פסקי דין על עזבון המנוח רפאל מנור ז"ל | פסקי דין על משה מנור | פסקי דין על רות מנור | פסקי דין על משה מויאל | פסקי דין על צפורה מויאל | פסקי דין על כלל חברה לביטוח ואח' |

2330/12 רעא     06/05/2012




רעא 2330/12 עזבון המנוח רפאל מנור ז"ל, משה מנור, רות מנור נ' משה מויאל, צפורה מויאל, כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'




החלטה בתיק רע"א 2330/12



בבית המשפט העליון


רע"א 2330/12



לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל


המבקשים:

1. עזבון המנוח רפאל מנור ז"ל



2. משה מנור



3. רות מנור



נ


ג


ד



המשיבים:

1. משה מויאל



2. צפורה מויאל



3. כלל חברה לביטוח בע"מ


4. אבנר איגוד לביטוחי נפגעי רכב בע"מ


5. מדינת ישראל - משטרת ישראל


6. מדינת ישראל - משרד התחבורה


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א 35749-11-11, שניתן ביום 16.2.2012 ע"י סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים י' כהן ור' שפירא

בשם המבקשים:
עו"ד ג' קרנר


החלטה



לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה
ש' וסרקרוג
, והשופטים
י' כהן ור' שפירא
) מיום 16.2.2012 בע"א 35749-11-11, אשר דחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת
ת' נאות פרי
)
מיום 19.9.2011 בת"א 20069/06, בגדרו התקבלה תביעת המבקשים נגד המשיב 1 (להלן:
המשיב
), כך שנקבע שעליו לפצות את המבקש 1 בסכום של 833,000 ש"ח, ובמקביל נדחתה תביעת המבקשים כלפי יתר המשיבות.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

1.
ביום 6.11.1999 אירעה תאונת דרכים (להלן:

התאונה
), בין אופנוע שהיה נהוג על ידי המנוח רפאל מנור ז"ל (להלן:
המנוח
), שעזבונו הוא המבקש 1, לבין מכונית פרטית שהייתה נהוגה על ידי המשיב. בתאונה נפצע המנוח באופן אנוש, ולאחר מכן נפטר מפצעיו, בהיותו בן 18 שנים. במועד התאונה, נהג המנוח על האופנוע חרף העובדה שרישיון הנהיגה שלו נשלל וללא כיסוי ביטוחי. כמו כן, במועד התאונה נהג המשיב ברכב הפרטי בזמן שהיה בתקופת פסילה, זאת לאחר שבתאריך 24.4.1995 הורשע בבית המשפט השלום בעכו (ת"פ 65/95) בעבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, ולצד עונש המאסר המותנה שהוטל עליו, נפסל המשיב מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך חמש שנים.

2.
בעקבות התאונה בה נהרג המנוח, הוגש נגד המשיב כתב אישום, בו נטען, כי בזמן התאונה המשיב לא היה במלוא חושיו, שכן היה נתון להשפעת תרופות הרגעה, וכי בזמן שנהג במכונית הפרטית סטה מנתיב נסיעתו, חצה קו הפרדה רצוף ועבר למסלול הנגדי, שם חסם את דרכו של האופנוע שהיה נהוג על ידי המנוח.


בכתב האישום הואשם המשיב בעבירות שונות, לרבות עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן בעבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן:
פקודת התעבורה
). ואולם, בעקבות הסדר טיעון, נמחקה מכתב האישום העבירה של נהיגה בזמן פסילה.

3.
בהיעדר כיסוי ביטוחי לאופנוע בו נהג המנוח, הגישו המבקשים את תביעתם לפיצוי כספי עקב מות המנוח בתאונה, כתביעת פיצויים שעילתה בהוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:

פקודת הנזיקין
), ולא כתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בתחילת הדרך הוגשה התביעה נגד המשיב ואשתו (המשיבה 2), שהייתה בעלת הרכב בו נהג המשיב במועד התאונה, נגד המשיבות 3 ו-4, שביטחו את הרכב הפרטי שבו נהג המשיב ביום התאונה, ונגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. בשלב מסוים ביקשו המבקשים לדחות את התביעה נגד קרנית, ואילו בשלב מאוחר יותר, ביום 11.4.2010, הגישו המבקשים כתב תביעה מתוקן, בו העלו לראשונה טענות כלפי משטרת ישראל ומשרד התחבורה (משיבות 5 ו-6). תמצית טענת המבקשים כלפי משטרת ישראל ומשרד התחבורה בכתב התביעה המתוקן הייתה, כי שני גופים אלה גרמו למשיב לסבור שהוא אינו בפסילה במועד התאונה, וכי לא עשו די על מנת למנוע ממנו לנהוג בתקופת הפסילה.


כיוון שבעת התאונה רישיונו של המשיב היה בפסילה כמפורט לעיל, עמדת המשיבות 3 ו-4 הייתה, כי פוליסת הביטוח בה היה מבוטח הרכב הפרטי בו נהג המשיב אינה מכסה את האירוע. מנגד טענו המבקשים, כי פוליסת הביטוח מכסה את האירוע, היות והמשיב לא ידע או לא זכר שהוא בפסילה במועד התאונה. תמצית טענת המבקשים הייתה, כי במהלך הדיון בשנת 1995, שבמהלכו ניתן גזר הדין בו נפסל רישיונו של המשיב, היה האחרון תחת השפעת סמים ולא "הפנים" את גזר הדין ומשמעותו. על פי הנטען, לאחר מכן המשיך המשיב לרצות עונש מאסר, ובמהלך התקופה נשתכח מליבו גזר הדין ועונש הפסילה. תימוכין לטענה בדבר אי-הידיעה על הפסילה במועד התאונה, ביקשו המבקשים למצוא בכך שהמשיב קיבל לידיו באמצעות הדואר דרישה לחידוש רישיון נהיגה, בכך שהוא זומן לקורס נהיגה מונעת, ובכך שנעצר פעמיים על ידי שוטרי תנועה בגין עבירות תנועה, ללא שמי מהשוטרים העיר לו שהוא בפסילה. המבקשים טענו, בשם המשיב, כי מכלול הדברים הוביל את המשיב לסבור שאין הוא בפסילה, ומכאן שאין מקום לקבוע כי הפר את תנאי הפוליסה. עוד יצויין, כי בעדותו של המשיב בבית משפט השלום, תמך המשיב בטענה, כי במועד התאונה אכן סבר שיש לו רישיון נהיגה בתוקף ושהוא נוהג במכונית הפרטית בהתאם לחוק.

4.
על סמך הראיות שהוצגו לפניו קבע בית משפט השלום בחיפה, כי המשיב נסע במכונית הפרטית בחוסר זהירות ותחת השפעת תרופות הרגעה ומשככי כאבים, וכי בהתנהגותו הרשלנית גרם למותו של המנוח.


בכל הנוגע למשיבה 2 נקבע על ידי בית משפט השלום, כי עצם העובדה שהיא הייתה הבעלים הרשום של הרכב, אינה מטילה עליה חבות. עוד נקבע, כי לא הוכח שהמשיבה 2 ידעה שהמשיב נהג במועד התאונה כשאין לו רישיון נהיגה בתוקף, שכן רישיונו נפסל זמן רב לפני שהשניים הכירו. כמו כן נקבע, כי המשיבה 2 כלל לא ידעה שביום התאונה נטל המשיב תרופות והוא אינו כשיר לנהיגה.


ככל שהדברים נוגעים למשיבות 3 ו-4, בית משפט השלום פטר אותן מאחריות נוכח העובדה, שהכיסוי הביטוחי מטעמן לא חל בשל כך שהמשיב נהג במכונית הפרטית בזמן פסילה. ב

פסק דין
מפורט ומנומק, המבוסס על מספר נדבכים, דחה בית משפט השלום את הטענה, כי המשיב לא ידע במועד התאונה כי הוא נוהג במכונית בזמן פסילה, וזאת חרף העובדה שהוכח שרישום מסוים במשרד הרישוי לא עודכן באשר לפסילת רישיונו של המשיב, ושבעקבות כך אף נשלחה למשיב 1 דרישה לחידוש רישיון נהיגה. ראשית, בית משפט השלום קבע, כי המשיב היה במלוא חושיו במהלך הדיון בשנת 1995 שבו הוקרא בפני
ו גזר הדין שהורה על שלילת רישיונו. שנית, בית משפט השלום קבע, כי אין לקבל את הגרסה לפיה המשיב סבר שהיה לו רישיון בתוקף במועד התאונה. בעניין זה נקבע, כי עדות המשיב לא הותירה רושם מהימן, ולהתרשמות בית משפט השלום, הכין המשיב את גרסתו מראש, ודבק בה בהיותו מודע למשמעות הדברים מבחינת הכיסוי הביטוחי. במישור זה ציין בית משפט השלום, כי הן הטענה שהמשיב זומן לקורס נהיגה מונעת, והן הטענה שנעצר על ידי שוטרי תנועה ואיש מהם לא הפנה את תשומת ליבו לכך שהוא נוהג ברכב בזמן פסילה, לא הוכחו, כיוון שלא הובא כל מסמך או אסמכתא לתמיכה בטענות הללו. בית משפט השלום לא מצא ליתן משקל גם למחיקת האישום בגין נהיגה בזמן פסילה מכתב האישום שהוגש נגד המשיב בעקבות התאונה, שכן לא הוכחה הסיבה בעטיה נמחק האישום בעניין זה, ולא נתברר האם האישום נמחק בעקבות המשא-ומתן להסדר הטיעון, או משום שהתביעה השתכנעה שבמועד התאונה המשיב לא ידע שהוא נוהג בפסילה. בנוסף לדברים אלה, קבע בית משפט השלום, כי לא שוכנע שהמשיב היה נמנע מלנהוג במכונית, אפילו זכר באותה עת שהוא מצוי בתקופת פסילה. בהקשר זה ציין בית משפט השלום את העובדה, שלאחר שרישיון הנהיגה של המשיב נשלל בקשר עם כתב האישום שהוגש נגדו בעקבות התאונה שבה נהרג המנוח, נמצא שהמשיב המשיך לנהוג. עוד הוסיף בית משפט השלום, שגם מבחינת מדיניות משפטית ראויה, אין לפתוח את הפתח, לגבי מי שנקבע שידע בפועל על פסילת רישיונו, להעלאת טענה מאוחרת בדבר שינוי הידיעה הסובייקטיבית, כגון טענת "ידעתי אך שכחתי". בית משפט השלום הוסיף, כי לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, ובהתאם להלכה הפסוקה, המבחן הקובע מתייחס אל "מי שהודע לו שנפסל", וכי לא בוחנים את הידיעה, הזכרון, ההבנה או השכחה של הנהג, על ציר הזמן ממועד ההודעה על הפסילה ועד למועד התאונה.


בהתייחס לטענות המבקשים נגד המשיבות 5 ו-6, ציין בית משפט השלום, שהטענות נגד משטרת ישראל ומשרד התחבורה הועלו לראשונה בכתב התביעה המתוקן, ובעניין זה קיבל בית משפט השלום את טענת ההתיישנות שטענה המדינה, לפיה המחדלים שיוחסו לה אירעו, אם בכלל, לכל המאוחר בשנים 1997 או 1998. מעבר לכך קבע בית משפט השלום, כי יש לדחות את התביעה כנגד המשיבות 5 ו-6 גם לגופה, מהטעם שלאחר שנקבע, כי לא ניתן לומר שהנתבע היה נמנע מנהיגה באותו יום טראגי בו אירעה התאונה גם במידה והיה זוכר את הפסילה, ממילא לא ניתן לקבוע שמתקיים קשר סיבתי בין המחדל שבאי עדכון רישום מסוים של משרד הרישוי לבין התאונה.

5.
בהתבסס על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את ערעורם של המבקשים. בית המשפט המחוזי ציין, כי מכיוון שהתביעה הוגשה לפי פקודת הנזיקין, היה על המבקשים להוכיח את אשמו של כל אחד מהמשיבים, ולאחר שבית המשפט המחוזי סקר את קביעות בית משפט השלום בנוגע לכל אחת מהמשיבות שהתביעה נגדן נדחתה, הוא מצא לנכון שלא להתערב בקביעותיה של הערכה הדיונית, ולהותיר את פסק דינו של בית משפט השלום על כנו.

נימוקי הבקשה

6.
בבקשת רשות הערעור שבים המבקשים וחוזרים על הטענות שהעלו בפני
הערכאות הקודמות. כחוט השני בשלל טענות המבקשים עוברת הטענה לפיה היה על בתי המשפט קמא לקבוע, שביום בו קרתה התאונה האמין המשיב שהוא מחזיק ברישיון נהיגה תקף, ובעקבות כך להטיל את החבות לפיצוי נזקי המבקשים גם על המשיבות 3 ו-4. במישור זה טוענים המבקשים, כי המבחן צריך להיות בדיקת ידיעה סובייקטיבית של הנהג הפוגע בעת קרות התאונה ביחס לתקפות רישיונו, וכי לא ניתן לשלול את האפשרות שמודעות זו תושפע, ואף תשתנה, כתוצאה מהתרחשויות שונות. בהתאם לכך, לגרסת המבקשים, אף אם ידע המשיב שהוא בפסילה בשנת 1995, הרי שמחדלן של רשויות המדינה, משרד הרישוי ומשטרת ישראל, הובילו את המשיב לסבור, בשנת 1999, כי הוא מחזיק ברישיון נהיגה תקף.


המבקשים מוסיפים וטוענים, כי שגו בתי המשפט קמא כשקיבלו את טענת ההתיישנות שנטענה על ידי המשיבות 5 ו-6. במישור זה טוענים המבקשים, כי נוכח מחדלי משטרת ישראל ומשרד התחבורה ברישום עונש הפסילה שהושת על המשיב, אשר הובילו לשרשרת הטעויות שהסתיימו במותו של המנוח, היה מקום להטיל את האחריות גם על המשיבות 5 ו-6, ולחייבן בתשלום פיצויים למבקשים.

דיון והכרעה

7.
לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מסקנתי היא כי דינה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה

. כידוע, רשות ערעור לבית משפט זה ב"גלגול שלישי" ניתנת רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת שביניהם, או כאשר עיוות הדין שייגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת (ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ
, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 9658/11
ועקנין נ' גרוס
(לא פורסם, 24.4.2012)). לא שוכנעתי, כי עניינם של המבקשים, אשר נדון כבר בפני
שתי ערכאות, מצדיק דיון נוסף.

8.
גם לגופם של דברים התרשמתי שלא נפלה טעות בהכרעתן של הערכאות הקודמות, בוודאי שלא טעות בולטת וברורה. בצדק החליט בית המשפט המחוזי שלא להתערב בממצאים העובדתיים אליהם הגיעה הערכאה הדיונית והנוגעים לקביעה, כי המשיב ידע שנהג ללא רישיון תקף ביום התאונה. ההלכה בדבר אי-התערבות בממצאי עובדה ומהימנות אלא במקרים חריגים היא הלכה מושרשת וידועה היטב (ע"א 8320/09
אלחדד נ' שמיר
, פסקה 28 לפסק דינו של השופט
דנציגר
(לא פורסם, 29.3.2011)).


בקשר ליסוד הנפשי שצריך להתקיים אצל הנוהג ללא רישיון, הפסיקה דחתה את רעיון "הידיעה הקונסטרוקטיבית", ונקבע שחבותו של המבטח תפקע רק אם הנהג המבוטח מודע לפסילה או לפחות נמסר לו גזר הדין בדרך מקובלת. בהתאם לכך נקבע, כי באין הודעה לנהג על שלילת רישיונו אין לראותו כמי שנהג בעת פסילה (ע"א 11924/05
שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל
(לא פורסם, 20.6.2007); אליעזר ריבלין
תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישובי הפיצויים
521 (מהדורה רביעית, 2012); יצחק אנגלרד
פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
259 (מהדורה שלישית, 2005)). על פי אותו קו מחשבה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, יתכן שלא ניתן לשלול בצורה קטגורית את האפשרות הנדירה, שבעקבות נסיבות מיוחדות ומאוחרות להודעה לנהג על שלילת רישיונו, ישתנה מצב ידיעתו של הנהג ביחס לתוקף הפסילה, וניתן יהיה לקבוע שאף כי הפסילה בתוקף מבחינה פורמאלית, הרי שנהג סביר היה רשאי להניח, באותן נסיבות, שהיא הסתיימה. אלא שככלל, כשם שאין ידיעה קונסטרוקטיבית על שלילת רישיון, אין גם ידיעה קונסטרוקטיבית על תוקפו של רישיון לפני שתמה תקופת השלילה שהודעה כדין לנהג. גם אין זה סביר, כי מי שנדון לפסילה למשך חמש שנים, ידמה לו שבשל קבלת הודעה לגבי חידוש רישיון נהיגה ממשרד הרישוי בוטלה הפסילה. בהקשר זה יוזכר, כי לפי סעיף 66 לפקודת התעבורה, מוטלת חובה על המשיב להודיע למשרד הרישוי, כי הבקשה לחידוש רישיון הנהיגה נשלחה אליו בטעות. נמצא, כי גם מטעמי מדיניות ראויה אין זה נכון לקבוע, במקרה דנן, כי המשיב היה רשאי להניח שרישיונו בתוקף. בנסיבות המקרה דנן, אני מקבל את המסקנה לפיה המשיב ידע שרישיונו אינו בתוקף ביום בו קרתה התאונה, חרף העובדה שקיבל הודעה לחדש את רישיון הנהיגה שלו, ומשכך לא קמה חבותן של המשיבות 3 ו-4 על פי הפוליסה.


אני סבור שאין מקום להתערב גם בקביעה, כי תביעת המבקשים נגד המשיבות 5 ו-6 התיישנה. כמפורט בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, התביעה נגד המשיבות 5 ו-6 הוגשה לראשונה ביום 11.4.2010, שאז הוגש כתב התביעה המתוקן, אליו צורפו המשיבות 5 ו-6 כנתבעות נוספות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המחדל המיוחס על ידי המבקשים למדינה אירע, אם בכלל, ככל הנראה בסביבות שנת 1995, כאשר עונש הפסילה שהוטל על המשיב לא נרשם כראוי במרשם מסוים של משרד הרישוי. על כן, בצדק קבעו בתי המשפט קמא, כי במועד הגשת התביעה נגד המשיבות 5 ו-6, תקופת ההתיישנות כבר חלפה זה מכבר.


אכן, צירוף מקרים טראגי של תאונה בין שני כלי רכב שהנוהגים בשניהם עשו זאת ללא רישיונות נהיגה בתוקף, שהביא לכך שהמבקשים יכולים להיפרע את נזקיהם רק מהמשיב ולא מבעלי "כיס עמוק". על אף התוצאה הקשה, נראה שלא ניתן להושיט למבקשים את הסעד שהתבקש על ידם.


הבקשה נדחית, ומשלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.



ניתנה היום, י"ד באייר התשע"ב (6.5.2012).






ש ו פ ט



_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

12023300_l01.doc

צז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 2330/12 עזבון המנוח רפאל מנור ז"ל, משה מנור, רות מנור נ' משה מויאל, צפורה מויאל, כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 06/05/2012)