פסקי דין על אהרון ביטון

11/89 בשפ     20/01/1989




בשפ 11/89 מדינת ישראל נ' אהרון ביטון




(פד"י נב (3) 111)

(פד"י מד(3) 441)


בבית המשפט העליון

בקשות שונות פלילי מד' 11/89

השופט:
כבוד המשנה לנשיא מ' אלון


העורר:
מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד נ' ישראלי
, עוזר ראשי לפרקליט המדינה

נ ג ד

המשיב:
אהרון ביטון


ע"י ב"כ עו"ד א' טנדלר





ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (
השופט ע' גרשון
) מיום 6.1.89 בת"פ 286/87.



ה ח ל ט ה


1.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' גרשון) הורה על שחרור המשיב בערבות, ועל כך בא הערר שלפניי.


2.
ואלה עיקרי האירועים החשובים לענייננו:


ביום 25.10.87 הוגש נגד המשיב כתב-אישום, המייחס לו החזקת הירואין בכמות של למעלה מארבעה גרם, עבירה לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, וכן הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.


המשיב נעצר עד תום ההליכים המשפטיים. משהתארכו הדיונים, פנתה התביעה לבית-משפט זה (בש"פ 591/88) בבקשה להארכת תקופת המעצר מעבר לשנה מיום הגשת כתב האישום, על-פי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. ביום 5.10.88 הוארך מעצרו של המשיב בשלושה חודשים, היינו עד ליום 25.1.89.


בינתיים סיימה התביעה ראיותיה. ביום 6.1.89 העיד המשיב, ובתום עדותו, לאחר שהחליט בית המשפט כי אינו מעוניין לשמוע עדים נוספים בעניין הסם- החלטה אליה אשוב בהמשכם של דברים- הורה בית המשפט, מיוזמתו, ולמרות התנגדות התובע, על שחרור המשיב בערבות עצמית ובערבות צד ג' ע"ס 50,000 ₪ כל אחת. כן הורה בית המשפט, כי המשיב יהא נתון במעצר בית. השופט המלומד לא נתן כל נימוק להחלטתו. כאמור, נגד החלטה זו בא הערר שלפניי. ביני לביני נשמעו סיכומי בעלי הדין, ופסק הדין אמור להינתן ביום 23.1.89.


3.
אקדים ואומר, כי הדרך בה נהג השופט המלומד, לפיה החליט על שחרור המשיב מבלי לפרט את הנימוקים שהביאוהו לכך, מוטעית היא. סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] מאפשר לבעל דין להגיש ערר על החלטת בית המשפט, וכאשר ההחלטה אינה מנומקת, קשה ביותר על בית המשפט שלערעור למלא תפקידו כיאות ולהעביר תחת שבט ביקורתו את ההחלטה. החזרת התיק לשופט המלומד לצורך מתן נימוקים יש בה משום עינוי דינו של המשיב, גם אם אינו נתון במעצר. משום כך ביקשתי להתחקות אחר הנימוקים האפשריים אשר הביאו את השופט המלומד להורות על שחרור המשיב בשלב מאוחר זה של הדיונים. מיותר הוא להדגיש, כי היעדר הנמקה של החלטת בית המשפט בוודאי אין לזוקפה לחובת הנאשם, ואין בה כדי לשמש עילה להחזרת המשיב למעצר.


4.
לאחר שמיעת עדותו של המשיב, ובטרם החליט השופט המלומד על שחרורו בערבות, אנו מוצאים בפרוטוקול הדיונים את הרישומים וההחלטה דלהלן:


"... שאלת בית המשפט את הסניגור: כמה עדים יש לך עוד לענין ההדחה?

תשובת הסניגור: אין לי עדים לענין ההדחה. ולענין הסמים אני כבר הגשתי שתי רשימות להזמנת עדים, והנאשם מסר לי היום רשימה נוספת של עדים נוספים.




ה ח ל ט ה


א.
אני משתמש בסמכותי ואני מורה כי אינני מעוניין לשמוע עדויות נוספות לענין הסם.

בענין ההדחה: אני מבין מהסניגור המלומד שאין לו ראיות נוספות לענין ההדחה.

ב.
אני מבין שמאחר והצדדים לא התכוונו לסכם את טענותיהם היום, אין טעם שנקיים את ישיבת הסיכומים היום.

ד.
אני פונה בזה בשאלה אל התובע עו"ד סמואל אם יש לו התנגדות לכך שאשחרר את הנאשם בערבות...".


מתוך הדברים האמורים עולה, כי בא-כוחו של המשיב מוכן היה להעיד עדים נוספים לעניין אשמת החזקת הסם, אך לא היו בידו עדים לעניין אישום ההדחה. בית המשפט החליט, שאיננו מעוניין לשמוע עדויות נוספות בעניין הסם, ומאחר שאין בידי הסניגור עדים נוספים לעניין אישום ההדחה. בית המשפט החליט, שאיננו מעוניין לשמוע עדויות נוספות בעניין הסם, ומאחר שאין בידי הסניגור עדים נוספים לעניין אישום ההדחה, קבע מועד לסיכומי בעלי הדין. ושוב יש להצטער צער רב על כך שהשופט המלומד לא נימק, על שום מה "אינו מעונין" לשמוע עדים נוספים בעניין הסם, ואין לי אלא לנחש מה הביאו לכך. קביעתו זו של השופט המלומד שלא לשמוע עדי הגנה בעניין האשמה באשר להחזקת הסם, אף שבא-כוח הנאשם מבקש להשמיעם, אין לה הסבר זולתי אחד בלבד, והוא, שבדעת בית המשפט לזכות את הנאשם מאשמת החזקת הסם, ומשום כך אין טעם ואין צורך לשמוע עוד עדי הגנה בנדון. אין להעלות על הדעת, שבית המשפט ימנע מנאשם להשמיע את עדיו שבאים להגן עליו, אלא אם בית המשפט כבר גמר אומר בדעתו שדבר זה מיותר הוא, שהרי עומד הוא לזכות את הנאשם.


5.
משנעצר אדם עד תום ההליכים, מן הראוי לחזור ולעיין, משנשתנו הנסיבות, אם עדיין מעצר זה מוצדק הוא. עיון חוזר זה נובע מן הכלל הגדול, שכל אדם בחזקת זכאי הוא כל עוד לא הוכחה אשמתו, ואין לעוצרו בטרם משפט אלא מנימוקים המפורשים בחוק ובדין. נימוקים אלה פורטו בשורה ארוכה של חלק מפסקי הדין שיצאו מלפני בית-משפט זה, והם נקבעו עתה בחוק, בסעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] (ראה חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9), תשמ"ח-1988). וכך נפסק בבית-משפט זה, לגבי נאשם שנעצר עד תום ההליכים המשפטיים מחשש שישבש הליכי משפט, כגון על-ידי השפעה על העדים העומדים להעיד במשפט, שמשעה שעדים אלה מסרו עדות בבית המשפט, וטרם נסתיים הדיון ועדיין לא הוכרע הדין, אזי "... משפג החשש לשיבוש הליכי המשפט, מן הראוי ומן הנכון לחזור ולעיין בנסיבות מעצרו של הנאשם ובצורך בו" (ב"ש 54/87 לוי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא(1) 141, בעמ' 150; וראה עוד ב"ש 29/81 לוי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(2) 449).


6.
כבר נפסק בבית-משפט זה, מימים ימימה, כי תנאי מוקדם למעצרו של אדם עד תום ההליכים הוא קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, עיקרון שנקבע לאחרונה בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], בסעיף 21א(ב). מובן ואין צורך לומר, על-פי הדברים שאמרנו לעיל, שגם לעניין תנאי מקדמי זה- משנשתנו הנסיבות ושוב אין ודאות כי מצויות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם והנאשם נתון במעצר עד תום ההליכים- מן הראוי שבית המשפט יעיין מחדש בנכונות מעצרו של הנאשם ויורה על שחרורו ממעצרו בערבות, משעלה בידו ששוב לא קיימות ראיות לכאורה, ולא ימתין עם השחרור ממעצר בערבות עד למתן פסק-דינו.


7.
משבאנו לכאן, נחזור לעניין שלפנינו. כאמור, מתוך הוראת בית המשפט שלא לשמוע את עדי ההגנה של הנאשם בעניין אשמת הסם עולה, כי לדעת בית המשפט לא הוכחה אשמה זו, והמסקנה ההכרחית הנובעת מכך אינה אלא זו, שאשמה זו שוב אינה יכולה לשמש עילה למעצרו של המשיב. דברים אלה יפים הם לעניין אשמת הסם, אך אינם יפים לעניין האשמה בדבר הדחה. מאחר שהשופט המלומד לא נימק החלטתו לשחרור הנאשם בערבות, אין לי אלא לנחש, שסבר שאין בנסיבות עבירת ההדחה כדי להצדיק מעצרו של המשיב, ולפי הפרטים הידועים לי בדבר טיבה של הדחה זו, ייתכן שיש טעם בכך. כאן יש להביא חשבון, שהמשיב כבר נתון במעצר למעלה משנה וחודשיים, ואם עומד הוא להיות מזוכה מעבירת הסם, ייתכן שדעת בית המשפט היא, כי כבר נשא את מידת העונש הראוי לו בגין עבירת ההדחה. על כל פנים, איני מוצא מקום להתערב בשיקוליו של השופט המלומד בעניין מעצר המשיב בגין עבירת ההדחה.


8.
הגב' ישראלי, באת-כוחה המלומדת של המדינה, הביעה תמיהה רבה על החלטתו של השופט המלומד לשחרר את המשיב בערבות ממעצרו. היא הצביעה על עברו הפלילי העשיר והמגוון ועל חוסר כל הנמקה בהחלטותיו של בית המשפט.


אכן, המקרה אינו פשוט כל עיקר, וההחלטה של השופט המלומד, שלא טרח לנמקה ולו במלה אחת, תמוהה היא על פניה. אך לאחר העיון באתי למסקנה, כי ההסבר היחידי לשחרור של המשיב ממעצרו, בנסיבות המתוארות לעיל, הוא שלדעתו של השופט המלומד אשמתו של המשיב בדבר הסם לא הוכחה כל צורכה. משנמצא הסבר זה, ולפניי החלטה של בית-משפט לשחרר את הנאשם בערבות ממעצרו, אין אני מוצא כל הצדקה להתערב בהחלטה זו ולחזור ולעצור את המשיב. אין המשיב צריך להיפגע על-ידי שלילת חירותו בגלל חוסר הנמקה ראויה של בית המשפט, ומאחר שההסבר לשחרורו ממעצרו הוא בחוסר ראיות לכאורה, שוב אין בעברו הפלילי של המשיב כדי לאפשר מעצרו עד תום ההליכים, שהרי הכלל הגדול הוא, שאם ראיות לכאורה אין כאן, מעצר עד תום ההליכים אין כאן.


9.
מיותר הוא להוסיף, כי דברים שאמרתי ושהסקתי בדבר דעתו של השופט המלומד בעניין הוכחת אשמתו של המשיב אין בהם כדי לחייב באיזו צורה שהיא את בית המשפט בבואו לפסוק את דינו של המשיב. אני, את אשר ניתן להסיק- לפי מיטב הבנתי ושיפוטי- הסקתי מתוך החומר המצוי לפניי, ועל-פי מסקנה זו באתי למסקנה שלא להתערב בהחלטת בית המשפט. ואם לא כיוונתי נכונה לדעת בית המשפט, מובן מאליו, כי בית המשפט יפסוק בדינו של המשיב את אשר לדעתו ולמיטב שפיטתו הוא מן הראוי לפסוק.


10.
עוד טענה התביעה, כי החלטת השופט סותרת החלטת בית-משפט זה בבש"פ 591/88, ההחלטה לפיה הוארך מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים.


טענה זו אינה מקובלת עלי, ושני טעמים לדבר: ראשית, בהחלטה האמורה לא נקבע דבר באשר לצורך ולהצדקה להחזקת המשיב במעצר. כל שנקבע הוא, כי העובדה שחלפה שנה מיום הגשת כתב האישום, לא תוכל, לכשעצמה, לשמש עילה לשחרורו של המשיב, כאמור בסעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. שנית, אף לו הייתה נקבעת עמדה בשאלת המעצר גופה, הרי שאין בכך כדי למנוע שינויה עם השתנות הנסיבות, כמוסבר לעיל.


מטעם אחרון זה אינה מקובלת עלי גם הטענה, כי ההחלטה לשחרר את הנאשם בערבות סותרת החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 20.12.88, אשר בה נדחתה בקשתו של המשיב לשחררו בערבות.


11.
אשר על כל אלה אני דוחה את הערר.


ניתנה היום, י"ד בשבט תשמ"ט (20.1.89).








בשפ בית המשפט העליון 11/89 מדינת ישראל נ' אהרון ביטון, [ פ"ד: מד 3 441 ] (פורסם ב-ֽ 20/01/1989)