פסקי דין על המערערת: אלקטרה תעשיות (1970) בע"מע"י ב"כ עו"ד י' רייזינגרהמשיב: משה גוריןע"י ב"כ עו"ד מ' מנחםפסק-דיןהנשיא (גולדברג)1. מר משה גורין (להלן - העובד) עבד בחברת אלקטרה תעשיות (1970) בע"מ (להלן - המערערת) עד לפרישתו ביום 30.6.91. ... | פסקי דין על המשיב: משה גוריןע"י ב"כ עו"ד מ' מנחםפסק-דיןהנשיא (גולדברג)1. מר משה גורין (להלן - העובד) עבד בחברת אלקטרה תעשיות (1970) בע"מ (להלן - המערערת) עד לפרישתו ביום 30.6.91. היוזמה לסיום יחסי העבודה באה מהעובד

3679/94     05/02/1996




דבע 3-164/נה אלקטרה תעשיות (1970) בע"מ נ' משה גורין




בבית-הדין הארצי לעבודה
דב"ע נה/164-3
השופטים: כבוד הנשיא גולדברג

כבוד השופטת ברק

כבוד השופט אזולאי

נציג עובדים : שמר
נציג מעבידים : כהן
המערערת: אלקטרה תעשיות (1970) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד י' רייזינגר
המשיב: משה גורין
ע"י ב"כ עו"ד מ' מנחם

פסק-דין

הנשיא (גולדברג
)
1. מר משה גורין
(להלן - העובד) עבד בחברת אלקטרה תעשיות (1970) בע"מ
(להלן - המערערת) עד לפרישתו ביום 30.6.91.

היוזמה לסיום יחסי העבודה באה מהעובד, לאחר שהביע את רצונו להתפטר. יצויין כי המערערת היתה מעוניינת בהמשך עבודתו אצלה, אולם העובד בחר לא לעשות כן.

בין הצדדים נחתם הסכם פרישה לפיו יחולו על העובד תנאי הסכם קיבוצי במערערת אשר העניק תנאי פרישה מועדפים לעובדים שפרשו עקב הליך צמצומים.

המערערת הסכימה להחיל תנאים אלה על העובד, על אף שהסכם קיבוצי זה לא חל עליו.

60221 על פי ההסכם, מעבר לשחרור כל הכספים שהצטברו לזכות העובד בקרנות הפנסיה והפיצויים, קיבל מענק פרישה ודמי הודעה מוקדמת בגובה 3 משכורות.

העובד קיבל טרם הפסקת עבודתו את פירוט הסכומים שיקבל בגין הסכם הפרישה. הוא נפגש עם נציג המערערת כדי לדון בסכומים שיקבל על פי ההסכם, פנה לחברת נאמנים במטרה לערער על החישוב ואף פנה לעו"ד על מנת שיבדוק את חישוב הסכומים.

ביום 26.8.91 חתם העובד על כתב קבלה ושחרור (להלן - כתב הויתור). במסמך זה הודה כי קיבל את כל הסכומים המגיעים לו, לרבות סכומים המגיעים כפיצויי פיטורים, וכי לא תהיינה לו עוד תביעות כנגד המערערת. עוד נאמר במסמך, כי הוא נחתם לאחר שבדק ביסודיות את הסכומים והזכויות המגיעים לו, וכי הוא מהווה פשרה והודעת סילוק גם על פי סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.

2. העובד הגיש תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב ובה עתר לסעד הצהרתי לפיו התשלומים בגין מענק מיוחד וטלפון הם חלק משכרו הרגיל וכן תביעה להפרשי פיצויי פיטורים, קרן השתלמות ומשכורת 13.

המערערת הגישה תביעה שכנגד להשבת הסכומים ששילמה לעובד מעבר לפיצויי פיטורים כחוק.

3. בית הדין האזורי (השופטת פוגל ונציג הציבור פוזננסקי; תב"ע נד/225-3) דחה את תביעת העובד מהטעם שלא הושעה על ידי המערערת או אולץ לחתום על כתב הויתור. הוא הכיר וידע בדיוק כיצד מחושבים הפיצויים ומענקי הפרישה וכתב הויתור נחתם על ידיו לאחר שבדק מה שקיבל בו ואף קיבל ייעוץ משפטי.

טעם נוסף לדחיית התביעה היה כי מתן התשלומים למשיב בעת פרישתו היה פרי הסכמה בין הצדדים אשר גובשה ב"עסקת חבילה": התשלומים היו לשם חיסול סופי של כל חוב המערערת כלפי העובד והוא מצידו מתחייב שלא לתבוע ממנה שום סכום נוסף.

4. אשר לתביעה שכנגד, נקבע כי מאחר שההסכם בין הצדדים שריר וקיים על כל חלקיו - אין מקום לתביעת ההשבה כנגד העובד בגין בטלות ההסכם.

עוד נקבע כי על אף שהגשת התביעה על ידי העובד מהווה "הפרה יסודית" של הסכם הפרישה, כמשמעות המונח בסעיף 6 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הרי משלא נמצא בחומר הראיות כי לעובד ניתנה הודעה על ביטול החוזה, אין המערערת זכאית לסעד של השבה.

על חלק זה של פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו.

5. א. עיקר טענתה של המערערת היא כי משקבע בית הדין האזורי שהעובד הפר הפרה יסודית את ההסכם היה מקום לקבוע כי היא ביטלה את החוזה ועל כן היא זכאית להשבה.

המערערת הצביעה על המכתב ששלחה לעובד לפני הגשת התביעה ובו הודעה על ביטול ההסכם ודרישה להשיב הסכומים ששולמו לו, וכן על עצם הגשת כתב התביעה שכנגד כמהווים כל אחד בפני
עצמו הודעת ביטול כדין המקימה בעקבותיה את הזכות להשבה.

בעניין זה טוענת המערערת כי בית הדין האזורי בפסק דינו איזכר את המכתב שנשלח לעובד, ועל אף זאת קבע כי לא ניתנה הודעת ביטול. מטעם זה, לטענתה, יש להתערב בפסק הדין האזורי.

טענתה הנוספת של המערערת היא כי יש לחייב את העובד בפיצויים עקב התנהגות שלא בתום לב ובדרך המקובלת, וכי על בית דין זה להתערב בסכום ההוצאות שפסק בית הדין האזורי ולחייב את העובד בסכום גבוה יותר.

ב. ב"כ העובד טען כי אין לראות בתביעת המשיב הפרת ההסכם שכן מדובר בעמידתו של עובד על בדיקת המגיע לו בתוקף הוראות הדין.

אשר להודעת הביטול שנתנה המערערת, טען העובד כי על גבי המכתב הנושא את ההודעה נרשם "מבלי לפגוע בזכויות" ועל כן המסמך חסוי ולא ניתן להציגו כראיה.

לחילופין, הודעת הביטול מחוסרת נפקות כיוון שלא ניתנה תוך זמן סביר ולא היתה ברורה וחד משמעית בביטוי הרצון לביטול מוחלט של החוזה.

לעניין הדרישה לפיצוי בגין הנזק שנגרם למערערת, טען ב"כ העובד כי בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח נזק ומשנפסקו לטובת המערערת הוצאות המשפט, בא המצב על תיקונו, ולא נגרם לה עוד כל נזק.

ב"כ העובד הרחיב וטען כי כתב הויתור הוא חוזה אחיד וכי סעיף השולל פניה לערכאות משפטיות הוא "תנאי מקפח", כמשמעות המונח בחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982.

כמו כן נטען כי התשלום ששולם לעובד הוא מתנה, והעיסקה שבה מדובר הינה מתנה בחיוב, אשר נותן המתנה אינו רשאי לבטלה רק משום שהחיוב הצמוד לה הופר.

לסיום טוען ב"כ העובד, כי יש להחיל את הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 מהן עולה כי מי שהעניק טובת הנאה חינם, ועשה זאת ללא פגם שברצון, אינו יכול לחזור בו ולתבוע השבה.

6. כאמור, עיקר המחלוקת הוא בשאלה האם קמה למערערת זכות להשבה, לאור טענתה כי העובד הפר את ההסכם בהגישו התביעה לבית הדין.

זכותו של אדם לפנות לערכאות הינה זכות יסוד (א' ברק
, פרשנות במשפט, כרך שלישי - פרשנות חוקתית, בעמ' 363, 422). כשם שלא ניתן לוותר על זכות יסוד בכלל, לא ניתן לוותר על זכות זו.

יחד עם זאת, זכות זו אינה זכות מוחלטת, אלא ככל זכויות היסוד מדובר בזכות יחסית, אשר יש מקום למצוא את האיזון הראוי בינה ובין זכויות יסוד אחרות (א' ברק
שם, עמ' 686; וכן: א' ברק
"זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי", ספר קלינגהופר (י' זמיר, עורך, 1993) 162).

במקרה שלפנינו, מול זכותו של העובד לפנות לערכאות עומד חופש החוזים, ובכללו החופש לעצב החוזה, אשר התבטא בחתימתו של כתב הויתור בנוסחו. על בית הדין ליצור את האיזון הראוי בין שתי חרויות אלה.

עצם החתימה על כתב הויתור אינה מונעת פניה לערכאות בכל מקרה. כך, למשל, ניתן לתקוף כתב ויתור מסיבות של פגם ברצון, המפורטות בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 או פגם בכריתת החוזה.

משקבע בית הדין האזורי כי לא נפל פגם בכריתת החוזה או ברצון אחד הצדדים לו, הרי שחל הכלל כי הסכמים יש לכבד.

יוער, כי על אף שמגמת הפסיקה היא להרחיב הנסיבות בהן לא יינתן תוקף לכתב ויתור, בית דין זה קבע כללים ברורים באילו מקרים ינתן תוקף לכתבי ויתור (דב"ע נב/217-3 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון - הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פד"ע כז 3, 35, עתירה לבג"צ נדחתה; בג"צ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' בית הדין הארצי ואח', (טרם פורסם).

7. כוונתה הברורה והחד משמעית של המערערת היתה לסיים את היחסים בין הצדדים ולמנוע התדיינויות משפטיות ביניהם לגבי תנאי הפרישה. מטעם זה ניתנו תשלומי היתר לעובד, מרצונה ועל דעתה של המערערת.

העובדה שהעובד הגיש תביעה, על אף התחייבותו המפורשת שלא לעשות כן, יכולה, לכל היותר, להוות שיקול בהוצאות המשפט שיושתו עליו.

8. שעה שבית הדין האזורי קבע כי הסכם הפרישה קבע "עסקת חבילה", אין לאמר כי הפרתו של העובד מצדיקה את "התרת החבילה", כשם ש"התרת החבילה" אינה אפשרית כשהעובד מבקש להוסיף עליה סיכומים (ראה: דב"ע נב/19-3 מרקוס בן יפלח - פולגת תעשיות בע"מ, פד"ע כה 489), זו לא תתאפשר אף כשהמעביד יבקש זאת (למעט, כאמור, מקרים של פגם ברצון או בכריתת החוזה).

ודוק: "התרת החבילה" עומדת בניגוד לדעתה המפורשת של המערערת עצמה, כפי שתוארה לעיל.

9. נוסיף עוד כי גם דיני עשיית עושר ולא במשפט לא יוכלו לעזור למערערת, שעה שגילתה דעתה כי ברצונה לשים קץ ליחסיה עם העובד.

בעניין זה כותב פרופ' דניאל פרידמן כך:

"... מי שביצע תשלום או העניק טובת הנאה אחרת מתוך כוונה "לחתום את הפרשה" איננו זכאי להשבה. העדר זכות להשבה נובע מכוונת המשלם עצמו לסיים את העניין. כך, נניח שפלוני טוען שראובן חייב לו 100 ל"י. ראובן יודע שלא כך הדבר ובכל זאת כדי להיפטר מטרדתו של פלוני הוא משלם לו את הסכום הנדרש. אפשר שבלשון יום יום אין זו מתנה, ואפשר גם שהתשלום איננו בגדר חוק המתנה שהרי לפי סעיף 2 לחוק נגמרת המתנה בהקנייה "תוך הסכמה... שהדבר ניתן במתנה", ואילו פלוני גרס שהתשלום נעשה לפרעון חוב ולא שניתן לו במתנה, ובכל זאת, אפילו צדק ראובן, והחוב לא היה ולא נברא, אין לראובן זכות להשבה, טעמו של דבר הוא שראובן אכן ביקש לסיים את העניין. טעמי צדק וטעמים מעשיים מחייבים שמי שבמקום להתגונן - משלם, לא יינתן לו לאחר מכן לחזור בו ולפתוח את העניין מחדש".

(ד. פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (תשמ"ב-1982) בעמ' 52 ופסקי הדין המוזכרים שם; ההדגשות הוספו).

10. אין לקבל את עמדת ב"כ העובד על פיה המערערת היא בבחינת "מי שנתן טובת הנאה חינם". בית הדין האזורי קבע שהמענקים ששולמו ניתנו תמורת חתימתו על כתב הויתור, ואין המדובר במענק ex gratia. מטעם זה אף אין לקבל הטענה כי מדובר במתנה שחוק המתנה, התשכ"ח-1968, חל עליה.

11. טענת העובד כי סעיף בחוזה השולל פניה לערכאות הוא "תנאי מקפח", דינה להדחות. מדובר בטענה אשר יש להוכיחה. גם לו היה ממש בטענה זו, המקום לטעון את הטענה הוא בית הדין האזורי, ולו רק מהטעם שהצד שכנגד זכאי לנסות להוכיח כי תנאי החוזה אינם מקפחים.

12. אין אנו מוצאים לנכון להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי בגובה ההוצאות שהושתו על העובד שהפסיד בתביעתו.

סכום זה אינו חורג, משמעותית, מהסביר, ולכן לא נתערב בו.

יחד עם זאת, בהתחשב בנסיבות הענין, לא נחייב את המערערת בהוצאות הערעור, אף כי ערעורה נדחה.

13. מכל האמור לעיל עולה כי דין הערעור להדחות.
ניתן היום, 5.2.1996, בהעדר הצדדים.








דבע בית הדין הארצי לעבודה 3-164/נה אלקטרה תעשיות (1970) בע"מ נ' משה גורין, [ פד"ע: כט 385 ] (פורסם ב-ֽ 05/02/1996)