודד עם תלמידים בחדר הכיתה.
אף מספר שעות ההוראה צומצם ופחת מספר התלמידים הלומדים את השפה הערבית. ...".

3.
בתביעתו, מבקש התובע להתבסס על קביעותיו של בית הדין בהליך הקודם בעניינו, לפיהן אי החוקיות במעשה פיטוריו היה נעוץ בעילת הפיטורים ובהנמקה שלא היו אמיתיים ונכונים. אלה, כפי שבאו לידי ביטוי בארבעת המכתבים השונים עליהם מבוססת תובענה זו, מהווים לטענתו לשון הרע ומצדיקים את חיובם של הנתבעים בפיצוי בהתאם.


הנתבעים מנגד, טוענים בכתב הגנתם, כי הקביעות שנקבעו ע"י בית הדין במסגרת ההליך הקודם, אינן יכולות להוות מעשה בי-דין או השתק פלוגתא ביחס לנתבעים 2-4 בהליך זה. הנתבעים טוענים כי התביעה שלפנינו עניינה בעילה שונה לחלוטין מזו שנדונה בהליך הקודם ואף בנתבעים שונים מאלה אשר היו צד להליך הקודם.

4.
בפתח כתב הגנתם, העלו הנתבעים טענה מקדמית ולפיה כל המכתבים נשוא התביעה חוסים תחת החסינות הקבועה בסע' 13(9) ו- 13(11) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), אשר קובעים כדלקמן –



"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
....
(9).
פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;



...
(11).
פרסום נכון והוגן – מלא, חלקי או תמציתי – של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10)..."

5.
לאחר קיומה של ישיבה מקדמית בהליך, פנו הצדדים במשותף להליך גישור בפני
כב' השופטת (בדימוס) הגב' דינה אפרתי, אולם הליך זה, למרבה הצער, לא נשא פרי.
לפיכך, ובהתאם להחלטת בית הדין, הגיש התובע תגובתו לבקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף, וכן הוגשה תשובת הנתבעות לתגובת התובע כאמור.

תמצית טענות הצדדים –

6.
לטענת הנתבעים, דין התביעה כנגדם להדחות על הסף, מאחר שארבעת המכתבים נשוא התובענה, חוסים תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) וסעיף 13(11) לחוק, וכי הם נערכו מתוקף תפקידם של הנתבעים 2-4. המדובר בהגנה מוחלטת, אשר תוצאתה היא העדר עילת תביעה וסילוק התביעה על הסף.

7.
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי פרסום בנסיבות הכלולות בסע' 13 לחוק, להבדיל מפרסום הנכנס בגדר ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15, אינו מותנה בדרישת אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב, ולפיכך אין לסוגיות אלו כל רלוונטיות לענייננו.

8.
לטענת התובע, הגנת סעיף 13(9) לחוק אינה חלה לגבי הפרסומים נשוא תובענה זו, מאחר שהפרסומים לא בוצעו מתוקף חובתם של הנתבעים על פי דין או על פי הוראת הרשות המוסמכת. עוד טוען התובע, כי קיימת גישה פרשנית לסע' 13(9), הגורסת כי יש לבחון האם הפרסום שנעשה לפי סעיף 13(9) נעשה בתום לב ובסבירות.

9.
התובע מוסיף וטוען כי הגנת סעיף 13(11) לחוק אינה חלה על הפרסומים שהוציאו הנתבעים 3 ו-4, הן בשל העובדה כי אחד התנאים לקיומה הוא הגנת סע' 13(9) והן מהטעם כי שאר התנאים בסעיף אינם מתקיימים.

10.
כן טוען התובע כי מחיקת תביעה היא סעד קיצוני וחמור ביותר שייעשה בו שימוש ביד קמוצה, אך ורק במקרים בהם אין לתובע כל סיכוי לזכות בתביעתו.

דיון והכרעה –

11.
סע' 13 לחוק מונה שורה של מקרים אשר כל אחד מהם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". לשון החוק מצווה עלינו לבדוק לפיכך, עוד בתחילת המשפט, טרם ניהול הוכחות, האם על המקרה אשר מונח לפנינו חלות אותן ההגנות המוחלטות שבסע' 13 לחוק.


גישה זו, באה לידי ביטוי בפסקי דין שונים, ולעניין זה יפים דבריו של כב' השופט סולברג בת"א 9871/02 (י-ם) שלמה גרבץ נ' יצחק אלישיב, ניתן ביום 21.3.2004):

"סעיף 13 מורה אותנו על 11 עניינים, שכל אחד מהם 'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי'. משנקט המחוקק לשון זו, דומני, מצווים אנו במידת האפשר לבחון עוד בתחילת המשפט, לפני שמיעת הוכחות, אם מתקיימת הגנה מן ההגנות שבסע' 13. חקיקתו של סעיף 13 נועדה למנוע את בואם של העניינים המנויים בו בשערי בית המשפט. בסעיף זה ביכר החוק שיקולים כלליים, ועניינו של הציבור גובר בהם, על עניינם של בעלי הדין הספציפיים. עצם ניהול משפט בנושאים שהחוק קובע כי לא ישמשו עילה למשפט, פוגע באותם אינטרסים כלליים-ציבוריים.
...
יש צורך משפטי לדון כאן ועכשיו בשאלת תחולתה של ההגנה שלפי סעיף 13 (9), לפני שמיעת ההוכחות; בפרוזדור, ולא בטרקלין. זו מצוות החוק, וראוי שבית המשפט יינקוט יוזמה בעניין זה..
"


מהטעמים שהיטיב כב' השופט סולברג לתאר, סברנו גם אנו, חרף התנגדות התובע (ראו: עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 3-4), כי נכון יהיה להורות לצדדים להגיש טיעונים לעניין זה בשלב המקדמי בו אנו מצויים, ולהכריע בו כבר כעת.

12.
סע' 13 לחוק עוסק במקרים בהם אין כלל עילה למשפט, זאת, להבדיל מסעיפיו האחרים של החוק, העוסקים ב"הגנות", אשר אינן רלוונטיות לענייננו. פרשנות סע' 13 לחוק, מצאה ביטויה בפסיקתו של בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין), בעניין רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, ניתן ביום 19.8.09, שם נקבעו הדברים הבאים היפים לענייננו:

"פרסום המקיים את היסודות הנקובים בסעיף קטן (5) - או בכל סעיפי המשנה האחרים של סעיף 13 – הוא פרסום 'מותר' שאינו מהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי. במשקפיים של חוק איסור לשון הרע, פרסום כזה בא בגדר 'פריבילגיה מוחלטת' שאיננה מסויגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום הלב בפרסום (ראו ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797 (1988)). לשון החוק בעניין זה ברורה: פרסום בנסיבות המנויות בסעיף הקטן 'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי' "
.

13.
עולה מן האמור, כי יישומו של סע' 13 לחוק אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב. (ראו לעניין זה, גם את האמור בפסק דינו של כב' השופט סולברג בענין ת"א 9871/02 (י-ם) שלמה גרבץ נ' יצחק אלישיב, ניתן ביום 21.3.04). מצאנו ביטוי לגישה זו גם בספרו של אורי שנהר דיני לשון הרע נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז-1997 בעמוד 191:

"אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סע' 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסע' 13 להקרא 'ההגנות המוחלטות'".

14.
לעניין תכליתו של סע' 13 לחוק להעניק הגנה מוחלטת, יפים דבריו של מותב בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בראשות כב' השופט קוגן, אשר דחה על הסף תביעה דומה לזו המונחת לפנינו, תוך שקבע שם בין היתר הדברים הבאים:

"בכך למעשה מושגת התכלית של הגנת אותו ממונה ו/או אחראי ו/או מנהל בעבודה, אשר חייב למלא חוות דעתו על העובד הכפוף אליו, לבל יחשוש אותו ממונה לחוות דעתו בצורה חופשית ולכתוב גם דברים ביקורתיים באופן אובייקטיבי, מבלי שתביעת לשון הרע תהלך עליו אימים.

כל זמן שבחוות הדעת של הנתבעת נרשמו דברים הנובעים ממסגרת מילוי תפקידה כאחראית על התובעת בעבודה, אין כאן כל עילה לתביעת לשון הרע על פי החוק, שכן מתקיימים כאן יסודותיו של סעיף 13(9) לחוק זה, משום שהייתה זו חובתה של הנתבעת למלא את חוות הדעת בהתאם להוראה של אותה 'רשות מוסמכת' – הווי אומר צה"ל, וזאת בין אם הדברים שנרשמו בחוות הדעת נכונים ובין אם לאו"
. (ס"ע 32151-08-10 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר לילך צולר, ניתן ביום 3.7.11).

נציין, כי פסק דינו של מותב בית הדין האזורי לעבודה בראשות כב' השופט קוגן, אושר הן ע"י בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 5766-08-11 ניתן ביום 22.11.11 ע"י הרכב בראשות סגן הנשיאה פליטמן) והן ע"י בית המשפט העליון (בג"צ 9452/11 ניתן ביום 11.3.12 ע"י הרכב בראשות הנשיא גרוניס).

מן הכלל אל הפרט –

15.
הפרסומים הראשון והשני, הינם מכתבים שכתבה נורית, מתוקף תפקידה כמפקחת הממונה בין היתר על בית הספר בו עבד התובע. נורית פעלה בעניין זה, לפי דרישתם של הממונים עליה במשרד החינוך, לקבל רשימת מורים המיועדים לפיטורים וכן את הנימוקים להכללתם ברשימה.


הנהלת משרד החינוך, אשר על פי הוראותיה פעלה נורית בענייננו, הינה בגדר "רשות מוסמכת" כהגדרתה בסע' 13(9) לחוק. נציין לעניין זה, כי הפסיקה פירשה בהרחבה את המושג "רשות מוסמכת" ויפים לעניין זה, פסקי הדין שפורטו בסעיפים 24-26 לתשובת הנתבעים שהוגשה בהליך זה.

עולה מן האמור, כי מכתביה של נורית (הפרסומים הראשון והשני), אשר נערכו לפי דרישתה של "רשות מוסמכת", נכנסים במסגרת ההגנה המוחלטת המוענקת בסע' 13(9) לחוק, זאת בין אם הדברים שפורטו במכתב הינם נכונים ומדויקים ובין אם לאו. לפיכך, אין מקום לבחון את תוכן המכתבים, כי אם את נסיבות כתיבתם. אלה, כאמור, מחייבים החלת ההגנה המוחלטת הקבועה בסע' 13(9) לחוק.

16.
הפרסום השלישי הינו מכתב שכתב דוד, מתוקף תפקידו כמנהל המחוז, זאת לבקשת הנהלת משרד החינוך, בעקבות הערר שהגיש התובע כנגד פיטוריו. גם כאן, מדובר במכתב שיצא לפי דרישתם של הממונים – הנהלת משרד החינוך בירושלים, אשר כאמור מהווה רשות מוסמכת, לעניין סע' 13(9) לחוק.

גם במקרה זה, אין מקום לבחינת תוכן המכתב, אלא רק את נסיבות כתיבתו. אלה, מחייבים גם הם החלת ההגנה המוחלטת הקבועה בסע' 13(9) לחוק.
17.
למעלה מן הצריך, נציין כי במקרה הנדון, חלה על הפרסום השלישי גם ההגנה המוחלטת הקבועה בסע' 13(11) לחוק, שעניינו פרסום נכון והוגן של מה שפורסם קודם לכן, בנסיבות האמורות בסע' 13(9). בענייננו, מאחר ושני המכתבים שכתבה נורית נכתבו בנסיבות הכלולות בסע' 13(9) לחוק, הרי שמכתבו של דוד, אשר אינו אלא חזרה, במילים אחרות, על האמור במכתביה של נורית.


לעניין זה, קבע בית המשפט העליון בע"א 348/85 יהושע בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ ואח'
, פ"ד מב(1) 797, 801-802:

"כדי שפרסום חוזר יחשב לנכון והוגן הוא אינו חייב להיות חזרה מילולית אף לא חזרה מלאה של הפרסום הקודם. די שיבטא את רוח הדברים. ומאחר שכך תנאי הוא שהחזרה, שאינה חייבת להיות מילולית או מלאה, תשקף את תוכן הפרסום הקודם בצורה נכונה והוגנת, כלומר לא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד-צדדי או בלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם."


עולה מן האמור, כי הפרסום השלישי חוסה לא רק תחת ההגנה המוחלטת של סע' 13(9) לחוק, אלא גם תחת ההגנה המוחלטת הקבועה בסע' 13(11) לחוק.

18.
הפרסום הרביעי הוא מכתב שכתב ציון, מנהל אגף בכיר במשרד החינוך בירושלים. כפי העולה מכותרתו, מדובר במכתב תשובה לתובע, בעקבות מכתב ששלח התובע למנכ"לית משרד החינוך. גם כאן, לא צריכה להיות מחלוקת כי מדובר במכתב אותו נדרש ציון לכתוב על פי הוראה של רשות מוסמכת ולפיכך גם מכתב זה, נכנס בגדר הוראות סע' 13(9) לחוק.

לא זו אף זו, מכתב זה נכנס גם בגדר הוראות סע' 13(11) לחוק, שהרי אין מדובר אלא בחזרה על דברים שנאמרו בפרסומים קודמים. דברינו לעניין הפרסום השלישי לעיל, יפים גם לעניין פרסום זה.

סוף דבר -

19.
המכתבים נשוא הליך זה הינם פרסומים אשר החוק אינו מתיר הגשת תביעות לשון הרע בגינן. במצב דברים זה, אין צורך לערוך כל בירור עובדתי המצריך שמיעת ראיות בתיק, כך שניתן לדחות את התביעה על הסף, כבר בשלב זה.

20.
למען הסר ספק, נבקש להבהיר ולהדגיש, כי אין לפרש את ההלכה המשפטית המפורטת לעיל, לעניין חוק איסור לשון הרע, כמצב שבו יכול כל בעל תפקיד הפועל עפ"י הוראה של רשות מוסמכת, לפרסם כל העולה על רוחו, בעוד שלנפגע לא תהייה כל תרופה משפטית בגין כך.


כל אדם, ובוודאי בעל תפקיד הפועל עפ"י הוראה של רשות מוסמכת, מחויב לפעול בתום לב ולדאוג לאמיתות הפרסום היוצא תחת ידו. יחד עם זאת, הכלים המשפטיים המוקנים בהוראות החוק הספציפי בו עסקינן – חוק איסור לשון הרע, אינם יכולים לפעול בכל מקרה, כפי שהסברנו לעיל. אין פירושו של דבר, כי הנפגע – התובע בענייננו, נותר ללא מענה משפטי הולם. מקום שמתפרסמים דברים שאינם נכונים, ואלה מביאים לתוצאות כדוגמת פיטוריו של התובע, מעניק הדין תרופות שונות לנפגע בהתאם לנסיבות העניין. כך גם במקרה שלפנינו, מעניק הדין מענה ותרופות משפטיות הולמות לתובע, כפי שמצאו ביטוי בפסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי בעניינו, במסגרתם נפסקו לזכות התובע פיצויים הולמים בנסיבות העניין, בגין פיטורים שלא כדין ובגין עוגמת נפש, בסכום כולל של כ- 175,000 ₪.

21.
אשר על כן, תביעתו הנוכחית של התובע לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע – נדחית על הסף.
התובע ישלם לנתבעת 1 סך של 5,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, זאת בתוך 30 יום מקבלת

פסק דין
זה.

22.
כל אחד מן הצדדים זכאי לערער על

פסק דין
זה בפני
בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.


ניתן היום,
כ"ו בניסן תשע"ב, (18.4.12) בהעדר הצדדים.










מר מנחם פישר
נציג עובדים

מירון שוורץ
, שופט
אב"ד

מר מוחמד גנאיים
נציג מעבידים










סע בית דין אזורי לעבודה 48900-05/10 יצחק רוזנברג נ' מדינת ישראל, נורית שלף, דוד וסרמן ואח' (פורסם ב-ֽ 18/04/2012)