פסקי דין על elisabeta biru | פסקי דין על עזבון המנוחה סילביה הרשקוביץ ז"ל | פסקי דין על מר משה הרשקוביץ | פסקי דין על מר חנן הרשקוביץ |

25412-10/09 סע     02/05/2012




סע 25412-10/09 elisabeta biru נ' עזבון המנוחה סילביה הרשקוביץ ז"ל, מר משה הרשקוביץ, מר חנן הרשקוביץ








בית דין אזורי לעבודה בחיפה



ס"ע 25412-10-09 biru נ' סילביה הרשקוביץ ז"ל ואח'






בפני

כב' השופטת
מיכל נעים דיבנר
נציג עובדים – מר אשר זנגורי
נציג מעבידים – מר ישעיהו פטוקה


תובעת

elisabeta biru
, דרכון רומני 13513662
ע"י ב"כ עוה"ד ב. אטלס



-

נתבעים
1. עזבון המנוחה סילביה הרשקוביץ ז"ל
(ת.ז 065815805)
2. מר משה הרשקוביץ
, ת.ז 006530691
3. מר חנן הרשקוביץ

ע"י ב"כ עוה"ד א. גסטפרוינד



פסק דין

פתח דבר
1.
זוהי תביעת התובעת, עובדת סיעוד אזרחית רומניה ("עובדת זרה"), לתשלום הפרשי שכר, גמול עבודה בשעות נוספות, גמול עבודה בשעות המנוחה השבועית, חלף הודעה מוקדמת והחזר תשלום שלטענת התובעת נגבה ממנה שלא כדין.
2.
מטעם התביעה נשמעו בפני
נו עדויות התובעת ואחותה, גב' אנג'לה בירו (להלן – האחות) ומטעם ההגנה נשמעה בפני
נו עדותו היחידה של מר חנן הרשקוביץ
, נתבע מס' 3, בנם של בני הזוג שנסעדו על ידי התובעת. כל המצהירים הגישו את עדותם הראשית בתצהיר ונחקרו בפני
נו בחקירה נגדית.
נסיבות העסקתה של התובעת
3.
התובעת, אזרחית רומניה, הגיעה בשנת 2000 לעבוד בישראל בסיעוד קשישים נזקקים והועסקה כמטפלת הסיעודית של בני הזוג הרשקוביץ מחודש 07/2004 ועד למועד סיום העסקתה בתאריך 13.8.09, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. בתקופת העסקתה, התגוררה התובעת בבית בני הזוג בחדר משלה (עמ' 8, ש' 6-7; נ/1, סע' 53) מבלי שנחתם בין הצדדים כל הסכם העסקה (ת/1, סע' 18).
4.
גב' הרשקוביץ ז"ל (להלן – המנוחה), אשר עיזבונה הוא הנתבע 1, היתה קשישה סיעודית, אשר סבלה משיתוק בפלג גופה השמאלי והיתה מרותקת לכסא גלגלים. בשל כך נזקקה לסיוע התובעת, עד למועד פטירתה בתאריך 22.8.08. המנוחה היתה זכאית לשעות סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי, אשר שולמו לה באמצעות חברת "פאר שירותי כוח אדם וסיעוד בע"מ" (להלן – פאר) (ת/1, סע' 8, 19; עמ' 5, ש' 8, 14; נ/1, סע' 6).
5.
הנתבע 2, מר משה הרשקוביץ
(להלן גם – המטופל), אף הוא קשיש סיעודי הסובל ממחלת האלצהיימר, בעטייה נזקק לסיוע התובעת. החל מחודש 06/2006 גם המטופל הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כמי שנזקק לגמלת סיעוד, אשר אף היא שולמה במישרין לתובעת באמצעות פאר (ת/1, סע' 8; עמ' 5, ש' 8, 10). את מספר תעודת הזהות של הנתבע, המופיע לעיל, נטלנו ממסמכי המוסד לביטוח לאומי אשר הוצגו בפני
נו.
6.
הנתבע 3, מר חנן הרשקוביץ
, הינו כאמור בנם של בני הזוג הנסעדים (להלן – חנן), אשר נוכח מצבם הסיעודי של הוריו, היה מעורה בתנאי העסקת התובעת לרבות בתשלום שכרה, כפי שנפרט בהמשך. חנן אינו מלין כנגד הגשת התביעה כנגדו. הצדדים לא ציינו בפני
נו את מספר תעודת הזהות של הנתבע 3.
7.
אין חולק כי שכר התובעת במחצית שנת עבודתה הראשונה עמד על 600$ לחודש, בתוספת דמי כיס שבועיים בסך 100 ₪ לשבוע, אשר שולמו במלואם על ידי הנתבעים וכי לאחר מכן עלה השכר ל- 800$ לחודש, בתוספת דמי הכיס האמורים, כאשר שכר זה שולם בחלקו על ידי פאר וההפרש הושלם על ידי הנתבעים, זאת עד לחודש 06/2006 (ת/1, סע' 24(1),(2); נ/1, סע' 12-13).
8.
לטענת התובעת, עת הוכר אף המטופל כנזקק לגמלת סיעוד, בסמוך לחודש 06/2006, עלה השכר שקיבלה מפאר בהתאם, אלא שאז העמיד חנן את שכרה בגין הטיפול בשני הוריו על סך 4,000₪ לחודש בלבד, בתוספת דמי הכיס השבועיים שאין מחלוקת בדבר קבלתם לאורך כל תקופת ההעסקה. ההפרש בין הסכום שנתקבל מפאר לסך 4,000 ₪ נותר לטענת התובעת בידי חנן (ת/1, סע' 8, 24(3)). מתצהירו של חנן ניתן היה ללמוד, כי בתקופה זו השכר ששולם לתובעת עמד על 900$ לחודש, סכום השקול בקירוב לשכר החודשי הנטען על ידי התובעת, 4,000 ₪, שכן נכון ליום 1.7.06 שער הדולר עמד על 4.44 ₪ * 900 $ = 3,996 ₪ (נ/1, סע' 25-26) – ומשכך אנו מקבלים את טענת התובעת כי שכרה החל ממועד זה הועמד על סך 4,000 ₪ לחודש. אין חולק, כי שכר זה שולם לתובעת בנוסף לתשלום עלויות המדור, הביטוח הרפואי וההוצאות הנלוות למחיית התובעת, על ידי הנתבעים (נ/1, סע' 26; ת/1, סע' 24(1)).

9.
מעדויות הצדדים עלה, כי בסמוך לחודש 07/2006, החליט חנן למנוע מהתובעת המשך שימוש בכרטיס האשראי שהיה בבעלותה של אמו המנוחה, ואשר באמצעותו נמשכו כספים מחשבונה, בתואנה כי נמשכו כספים ביתר ובחשד למשיכת כספים אלה בידי התובעת ללא רשות הוריו (נ/1, 16-22; ת/2, סע' 10; עמ' 12, ש' 2-8).
10.
בתאריך 15.8.06 נפגשו התובעת, חנן ומכר של התובעת בשם יוסי, במרכז הקניות "הקריון" ובאותו מעמד מסרה התובעת לחנן 2,000$, אשר הצדדים חלוקים בדבר מהותו. התובעת טוענת מחד, כי מדובר בעמלה אותה גבה חנן ממנה, כתנאי להסכמתו להשבתה לעבודה לאחר שהודיע לה על הפסקת עבודתה, מכיוון שנטלה חופשת מולדת בת חודש ולא שבועיים כפי שאישר לה (ת/1, סע' 24(4)); חנן טוען מאידך, כי המדובר במחצית הסכום שנמשך מחשבון אמו ללא רשות על ידי התובעת, אותו הסכימה מרצונה להשיב לחנן (נ/1, סע' 26-36), וכי נוסף לסכום זה אף הסכימה התובעת להשבת מחצית הסכום שנותרה באמצעות ניכוי 200$ משכרה החודשי, כך ששכרה ירד מ- 900$ לחודש ל- 700$ בלבד למשך כשנה, כפי שעולה מהמסמך עליו חתמה התובעת בפגישה (נ/1, סע' 36, נספח ג'). יחד עם זאת, העיד חנן כי משראה "לאחר זמן מה" כי התובעת ממשיכה בעבודתה כרגיל החליט למחול לה על מעילתה והמשיך לשלם לה את שכרה ואף העלה אותו לסכומים שהגיעו "לפעמים" גם לסך 1,200$ לחודש (נ/1, סע' 74), זאת מבלי שפירט את הסכום ששולם לתובעת לשיטתו בכל חודש בנפרד.
11.
לטענת התובעת, לאחר פטירת המנוחה בחודש 08/08, הופחת שכרה ל- 3,000 ₪ לחודש בלבד (ת/1, סע' 24(5); עמ' 5, ש' 16-17) ואילו חנן טען בעדותו, כי שכר התובעת נשאר כמות שהיה, קרי בין 900$ ל-1,200$ לחודש (נ/1, סע' 76).
12.
אין חולק כי חנן הודיע לתובעת על הפסקת עבודתה אצל אביו. לטענת התובעת מיד עם שובה מחופשת מולדת בתאריך 13.8.09, עת היתה בדרכה חזרה לבית הנתבעים, הודיע לה חנן בשיחה טלפונית על פיטוריה לאלתר (ת/1, סע' 9, 22). לטענת חנן התברר בפני
ו במהלך שהייתה בחופשת המולדת, שהטיפול שנהגה לתת לאביו היה לקוי ומשכך נאלץ להודיע לה על הפסקת עבודתה במהלך חודש 08/09 (נ/1, סע' 50).

טענות התובעת
13.
לטענת התובעת, היא טיפלה בבני הזוג ובמשק ביתם במסירות משך 7 ימים בשבוע, למעלה מ- 12 שעות ביום, כאשר רק בתקופת חיי המנוחה זכתה התובעת לשעתיים הפסקה מדי יום, הפסקה שנמנעה ממנה לאחר פטירת המנוחה, מחשש להותרת המטופל בגפו נוכח הדמנציה ממנה הוא סובל. בתמורה לעבודתה קיבלה התובעת לטענתה לעיתים שכר חודשי הנופל משכר המינימום, ובתקופה בה סעדה התובעת את שני המטופלים יחדיו, שולמו לה 4,000 ₪ בלבד וכל סכום העולה על סכום זה ששולם לה על ידי פאר היה עובר לחנן, שלא כדין. בגין כך, תובעת התובעת הפרשי שכר מינימום והפרשי שכר בגין גזל חלק מהתמורה אותה קיבלה מפאר בסך 12,306 ₪ (עמ' 5, ש' 18), בהתאם לטבלה המעודכנת שהוגשה על ידה, בצירוף פיצויי הלנת שכר ו/או הפרשי ריבית והצמדה.
14.
לדידי התובעת, היא עבדה שעות נוספות רבות ולכן בהסתמך על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'ן – מעין משה, פד"ע לט 409 (להלן – עניין טודוראנג'ן) היא זכאית לטענתה, עבור כל חודש מחודשי עבודתה לתוספת של 30% משכר המינימום בסך 64,394 ₪; התובעת פירטה בתצהירה את מתכונת עבודתה היומיומית, המלמדת לטענתה על עבודתה בשעות הנוספות (ת/1, סע' 10-17, 27-28).
15.
כן נתבע על ידי התובעת תשלום גמול בגין עבודתה בשעות המנוחה השבועית, כאשר בכתב תביעתה טענה התובעת תחילה כי בניגוד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), ניתנה לה מנוחה שבועית בת 3 שעות בלבד ובגין עבודתה בשעות המנוחה השבועית שולמו לה 100 ₪ לשבוע (סע' 20); ואילו בתצהירה העידה התובעת כי בתקופת חיי המנוחה ניתנו לה 8 שעות מנוחה שבועיות (ת/1, סע' 15; עמ' 5, ש' 11-12), אך לאחר פטירתה, לא יצאה התובעת כלל למנוחה שבועית (ת/1, סע' 16), כאשר הסכום הנתבע בגין רכיב זה נותר כמות שהיה בכתב התביעה, 96,330 ₪ (ת/1, סע' 29). לשיטת התובעת, סכום התביעה ברכיב זה מבוסס על 13 שעות עבודה בימי המנוחה השבועית בשיעור 150% לשעה, בניכוי 100 ₪ שהתקבלו בגין אותו שבוע; נקדים ונציין כי בניגוד לדבריה, מתחשיב התובעת לא נוכו הסכומים שנתקבלו מדי שבוע, בהם התובעת מודה, כפי שיפורט בהמשך.

16.
נוכח טענת התובעת כי פוטרה לאלתר, מיד עם שובה מחופשת המולדת בחודש 08/09 היא תובעת פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, כמתחייב על פי החוק, בסך 3,850 ₪.
17.
לבסוף, טוענת התובעת כי היא זכאית להשבת 2,000$, שנגבו ממנה על ידי חנן, שלא כדין, כתנאי לקבלתה חזרה לעבודה במהלך שנת 2006. כן מעלה התובעת טענות שונות כנגד התנהלות חנן כלפיה, לרבות טענות בדבר הטרדה מינית וקיום יחסים אינטימיים עימה תוך ניצול מעמדו כמעסיקה (ת/1, סע' 9), אך אין היא מבקשת לפסוק לה כל סעד בגין כך.
טענות הנתבעים
18.
התובעת קיבלה לאורך תקופת עבודתה את כל הזכויות המגיעות לה על פי דין בהתאם להוראות שקיבלו הנתבעים מפאר, כאשר שכר התובעת שולם בחלקו על ידי פאר והנתבעים השלימו את הסכום עד לשכר המוסכם ביניהם; הנתבעים נשאו בעלויות הביטוח הרפואי של התובעת, הדיור, הכלכלה וההוצאות הנלוות, בנוסף לדמי הכיס השבועיים שקיבלה התובעת, סכומים שלא נוכו בפועל משכרה החודשי של התובעת, חרף היותם מותרים לניכוי על פי דין (נ/1, סע' 13-14).
19.
במהלך תקופת ההעסקה, ומבדיקה אקראית בחשבון הבנק של הוריו, גילה חנן כי נמשכו כספים רבים מהחשבון שלא לצורך, וכשעימת חנן את התובעת עם חשדותיו כי היא זו שנטלה לידיה את הכספים ללא רשות הוריו, הסכימה התובעת ו/או מי מטעמה להשבת 2,000$ לאלתר ולניכוי 200$ משכרה החודשי, עד להשבת יתרת הסכום.
20.
באשר למתכונת ההעסקה, טוענים הנתבעים כי התובעת קבעה את אופן הטיפול בבני הזוג בעצמה וכראות עיניה ללא כל התערבות מצדו של חנן, כאשר לתובעת נותר זמן חופשי למכביר מדי יום, בו היא אמנם שהתה בבית הנתבעים, אשר היה גם ביתה, אולם היא היתה חופשייה לעצמה ובזמן זה נהגה לצפות בשני ערוצי טלוויזיה בשפה הרומנית אשר הוזמנו עבורה, לארח חברות, לשוחח ממושכות בטלפון עם אחותה וחברותיה ולמעשה לא היה כל רצף בעבודתה (נ/1, סע' 41-42, 54-55, 82-83). הנתבעים מוסיפים וטוענים שהמטופל נהג לשהות – ללא התובעת - במועדון קשישים 3 פעמים בשבוע, משעה 7:40 בבוקר ועד לשעה 13:45 בצהריים, שם אף סעד את ארוחות הצהריים שלו. עם חזרתו מהמועדון, התובעת נהגה להשכיבו לישון בשעה 14:00 וכך נחה אף היא עד לשעה 16:15 בערך, אז יצאו בני הזוג בליווי התובעת לטיול אחר-הצהריים לפארק הסמוך. בפארק פגשה התובעת את אחותה וחברותיה וחזרה לבית בסמוך לשעה 18:00; לאחר מכן נהגה התובעת להכין ארוחת ערב קלה לבני הזוג ובשעה 19:00 לכל היותר, היתה משכיבה אותם לישון עד לבוקר שלמחרת. אף הטיפול במנוחה היה פשוט, שכן כלל רחצה, מתן תרופה וארוחת בוקר קלה, הגשת ארוחת צהריים קלה (המנוחה נהגה לאכול מזון נוזלי), השכבה למנוחת הצהריים, טיול בפארק הסמוך למשך כשעתיים, ארוחת ערב ושוב השכבה לישון עד הבוקר שלמחרת (נ/1, סע' 57-64). חיבור שעות עבודתה היומיות של התובעת מלמד כי היקף עבודתה היומי לא עלה על שמונה שעות, ואף פחות מכך (נ/1, סע' 84).
21.
עוד טוענים הנתבעים כי בהתאם לפסיקה אין לחוק שעות עבודה ומנוחה תחולה על עבודת התובעת, וזאת משלא ניתן היה לפקח על עבודתה בפועל, ומכל מקום התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בדבר הוכחת עבודתה בשעות הנוספות הנטענות. אין לדרישת התובעת לפסוק לה 30% משכר המינימום כגמול בגין עבודתה בשעות נוספות כל בסיס, שכן נסיבות המקרה עליו נסמכת התובעת בדרישתה שונות לחלוטין מנסיבות המקרה שלפנינו (נ/1, סע' 83-88).
22.
בשנתיים הראשונות להעסקתה, נהגה התובעת לצאת למנוחה שבועית מיום שבת בשעה 19:00 בערב עד לאותה שעה ביום שלמחרת; ואילו לאחר שחלה ירידה במצב המטופל נהגה התובעת להגיע מרצונה לבית הנתבעים בימי ראשון למתן תרופות וארוחות למשך מספר שעות בודדות ואז לשוב למנוחתה עד לשעות הערב של יום ראשון (נ/1, סע' 67, 89).
23.
לגרסתו של חנן, במהלך שנת 2006 ולאחר מספר ניסיונות מצד התובעת לחזר אחריו ולפתות אותו, הוא נענה לחיזוריה ללא כל כפייה ומרות מצידו, כאשר בין השניים לא התפתחה מערכת יחסים כטענת התובעת, ומכל מקום אין לכך קשר לתיק דנן (נ/1, סע' 44-50). נציין, כי משלא נתבע כל סעד בעניין זה, אין אנו מוצאים לנכון להידרש למחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו או להכריע בה.
24.
לבסוף, טענו הנתבעים כי אין לתת אמון בגרסת התובעת המלאה בסתירות ואשר אינה הולמת את הראיות שהוגשו.

דיון והכרעה
הפרשי שכר בגין משרה רגילה
25.
תביעת התובעת ברכיב זה מבוססת על טבלה שצורפה לכתב תביעתה (נספח א'), המפרטת את השכר שקיבלה התובעת לטענתה בכל אחד מחודשי העסקתה בצירוף דמי הכיס בסך 430 ₪ לחודש לכל תקופת ההעסקה, הניכויים המותרים בגין מדור, ביטוח בריאות והוצאות נלוות בסך 220 ₪ לחודש בכל תקופת ההעסקה, ובהתבסס על נתונים אלה חישבה התובעת את הפרשי השכר בין מלוא התמורה שקיבלה מדי חודש לבין שכר המינימום שהיתה אמורה לקבל; כמו-כן, טענה התובעת לזכאותה להפרשי שכר בין השכר ששולם לה על ידי פאר בתקופה בה סעדה את שני המטופלים במקביל לבין השכר החודשי ששולם לתובעת באותה תקופה על ידי חנן – 4000 ₪, כאשר העודף היה עובר לטענת התובעת לידיו של חנן, שלא כדין.
26.
במועד עדותה הגיש ב"כ התובעת טבלת הפרשי שכר מעודכנת, בה קיימים שינויים מהותיים מהטבלה המקורית וזאת מבלי שקיבלנו מהתובעת הסבר עובדתי לנתונים המפורטים בשתי הטבלאות או להבדלים בין השתיים. בסה"כ העמידה התובעת את תביעתה ברכיב זה על סך 12,306 ₪ בהתאם לטבלה המעודכנת שצורפה על ידה (עמ' 5, ש' 18).
27.
מנגד, העיד חנן בתצהירו כי מעולם לא גזל מהתובעת הפרשי התמורה שקיבלה מפאר, ומעולם לא שילם לה פחות מהמקובל ומכפי שהונחה על ידי פאר (נ/1, סע' 68); בהקשר זה הוסיף חנן, כי התובעת לא צירפה לתצהירה העתק מתלושי השכר שקיבלה מפאר כפי שהיה עליה לעשות (נ/1, סע' 69) וכי אין לקבל את תחשיבה ברכיב זה, הנסמך על טבלת השכר מטעמה, כאשר המדובר במסמך הערוך לפי נוחיות התובעת ובהתאמה לטענותיה ואין המדובר במסמך אותנטי (סע' 125 לסיכומים). עוד הוסיפו הנתבעים בסיכומיהם כי טענות התובעת ברכיב זה נטענות בעלמא, כאשר בנקל ניתן היה להוכיח טענות אלה באמצעות דפי חשבון הבנק של התובעת, ומשלא נעשה כך חזקה כי יש בתדפיסי חשבון הבנק כדי לפעול כנגד התובעת (סע' 131-132).
28.
לשם הכרעה במחלוקת זו נעמוד תחילה על השכר ששולם לתובעת בתקופת העסקתה, כדי לבדוק אם יש ממש בטענותיה בדבר זכאותה להפרשי שכר כלשהם.
29.
בנוגע לשכר הבסיס ששולם לתובעת לאורך תקופת העסקתה, אנו מקבלים את טענות התובעת במלואן, שכן מלבד העובדה כי הסכום הנטען על ידי הנתבעים מתאים בקירוב לגובה השכר הנטען על ידי התובעת, נוכח תנודות שער הדולר היציג (ראה סע' 8 לעיל), הרי שבהתאם להוראת סע' 1ג. לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991

(להלן – חוק עובדים זרים) היה על הנתבעים להתקשר עם התובעת בחוזה עבודה בכתב, בשפה המובנת לה, וליתן לה עותק מהחוזה, בו
יש לפרט בין היתר, את שכר העובד, רכיביו ואופן עדכונו.
משלא פעלו הנתבעים על פי החוק ומשלא סתרו את טענות התובעת לעניין השכר ששולם לה, אנו מקבלים את גרסת התובעת בסוגיה זו וקובעים כי שכר הבסיס ששולם התובעת לאורך תקופת העסקתה היה כדלקמן:
א.
במחצית שנת עבודתה הראשונה, קיבלה התובעת 600$ לחודש;
ב.
החל מחודש 01/2005 עלה שכרה של התובעת לכדי 800$ לחודש;
ג.
החל מחודש 06/2006 עת סעדה התובעת את שני המטופלים במקביל, השתכרה התובעת 4,000 ₪ לחודש;
ד.
לאחר פטירת המנוחה בחודש 08/2008 הופחת שכרה של התובעת לסך 3,000 ₪ לחודש.
ה.
בנוסף, כאמור, קיבלה התובעת דמי כיס בסך 100 ₪ לשבוע ובממוצע 430 ₪ לחודש.
הניכויים המותרים משכר התובעת
30.
אין חולק, כי נוסף על שכר הבסיס ששולם לתובעת ודמי הכיס השבועיים שהיא מודה בקבלתם, הנתבעים אף נשאו בעלויות הדיור, הביטוח הרפואי וההוצאות הנלוות של התובעת לאורך כל תקופת העסקתה. המחלוקת היחידה ביניהם בהקשר זה הינה, באם נשאו הנתבעים בעלויות כלכלת התובעת בכל תקופת העסקתה, אם לאו.
31.
בסעיף 3 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958,

שכותרתו "תשלום בשווה כסף" נקבע כך:

"מותר בהסכמת העובד לשלם חלק משכר העבודה באוכל במשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה, להוציא משקאות משכרים, או בדיור, אם דרך תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה העבודה, או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה, ובלבד שהשווי המיוחס לכל אלה לא יעלה על המקובל בשוק".
הנטל להוכיח כי יש להפחית משכר העובד את עלויות הכלכלה מוטל על הטוען להפחתה, דהיינו המעסיק.
32.
בסעיף 1ה. לחוק עובדים זרים הוטלה החובה על המעסיק להעמיד לעובד הזר מגורים הולמים למשך כל תקופת עבודתו וכן נקבע כי הינו רשאי לנכות משכרו בגין כך, בשיעורים שנקבעו בתקנות. משאין חולק כי התובעת התגוררה בחדר נפרד בבית שבבעלות הנתבעים, הרי שבהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס – 2000

(להלן- תקנות המגורים),
הנתבעים היו רשאים לנכות משכרה החודשי של התובעת את מחצית הסכום הנקוב בטבלה לאזור חיפה וכן את
ההוצאות הנלוות למחייתה (מים, חשמל, ארנונה) כאשר סכומים אלה מתעדכנים מדי שנה על פי שינוי המדד ומתפרסמים ברשומות; כך לדוגמא בשנת 2006, בהתאם לסע' 2(ב) לתקנות המגורים, הנתבעים היו רשאים לנכות משכר התובעת, כהחזר הוצאות למגורים באזור חיפה מחצית הסך 247.97 ₪, קרי 123.98 ₪ וכן הסכום המירבי בגין ההוצאות הנלוות בסך 65.68 ₪. בשנת 2007 ניתן היה לנכות משכרה החודשי של התובעת כהחזר הוצאות למגורים סך של 117.78 ₪ וכן הסכום המירבי בגין ההוצאות הנלוות בסך 65.49 ₪.
33.
בנוסף, בהתאם לתקנה 2 לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי) התשס"ב-2001, מעסיק רשאי לנכות משכרו של העובד הזר

מחצית
הסכום שהוציא או שהתחייב להוציא על הביטוח הרפואי, כאשר אף תקרת סכומים אלה מתעדכנת מדי שנה. כך לדוגמא בשנים 2006-2007 הסכום המרבי לניכוי בגין הביטוח הרפואי עמד על מחצית הסך
103.14 ₪ לחודש, ואילו בשנת 2008 עלה הסכום עד לתקרה של מחצית הסך 106.02 ₪.
סע' 5 לאותן תקנות קובע את חובת המעסיק לצרף לחוזה העבודה העתק מפוליסת הביטוח בשפה המובנת לעובד הזר.
בהקשר זה נציין, כי אמנם הנתבעים לא הציגו בפני
נו פוליסת הביטוח הרפואי על שם התובעת, אולם משהודתה התובעת בעדותה כי הנתבעים אכן נשאו בעלות הביטוח הרפואי שלה והיא אף ניכתה הוצאה זו משכרה החודשי (ת/1, סע' 24(1), סע' 25), אנו קובעים כי הנתבעים היו רשאים לנכות משכרה של התובעת את מחצית דמי הביטוח הרפואי שערכו לתובעת, עד לתקרה הקבועה בתקנות.
34.
חרף עדכון הסכומים המותרים לניכוי מדי שנה, נקבה התובעת בסך 220 ₪ לחודש כסכום המותר לניכוי, בגין מגורים, הוצאות נלוות ודמי ביטוח, לאורך כל תקופת העסקתה. יחד עם זאת, משלא הציגו הנתבעים בפני
נו כל תחשיב אחר מטעמם ואף לא ביקשו לנכות כל סכום אחר משכר התובעת, איננו מוצאים לנכון לחשב את הסכומים המותרים לניכוי בכל חודש בנפרד ואנו מקבלים את גרסת התובעת ולפיה הניכויים המותרים בגין מגורים, הוצאות נלוות ודמי ביטוח, עמדו על סך 220 ₪ לחודש.
35.
באשר לעלויות כלכלת התובעת - לטענת התובעת כי היא זו ששילמה על כלכלתה או אכלה בבית אחותה, למצער לאחר תקרית החרמת כרטיס האשראי מהמנוחה והקצבת סכום מזערי על ידי חנן לכלכלת בני הזוג והתובעת, אשר לא הספיק כלל (ת/1, סע' 12, 14; עמ' 7, ש' 31). משלא הוצגה בפני
נו כל הוכחה מצד הנתבעים לפיה נשאו בכלכלת התובעת, הרי שלא הרימו את הנטל בעניין זה ולפיכך אנו קובעים כי לא היו רשאים לנכות משכר התובעת בגין כלכלתה.
מכאן נפנה לבחינת זכאות התובעת להפרשי השכר שנתבעו.
הפרשי שכר מינימום
36.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים והראיות, הגענו לכלל מסקנה לפיה התובעת זכאית להפרשי שכר המינימום הנתבעים על ידה, בהסתמך על טבלת השכר שצירפה מטעמה.
37.
הנטל להוכיח תשלום שכר המינימום החודשי לעובד רובץ על המעסיק, כאשר טענת התובעת כי שכרה ירד לסך 3,000 ₪ לאחר פטירת המנוחה בחודש 08/08 לא נסתרה על ידי הנתבעים, ומשכך התובעת זכאית להפרשי שכר המינימום בסך 200 ₪ לחודש בגין חודשים 9/08 ועד 6/09 (3,000 ₪ לחודש + 430 דמי כיס פחות 220 ניכוי מותר = 3,650 ואילו שוויו של שכר מינימום באותה תקופה היה 3,850 ₪). בנוסף, בגין חודש עבודתה (בפועל) האחרון בו קיבלה לטענתה 1,014 ₪ + 200 ₪ דמי כיס בהפחתת 95 ₪ בגין ניכויים מותרים, זכאית התובעת להפרשי שכר מינימום בסך 359 ₪.
38.
כפי שציינו קודם לכן, נוכח טענת התובעת לפיה החל מ-8/08 קיבלה שכר בסך 3,000 ₪ לחודש, לא התחשבנו בסכומים אחרים בהם נקבה בטבלה המעודכנת (לדוג' 9/08), וזאת מאחר ולא נתנה כל עדות אשר תסביר מדוע בחודשים מסוימים היה שכרה אחר מ-3,000₪. בהקשר זה נעיר, שבין הטבלה שצורפה לכתב התביעה לבין הטבלה המעודכנת לתאריך 6/10, יש שינויים מהותיים, שלא הוסברו. כך, בטבלה המקורית נרשם שבחודש 9/08 קיבלה התובעת שכר בסך 3,421 ₪ ואילו בטבלה המעודכנת נרשם 995 ₪ בלבד. בהעדר תימוכין לזה או לזה, קביעותינו הינן, כאמור, בהתאם לשכר בסך 3,000 ₪ לחודש.
39.
מכאן שהתובעת זכאית להפרשי שכר מינימום בסך 2,359 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.
הפרשי שכר בגין פער בין התמורה מ"פאר" לבין השכר ששילמו הנתבעים
40.
כאמור, התובעת טוענת שהחל ממועד מסוים שולם כל שכרה על ידי הנתבעים ובכך נגרמו לה הפסדי שכר לעומת התשלום ששילמה חברת פאר, שהיה בחודשים מסוימים גבוה יותר מזה שהועבר לידיה. לטענתה הפרש זה נותר שלא כדין בידי חנן. בטענתה זו מפנה התובעת לחודשים בודדים, החל מחודש 4/07 ולא באופן רציף.
41.
טענתה זו של התובעת הועלתה בעלמא (ת/1, סע' 25) והוכחשה במפורש על ידי חנן (נ/1, סע' 68). ככל שביקשה התובעת להוכיח טענתה זו, היה עליה להוכיח מהו השכר שקיבלה מפאר, באמצעות הצגת תלושי השכר שהתובעת קיבלה מפאר (ר' סע' 19 לסיכומיה), הצגת תדפיסי חשבון הבנק של התובעת בתקופה הרלבנטית (עמ' 10, ש' 21-28), זימון עד מפאר, או בכל דרך אחרת. בהעדר כל ראיה לסכומים המפורטים על ידי התובעת בטבלה, אליה הפנתה בסע' 25 תצהירה (ואשר אף לא צורפה כחלק מתצהירה), אין בידינו לפסוק לה כל סכום בגין הפרשי השכר הנתבעים. טעם נוסף לקביעתנו זו הינו, כי בהעדר כל ראיה המלמדת מהם מרכיבי השכר שקיבלה התובעת לטענתה מפאר, אין באפשרותנו להיווכח באם השכר המצוין בטבלה אכן היה השכר ששולם לתובעת בגין עבודתה בלבד או שמא כלל בתוכו תשלומים שונים בגין זכויותיה הסוציאליות (כגון תשלום בגין הבראה).
42.
תביעתה של התובעת להפרש שבין השכר שהיתה אמורה לקבל לטענתה מפאר לבין זה שקיבלה מהנתבעים, נדחית אפוא

.

גמול עבודה בשעות נוספות
43.
בתביעתה זו, עתרה התובעת כאמור לתשלום תוספת בשיעור 30% משכר המינימום בגין כל חודש מחודשי עבודתה בסך 64,394 ₪ בתמורה לעבודתה הנטענת בשעות נוספות. לדידי התובעת, יש ליישם את שנקבע בעניין טודוראנג'ן על נסיבות העסקתה, כאשר לגרסתה מתכונת עבודתה בסיעוד הנתבעים כללה 12 עד 14 שעות עבודה יומיות, למעט שעתיים הפסקת מנוחה ליום בתקופת חיי המנוֹחה (ת/1, סע' 27-28). התובעת פירטה בתצהירה את הפעולות אותן נדרשה לבצע מדי יום, כאשר מתכונת עבודתה זו מלמדת לדידה על ביצוע השעות הנוספות הנטענות (ת/1, סע' 10-17).
44.
מנגד, טענו הנתבעים כי היקף העבודה הנטען על ידי התובעת אינו מבוסס כלל, שכן חיבור שעות עבודתה בפועל לאורך היום לא הגיע לשמונה שעות; זאת ועוד, בהתאם להלכה שנפסקה מאז פסק הדין בעניין טודוראנג'ן, אין לחוק שעות עבודה ומנוחה כל תחולה על עבודת התובעת, ומכל מקום התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בדבר הוכחת עבודתה בשעות הנוספות הנטענות. כמו-כן נטען, כי נסיבות עניין טודוראנג'ן שונות לחלוטין מנסיבות המקרה שלפנינו ומשכך אין לדרישת התובעת לפסוק לה 30% משכר המינימום כגמול בגין עבודתה בשעות נוספות כל בסיס (נ/1, סע' 83-88).
נקדים ונציין כי לא מצאנו בטענות התובעת בסוגיה זו כדי להצדיק קבלת תביעתה לגמול שעות נוספות. להלן נבאר טעמינו.
45.
במצב המשפטי הקיים כיום, אין לחוק שעות עבודה ומנוחה תחולה על עובדי הסיעוד כדוגמת התובעת, אשר לא היה מי שיפקח על שעות עבודתה, באשר המעסיק שלה הינו אדם דמנטי וכאשר לבנו לא היתה יכולת פיקוח בפועל על שעות עבודתה (נ/1, סע' 90). בנוסף, אחריותה העיקרית של התובעת על אדם במצבו של המטופל, דרשה ממנה מידה מיוחדת של אמון אישי; לפיכך, לא ניתן ליישם בעניינה את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה הנוגעות לחובת תשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות (סע' 30(5)-(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה).
בית הדין הארצי דן בעבר בשאלת זכאות עובדי הסיעוד לגמול עבודה בשעות נוספות ונפסק כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה אינן חלות על עובדת זרה שהועסקה כמטפלת בילדה והתגוררה בבית המשפחה, בהעדר אפשרות לפקח על שעות עבודתה או לכמתן. עם זאת, נפסק כי העובדת זכאית לתוספת לשכרה בגובה 30% משכר המינימום (עניין טודוראנג'אן). בחלק מפסקי הדין המאוחרים לפסיקה בעניין טודוראנג'אן, הגמיש בית הדין הארצי את הדרישה בכל הנוגע להוכחת השעות הנוספות ואימץ את מבחן "מתכונת העבודה בכללותה", וזאת כל אימת שהוכיח העובד בפני
בית הדין מתכונת העסקה קבועה הכוללת בתוכה עבודה בשעות נוספות (ראו לעניין זה:
ע"ע 11511/02 לאחאטו – עזבון המנוחה וקטוריה בן בנימין ז"ל, פד"ע מ 371; ע"ע 1333/04
bayolo teresita
– יוסף לוגסי
, ניתן ביום 6.2.06; ע"ע 1247/04 איליה דאמשה – יהונתן דוידוביץ, ניתן ביום 6.2.06). בפסיקה מאוחרת יותר (ע"ע 157/03 גלוטן – יעקב, ניתן ביום 1.1.07, להלן – עניין גלוטן) עמד בית הדין הארצי בין היתר, על הבעייתיות הנובעת מכך שבית המטופל משמש בו זמנית כמקום עבודתה ומעונה של המטפלת, שם היא עושה גם לעצמה, ועל הקושי להפריד בין עבודה לשם המטופל לבין עניינים אישיים, ולבסוף נקבע, בדעת רוב, כי בנסיבות אותו עניין אין להחיל את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על העובדת, הן כיוון שלמטופלת לא היתה יכולת פיקוח על שעות עבודת העובדת והן לנוכח מידת האמון הגבוהה הנדרשת ביחסי עבודה אלה. על הפסיקה בעניין גלוטן הוגשה עתירה לבג"ץ (בג"ץ 1678/07 יולנדה גלוטן נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח', לא פורסם, מיום 29.11.09) ולאחר שבית המשפט העליון סקר בהרחבה את הגישות השונות כפי שבאו לביטוי בפסיקת שופטי בית הדין הארצי לעבודה לאורך השנים ועמד על הקשיים הנובעים מכל אחת מהגישות, הוחלט שלא להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין גלוטן, בציינו כי פתרון הולם לסוגיה סבוכה זו יכול וייעשה רק בדרך של חקיקה מתאימה. הסוגיה עדיין תלויה ועומדת נוכח קיומו של דיון נוסף בבג"צ, הממתין להבשלת ניסיונותיו של המחוקק להסדיר סוגיה סבוכה זו בדרך של חקיקה הולמת לנסיבות העסקה ייחודיות אלו.
מכאן, שפסק הדין בעניין גלוטן הינו אפוא זה המנחה ומחייב אותנו בפסיקתנו כיום.
46.
בנסיבות אלה, ומשאין המקרה שבפני
נו שונה מעניין גלוטן, עת המדובר במעסיק דמנטי ובבן שלא היתה לו יכולת פיקוח ממשית על שעות עבודת התובעת (נ/1, סע' 90) אין בידינו להגיע לתוצאה שונה.
47.
זאת ועוד. אף לגופו של עניין לא הרימה התובעת את נטל ההוכחה המוטל עליה בדבר הוכחת מספר השעות הנוספות בהן היא עבדה ואף לא הוכיחה מתכונת העסקה קבועה, הכוללת בתוכה שעות נוספות.
מתכונת העבודה לה טענה התובעת ולפיה היא עבדה "מסביב לשעון" (סע' 33 לסיכומיה) נסתרה בחלקה על ידי העדויות והראיות שהובאו בפני
נו. מעדויות התובעת ואחותה עלה, כי במחצית שנת עבודתה הראשונה, הועסקה במקביל לתובעת עובדת נוספת אשר היתה מסייעת אף היא לבני הזוג (עמ' 7, ש' 18; עמ' 18, ש' 20). עוד עלה מהעדויות, כי המטופל נהג לשהות במועדון קשישים 3 פעמים בשבוע ולקבל שם את ארוחות הצהריים, כאשר התובעת היתה מעירה אותו בסמוך לשעה 06:30, נותנת לו תרופה וארוחת בוקר קלה, רוחצת אותו ומביאה אותו להסעה בשעה 07:30 בבוקר ואוספת אותו בחזרה בשעה 13:45 בצהריים ומיד משכיבה אותו לישון בטרם יציאתה למנוחת הצהריים בשעה 14:00 עד לשעה 16:15 לערך, עת יציאת הנתבעים והתובעת לטיול אחר-הצהריים (ת/1, סע' 10; נ/1, סע' 57; עמ' 6, ש' 29-30). אף בזמן שהות המטופל בבית הקשישים לא נדרשה עבודה מרובה מהתובעת, שכן המנוחה היתה מתעוררת בסמוך לשעה 08:00 בבוקר (עמ' 6, ש' 31-32), ואז כל שנדרש מהתובעת היה לתת לה תרופה וארוחת בוקר קלה וכן לסייע לה ברחצה, ולאחר מכן היתה המנוחה צופה בטלוויזיה עד לצהריים, זמן בו קיבלה ארוחה הכוללת מזון נוזלי ואז המנוחה היתה שוכבת לישון עד ליציאת בני הזוג והתובעת לטיול אחר-הצהריים בסמוך לשעה 16:15 (נ/1, סע' 58-60). התובעת הודתה בעדותה כי אכן קיבלה בתקופת חייה של המנוחה שעתיים מנוחה מדי יום (ת/1, סע' 17; עמ' 8, ש' 31), זמן בו היתה מותירה את בני הזוג ויוצאת מהבית כאשר לדידי הנתבעים, התובעת אף היתה מאריכה לעיתים את מנוחתה מעבר לשעתיים ביום (נ/1, סע' 61-62). עוד עלה מעדויות הצדדים, כי התובעת היתה מטיילת עם בני הזוג בפארק הסמוך עד לשעה 18:00 לערך, כאשר לאחר מכן היתה נותנת לבני הזוג ארוחת ערב קלה ובשעה 19:30-20:00 לכל היותר, היתה משכיבה את שניהם לישון עד לבוקר שלמחרת (נ/1, סע' 64; עמ' 8, ש' 24 ואילך), כאשר לאחר-מכן התובעת היתה חופשייה לעיסוקיה. טענת התובעת כאילו המטופל היה ער ומסתובב בבית כל הלילה, כל לילה, אינה סבירה בעינינו, נוכח העובדה שהתובעת אישרה שהלך לישון לאחר שנטל כדור שינה וכי אז התפנתה לצפות בטלוויזיה ולשוחח בטלפון.
מתכונת העסקה זו אף משתקפת מהמסמך שצורף לתצהירו של חנן (נ/1, סע' 54, נספח ד'), המתעד את אופן טיפול התובעת בבני הזוג, כפי שהוכתב לחנן על ידי התובעת עצמה בטרם נסיעתה לחופשת מולדת (עמ' 13, ש' 16-19). עוד הוכח בפני
נו כי התובעת נהגה לשוחח בטלפון הנייח בבית הנתבעים עם אחותה וחברותיה,
כ- 30 דקות בממוצע ביום (נ/1, סע' 41, 82, נספח ה'; עמ' 43, ש' 28-30; עמ' 9, ש' 7-18) ואף אחותה של התובעת העידה כי נהגה להיפגש עם התובעת כפעמיים ביום (עמ' 19, ש' 20-21), עובדות שאינן מתיישבות עם טענת התובעת לעבודה מסביב לשעון. אף בטענת התובעת כי נהגה לעבוד במשק ביתם של הנתבעים אין כדי למלא את השעות הנוספות הנטענות, שכן אין זה סביר כי מדי יום היה על התובעת להקדיש שעות רבות לניקוי הבית בו התגוררו 3 נפשות בלבד, כאשר המנוחה היתה מרותקת לכסא גלגלים והמטופל שהה שעות ארוכות מחוץ לבית. למעלה מהנדרש נציין, כי אף עדות התובעת עצמה לפיה היתה נדרשת פעמים רבות בתקופת עבודתה להישאר בדירתו של חנן במשך הלילה ו/או היתה נדרשת לקיים עימו יחסים אינטימיים בדירת הוריו (ת/1, סע' 9), אינה מתיישבת עם טענתה בסיכומיה כי מצבם הגופני של בני הזוג המטופלים חייב השגחה צמודה עליהם במשך כל שעות היום והלילה (סע' 32).
48.
נוכח כל האמור לעיל, ומשלא התרשמנו בסבירות גרסת התובעת כי עבדה "מסביב לשעון" אלא כי לתובעת אכן היה זמן פנוי במהלך היום בו היא עשתה לעצמה כאשר הטיפול בפועל בבני הזוג ובמשק ביתם לא ארך, ובוודאי לא באופן קבוע, מעבר ל- 8 שעות ביום – אנו דוחים את התביעה לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות.
49.
בטרם נחתום פרק זה נציין, כי גם אם דו"חות הערכות התלות של המטופלים מלמדים על היזקקותם לעזרה חיצונית בפעולות היומיום, עזרה שסופקה להם על ידי התובעת– עדיין לא מצאנו בכך עדות להשגחה הצמודה והעבודה ללא הרף בכל שעות שהות התובעת בבית הנתבעים כאמור בסיכומיה (סע' 32); התרשמנו כי עבודת התובעת בפועל אכן לא עלתה על 8 שעות ביום, במצטבר, כאשר כעולה מטבלת השכר שצורפה על ידי התובעת עצמה, במשך מרבית תקופת העסקתה שולם לתובעת שכר העולה בהרבה של שכר המינימום.
50.
לא נחתום פרק זה מבלי להעיר, שאכן, גם עבודה "במצטבר" של 8 שעות ביום, מעלה תהייה באשר לזכותו של העובד לגמול בגין השהות שבין משימה אחת למשנתה ואולם לעת הזו, אנו מונחים על ידי הפסיקה בעניין גלוטן, תוך תקווה כי המחוקק יביא סוגיה זו לכדי פתרונה ההולם בהקדם.

גמול עבודה במנוחה השבועית
51.
בכתב תביעתה, טענה התובעת כי בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה ניתנה לה מנוחה שבועית בת 3 שעות בלבד, כאשר בגין עבודתה במנוחה השבועית שולמו לה 100 ₪ לשבוע בלבד (ת/1, סע' 29) ובטענתה זו התייחסה התובעת לכל תקופת עבודתה כאחד. לעומת זאת, בתצהירה העידה התובעת כי בתקופת חייה של המנוחה ניתנה לה מנוחה שבועית בת 8 שעות (ת/1, סע' 15; עמ' 5, ש' 11-12), ואילו לאחר פטירתה, התובעת לא יצאה לטענתה למנוחה שבועית כלל (ת/1, סע' 16); חרף תיקון זה בגרסתה, נותר (באופן לא מוסבר) סכום התביעה ברכיב זה כמות שהיה בכתב התביעה, 96,330 ₪ (ת/1, סע' 29). עיון בתחשיב התובעת מלמד, כי הוא נסמך על תביעה לגמול בגין 13 שעות עבודה שלטענת התובעת עבדה בימי המנוחה השבועית בשיעור 150% לכל שעת עבודה במכפלת 260 שבועות לאורך כל תקופת העבודה (52 שבועות * 5 שנים), כאשר בניגוד לטענת התובעת כי מהסך הכולל הופחתו הסכומים שהיא מודה בקבלתם, 100 ₪ לכל שבוע (שהם מעבר לדמי הכיס השבועיים בסכום דומה), בפועל סכומים אלה לא הופחתו כלל. בסיכומיה חזרה התובעת על טענותיה ואף הוסיפה, כי בהתאם לפסיקה, היא היתה זכאית לתמורה מוגדלת בגין עבודתה בשעות נוספות בימי המנוחה השבועית, אולם היא "ריככה" את תביעתה וחישבה את הגמול בגין עבודתה במנוחה השבועית לפי שיעור 150% בלבד.
52.
מנגד, העיד חנן בתצהירו שהתובעת לא עבדה כטענתה 7 ימים בשבוע, אלא שבשנתיים הראשונות להעסקתה היא יצאה למנוחה שבועית משעה 19:00 בערב יום השבת עד לשעה 19:00 ביום שלמחרת, ואילו רק לאחר שחלה ירידה במצב המטופל, נהגה התובעת להגיע מיוזמתה ומרצונה בימי ראשון לשעות בודדות למתן תרופות וארוחות לבני הזוג ולשוב למנוחתה השבועית (נ/1, סע' 67, 89) ללא כל טרוניה.
53.
הזכות למנוחה שבועית לעובד הינה זכות סוציאלית בעלת חשיבות עליונה ולא בכדי היתה היא בין הזכויות הראשונות שהוסדרו בתחום יחסי העבודה. כך, בסע' 18 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 נקבע:
"18א.(א)
שבת ומועדי ישראל – ... –
הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל.
לשאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם. חגים אלה ייקבעו לגבי כל עדה על פי החלטת הממשלה שתפורסם ברשומות
"
54.
בסע' 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה נקבע כך:
"(א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.

(ב)
המנוחה השבועית תכלול –

(1) לגבי יהודי – את יום השבת;
(2) לגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את היום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו
."
55.
הוראה זו בחוק שעות עבודה ומנוחה "מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית (בג"צ 5026/04 דיזיין 22 בע"מ נ' רע"נ היתרי עבודה במשרד התמ"ת, לא פורסם (2005)) קביעת יום המנוחה השבועי מגשימה מטרה חברתית – לאפשר לעובד להתפנות מעיסוקיו על מנת לנפוש ולבלות עם קרוביו ויש בה כדי להבטיח תנאי עבודה הוגנים ושמירה על בריאות העובד (בג"צ 5073/91 תיאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מז (3) 192 (1993)).
56.
התובעת נמנית עם העדה הנוצרית ויום מנוחתה השבועי המקובל עליה הוא יום הראשון, היום בו היא אכן יצאה לחופשה שבועית, לפחות בחלק מתקופת העסקתה.
57.
האם מהקביעה שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על העסקת התובעת, נובעת המסקנה כי התובעת אינה זכאית אף למנוחה השבועית הקבועה בו? לדידנו התשובה לכך הינה בשלילה ולפחות שלושה טעמים תומכים במסקנתנו זו:
ראשית
, אף אם הוראות החוק ביחס לגמול השעות הנוספות לא חלות על העסקת התובעת, אין הדבר מונע אפשרות החלת החובה הקבועה באותו חוק ליתן לעובד מנוחה שבועית ולתשלום גמול הולם מקום בו עבד העובד במנוחתו השבועית, הכל בהתאם לתכלית ההוראות ולאפשרות יישומן. הסיבה העיקרית בגינה לא ניתן להחיל כלשונן את הוראות החוק ביחס לעבודה בשעות נוספות, הינה הקושי להפריד בין שעות העבודה לשעות המנוחה, כאשר מקום העבודה מהווה אף את ביתו הפרטי של העובד. מכאן אף נובע הקושי להגדיר מהי שעת מנוחה (במובן משעת עבודה), שכן לעיתים רבות גם בשעות אלו נדרש העובד להיות זמין לעבודה, בהתאם לצרכי המטופל. קושי זה לא אפשר החלת החוק כלשונו, ביחס לגמול שעות נוספות, והעלה הצורך לקבוע הסדר שיתאים לסוג העסקה ייחודי זה. אולם שונה הדבר ביחס למנוחה השבועית – שכן במסגרתה לא נדרש העובד לכל פעולה, אף לא לזמינות לעבודה. המנוחה השבועית הינה זמן מנוחה מוחלט, בו רשאי העובד לעשות כרצונו – בתוך ביתו או מחוצה לו. לכן ניתן בנקל לזהות את זמן המנוחה השבועית ולהגדירו בטווח זמנים ולא מתקיימת העילה הקבועה בסע' 30 (6) לחוק שעות עבודה ומנוחה ("עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם"), מכוחה נקבע כי החוק אינו חל על עובדי סיעוד זרים. פרשנות נכונה של סע' 30(6) וסע' 30(5) לחוק מחייבת אפוא אבחנה בין עבודה בשעות נוספות, מקום בו לא ניתן לפקח על עבודת העובד או שהיא דורשת מידה מיוחדת של אמון אישי, לבין עבודה במנוחה שבועית, עליה ניתן לפקח שכן הכלל הוא להעדר עבודה במנוחה שבועית. נזכיר, כי בחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, נקבע בסע' 1ג(ב) שבחוזה העבודה עם העובד הזר יפורטו תנאי העבודה המוסכמים בין הצדדים וזאת בנוסף להוראות שחובה לציין בחוזה וביניהן "אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד הזר לרבות יום המנוחה השבועי". ללמדנו, שחרף הקושי בזיהוי השעות הנוספות של העובד, עדיין קיימת על המעסיק החובה להגדיר לעובד את מסגרת המנוחה השבועית שלו ולצורך זה, סבורים אנו כי ההסדר הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה הוא ההסדר הראוי להחילו, כל עוד לא יקבע אחרת.
שנית,
החובה ליתן לעובד יום מנוחה שבועי נקבעה, כאמור לעיל, כבר בפקודת סדרי השלטון והמשפט. לפיכך, אף לולא היינו קובעים שיש להחיל את ההוראות הדנות במנוחה שבועית בחוק שעות עבודה ומנוחה כלשונן, הרי שהחובה ליתן לעובד מנוחה שבועית יוצאת מגבולותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה והיה מקום לקבוע את מסגרת הזכויות החלופיות הנובעת לעובד, מקום בו לא מומשה זכותו זו.
שלישית
, חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987, קובע מהו שכר המינימום ביחס ל-186 שעות חודשיות, המבוצעות משך 25 ימי עבודה (כנובע מהגדרת שכר מינימום יומי ושכר מינימום שעתי, בסע' 1 לחוק). בהנחה סבירה שעובד סיעוד, כדוגמת התובעת עובד 186 שעות לפחות בחודש עבודה רגיל, בימי חול, הרי שתשלום שכר מינימום על משרה שמעבר ל-186 שעות, הכוללת גם את שעות המנוחה, משמעה איון הוראות חוק שכר מינימום, שכן העובדת תידרש לבצע שעות מרובות יותר, כנגד אותו שכר. כל זאת בייחוד נוכח העובדה הידועה שעובדים כגון דא משתכרים על פי רוב שכר מינימום בלבד. אף איננו סבורים כי נכון יהיה להשאיר לצדדים לקבוע את התמורה בגין עבודה שמעבר ל-186 שעות שבועיות (כפי שנעשה במקרה שבפני
נו, ר' להלן), וזאת נוכח פערי הכוחות המובהקים, בייחוד בסוג ההעסקה הנדונה, בה מדובר בעובד המשתכר על פי רוב את הזכויות המינימאליות ואינו בעל כוח מיקוח של ממש.
יש לציין, כי הדברים נכונים אף כאשר העובד אינו משתכר שכר מינימום בלבד, שכן ככלל, מבנה השכר המקובל במדינת ישראל הינו כזה המתייחס לחודש עבודה רגיל, שאינו כולל עבודה במנוחה שבועית ולכן גם כאשר הסכימו הצדדים על שכר חודשי גבוה משכר המינימום, הרי שההנחה היא שמדובר בשכר עבור חודש עבודה רגיל, עבור 186 שעות עבודה, אלא אם הוגדר במפורש מהו החלק בשכר המשולם בגין עבודה במנוחה שבועית (כך אף נעשה במקרה הנדון, בו שולמו לתובעת 100 ₪ נוספים עבור עבודתה במנוחה שבועית, ראה להלן).
58.
לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים שהתובעת היתה זכאית למנוחה שבועית כקבע בחוק שעות עבודה ומנוחה וכאשר עבדה בזמן המנוחה השבועית, הינה זכאית לשכר נוסף בגין עבודתה זו. לצורך זה, אנו קובעים כי הוראות סע' 7 ו- 17 לחוק שעות עבודה ומנוחה חלות על העסקת התובעת ובהתאם, ככל שהוכיחה עבודה בפועל במנוחתה השבועית, זכאית היא לשכר בשיעור הקבועים בסע' 17(א)(1) לחוק שעות עבודה ומנוחה. נפנה אפוא לבחון את העובדות כפי שהוכחו בפני
נו.
59.
חנן אישר בעדותו כי התובעת אכן שבה לבית הוריו במהלך שעות מנוחתה השבועית וטיפלה בהם, לרבות מתן ארוחות ותרופות (נ/1, סע' 67, 89). אין בגרסת הנתבעים כי התובעת היא שבחרה מיוזמתה ומרצונה לעשות זאת, כדי לאיין את זכאות התובעת לגמול בגין עבודתה בשעות מנוחתה השבועית, מה גם שגרסתם זו לא הוכחה.
60.
התובעת זכאית כאמור למנוחה שבועית של 36 שעות הכוללת את יום הראשון. לצורך בחינת תביעתה לגמול בגין עבודה במנוחה השבועית נניח כי מנוחתה השבועית של התובעת היתה אמורה להחל ביום השבת בשעה 18:00 ולהסתיים ביום שני בשעה 06:00 בבוקר.
61.
בהתבסס על קביעתנו לעיל כי עבודת התובעת הסתיימה לאחר השכבת בני הזוג לישון בשעה 19:30-20:00 בכל יום (עמ' 8, ש' 24-27), הרי שהתובעת הוכיחה עבודה בפועל משך שעה ומחצה, לפחות, ביום השבת (בין 18:00 ל-19:30); התובעת העידה כי בימי שבת בערב היא נהגה לצאת מבית הנתבעים ולישון אצל אחותה (עמ' 8, ש' 18-21) כאשר בשעה 07:00 בבוקר יום הראשון התובעת נהגה לשוב לבית הנתבעים לשם האכלתם ורחצתם עד לשעה 09:00 ולאחר מכן היתה שבה למנוחתה השבועית עד לשעה 12:00 בצהריים, עת היתה שבה למשך כשעה אחת בלבד להגשת ארוחת הצהריים לבני הזוג, ולאחר מכן התובעת היתה שבה למנוחתה עד לשעה 18:00 בערב יום הראשון (ת/1, סע' 15). טענת התובעת לעבודה בפועל ביום הראשון לא נסתרה על ידי הנתבעים ואף אושרה – מכאן, וחרף הבעייתיות בעובדה כי מנוחתה השבועית של התובעת לא היתה רצופה כדרישת החוק, אולם משהודתה התובעת כי אכן רק בשעות שציינה בעדותה היא נדרשה לעבודה בפועל, אנו מקבלים את גרסתה, ולפיכך התובעת זכאית לגמול עבודה במנוחה השבועית בשעות שלהלן:
א.
בימי שבת, למשך שעה וחצי בלבד, משעה 18:00 עד לשעה 19:30;
ב.
בימי ראשון, למשך 4.5 שעות במצטבר לכל הפחות: משעה 07:00 עד 09:00; משעה 12:00 עד 13:00; ומשעה 18:00 עד לשעה 19:30.
62.
נוסיף, כי גרסת התובעת לפיה לא יצאה למנוחה שבועית לאחר פטירת המנוחה מחשש להותרת המטופל הדמנטי בגפו (ת/1, סע' 16) לא נסתרה על ידי הנתבעים, ומשכך בתקופה שבין החודשים 09/08 עד 07/09 התובעת תהיה זכאית לגמול עבודה במנוחה השבועית בגין שעתיים ביום השבת ו- 8 שעות בימי הראשון.
63.
על יסוד האמור, זכאית התובעת לגמול עבודה במנוחה שבועית לפי החישוב שלהלן:
א.
בתקופת חייה של המנוחה, מחודש 07/2004 ועד לחודש 07/2008:
19 ₪ לשעה (לפי חישוב התובעת בכתב תביעתה) * 6 שעות * 150% * 202 שבתות (לאחר קיזוז חופשות; עמ' 9, ש' 27-30) = 34,542 ₪.
ב.
לאחר פטירת המנוחה, מחודש 09/2008 ועד לחודש
07/2009:
19 ₪ לשעה * 10 שעות * 150% * 43 שבתות (לאחר קיזוז חופשות) = 12,255 ₪.
ג.
משהודתה התובעת בכתב תביעתה, כי בתמורה לעבודתה במנוחה השבועית שולם לה סך של 100 ₪ מדי שבוע לאורך תקופת עבודתה, סכום שאף לשיטתה יש להפחיתו מהסכום לו הינה זכאית, יש להפחית סך של 24,500 ₪ (245 שבתות * 100 ₪) מהסכום הכולל לו התובעת זכאית בגין רכיב זה.
64.
לפיכך, התובעת זכאית לגמול עבודה במנוחתה השבועית בסך 22,297 ₪. נוכח המחלוקת הכנה ביחס לחובת התשלום האמור, אין אנו מחייבים את הנתבעים בתשלום פיצויי הלנת שכר, אלא בתשלום הפרשי ריבית והצמדה בלבד.
תמורת הודעה מוקדמת
65.
התובעת העידה כי פוטרה לאלתר, בהודעה טלפונית, עת היתה בדרכה חזרה לבית הנתבעים אחרי חופשת מולדת מאושרת כדין על ידי חנן, וכי לא ניתנה לה הודעה מוקדמת או שולם לה פיצוי חלף הודעה מוקדמת (ת/1, סע' 22-23); לפיכך, טוענת התובעת לזכאותה לפיצוי חלף הודעה מוקדמת
בסך 3,850 ₪. לכתב תביעתה צירפה התובעת העתק ממכתב המלצה שנמסר לה על ידי חנן בתאריך 15.8.09, המודיע לה בסעיף 2 על סיום העסקתה מתאריך 13.8.09 (נספח ב').
66.
בתצהירו, העיד חנן כי התובעת נסעה לחופשת מולדת בתאריך 12.7.09, כאשר בטרם נסיעתה הסבירה לחנן את אופן טיפולה באביו לרבות מינון התרופות הניתנות לו. לדידי חנן, לאחר בדיקה עם רופא ורוקח, התברר לו כי התובעת טפלה באביו באופן לקוי וחמור ומשכך הודיע לה "במהלך חודש אוגוסט" על הפסקת עבודתה (נ/1, סע' 50). בנסיבות אלה, טוען חנן אין התובעת זכאית לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
67.
משלא הוכיח חנן את טענותיו בדבר הטיפול הלקוי שניתן לכאורה על ידי התובעת לאביו, ומשלא מצאנו במסמכים הרפואיים שצורפו לכתב הגנתו כל אבחנה רפואית על ידי גורם מוסמך כלשהו המעידה לכאורה על "מינון היתר" שניתן לאביו, כאשר לא נסתרה מעינינו העובדה כי בבדיקה הרפואית מיום 11.8.09 בסמוך למועד פיטורי התובעת (נ/1, נספח ו') לא צוינה כל אבחנה בדבר טיפול לקוי – אנו דוחים את טענות הנתבעים כי נסיבות פיטורי התובעת שוללים את זכאותה לתמורת הודעה מוקדמת כדין. אף בטענות חנן כי לא ניתן היה להשיג את התובעת בטלפון במהלך שהייתה בחופשת המולדת (נ/1, סע' 95)
ו/או באשר לרצף ההתנהגויות "הלא אמינות" של התובעת (מעמ' 37, ש' 25), שלא לא הוכחו כדבעי, לא מצאנו הצדקה לשלילת זכאות התובעת להודעה מוקדמת כדין.
68.
בנסיבות אלה, ומשאף לעובד הזר שאינו ממשיך לעבוד אחרי פיטוריו נפסק כי יש ליתן הודעה מוקדמת אשר תכליתה לאפשר לו להתארגן לעזיבת הארץ או לקבלת אישור לעבודה אחרת (עע 1267/04 אלנה זכריה – עזבון המנוחה ליזה קימלמן, לא פורסם, מיום 31.12.06) – על הנתבעים לשלם לתובעת תמורת הודעה מוקדמת בהתאם לאמור בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א- 2001 בסך 3,850 ₪.
החזר 2000$
69.
לדידי התובעת, במהלך תקופת מלחמת לבנון השנייה ולאחר שהודיעה לחנן על נסיעתה לחופשת מולדת בת חודש ימים כהרגלה מדי שנה, היא פוטרה על ידו וכתנאי לאישור נסיעתה וקבלתה לאחר מכן לעבודה בחזרה, דרש חנן וקיבל מהתובעת סך של 2,000 $ תוך ניצול היזקקותה לעבודה (ת/1, סע' 8, 24(4), 31).
70.
חנן אמנם הודה בקבלת 2,000$ מהתובעת בתאריך 15.8.06, אולם לגרסתו אין כל בסיס לגרסת התובעת באשר לנסיבות קבלת הסכום. לטענתו, מדובר במחצית הסכום שנמשך על ידי התובעת מחשבון הבנק של הוריו, ללא רשותם, כאשר עובדה זו נתגלתה לפניו בבדיקה אקראית של חשבון הבנק של הוריו, ולאחר שבדק פשר הדבר מול אימו, הסיק כי התובעת נטלה לידיה הסכומים שנמשכו (להלן – התקרית); את משיכות הכספים האמורות שחנן מכנה "גניבות", גילה לטענתו בחודש 7/06 ובחודש 8/06 שלל מהתובעת את המשך השימוש בכרטיס האשראי. לדידו של חנן לא הוגשה כנגד התובעת תלונה במשטרה רק נוכח בקשת אמו המנוחה.
יחד עם זאת, חנן אישר למעשה בעדותו לפחות חלק מעדות התובעת, שכן העיד בתצהירו, כי בסמוך לאחר התקרית הודיעה לו התובעת על יציאתה לחופשת מולדת בת חודש ימים, כהרגלה מדי שנה, אך הוא אישר לה חופשה בת שבועיים בלבד, וזאת הן נוכח התקרית והן נוכח העלות היקרה של העסקת עובדת מחליפה; עוד העיד חנן כי הבהיר לתובעת שככל שתבחר להאריך את חופשתה מעבר לשבועיים, יראה בכך התפטרות מצידה. בפועל, התובעת התעקשה לצאת לחופשה בת חודש וחנן הודיע לה שהוא רואה בה מתפטרת. לאחר שפנה לחפש עובדת אחרת תחתיה, פנו אליו, לטענתו, אחות התובעת ובחור העונה לשם "יוסי", אשר הזדהה כנציג "קו לעובד", וביקשו להשאיר את התובעת בעבודתה נוכח מצוקתה. חנן הסכים להחזיר את התובעת לעבודה ובלבד שתחזיר את הכספים שנטלה ללא רשות, בדרך הבאה: 2,000$ מיידית ועוד 200$ אשר ינוכו משכרה החודשי במשך שנה. לטענתו, אחותה של התובעת הסכימה להסדר ובעקבות כך נפגש בתאריך 15.8.06 עם התובעת ועם יוסי, במרכז הקניות "הקריון", ובמעמד זה קיבל את התשלום בסך 2,000$. חנן הפנה למסמך הכתוב בשפתה של התובעת והחתום על ידה, בו הסכימה לקיזוז סך של 200$ משכרה החודשי למשך שנה
(נ/1, סע' 15-36, נספח ג').
71.
אין חולק שבאותה פגישה בקריון מסרה התובעת לחנן 2,000$, בנוכחות יוסי.
72.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים וראיותיהם, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת זכאית להשבת הסך של 2,000 $ וזאת מהנימוקים שלהלן.
73.
למעשה, חנן מאשר בעדותו שדרש את הסכום כתנאי להמשך עבודתה של התובעת, אלא שלטענתו לא היה זה כעמלה לא חוקית, כטענת התובעת, כי אם בגין השבת כספים שנטלה ללא רשות מהוריו. אלא שעדותו זו של חנן אינה מתיישבת עם העובדה שהוא עצמו קשר בין אורך חופשת המולדת של התובעת לבין תשלום אותו סכום. עובד זר המבקש לצאת לחופשת המולדת זקוק לאישור המעסיק, אחרת לא יוכל לשוב, ואין בפני
נו חולק שהתובעת נהגה בכל שנה לצאת לחופשת מולדת בת 30 ימים, כפי שביקשה לעשות באותה שנה. רק לאחר שרכשה את הכרטיסים סירב חנן לאשר לה את החופשה והתנה את האישור בתשלום הסכום הנדון.
74.
גרסתו של חנן מעלה אפוא תמיהה, מדוע לצורך חופשת מולדת בת 30 ימים חויבה התובעת לשלם לו 2,000$ ואילו עבור חופשה בת 14 ימים בלבד, לא היתה נדרשת לכך, אם נכונה טענתו של חנן שהסכום שולם לו כהחזר עבור כספים שמשכה מחשבון אימו שלא כדין.
75.
מהתנהגותו זו של חנן, אנו למדים, שקבלת התשלום מהתובעת אכן היתה עבורה דרך לשמור על מקום עבודתה, תהא הסיבה של חנן אשר תהא לגביית התשלום.
76.
זאת ועוד. לפי עדות חנן, אחותה של התובעת, היא זו שבאה בדברים עם חנן ביחס לתשלום הסכום הנדון והיא זו שהסכימה בשמה לביצוע התשלום. חנן לא טען שאחותה של התובעת ביררה את טענותיו ביחס לגניבת כספים או אימתה אותן ונראה היה שאחותה של התובעת, כמו גם התובעת עצמה, תסכים לכל תנאי ובלבד שתוכל לשמור על מקום עבודתה. לא נסתר מעינינו, שבכל עת שאחותה של התובעת נחקרה אודות סוגיה זו, ניכרה בבירור מבוכה רבה שהיא חשה ביחס לנושא (עמ' 20, ש' 9; עמ' 21-22) ולפיכך אין אנו פוסלים שחנן אכן העלה באוזניה את טענותיו ביחס לגניבת כספים. יחד עם זאת, טענת הגניבה לא הוכחה בפני
נו ולא אושרה על ידי התובעת ולכן, בהחלטתו לקשור בין אורכה של חופשת המולדת של התובעת לבין התשלום האמור, הרי שלמעשה התנה את זכויותיה של התובעת ואת המשך העסקתה בתשלום מצידה, ללא שביסס בפני
נו את עילת ההתניה, כנטען על ידו.

77.
נציין, כי כל טענותיו של חנן כנגד התובעת נסמכות על משיכות כספים מחשבונה של אימו מחד והעובדה שלתובעת ניתנה האפשרות לבצע משיכות אלו מאידך (עמ' 33, ש' 20 ואילך). התובעת מצידה הכחישה בכל תוקף את משיכות הכספים המיוחסות לה (ת/1, סע' 13) ועמדה על טענתה כי הסכום נגבה ממנה על ידי חנן כתנאי לקבלתה חזרה לעבודה אחרי חופשת המולדת. התובעת העידה כי הכספים שנמשכו מחשבון הבנק על ידי המנוחה שימשו לכלכלת הנתבעים לרבות קניית תרופות ומוצרי ניקיון (ת/1, סע' 12) ובחקירתה הנגדית העידה התובעת כי המנוחה אהבה לבלות בקניות, כשמדי יום נהגה המנוחה לטענתה "לקנות משהו" (עמ' 7, ש' 4-14). עוד הוסיפה התובעת בחקירתה הנגדית, כי היתה מביאה את המנוחה עד לעמדת משיכת הכספים, ואז היתה לטענתה מסתובבת ונותנת למנוחה המרותקת לכסא הגלגלים למשוך את הכסף בעצמה (עמ' 7, ש' 17-27. ראה גם עמ' 11, ש' 6-9). העובדה שאימו של חנן ביקשה ממנו שלא להתלונן על התובעת במשטרה, עשויה לתמוך בגרסת התובעת, כי למעשה האם היתה זו שהוציאה את הכספים הנדונים, קל וחומר עת העיד חנן כי אמו המנוחה היתה צלולה בדעתה (מעמ' 26, ש' 28 עד עמ' 27, ש' 9) וכי היא זו שטיפלה בתנאי העסקת התובעת לרבות בתשלום שכרה בתקופת חייה (עמ' 31, ש' 10-23) ובכיסוי הוצאות הבית.
78.
באשר למסמך שצורף לתצהירו של חנן (נ/1, נספח ג'), המעיד על הסכמת התובעת לקבלת הסך של 700$ לחודש בלבד, הרי שאין בו כדי לתמוך בגרסת חנן למעשה הגניבה המיוחס לתובעת, שכן כל העולה מהמסמך הוא הסכמת התובעת לקבלת הסכום האמור, מבלי שפורט הנימוק לירידה בשכר (עמ' 12, ש' 25-29).
79.
מכיוון שמדובר בטענה לעבירה פלילית שביצעה התובעת, הנטל להוכיחה הינו מוגבר ואילו כפי שהראינו לעיל, הנתבעים לא הרימו את הנטל אף לפי מאזן הסתברויות אזרחי רגיל, להוכיח שאכן התובעת נטלה לידיה את כספי מטופליה שלא כדין. מסיבה זו אף אין אנו מוצאים להחזיק לחובתה של התובעת את העובדה שלא זימנה לעדות את יוסי, שכן הנטל להוכיח כי מדובר בתשלום כנגד גניבה, מוטל על הנתבעים וממילא יוסי לא יכול היה לדעת אם אכן התובעת גנבה את הכספים, אם לאו.
80.
בנסיבות אלה, אנו נותרים עם גרסתה האחידה והעקבית של התובעת אשר לא הוכחשה על ידי חנן, לפיה כתנאי לקבלת התובעת חזרה לעבודה לאחר שובה מחופשת המולדת בשנת 2006 דרש חנן הימנה לשלם לו סך של 2,000$, כפי שאכן עשתה. הצדדים אישרו בעדותם כי התובעת נענתה לדרישת חנן ושבה מחופשת המולדת בשנת 2006, לאחר כשבועיים בלבד (עמ' 9, ש' 30-32; מעמ' 35, ש' 22 עד עמ' 36, ש' 9) ומשכך התובעת זכאית להשבת הסך של 8,000 ₪ הנתבע על ידה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד תשלום הסכום, 15.8.06, ועד למועד קבלתו חזרה בפועל.
סוף דבר
81.
נוכח

האמור לעיל, אנו פוסקים כי התובעת זכאית לקבל מהנתבעים את הסכומים הבאים, וזאת תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין:
א.
ה

פרשי שכר מינימום בסך 2,359 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מתאריך 1.2.09 (מחצית תקופת הזכאות מחודש 09/08 עד 08/09) ועד למועד התשלום המלא בפועל;
ב.
גמול עבודה במנוחה השבועית בסך 22,297 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.2007 (אמצע תקופה) ועד מועד התשלום המלא בפועל.
ג.
תמורת הודעה מוקדמת בסך 3,850 ₪ ממועד סיום העבודה, 13.8.09, ועד מועד התשלום המלא בפועל;
ד.
ה

חזר עמלה בסך 8,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מתאריך 15
.8.06 (מועד מסירת הסכום לחנן) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
82.
יתר התביעות – נדחות.
83.
הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאותיה בסך 5,000₪, בתוך 30 ימים מהיום.
84.
זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום,
י' אייר תשע"ב (02 מאי 2012) בהעדר הצדדים.



מיכל נעים דיבנר
שופטת

מר אשר זנגורי
נציג עובדים

מר ישעיהו פטוקה
נציג מעסיקים







סע בית דין אזורי לעבודה 25412-10/09 elisabeta biru נ' עזבון המנוחה סילביה הרשקוביץ ז"ל, מר משה הרשקוביץ, מר חנן הרשקוביץ (פורסם ב-ֽ 02/05/2012)